<h1>רבינו ישמעאל בן חכמון</h1>
<h2>דף יג:</h2>
כשיעור הראוי לך מחצר שיש בו חלוקה, ואני די לי בשלש אמות שנשארו מן החצר שומעין לו, כיון שנטל חבירו חלקו שלם. רשב"ג אומ' אין שומעין לו, אלא כופהו חבירו בדינין דגוד או אגוד. מאי טעמיה דרשב"ג, משום דאמ' ליה בדמי לית לי למתן לך. כלומ', שאם תאמר שאתן לך דמי חצר האמה שנתוספה בחלקי, בכגון זה איני חייב ליתן לך. ואי תימא דבמתנה תתנה נהלאי, לא ניחא לי במתנה. דכ' [משלי0ט"ו] ושונא מתנות יחיה. כלומר, השונא מתנתו של בשר ודם ובוטח בשם לתת לו די מחסורו, השם מפיק לו כל צרכיו, ומקיים ביה [תהילים ל"ב י'] והבוטח ביי' חסד יסובבנו. ואם אין התובע רוצה לקנות או לא ימצא במה יקנה, אינו יכול לכוף את חבירו שיקנה ממנו, ואפילו בשער הזול, שהרי חבירו יכול לומר לו אין רצוני שאקנה אלא שאמכור.
פיסקה. ובכתבי הקודש אע"פ ששניהם רוצין לא יחלוקו, אמר שמואל לא שנו שאין חולקין, אע"פ ששניהם רוצין לחלוק, אלא בשהיו בכרך אחד, משום דבזיון הוא לכתבי הקודש להפרידן זה מזה, בין שהיו כריכות שנגללין כעין ספר תורה כמו שהיו נוהגין לעשות באותו הזמן, בין שהיו הקונטרסין כמנהגינו היום. אבל בשהיו בשתי כריכות אם רצו חולקין, דאם לא רצו לחלוק אית דינא דגוד או אגוד, אע"פ שהם בשתי כריכות. ודוקא כגון תורה ותלים, משום דחזו לתרווייהו, והוא הדין לכל מאי דחזי לתרוויהו דאית דינא דגוד או אגוד. ואי לא בעי חד מיניהו למיגד ולא לאוגודי כדפרישנא, והוה ליה ההוא מידי חזי לכל חד מיניהו בכל יומא, כגון מרחץ או אמה או ספר תורה וכיוצא בהן, שניהם משתמשין בו בכל יום, ואין אחד מהם יכול לומר לחבירו אתה יום ואני יום, שהרי יכול לומר לו בכל יום ויום אני רוצה להשתמש בזה. אבל תורה ותורה בשתי כריכות, תלים ותלים בשתי כריכות, הואיל וכשנוטל כל אחד מהם כרך אחד אינו מצטרף לאחר חולקין.
היו שתי שפחות וכל אחת מהן עושה מלאכתה, והיו השתי מלאכות ראויות לכל אחד מן השותפין, יכול כל אחד מהן לעכב מלחלוק, ואית דינא דגוד או אגוד. ואם היה כל אחד מהן רוצה לקנות ולא למכור משתמשין בהן שניהם, הואיל וראויות לכל אחד מהן, דאמרי' בגמרא רבה בר חיננא ורב דימי בר חיננא שבק להון אבוהון תרתי אמהאתא, חדא הות ידעא מיפא ובשולי, וחדא הות ידעא בסתרקי, פי', היתה יודעת להציע המטות, כי הא דאמרי' בפרק סדר תעניות האילו במעשה דאבא אומאנא [תענית כ"א ע"ב] שדר אביי זוגא דרבנן למבדקיה אכלינהו ואשקינהו ומאייך להו ביסתרקי. אתו לקמיה דרבא אמ' להו לית דינא דגוד או אגוד. משום דלמר מיבעי ליה הא והא ולמר מיבעי ליה הא והא, ואשתכח דכל חד וחד אגוד קאמ'. איכא מאן דאמר לא אמרי' אית דינא דגוד או אגוד אלא היכא דכל חד מיניהו אית ליה דמי למיגביה וכו', וקא גמר לה מר, מקשינן בגמרא הכא מיהא דתנן בסוף מסכתין דתנן שני אחים אחד עני ואחד עשיר שהניח להם אביהם מרחץ ובית הבד עשאן לשכר שוכרים אותם וחולקים השכירות בינהם, עשאן האב לעצמו לרחוץ במרחץ ולעצור בבית הבד הרי עשיר אומ' לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ, קח לך זיתים ובוא ועשם בבית הבד, שאיני זז ממנהג אבי בזה, משני פנים האחד שגנאי הוא לן להשכיר מה שלא היה אבי משכיר, ועוד כי השוכרים מפסידין נכסי שאינם מקפידין עליו כמותי, שמע מינה דלית דינא דגוד או אגוד, וקשיא לרב יהודה שאמ' בשאין בהן כדי לזה וכדי לזה אית דינא דגוד או אגוד. ופרקינן שאני התם דגוד איכא איגוד ליכא, וקאמ' שמע מינה דלא מתוקמא דינא דגוד או אגוד אלא בזמן שיד שניהם משגת לקנות, ואנן לא סבירא לן הכי וכו', הילכך כדאמ' תובע לניתבע גוד או אגוד, לא איכפת לן בניתבע אי אית ליה אי לית ליה, אמרי' ליה אגיד ליה לאחוך, לפיכך אם אמ' העני לעשיר קנה ממני או מכור לי והרי אני לוה וקונה או מוכר לאחרים וקונה, הדין עמו.
<h2>דף יז.</h2>
לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו ולא שיח ולא מערה. פי', שיח ארוך וצר ומערה מרובעת ומסוככת, והם מקומות שמתקבצין שם המים, כדאמרי' בפרק שור שנגח את הפרה [ב"ק נ' ע"ב] שיח אריך וקטין מערה מרבעא ומטללא.
ולא אמת המים ולא נברכת הכובסין. פי', אמרי' בגמ' [לקמן י"ט ע"א] אמאי קתאני אמת המים והדר קתאני נברכת הכובסין, ופרקינן וצריכי דאי תנא אמת המים בלחוד הוה אמינא בה הוא דבעי הרחקה משום דקביעא כלומר מפני שהמים נמשכין ממנה תמיד, אבל נברכת דלא קביעא אלא מייא קוו בה וקיימי, אימא לא צריך לארחוקי, ואי תנא נברכת הוה אמרינן משום דקוו וקימי הוא דבעי ריחוקי, שכיון שהמים נקוין ועומדין מתלחלח הכותל ונופל, אבל אמת המים כיון שנמשכין ממנה ואין עומדין בה אינו צריך הרחקה, קמ"ל שדין אחד יש להם. ובפרק משקין [מו"ק ח' ע"ב] אמרינן מאי נברכת זה בקיע, והיא חפירה שעושין הכובסין ושורין בו כלי פשתן עם הדברים שמלבנין אותן בנתר ובורית וכיוצא בהן כדמפרש לקמן, והתם מקשינן והא תניא הנברכת והבקיע, אלמא תרי דוכתי נינהו, ופרקי' אמר אביי גיהא ובר גיהא. פי' בריכה גדולה ובריכה קטנה שסמוכה לה שמקבלת המים שיוצאין מן הגדולה.
אלא אם כן הרחיק מכתלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד, לכותל בור זה, או מקוה מים זה, או כותל האמה מצד חבירו, כדי שלא יבלעו המים ויזיקו כותל חבירו, ואם הוזק אחר כן כתלו של חבירו ונפל אינו כלום, דלאו גריה נינהו, שאחר זמן בא לו הנזק כמו שנתבאר בפרק הבית והעלייה [ב"מ קי"ז ע"א].
מרחיקין את הגפת. שהיא פסולת של זתים שסוחטין בבית הבד. ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים. יש מי שפירש שהן אותן הסלעים שהאור יוצא מהן, דכל הני קשין לחומה מפני שמוציאין הבל. וכן נראה מהתלמוד [לקמן י"ט ע"א] בענין הסלעים שמשום הבל הוא שמרחיקין הסלעים.
אלא אם כן הרחיק מכתלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד. פי', אוקימנא דמרחיקין או סד בסיד פני הכותל שסומך לו דברים אלו, דבחד מתרויהו סאגי, דלא דאמי הזיקא דהבאלא להזיקא דמתונתא, שהיא הלחלוחית, אמרי' בגמרא [לקמן י"ט ע"א] שהזיק הלחלוחית קשה הוא, ולפיכך אמרנו שצריך לסוד בסיד אחר הרחקת שלשה טפחים. אבל ההזק של הבל אם סד בסיד אינו צריך הרחקה.
מרחיקין את הזרעים. אע"פ שאינן שותין אלא ממי מטר וכל שכן אם שותין מהנהר, שכבר אמרנו מרחיקין אמת המים כדי שלא יחלידו את הקרקע ויעלו עפר תוחח ויפול הכותל. ואת המחרשה כגון חרישת האילנות, אבל לזרעים אינו צריך לומר, שכבר אמרנו מרחיקין את הזרעים.
ואת מי רגלים. פי', גומא שמתקבצין בה מי רגלים, מן הכותל שלשה טפחים, מפני שקיבוץ מי רגלים ממסמסין את הכותל.
מרחיקין את הריחים שלשה מן השכב שהם ארבעה מן הרכב, פי', שלשה טפחים מן הרחים התחתונה שהן ארבעה מן העליונה, כדי שלא ינוד הכותל או כדי שלא יבהילנו בקול הרחים. ולפי שהרחים התחתונה רחבה מן העליונה מודדים ממנה, ונקראת העליונה רכב, מפני שהיא מורכבת על התחתונה המושכבת על הארץ.
ואת התנור שלשה מן הכליא שהן ארבעה מן השפה. פי', שלשה טפחים מקרקעיתו שהם ארבעה משפתו, שבנין התנור רחב הוא מלמטה וקצר מלמעלה. ויש מי שפירש כליא הטיט שטחין אותו על התנור, כדי שלא יסדק מחמת האש ויש בעביו טפח, ושפת התנור הוא התנור עצמו. ולא נראה לי זה הפירוש, לפי שלא מצינו בשום מקום שנקרא הטיט שמוסיפין אותו על התנור כליא, אלא טפילה נקרא כמו שנתבאר בפרק חמישי ממסכת כלים [מ"ז]. ורבינו הרב [ור"ח הובא בתוס' ורי"ף] פי' שהכליא היא מאמצעית התנור לפי שהוא רחב משפתו וקרקעיתו, שהתנור רחב הוא באמצעיתו וכלה והולך עד שפתו, ואנחנו פי' כמו שכתב הר"ם במז"ל [פ"ט מהל' שכנים ה"ד].
<h2>דף יז:</h2>
גמרא אקשינן פתח בבור וסיים בכותל. כלומר, לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו, וחזר אמר אלא אם כן הרחיק מכתלו של חבירו, דמשמע שהוא כותל בנוי על גבי קרקע, ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו שלשה טפחים, ואחר כך ידבר בדיני כותל. ופרקינן, אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו של חבירו שנינו. שנמצא מרחיק מחללו של בור חבירו ששה טפחים, שלשה טפחים לכותל בור חבירו ושלשה טפחים לכותל בורו. והא קמ"ל, דכותל בור שלשה טפחים האוי, כיון דקתני סתמא אלא אם כן הרחיק מכתלו של חבירו, ולא קתני מכותל בורו של חבירו. נפקא מינה למקח וממכר כדתניא האומר לחבירו בור וכתליה אני מוכר לך צריך שיהא עובי הכותל שלשה טפחים. וכן המקבל לבנות כותל לבורו של חבירו לא יפחות לרוחב הכותל משלשה טפחים. נראה מכאן, שהבורות שלהם אינם רחבים מלמטה וקצרים מלמעלה, אלא כמות שהן מלמעלה כך הן מלמטה.
איתמר הבא לסמוך בצד המצר. פי', ראובן שבא לחפור בור ברשותו בצד מצר שמעון, ואין לשמעון שם בור. אביי אמר סומך, ואינו צריך להרחיק מן המצר שלשה טפחים, כיון שאין לשמעון בור. ורבא אמר אינו סומך, מפני שיכול שמעון לומר לו כיון שאתה נימלכת לחפור אני כמו כן אימליך ואחפור. שדה שאינה עשויה לבורות. פי', אם שדהו של שמעון אינה עשויה לחפור בו בורות דברי הכל סומך, ואם נמלך שמעון לחפור בצדו צריך להרחיק מכותל בורו של ראובן שלשה טפחים, עד שיהא בין חלל השני בורות ששה טפחים נמצא שמעון שנכנס בתוך שלו כדי הרחקה זו וחופר. ואם היה במקום שעושין הבורות רחבים מלמטה, צריך להרחיק מהכותל של קרקעית הבור שלשה טפחים כדי שלא יקוב את הבור.
כי פליגי בשהיתה שדה שמעון עשויה לבורות, אביי אמר סומך, ואפילו לרבנן, דקא תאנו לקמן [כ"ה ע"ב] מרחיקין את האילן מהבור עשרים וחמש אמה, כדי שלא יזיקו השרשים לבור, התם דבעידנא דקא נטע האי לאילן דידיה איתיה לבור דחבריה, אבל הכא בעידנא דקא חפר ראובן לבור דידיה ליתיה לבור דשמעון חבריה. ורבא אמר אינו סומך, ואפילו לר' יוסי דאמר בהך מתניתין זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו ולא מצי חופר לעכובי עליה דנוטע, התם דבעידנא דקא נטע בתוך שלו ליתיה לשרשין, ואע"פ (שעדיין) [שעתידין] להתפשט ולהזיק הבור, נזק הבא מאיליו הוא ואינם חציו. אבל הכא מצי אמר ליה שמעון לראובן כל מרא ומרא דמחית מרפית לה לארעאי. פי', כל מכה ומכה שאתה מכה בקרדום אתה מנדנד הקרקע ומרפה אותה, וכיון שנתרועעה נעשה עפרה תוחח ואיני יכול לעולם לחפור שם בור. וקימא לן כרבא, ואע"ג דקיימא לן שם כר' יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, הא קיימא לן [שם] דמודה ר' יוסי בגריה, והני דקא מרפה לה לארעא גריה הוא, דהא ממילא קא אתי ולא אחר זמן.
<h2>דף יט.</h2>
פיסקה. ולא נברכת של כובסין, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שאנו שצריך להרחיק מכותל חבירו שלשה טפחים וסד בסיד, אלא מן המחמצן. כלומר, מן הנברכת ששורין בה הבגדים ומחמיצין אותם במים, כדי לכבסם כמו שביארנו. אבל מן המנדיין, והיא הנברכת שמטילין בה הבגדים לכבסם בנדנוד בהולכה ובהבאה ובהכאה ברגלים על אבן הכובס, או בעץ כדרך שהכובסין עושין, ומנתזין ניצוצות שהן טפות של מים, ומכים בכותל, לא סאגי ליה שלשה טפחים, אלא ארבע אמות הוא שצריך להרחיק מן הכותל, מפני שאותן המים מזיקין את הכותל יותר.
<h2>דף יט:</h2>
פיסקה. ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים. תניא לא ישתין אדם מים בצד כתלו של חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו שלשה טפחים, בד"א בכותל לבנים, שעושין אותן מטיט ושורפין אותן, וכל שכן שמיבשין אותן בחמה, לפי שבמהרה נימוקים הם במים, וכל שכן במי רגלים. אבל בכותל אבנים, בכדי שלא יזיק צריך להרחיק, וכמה טפח. ושל צונמא שהוא צחיח סלע, מותר להשתין מים בצדו בלא הרחקה כלל, לפי שאינו ניזוק. ודוקא במי רגלים הוא שנשתנו ההרחקות כמו שאמרנו, אבל בשאר הדברים שאמרנו במשנה לא שנא צונמא ולא שנא מידי אחרינא, בעינן הנהו ריחוקי דתנן.
<h2>דף כ:</h2>
פיסקה. מרחיקין את הרחים וכו' מאי טעמא משום טריא. כלומר, משום נדנוד כמו שפירשנו. והא דתניא ושל חמור שלשה מן האיצטרוביל שהן ארבעה מן הקלת, פי', והרי הרחים שהיא קבועה על חמור של עץ, והוא כמין כסא שעליו הרחים, ואדם יושב כנגדה במקום גבוה, ורגליו מתוחות למטה, ומסבב הגלגל ברגליו וטוחן, ולית לה טריא כלל אלא קול בלבד הוא שיש לה, ואמרנו שצריך שירחיק אותה מכותל חבירו שלשה טפחים כשימדוד מהאיצטרוביל והיא הרחים התחתונה. כתב הר"ם במז"ל שהן ארבעה טפחים כשתמדוד מן הקלת, והוא כמו קפיפה של עץ שהקמח יורד לתוכו שנותנין למטה לקבל בו דבר שטוחן, כמו שיתבאר לפנינו בפרק המוכר את הבית [לקמן ס"ז ע"א], ופרקינן התם משום קלא הוא דבעינן הרחקה, שהרי מבהיל את חבירו בקול הרחים, ונקרא אותו כסא של עץ שמושיבין עליו הרחים חמור, מפני שעשא את הרחים, כדתנן במסכת כלים בפרק שמנה עשר [מ"ג] נקליטי מטה והחמור טהורין. ותנן נמי בפרק ארבעה עשר [מ"ג] חמור של נפחין, והוא כגון קורה של ברזל ומרכיבין אותה בקורה של עץ ורוכב האומן על קצתה, ומכה על ראש הקצה האחר של ברזל, ואינו מכה עליה אלא כלים של נחושת שרוצה להוציא להן שפה גבוהה כספלין וכיוצא בהן, וחרשי נחושת קורין לזה הכלי בלשון ישמעאל אל לקר(נ)ב.
מתניתין לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש לו על גביו גובה ארבע אמות, פי', משפת התנור עד התקרה, כדי שלא יעלה הלהב ויאחוז בתקרה ויזיק לחבירו בעל העלייה. היה בעל העלייה מעמידו בעליתו, אינו יכול להעמידו עד שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים, ובכירה טפח. פי', ואם בא להעמיד בעלייה כירה צריך שיהא עובי המעזיבה שתחת הכירה טפח, לפי שאין חום הכירה כחום התנור, שאש הכירה מתחלק הוא לשני מקומות, שהכירה מקום שפיתת שתי קדרות היא, וכשמכניס גזרי העצים מפתח הכירה מתחלקת באש תחת השתי קדרות ששופתין עליה, כמו שנתבאר בשבת בפרק כירה [ל"ח ע"ב]. ובגמרא מקשינן והא תניא בתנור ארבעה טפחים, צריך שיהא תחתיו מעזיבה, ובכירה שלשה, אמר אביי כי תניא ההיא בתנור לנחתומין הוא דצריך ארבעה טפחים, דתנור דידן ככירה דנחתומין דמי, מה כירה דנחתומין לא סאגי לה אלא בשלשה טפחים אף תנור דנחתומין לא סגי ליה אלא בארבעה טפחים, וכן הילכתא. ואם הזיק אע"פ שהרחיק כשיעור משלם מה שהזיק. ר' שמעון אומר לא נאמרו כל השיעורין האלו אלא שאם הזיק יהי' פטור מלשלם, דקסבר איכא שיעורא לפטור.
גמרא וליתה לדר' שמעון אמר רבינו הרב [הרי"ף בסוגיין] דהא אוקמה אביי להא דר' שמעון בשיטה בפרק הבית והעלייה [ב"מ קי"ח ע"ב] ובפרק הכונס צאן לדיר [ב"ק ס"א ע"ב] אמר רבינו הרב [הרי"ף ב"ק כ"ה ע"ב מדפי הרי"ף], ואי קשיא לך מאי שנא התם גבי תנור דקא יהבי רבנן שיעורא, ואפילו הכי אם הזיק משלם מה שהזיק, ומאי שנא גבי דליקה דפטור. וקא מהדר לא תקשי לך, הכא כיון דלפי צורך שעה קא מדליק וקא מרחיק בשיעורא, וקא עבדי לה דליקה יתר משיעורא וקא מזקא, אנוס הוא דמאי הוה ליה למעבד, הילכך מכה בידי שמים היא, ולפיכך פטור דלא יכול לאהדורה. אבל גבי תנור כיון דתדיר הוא מדליק, איבעי ליה לעיוני אי איכא הזיקה לחבריה וסליק ליה, וכיון דלא עבד הכי פושע הוא, ולפיכך חייב.
מתניתין לא יפתח אדם חנות של נחתומין וחנות של צבעין תחת אוצרו של חבירו. פי', מי שהיתה לו חנות תחת אוצר חבירו לא יפתחנה לעשות בה לא נחתום ולא צבע, מפני שהחום מפסיד הפירות שבאוצר, ומרקיבין מיד, וכן לא יעשה רפת בקר תחת האוצר, מפני שמחמם את האוצר כמו כן ומפסיד, והוא הדין לכל דבר שמפסידו החום. באמת ביין התירו, לעשות בחנות שתחת אוצר היין של חבירו מלאכת הנחתומין והצבעין, וכל מלאכה שנגמרת על ידי האור, מפני שאין החום מפסיד היין בארץ ישראל. אבל לא יעשה רפת בקר מפני שמפסיד ריח היין. וכל מקום שנאמר בו באמת הלכה שאין בה פקפוק היא. מי שהיתה לו חנות בחצר השותפין יכול שכינו למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין שבאין לקנות, כיון שאין אתה מוליך חפציך למקום אחר למכור שם, אבל יש לו רשות לעשות כלים בחנותו שבחצר ויוצא ומוכר בשוק, אבל אינו יכול למחות בידו, ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הרחים בשעה שאתה עושה מלאכתך, בשהיתה מלאכתו נפח וכיוצא בו, או בעל רחים, ולא מקול תינוקות של בית רבן.
גמרא תנא אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר. כלומר, אם הוחזקה החנות בתחלה לרפת או לנחתום וכיוצא בהן, ורצה בעל העלייה אחר כן לעשות עלייתו אוצר, אינו יכול למחות ביד בעל החנות. ואמרינן בגמרא, בעי אביי כבד ורבץ בעל עלייה עלייתו לעשותה אוצר, מי אמרינן הא קדים ליה אוצר או לא, אכסדרה תחת אוצר ובקש לעשותה חנות מהו, כיון דשליט ביה אוירא לא מפסדא או דילמא אפילו הכי מפסדא. אם תמצא לומר לא מפסדה, רצה העליון בחלונות כדי שיכנס הרוח לאוצרו מהן ולא תרקב התבואה מהן.
שתי עליות זו על גבי זו ואוצר בעליונה וחנות בבית מהו, כיון דפסקה עלייה אחריתי בין אוצר לחנות לא מפסדא, תיקו. בעי רב הונא תמרי ורמני מאי. פי', התחיל לאצור תמרים או רמונים וכיוצא בהם קודם שיאצור התבואה מהו, תיקו. הילכך אם עשה בעל העליה אחד מדברים אלו, ובא בעל החנות לעשות תנור וכיוצא בו, בעל האוצר מעכב עליו אע"פ שעדיין לא הכניס תבואה לאוצרו, ואם עבר זה ועשה תנור וכיוצא בו בחנותו אין בעל האוצר יכול להסיר התנור בכל אלו. תנא ביין התירו, לעשות מלאכת האש תחת האוצר מפני שמשביחו. ולא רפת בקר מפני שמסריחו. אמר רב יוסף האי חמרא דידן. כלומר, יין של בני בבל וכיוצא בה, אפילו קוטרא דשרגא נמי קשי ליה. פי', אפילו הבל העשן של נר מפסידו. אמר רב ששת ואספסתא, והוא העשב שנקרא בלשון מקרא אחו כדכתיב [בראשית מ"א ב'] ותרעינה באחו, וקורין לו בלשון ישמעאל אל קרפו, וזורעין אותו למאכל הבהמות, וקוצרין אותו כמה פעמים פעם אחר פעם וצומח. כרפת בקר דמיא, מפני שמעלה גם היא הבל ומפסדת פירות שבאוצר.
פיסקה. חנות שבחצר יכול למחות וכו' מאי שנא רישא דקתני שיכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין, ומאי שנא סיפא דקתני אינו יכול למחות בידו מקול התינוקות. קא סלקא דעתא למימרא דמצי לזבוני לתינוקות אפילו בחנות שבחצר, ומאי שנא תינוקות מאחריני דלאו תינוקות, ופשטינן אמר רבא לאו בענין מכירה וקנין עסקינן בתינוקות. אלא סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן הוא דאין שכינו יכול לעכב עליו כשילמדם בביתו, כמו שפירשנו במשנה. ואע"פ שאפשר לו שיוליכם לבתי כניסיות ולבתי מדרשות וללמדם שם אין מטריחין עליו שיוליכם.
<h2>דף כא.</h2>
ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך. פי', יהושע ב"ג מכהנים גדולים שעמדו בבית שני הוא, כדאיתה במסכת יומא [י"ח ע"ב]. ובגמ' דהכא אמרינן אמר רב יהודה זכור אותו האיש לטוב ויהושע ב"ג שמו שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, בתחלה מי שהיה לו אב מלמדו תורה ומי שלא היה לו אב לא היה למד תורה, מאי דרוש [דברים י"א] ולמדתם אותם את בניכם ולמדתם אתם את בניכם, התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלם בלבד, מאי דרוש [ישעיה0ב' ג'] כי מציון תצא תורה, ועדיין מי שהיה לו אב מעלו ומלמדו ומי שלא היה לו אב לא היה עולה ולמד, התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך. ומכניסין אותן כבן שש עשרה כבן שבע עשרה, וכשרבו כועס עליו בועט בו ויוצא, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין כבן שש כבן שבע, כדי שיהא בו כח ויכול לסבול. ופי' פלך, נוף שיש בו מדינות וכרכים, שהעולם לשבעה נופות נחלק, ואויר כל נוף מהם משונה מזולתו, תרגום שלשת הנפת, תלתא פלכי [יהושע י"ז י"א], ובלשון ישמעאל קורין להם אקאלים.
גרסינן בפרק כל כתבי הקדש [שבת קי"ט ע"ב] אמר ריש לקיש משום ר' יהודה נשיאה אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, שהוגין בבריתו של שם ית', שנאמר [ירמיה ל"ג כ"ה] אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. אמר ליה רב פפא לאביי דידי ודידך מאי. כלומר, הבל שיוצא מפי ומפיך בשעה שאנו עוסקין בתורה מאי, כהבל פיהם של תינוקות הוא או לא, אמר ליה אינו דומה הבל של תינוקות שאין בו חטא, שעדיין אינן בני עונשין, להבל פינו אנחנו שיש בו חטא. ואמר ריש לקיש משום ר' יהודה נשיאה אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש. פירוש, ואע"ג דאמור רבנן על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה שהם הקרבנות, אלמא מבטלין לבנין בית המקדש, הא כתוב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי שאם לא יתקיימו שמים וארץ, מקדש מנין, אלמא אין מבטלין. ואמר ריש לקיש משום ר' יהודה נשיאה כך מקובל אני מאבותי כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה, ואמרי לה מחרימין אותה. כלומר, מחרימין אותה עד שיושיבו מלמד תינוקות, ואם לא רצו להושיב מלמד תינוקות עולין עליה ומחריבין אותה.
אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת עד בר שית לא תקבל, פירוש, פחות מבן שש שנים לא תקבל אותו ללמדו מפני שאין בו כח לסבול, ואם תתקפו יחלש, מכאן ואילך קביל ואספי ליה כי תורא. כלומר למד אותו הרבה מפני שיש בו כח לסבול. ופירוש אספי ליה, הלעיטהו כמו שאתה מפטם השור. וכן פירש רבינו הרב בסוף [שבת (ס"ז ע"א מדפי הרי"ף)] במהלקטין לתרנגולין דספי ליה בידים.
ואמר ליה [רב] לרב שמואל בר שילת כי מחית ליה לינוקא לא תמחייה אלא בערקתא דמסנא. פירוש, כשתכה את הקטן כדי ללמוד לא תכנו כי אם ברצועה של נעל. כדמתרגמינן [בראשית י"ד כ"ג] ועד שרוך (ה)נעל ועד ערקתא דמסנעא. דקארי קארי ודלא קארי ליהוי צותא לחבריה. כלומר, המבין מהם יתבונן ויקרא, ומי שאינו מתבונן יהיה חבורה לחבירו ויצתות עמו עד שיתבונן, ופירוש צותא בלשון ישמעאל יולף [תרגום: חברה].
תניא אחד מבני מבוי שבקש לעשות רופא או אומן או גרדי, והוא האורג בגדים, או מלמד תינוקות בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם הנכנסים והיוצאים, כיון שהוא מבוי שאינו מפולש, ודוקא תינוקות הגויים דלא מתעסקי בחיי עלמא, אבל תינוקות דישראל דמתעסקי בחיי עלמא שרי כדכתבינן לעיל, ואם היו למדין אצלו החכמות החיצונות כגון חכמת החשבון והמשיכה וכיוצא בהן יכולין לעכב. וכן מי שיש לו בית בחצר השותפין לא ישכירנו וכו' ולא לסופר יהודי, שכותב שטרות, מפני שמרבה עליהם את הדרך מהנכנסין והיוצאין. ודוקא שטרות, אבל בכותב ספרים כגון הארבעה ועשרים או פירושן אינו יכול לעכב, משום דמלאכת שמים היא, מידי דהוה תינוקות של בית רבן. ולא לסופר ארמאי. פירוש, ולא למלמד תינוקות של גוים אע"פ שהוא ישראלי, אבל לגוי עצמו אפילו לדור בלי לעשות מלאכה אינו שוכר לו כלל, שהגוי בחזקת גזלן הוא.
אמר רבא מתקנת יהושע בן גמלא ואילך, שתיקן שיהו מושיבים מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר, לא ממטינן ינוקא ממאתא למאתא. כלומר, לא נסכן בהם שנוליכם מעיר לעיר, שמא יחלו משינוי האויר עליהם, כיון שהמלמדים מצויין בכל עיר, אבל מבי כנישתא לבי כנישתא ממטינן, כיון שהיא בעיר אחת. ואי מפסיק נהרא בין אותן השתי כניסיות לא ממטינן, דחיישינן דילמא נפיל ליה ינוקא בנהרא. ואי איכא תיתורא. פירוש ואם היה גשר בין השתי כניסיות בנוי בנין בריא וחזק שאינו ראוי ליפול, ממטינן ממלמד למלמד שהרי אין שם סכנה. גמלא, פירוש ואם היה גשר בנוי בנסרים לא ממטינן, זמנין דמיקרי ונפיל. פירוש שלפעמים ישמט לוח אחד מהן ויפול התינוק [רמב"ם פ"ב הל' ת"ת ה"ו]. ויש מי שפירש [רשב"ם] שהשטן מקטרג בשעת הסכנה.
אמר רב[א] סך מקרי דרדיקי עשרין וחמשה ינוקי. פירוש, מנין התינוקות שלמדים אצל מלמד אחד חמשה ועשרין, מפני שמנין זה יכול לידע מי ששוגה בהן בתלמודו ויחזירהו. ואי איכא חמשים או יתר מארבעים, מותבינן תרי מלמדי תינוקות, ארבעים מותבינן ליה ריש דוכנא. פירוש, מושיבין עמו ממונה אחר לסייעו, והוא הנער שהוא מבין ומשכיל משאר החבורה, ונקרא ריש דוכנא לפי שהוא יושב בראש על האצטבה שיושבין עליה התינוקות ללמוד, ובלשון ישמעאל קורין לו עריף אל צביאן [תרגום: מדריך הנערים]. וכן קורין לדוכן דוכאן. וגרסינן במגלה בפרק הקורא את המגילה עומד [כ"א ע"א] מנין לרב שלא ישב על גבי מטה וישנה לתלמידיו על גבי קרקע, שנאמר [דברים ה' כ"ח] ואתה פה עמוד עמדי.
ומסייענן ליה ממאתא. פירוש ואע"פ שמושיבין עם הרב ריש דוכנא, בני העיר הם שנותנין לו שכרו, ואין מנכין משכר הרב כלום. וכן נראה מדברי הר"ם במז"ל שהרי אמר [פ"ב מהל' ת"ת ה"ה] מושיבין עמו אחר לסייעו בלימוד(י)ן. מכלל, שבני העיר הם שנותנין שכר ריש דוכנא שאילו היה הרב הוא שחייב בשכר ריש דוכנא כמו שפירשו קצת מרבותינו המפרשים [עי' רבנו יהונתן בשט"מ], היה לו לומר בתלמוד ומותיב עמיה ריש דוכאנא.
אמר רבא האי מקרי ינוקי דגריס ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה לא מסלקינן ליה להך דגריס מקמי הך דגריס טפי מניה, דילמא אתי לאירשולי. פירוש, שכיון שיודע שאם ימצאו מי שהוא קורא יותר ממנו יסלקוהו, יבוא להתרשל בלימוד התינוקות, שהרי למחר או למחרתו יוציאוהו. רב דימי מנהרדעא אמר כל שכן דגריס טפי. פירוש, כל שכן שיטריח על עצמו ללמד מפני שמתפחד שמא יסלקו אותו מפני חבירו שקורא יתר ממנו, דאמר מר קנאת סופרים, זה מזה שכל אחד מהם רוצה ללמוד יתר מחבירו תרבה חכמה.
ואמר רבא הני תרי מקרי דרדקי חד גריס ולא דייק וחד דייק ולא גריס מותבינן ללמד תינוקות דגריס ולא דייק, כיון שקורא הרבה אע"פ שאינו מדקדק, ושבשתא ממילא נפקא. כלומר, והטעות שלמדו הנערים במהרה תצא כשיגדלו ותרחב דעתם, שהרי יכירו מקום הטעות ויוציאוה מלבם. רב דימי מנהרדעא אמר מותיבנן דדייק, דשבשתא דעל על. פירוש, שכיון שהורגל לשונו בטעות אינה יוצאה מלבו, שאין מתבונן בטעות ומוציאה מלבו, אלא בעל שכל מחודד, והילכתא כרב דימי.
<h2>דף כא:</h2>
אמר רבא מקרי דרדקי דפשע בינוקי. כגון שמניחן ויוצא, או שהוא עושה מלאכה אחרת עמהם או שהוא מתרשל בתלמודן, אמר הר"ם במז"ל [פ"ב מהל' ת"ת ה"ג] שהוא בכלל ארור עושה מלאכת ה' רמיה [ירמיה מ"ח י']. ושתלא דאפסיד שתלי של בני המדינה שלא נטען כראוי שנמצא שמתיבשין. (וטבאחנו) [וטבחא] דבני מתא דנביל לה לחיותא. ואומנא והוא המקיז להם דם שחבל בניקז. וספר מתא כלומר הסופר שלהם שטעה בתיקון השטרות שנמצאו שמפסיד את בני אדם ממונם, מסלקינן ליה בלא אתריתא, כלומר מסלקין אותם בלא התראה, מאי טעמא כלם כמותרין (הם) ועומדים הם, ומשלמין מה שהפסידו. כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר, כגון אלו כמותרה ועומד הוא ומשלם.
אמר רב הונא האי בר מבואה דמוקים רחיא, כלומר אחד מבני מבוי שעשה רחים לשכר ולא מיחו בו בני המבוי, ואתא בר מבואה חבריה קא מוקים גביה. פירוש, ובא חבירו ועושה גם הוא טחון אחרת לשכר, דינא הוא דמעכב עליה, דאמר ליה קא מפסקת לה לחיותא. כלומר, ממעט אתה מזונותי, שהרי בני אדם שהיו רגילין שיבואו אצלי לטחון יבואו עתה אצלך. מיתביה עליה דרב הונא דאמר דמעכב עליה חבריה מיהא עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו, ומרחץ בצד מרחצו של חבירו, ואין חבירו יכול למחות בידו, מפני שיכול חבירו לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי, ופרקינן תנאי היא. כלומר, הא מילתא פלוגתא דתנאי היא.
דתניא כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבעל אומניות ולשכינו אינו כופה, כמו שביארנו. רשב"ג אומר אף לשכינו כופהו, וקם ליה רב הונא כרשב"ג, וליתה לדרב הונא, אמר רבינו הרב [הרי"ף בסוגיין] חדא דקם ליה כיחידאה שהוא רשב"ג, ולעולם הלכה כסתם, שרוב הסתמות בין במשנה בין בבריתא רבנן היא, עד שיפרש לן שהן דברי יחיד. ואע"פ שאמרנו [גיטין ל"ח ע"א] בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. דוקא במתניתין אבל בברייתא לא, ואפי' הכי לאו כללא דוקא הוא, כמה דפריך לה רבינו הרב בסוף מסכתין [לקמן קע"ד ע"א, רי"ף פ"א ע"א מדפיו]. ועוד דהא רב הונא בריה דרב יהושע דהוא בתרא פליג עליה, דאמ' רב הונא בריה דרב יהושע בר מאתא אחריתי מצי מעכב. פירוש, גר שבא ממדינה אחרת למדינה זו לעשות חנות בצד חנותו של זה, יש לו לעכב עליו מלעשות, ואי שייך בכרגא. פי', ואם היה נותן עם אנשי מדינה זו מנת המלך, אע"פ שהוא ממדינה אחרת לא מצי מעכב עליה בעל החנות שבמדינה זו. בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב מלעשות חנותו בצד חנותו וכן הלכה.
בעי רב הונא בריה דרב יהושע בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי. פי', אחד מבני מבוי אחר שבא לעשות חנות בצד חנותו של אחר ממבוי זה מהו, תיקו. משום דמספקא אי שכינו הוא ולא מצי מעכב או דילמא כיון דלאו בר מבואה דידיה הוא לאו שכינו הוא הילכך לא מצי מעכב, דתיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע, והאי מעכב תובע הוא. אמר רב יוסף ומודה רב הונא, דאמר דמצי בר מבואה לעכובי אחבריה, דאי בעאי האי אחרינא למהוי מקרי דרדקי נמי במבואה, דלא מצי חבריה לעכובי עליה. דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה. פירוש, שמתוך כך יזהרו שניהם בקריאת הנערים ונמצא שתרבה חכמה.
<h2>דף כב.</h2>
ומודה רב הונא בריה דרב יהושע ברוכלין המחזרין בעיירות דלא מצי מעכב, בר מאתא אבר מאתא אחריתי דאמ' מר עזרא תיקן להם לישראל שיהו רוכלין מחזרין בעיירות למכור בשמים לתכשיטי נשים, כדי שלא יתגנו בנות ישראל על בעליהן, כדאיתה בפרק מרובה [ב"ק פ"ב ע"ב]. והני מילי לאהדורי, כלומר, בשהיו אותן רוכלין מחזרין על הפתחים ומוכרים, הוא דלא מצו רוכלי העיר לעכובי עליה, אבל לאקבועי להו מקום שישבו בו למכור כאנשי העיר אינן רשאין, אלא אם עשו מדעת אנשי העיר. ואי צורבא מרבנן הוא, מצי לאקבועי מקום שימכור בו בכל מקום שירצה, ולא מצי לעכובי עליה. כי הא דרבא שרא להו לרב יאשיה ולרב עובדי' לאקבועי דלאו הילכ' לאחריני דלאו רבנן נינהו, דמצו לעכובי עליהו מלקבוע דוכנא. מאי טעמא דרבנן נינהו לא ליטרדו מגרסיהו. פי', כדי שלא יהיו טרודין במכירת סחורתם ויבטלו תלמודם, הלכך הילכתא דחיקתא היא דמצו למקבע, כיון דרבנן נינהו. ויש מי שפירש [עי' רשב"ם] שזה שאמ' דלאו כהילכתא, שלפנים משורת הדין הודה רבא, ולא מסתבר.
הנהו דיקולאי. פי' מוכרי סלים, דאיתו דיקולי לבבל, אתו בני מאתא קא מעכבי עליהו, מלמכור במקומם. אתו לקמיה דרבינא אמ' להו מעלמא אתו ולעלמא ליזבנו, כלומ', ממקום אחר באו ולאנשי מקומות אחרים שבאו לקנות חפציהם מהשוק הוא שמוכרים, ואין לעכב עליהם. והני מילי ביומא דשוקא, הוא שרשאין למכור, אבל בלא יומא דשוקא, כיון שאין שם מי שיבא מבחוץ לא, וביומא דשוקא נמי לא אמרן שרשאים אלא לזבוני בשוקא, שחזקתן שמוכרין לאנשי העיר.
הנהו אימרויי. פי' מוכרי כבשים, תרגום כבש אימרא. דאיתו אימרי לפום נהרא, אתו בר מאתא שמוכרין גם הם צאן לאנשי העיר, קא מעכבי עליהו, אתו לקמיה דרב כהנא אמר להו דינא הוא דמיעכבי עליכו, דקיימא לן דבר מאתא אבר מאתא אחריני מצי מעכב. אמרו ליה אית לן אשראי במתא. פי', יש לנו מלוה בעיר ואנחנו צריכים לגבותה, ואם לא נמכור מסחורתינו אפי' שלא ביום השוק לא נמצא במה לקנות מזונות. אמר להו זילו זבינו, אפי' שלא ביום השוק, שיעור חיותיכו, כלומ' שיעור שמספיק לכם במזונותיכם עד דגביתו אשראי דידכו ואזליתו.
מתניתין מי שהיה כתלו סמוך לכותל חבירו. פי', ראובן שהיה כתלו סמוך לכותל שמעון כמין גם, כגון זה, \raster(85-,85-)="Z628;"לא יסמוך לו ראובן כותל אחר לכותל עצמו כנגד כתלו של שמעון, כדי שיעשו שלשה כתלים כמין בית, אלא אם כן הרחיק ראובן כתלו השני מכנגד של שמעון ארבע אמות. ואם לא היה במשך כותל שמעון שבנה ראובן בצדו וכנגדו ארבע אמות, אלא פחות מארבע אמות, רשאי הוא ראובן לסמוך לכותל שמעון בלא הרחקה, שאין שמעון יכול לעכב על ראובן אלא בשמנע ראובן ממנו דישת הרבים בארבע אמות, אבל אם לא מנע דישת הרבים אלא בפחות מארבע אמות אינו יכול לעכב עליו, שהכותל שהוא פחות מארבע אמות משך, אינו צריך חיזוק הארץ, בדריסת רגל הרבים שמהלכת בין הכתלים. \raster(85-,85-)="Z629;"
החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות. פירוש, מלמעלן אם היו חלונות שמעון למעלה בכתלו ובא ראובן לבנות כותל אחר כנגדו, כופהו שמעון להגביה כתלו שבנה על החלונות ארבע אמות, וזה הוא טעם מה שאמרנו מלמעלן ארבע אמות, או ימעט הכותל שבנה עד שיהא בין ראשו לחלון ארבע אמות, כדי שלא יזיקנו בראיה, כדקיימא לן דהזק ראיה שמיה היזק. וכן אם היו חלונות שמעון למטה בכתלו, ורצה ראובן לבנות כותל כנגדן, כופהו שמעון שיגביה כתלו על החלונות ארבע אמות, ומכנגד החלונות נמי צריך להרחיק ארבע אמות כדי שלא יאפיל, והיינו דתנן ומכנגדם ארבע אמות.
גמרא וקמא היכי סמיך. פירוש, כיון שאמרנו במשנה לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, שאל התלמוד ואמר ואותו כותל ראשון שבנה ראובן בצד כותל שמעון, היאך היה סמוך לו עד שתאמר שצריך ראובן להרחיק הכותל השני שרוצה לבנות ארבע אמות, והרי כל כותל שיבוא ראובן לסמוך לכתלו של שמעון צריך להרחיק ארבע אמות.
<h2>דף כב:</h2>
ופשט רב יהודה דהכי קאמר, הבא לסמוך כתלו לכותל חבירו לא יסמוך אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, מכלל שמקודם לא היה לו לראובן כותל כלל, ואינו מדבר במשנה אלא על כותל זה שבא ראובן לסמכו עכשיו לכתלו של שמעון. אמר ליה רבא והא מי שהיה כתלו סמוך לכותל חבירו קתאני, דמוכחא מילתא שהיה שם לראובן כותל סמוך לכותל שמעון מתחלה, ובא עתה לסמוך לכתלו שכבר היה לו כותל אחר. ועוד, אחר קתני, דמשמע דהוה ליה כותל מעיקרא. אלא אמר רבא הכי קאמר מי שהיה כתלו סמוך לצד כותל חבירו בארבע אמות. כלומר, והיה במשך כותל חבירו ארבע אמות, כמו שפירשנו במשנה, כשיבוא הסומך, שהוא ראובן לסמוך לכותל חבירו כותל אחר כנגדו, אינו יכול לסמוך עד שיניח רוחב ארבע אמות בין כתלו האחרון לכותל חבירו, והיינו דקתני לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות.
מאי טעמא דושא דהכא מעלי להתם. פירוש, דריסת רגלי בני אדם בין הכתלים מועלת לכתלו של שמעון מפני שמתחזקת הארץ ואינו נופל.
אמר רב לא שנו שצריך ראובן הרחקת ארבע אמות מכנגד כתלו של שמעון, אלא בכותל גנה, מפני שעפרה תוחח מהחרישה שחורשין אותה בכל עת ומשקין אותה, אבל כותל חצר, אם בא ראובן לסמוך לכותל שמעון בלא הרחקה סומך, שהקרקע מודש הוא וכבר נתחזקה הארץ. ורב הושעיא אמר אחד כותל גנה ואחד כותל חצר אם בא לסמוך אינו סומך, אלא צריך להרחיק ארבע אמות. אמר ר' יוסי בר חנינה ולא פליגי רב ור' הושעיא, הא בעיר חדשה אם בא לסמוך צריך להרחיק ארבע אמות משום דדושא מעלי ליה לכותל, שעדיין לא נתחזקה הארץ. והא בעיר ישנה בונה כנגד כתלו של חבירו בלא הרחקה, דהא מיחזק אוקימא. ודוקא בכותל חצר, אבל בכותל גנה בין בעיר חדשה בין בעיר ישנה מרחיקין.
פיסקה. החלונות ומלמטן וכו' תנא מלמעלן שלא יציץ ויראה, כשיהיה הכותל למעלה מהחלונות מעט או שוה להם, לפיכך הצרכנו לארבע אמות. מלמטן, שלא יעמוד על הכותל שלו ויראה. מכנגדן שלא יאפיל. פירוש, אמרינן בגמרא טעמא דשלא יאפיל הוא דלא מצי למעבד מכנגדן, אבל משום דואשא לא, ואי סלקא דעתא דכותל חצר נמי אינו סומך עד שירחיק ארבע אמות, מאי אריא הכא משום חלון כדי שלא [יאפיל] קתני בהאי בריתא, תפוק לי משום כותל גופיה, דבעינן ביה הרחקת ארבע אמות כדאמרינן. ופרקינן, הכא במאי עסקינן, בהאי בריתא בשעשה הכותל מצד החלון של חבירו, ולהכי לא קתני ארבע אמות כדקתני במתניתין בבא לבנות כנגד חלון של חבירו, וליכא לאקשויי בריתא דקתני כדי שלא יאפיל אמתניתין דקתני ארבע אמות. וכמה ירחיק, כדי שלא יאפיל כיון שלא נתן לנו בזו הבריתא שיעור, אמר רב ייבא חמוה דאשיין בר נדבך כמלוא רוחב חלון, וכמה טפח שהוא סתם רוחב חלון. וצריך לשפע ראש הכותל שלו ולעשותו כמו מדרון, כדי שיהא מחליק רגלי העולה עליו כדי שלא יעמוד עליו ויציץ, כתב רבינו הרב [הרי"ף בסוגיין]. והר"ם במז"ל [פ"ז מהל' שכנים ה"ד] כתב כונס ראש הכותל. כלומר, מקצר ועולה כדי שלא ישב ויציץ, והוא בשלא הגביה הכותל ארבע אמות או בשלא מיעטו ארבע אמות, בד"א מן הצד ומרוח אחת הוא שבנה כמו שביארנו, אבל בנה משתי רוחות של חלון של חבירו ארבע אמות, צריך להרחיק שתי אמות מצד זה ושתי אמות מצד זה, מפני שמזיק כשבנה משני צדדין, במרחבי האור ואויר כגון: \raster(85-,85-)="Z630;"ואם בא לסכך מרחיק הסכוך מן הכותל שיש בו החלון ארבע אמות כדי שלא יאפיל.
מתניתין מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות. פירוש, ראובן שבא להעמיד סולם בתוך רשות שלו, צריך להרחיק משובך שמעון הסמוך לו ארבע אמות, כדי שלא תקפוץ הנמיה מעל הסולם ותאכל הגוזלות שבשובך. והנמיה היא החיה שנקראת בלשון ישמעאל נמס, והרבים בלשון מקרא אוחים, כדכתיב [ישעיה י"ג כ"א] ומלאו בתיהם אוחים. ואת הכותל מן המזחילה. פירוש, וראובן שבא להעמיד כותל כנגד המזחילה של שמעון, והוא המקום שבונה בו צנורות זה על גבי זה מקרקעית הכותל עד ראש הגג, כדי שיהיו המים נגרין ונמשכין דרך חלל הצנורות מן הגג לארץ, ולא יהיו נזרעין על כל פני הכותל, ונקראת מזחלה, מלשון [דברים ל"ב כ"ד] זוחלי עפר, צריך ראובן להרחיק את הכותל שלו מן המזחילה של שמעון ארבע אמות, כדי שיהא שמעון יכול לזקוף את הסולם שם, ויעלה ויתקן המזחילה שלו אם נתעכבו המים מלירד, הואיל והחזיק באותו המזחילה.
גמרא מתניתין דקתני מרחיקין את הסולם מן השובך, אפילו לר' יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, ואין החופר יכול לעכב על הנוטע, אין זה יכול להעמיד הסולם בתוך שלו, דאמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמרינן מודה ר' יוסי בגריה דעל המזיק להרחיק את עצמו, כשהיה הנזק בא מחמת המזיק בלי שתוף בין הנזק לניזק, כמו שביארנו. והכא נמי גבי סולם ושובך גריה נינהו, דזמנין דבהדי דמנח ליה לסולם קפצה נמיה בשובך ומזיקא, ומשום הכי קתני מרחיקין ולא פליגא דמתניתין עליה דר' יוסי. ואקשינן, והא גרמא הוא, ולא גריה נינהו, דמיעקרא לא איתעביד ליה סולם להזיקה כי היכי דמצית למימר דנמיה דקפצה מיניה גרמא דגריה הוא. ופרקינן, אמר רב זאת אומרת גרמא בנזקין אסור, פירוש, מזאת המשנה שחייבה בגרמא דסולם ואוקימנן ליה להזיקא דנמיה בגרמא דגריה, איכא למשמע דגרמא בניזקין דעלמא אע"ג דלאו גרמה דגריה ניהו אסור, ואע"פ שפטור הוא מדיני אדם חייב בדיני שמים, ואסור לגרום הנזק, ואע"פ שבדעתו לשלם לניזק ניזקו.
<h2>דף כג.</h2>
רב יוסף הוה ליה הנהו תאלי. פירוש, היו לו אותן נטיעות קטנות של דקלים, דהוו אתו אומני יתבי תותיהו. פירוש שהיו באין אותן שמקיזין דם לבני אדם, ועושין מלאכתם תחתיהם, ובאין העורבין ואוכלין אותו הדם, ועולין באותן הדקלים ומטנפין אותן הפירות שבהן בדם שברגליהם. אמר להו רב יוסף אפיקו לי קור קור מהכא. כלומר, הניחוני מצפצוף העורבים בסילוק האומנין מכאן מלעשות מלאכתן, מפני שבאים העורבים ומפסידין הפירות. אמר ליה אביי והא גרמא בעלמא הוא, דהא לאו ברשותך קא עבדי, ואחר שפוסקין האומנין מעשיהן הוא שבא לך הנזק מהעורבים, וגרמא בניזקין פטור. אמר ליה רב יוסף הא אמר רב טובי בר קסנא אמר רב זאת אומרת גרמא בניזקין אסור. אמר ליה אביי והא מחזיקו להו אומנין למעבד עיבדתיהו בההיא דוכתא, אע"פ שענפי אילנך נוטין לאותו רשות, והן עושין מלאכתן תחתיהן, כיון ששתקת בתחלה החזיקו, שכל המחזיק זכה בו. אמר ליה רב יוסף, הא אמר רב נחמן בפרק חזקת [לקמן נ' ע"ב] אין חזקה לניזקין, שלא ניתנו ניזקין למחילה. אמר ליה אביי, ולאו מי איתמר עלה דלאו כל נזקין לאו ניתנו למחילה, אלא הכי הוא דלא ניתנה למחילה, רב מרי אמר בקוטרא והוא העשן, ורב זביד אמר בבית הכסא. אמר ליה הני לדידי כיון דאנינא דעתאי. פירוש, כיון שחולה דעתי מדבר זה ומאוס הוא בעיני, ואני מקפיד עליו כקוטרא וכריחא דבית הכסא דמו לו, וחיבין הם לבטל אותה מלאכה, או ירחיקו עד שלא יבא הנזק מחמת אותה מלאכה, בין שהיו העופות מצירין לו בקולם וצפצופם, והיה מקפיד על זה, או חולה, בין שהיו מטנפין הפירות ברגליהם, וכן הלכה.
מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה. כדי שלא יזיקו יונים שלו לאנשי העיר באכילת הפירות מגגותיהן ומשדותיהן. לא יעשה אדם שובך בתוך שלו. פירוש, בתוך שדהו, אלא אם כן יש לו מהקרקע באותו מקום חמשים אמה לכל רוח. וכתב הר"ם במז"ל [פ"ו מהל' גזילה ה"ט] כדי שלא ימשכו הגוזלות ויפסידו בשדות משל אחרים. כלומר, היונים שמתגדלין שם. ובגמרא מקשינן, והא תנן בפרק מרובה אין פורשין נשבין ליונים. פירוש, אין פורשין רשתות ליונים, כדמתרגמינן הנצל כצבי מיד, התפצה היך טביא מן נשבא [משלי ו' ה'], אלא אם כן הרחיק מן הישוב שלשים ריס, שהן ארבעה מילין, והיכי קתני הכא דסאגי בחמשים אמה. ופריק אביי מישט שייטא טובא, כלומר באמת הוא שמעופפת הרבה אבל בחמשים אמה רועות וממלאות כריסן, ואם יעברו אחר כן יתר מחמשים אינן מזיקות בשדה אחרים שכבר שביעות הם. ר' יהודה אומר אינו יכול לעשות שובך בתוך שלו עד שיהיה לו מהקרקע בית ארבע כורין, בית כור שהן מאתים ושלשה ושבעים אמה וששה שביעי אמה בריבוע לכל רוח של אותו שובך, כמלא שגר היונה. פירוש, כדי שלוח היונה והליכתה, מלשון [דברים כ"ח ד'] שגר אלפיך, שענינו שלוח, וכן הורגלו רבותינו לומר שגר אחריו, וזולת זה הרבה, ואנקלוס תרגם שגר אלפיך בקרי תורך והם עדרי הבקר, ולפי מה שתירגם תפרש שגר היונה, חבורת היונה שמתחברת עמה, מפני כשפורחין כלם בבת אחת מתרחקין הרבה.
ואם לקחו. פירוש ואם קנה אותו שובך אפילו לא היה בינו לבין שדה חבירו כי אם בית רובע קב, והוא מקום שריבועו עשר אמות וחומש אמה על עשר אמות וחומש אמה בקירוב, הרי הוא בחזקתו, ואין שכינו יכול לעכב עליו כדי להרחיק.
פיסקה. ואם לקחו אפי' בית רובע הרי הוא בחזקתו, אמר רב פפא ואיתימא רב זביד זאת המשנה אומרת טוענין ליורש וטוענין ללוקח, מדקתני ואם לקחו הרי הוא בחזקתו דשמעת מינה דכל היכא דאישתני רשותא לא צריך ההוא בתרא למטען, היכא דאיכא מאן דתבע ליה בההוא מידי, אלא אנן בי דינא טענינן ליה, ואמרינן לתובע זיל איתי ראיה, כגון דההוא קמא לאו דידיה זבין, טוענין ליורש. תניא בפרק חזקת [לקמן מ"א ע"א] הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה, אלא עומד הוא באותה שדה בחזקת מורישו. וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה. והא דהדר ותנא לה הכא, משום דלוקח איצטריכא ליה כדתנן ואם לקחו וכו'. ומתמהינן לוקח איצטריכא ליה קא אמרת, והא תנינא בפרק חזקת [לקמן ס' ע"א] לקח חצר ובה זיזין וכצוצטראות הרי זו בחזקתה, ואמאי איצטריך ליה למהדר ולמתני הכא ענין הלוקח. ופשטינן צריכה, דאי אשמעינן גבי רשות הרבים שהיא חצר שיש בה זיזין וכצוצטראות דהא תנן אין מוציאין זיזין וכצוצטראות לרשות הרבים, אלא אם רצה להוציא כונס לתוך שלו ומוציא, אבל גבי שובך דליכא למימר כונס לתוך שלו, הוה אמינא לא מוקמינן ליה אחזקיה, אלא בעי ריחוקי, ואי אשמעינן גבי שובך לחודיה, הוה אמינא כיון דיחיד הוא בעל השדה הסמוך לשובך, או יחידים הם בעלי השדות הסמוכות לשובך, אימא פיוסי פייסיה קמא, המוכר לבעל השדה בממונא, אי נמי אחולי אחיל גביה, אבל גבי רשות הרבים בחצר מאן מחיל ליה למוכר ולמאן מפייס, דהא רבים נינהו, ואימא דלא הויא חזקה, צריכה. כלומר, ומשום הכי איצטריך למיתני הכא והתם, וטענינן גבי חצר שכונס לתוך שלו הוה, וטענינן גבי שובך דאימור פיוסי פייסיה.
<h2>דף כג:</h2>
מתניתין ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה. פירוש, גוזל שנפל מן השובך והרי הוא בתוך חמשים אמה. הרי הוא של בעל השובך, שחזקתו מהשובך נפל. נמצא חוץ לחמשים אמה, מהשובך הסמוך לו, הרי הוא של מוצאו, שחזקתו שהוא מן ההפקר, או שנפל ממי שקנה אותו ונתיאש ממנו, כיון שאין לו בו (מום) [סימן], דאי בשיש לו סימן לא יגע בו, כדתנן בפרק אלו מציאות [ב"מ כ"ה ע"ב] מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרות בכנפיהן, כדרך שעושין הציידין, הרי זה לא יגע בהן. וכיון שנמצא חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו, דקיימא לן שהגוזל שמדדה ואינו פורח אינו מדדה יתר על חמשים אמה. נמצא בין שני שובכות אם היה קרוב לזה שלו. פירוש, אמרינן בגמרא, ואע"ג דחד מיניהו נפיש מחבריה, כלומר אע"פ שיוני שובך זה מרובים משלאחר. והשבנו בדלא נפיש חד מחבריה אלא בששוים במנין. מחצה למחצה, שניהם יחלוקו, כיון שהן שוין במנין, דקיימא לן [ב"ק מ"ו ע"א] דממון המוטל בספק חולקין, והא נמי כיון דליכא לחד מיניהו זכותא טפי מחבריה, ברשותא דתרויהו קאי, וחולקין.
גמרא אמר ר' חנינא רוב וקרוב, כלומר, אם היה הניפול בתוך שני שובכין, האחד מהם רחוק ממנו אבל יש בו מהגוזלות יתר ממה שיש בשובך הקרוב לו, הולכין אחר הרוב, ונותנין אותו לבעל (קרוב) [הרוב], אע"פ שהוא רחוק ממנו. ואע"ג דרובא דאוריתא דכתיב [שמות כ"ג ב'] אחרי רבים להטות, אלמא בתר רובא אזלינן, וקורבה דאוריתא, דכתיב [דברים כ"א ג'] והיה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר, דמשמע דקורבא נמי עדיף, אפילו הכי רובא עדיף, דהא אף לגבי חלל לא מיתיא קרובה אלא בדליכא דנפישא מינה, אע"ג דמרחקא, בתר רובא אזלינן אמרינן בגמרא, הילכך כיון דקיימא לן שהמדדה אינו מדדה יתר מחמשים אמה, אם היה גוזל חוץ לחמשים אמה מהשובך שיש בו הרוב, ובתוך חמשים אמה מהשובך שיש בו מועט, הרי הוא לשובך זה שהוא קרוב לו, שהרי יצא מתורת מדדה לשובך שיש בו הרוב, שכל הנמצא חוץ לחמשים יצא מתורת מדדה.
<h2>דף כד:</h2>
מתניתין מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה. פירוש, מי שבא ליטע אילן סמוך לעיר, צריך להרחיק מן העיר עשרים וחמש אמה, משום נוי העיר אמרינן בגמרא, כדי שתהא גלויה ומרוחת מכל סביבותיה. ובחרוב ובשקמה חמשים אמה, מפני שענפיהם מרובין ונמשכין הרבה. ופירוש שקמה בלשון ישמעאל גמיז, ופירותיו תאנים הם ונקראין תאני הבר. אבא שאול אומר כל אילן סרק, והוא אילן שאינו עושה פירות כארז וכיוצא בו. חמשים אמה, צריך להרחיק שהכח שחסר ממנו מלהוציא פירות חוזר הוא לגדול הענפים, ואין הלכה כאבא שאול. אם העיר קדמה לנטיעת האילן קוצץ, כל מי שקדם מאנשי העיר. ואינו נותן דמים, שהרי שלא ברשות נטע זה הנוטע, ואם האילן קדם קוצץ ונותן דמים. ואתא לאשמועינן הכא, דקוצץ ברישא מכל מקום, דילמא אתי לאירשולי אנשי העיר, ונמצא כל אחד מהם אומר לחבירו קוץ אתה, כדי שיתעכב מליתן הדמים, קמ"ל שכל הקודם קוצץ, ואחר כך גובין דמי האילן מאנשי העיר, ונותנין אותו לבעל האילן. ספק זה קדם ספק זה קדם, קוצץ ואינו נותן דמים. פירוש, בגמרא מקשינן מאי שנא מבור דאמרינן ספק זה קדם ספק זה קדם לא יקוץ. ופרקינן, התם גבי בור כיון דודאי לאו למיקץ קאי, ספיקו נמי לאו למיקץ קאי, ולא אמרינן ליה זיל קוץ, הכי בעיר כיון דודאי למיקץ קאי. כלומר, שאע"פ שאנו יודעים בודאי שהאילן קדם, קוצץ ונותן דמים, ספיקו נמי אמרינן ליה זיל קוץ, ודמי, איתי ראיה דאילנך קדם ושקול, שכיון שיש לנו רשות לקוץ, נמצא הוא מוציא מחבירו ועליו הראיה, ואם לא הביא ראיה אין [לו] אלא עציו בלבד.
מרחיקין גורן קבועה מן העיר, מי שבא לעשותה סמוך לעיר, חמשים אמה, כדי שלא יזיק לבני העיר בעת שזורה, שהרי הרוח מוליך את התבן ומזיק. לא יעשה אדם גורן קבועה בתוך שדה שלו, אלא אם כן היה לו חמשים אמה לכל רוח, ומרחיק הגורן מנטיעותיו של חבירו ומנירו שהיא חרישת השדה בעבודה כדי שלא יזיק. פירוש, בגמרא מקשינן, מאי שנא רישא דקא יהיב שיעורא חמשים אמה בהרחקת הגורן מן העיר, ומאי שנא סיפא גבי נטיעות וניר דסתם וקתני כדי שלא יזיק. ופרקינן, אמר רב אשי מה טעם קא אמר, מה טעם מרחיקין גורן קבועה חמשים אמה, כדי שלא יזיק, והוא הדין נמי שמרחיק ממקשיו וממדלעיו ומנטיעותיו ומנירו חמשים אמה.
ואמרינן בשלמא מקשיו ומדלעיו אזיל מוץ ויתיב בליביה ומזיק להו, ששואב לחלוחית המקשה ומיבשה. אלא מנירו, אמאי מרחיקין, ומהדרינן מפני שעושה אותה גלל, לפי שאינו זבל דק כדי שיהיה מועיל, אלא בגללים שאינם מורשים הוא אותו תבן ואבק שסוערין מן הגורן, שאינו מועולים.
<h2>דף כה.</h2>
ואת הנבלות ואת הקברות ואת הברסקי מן העיר חמשים אמה, מפני ריח רע שמזיק לרבים. אין עושין ברסקי לא למזרח העיר, מפני שרוח מזרחית חמה, וממעטת היזק ריח עיבוד העורות, כתב הר"ם במז"ל בהלכותיו [הל' שכנים פ"י ה"ד].
מרחיק את המשרה מן הירק. פירוש, מי שבא לעשות מקום ששורין בו פשתן בצד ירק של חבירו, צריך שירחיק בכדי שלא יזיקהו. וצריך להרחיק את הכרישין מן הבצלים כדי שלא יפיגו טעמן של בצלים. כלומר, כדי שלא יחלש ויוסר טעמם. ופירוש כרישין חציר, ובלשון ישמעאל כראת, וכן תרגם את החציר, וכראתי [במדבר י"א ה']. ואת החרדל מן הדבורים. פירוש, שרוצה לנטוע חרדל בצד כוורת של דבורים של חבירו, צריך להרחיק חרדלו כדי שלא יזיק הדבורים, מפני שהן אוכלין עלין של חרדל, ומפסידין הדבש. ירושלמי [פ"ב ה"ט] ר' אבהו בשם ר' אבהי בר חנינא מפני שפי הדבורים חד, ומחריבות הדבש. כלומר, מחריפות החרדל, ר' יוסי מתיר בחרדל, אליבא דרבנן אמרינן בריש פרקין, כמה דמפרש רבינו הרב ואזיל.
ר' עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה חוץ ממערבה של עיר שאינו עושה בה כל עיקר, ואע"פ שבא להרחיק כל שהוא. וגמרא יהיב טעמא משום דשכינה במערב, דאמר ר' יהושע בן לוי בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהודיעונו מקום התפלה, שנאמר [נחמיה ט'] וצבא השמים לך משתחוים. כלומר, אע"פ שכל גלגל וגלגל מהשמנה גלגלים נחלק לגלגלים הרבה, כמו גלדי בצלים זה מעלה מזה, ומהם סובבים ממזרח למערב, ומהם נוטים לצפון ומהם נוטין לדרום, הגלגל התשיעי המקיף את הכל מסבב אותם הסבה הכרחית בכל יום ממזרח למערב, מפני שהגלגלים והכוכבים כלם בעלי נפש ודעה והשכל הם, ומכירים את מי שאמר והיה העולם כל אחד מהם לפי גדלו ולפי מעלתו, ובאותה הסבה שמסבב אותם הגלגל התשיעי משתחוים הם כלפי מערב לנגד כבוד השם יתברך, שהוא במערב, שנאמר וצבא השמים לך משתחוים, והמלאכים למעלה מהם [רמב"ם פ"ג מהלכות יסודי התורה ה"ב וג']. ואמרינן נמי למה קורין לרוח מערבית אוריא, [א]לא לומר לך שהוא האויר הבא מעם ית', שהדביר שבתוך היכל הבית מערב הוא, ושם ארון הקדש והכרובים מונחין, ומשם מקבלין כל הנביאים שפע עליוני להתנבות ומשם הדיבור יוצא. וכן כל צבא השמים משם מקבלין פרס, בעת שמשתחוים לכבודו יתברך, ואע"פ שמלא כל הארץ כבודו. כתבנו כאן מה שאין אנו צריכין לו, כדי שנדין בעצמינו קל וחומר, ומה אם הברואים שאינם נפסדים, אהבתם וחשקתם בבוראם לעולם, ומתמידים להודות לו בכל עת, על אחת כמה וכמה חייבין שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם.
<h2>דף כה:</h2>
גמרא תנא ר' יוסי מתיר בחרדל מפני שיכול בעל החרדל לומר לבעל דבורים עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מן דבורי הרחק אתה דבוריך מן חרדלי, שגם הם מזיקים לי, מפני שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלי. פירוש, זרע של חרדל, טעמיהו דרבנן דסברי על המזיק להרחיק את עצמו, כדי שלא יזיק את חבירו, הלכך מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים. ור' יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו, כדי שלא יגיע לו הנזק, ואפילו משרה וירק לא בעו ריחוקי. והא דקתני ר' יוסי מתיר בחרדל לדבריהן דרבנן קאמר להו [עי' לעיל י"ח ע"ב] לדידי על הניזק להרחיק את עצמו, שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, וכלהו הני דאמרי לא בעו ריחוקי, אלא לדידכו דאמריתו על המזיק להרחיק את עצמו, תינח משרה וירק דהני מזקי הני והני לא מזקי הני. פירוש, דמשרה מזקא לירקי וירקי לא מזקי למשרה, אלא חרדל ודבורים תרויהו מזקי להדדי, ואמאי מרחיק בעל חרדל חרדלו מהדבורים ואין מרחיק בעל הדבורים את דבוריו מן החרדל. ורבנן אמרי לך, דבורים לחרדל לא מזקי אי בבניתא לא משכחא ליה. כלומר, אי משום הגרעינין של זרע אינן מוצאות אותן לפי קטנותן כשמתערבין עם העפר, ואי בטרפא הדר פארי. פירוש, ואם מפני שאוכלות העלין חוזרין וצומחין, וליכא הכא הזיקא לבעל חרדל. וקיימא לן כר' יוסי, וחזינן בפירוש גאון [עי' רי"ף] דלית הילכתא כר' יוסי בחרדל ודבורים אלא בעו ריחוקי, וקאמר נמי דלענין משרה וירק מודה ר' יוסי דמרחיקין, ובטעמא דמלתא בלחוד הוא דפליג ר' יוסי ולא בגופיה דדינא. כלומר, בדברים שמזיקים זה לזה כחרדל ודבורים, ובדברים שמזיקין ואינן ניזקין כמשרה וירק הוא שחולק, ולא על עיקר הדין, שהוא על המזיק להרחיק את עצמו כבעל משרה שצריך להרחיק מהירק, דבהא מודה הוא לרבנן. ואנן קשי לן הא פירושא, דכד מעיינת ביה בגמרא דריש פרקין [לעיל שם] משכחת ליה לר' יוסי דבגופיה דדינא פליג, אי בעי ריחוקי ואי לא בעי ריחוקי, דהכי קאמר להו לרבנן לדידי אפילו משרה וירק נמי לא בעו רחוקי, אלא על הניזק להרחיק את עצמו. ודקאמר האי גאון בפירושיה דמודה ר' יוסי בגריה, ובגמרא דגריה דעל המזיק להרחיק את עצמו, אין ודאי הכין הוא, אלא במשרה וירק ליכא גריה דבעל משרה, ולא גרמא דגריה, כי היכי דנימא על המזיק להרחיק את עצמו, משום דמייא מיתם תימי והדר אזלי. כלומר, אחר שנבלעין מי המשרה בקרקע הולכין אחר כן ומזיקין הירק, והוה ליה נזק שבא אחר כן, ועל הניזק להרחיק את עצמו כדי שלא יגענו הנזק, ואי מודה ר' יוסי במשרה וירק דבעי בעל משרה ריחוקי, כרשין ובצלים דליכא הזיקא ממילא, לא מודה ר' יוסי, דהא ליתה להזיקה דהני אלא לאחר זמן, אחר שצומחין וגודלין, כענין זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, שאין מגיע הנזק לבור אלא לאחר שגדל האילן ולענין חרדל ודבורים נמי מסתברא לן, דהילכתא כותיה, דלא בעי ריחוקי עד כדי שלא יגיע הנזק לבעל הדבורים, [א]לא על הניזק להרחיק את עצמו, דהא אוקימנא למתניתין בלוקח, דאמרינן [לעיל י"ח ע"א] ואי לא סמך ליה חרדל לדבורים, מנא ליה לבעל חרדל למימר לבעל דבורים עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מן דבורי הרחק אתה דבורך מן חרדלי מפני שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלאי, דאי קדים בעל דבורים מנא ליה לבעל חרדל למימר ליה הכי, ואוקמא רב פפא בלוקח חרדל שבצד דבורים, וליכא חד מיניהו דקדים, דמה נפשך מצית למימר אי סבירא לן כרבנן דאמרי דבורים לחרדל לא מזקי אלא חרדל הא דמזקי דבורים, אפילו הכי הלכה כר' יוסי דלאו גריה דבעל חרדל הוא, דהא ליכא חד מיניהו דקדים, שהחרדל והדבורים סמוכים היו מתחלה זה לזה, כגון שהיו לאחד ומכר החרדל ושייר הדבורים לפניו, או שמכר חרדל לאחד ודבורים לאחד, ועוד, אפילו קדים בעל דבורים, ואתא חבריה בתר הכי וזרע ליה לחרדל, לאו גריה דבעל חרדל נינהו, דכי שאדי בניתא בעפרא לא משכחא להו למילינהו, ואי בתר דסליק, לאו גריה הוא ולא גרמא דגריה הוא, אלא גרמא בעלמא הוא, שהרי אחר שפסקו מעשיו בא הנזק מאיליו. הילכך הלכה כר' יוסי בכולה מתניתין, בין במשרה וירק בין בחרדל ודבורים, וכדקא פריש רבינא דהוא בתרא, דר' יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו, דהא אידחיא לה הא דרב פפא דאוקמא בלוקח. אלא מיהו אמר רבינו הרב [הרי"ף] צריך ודאי להרחיק לרחוקי משרה מירק, כי היכי דלא ליהוי גריה. כלומר, כדי שלא יהא הזק בידים כשלא ירחק מעט, שנמצא כמזיק בחציו, כי היכי דמרחיקין שיח ומערה ואמת המים שלשה טפחים מכתלו של חבירו. והר"ם במז"ל כתב [פ"י מהל' שכנים ה"ה] או יתר מעט, דלא ליהוי גריה. דכולה פרקין מודה ביה ר' יוסי. פירוש, שכל ההרחקות שאמרנו בפרק זה מודה ר' יוסי שעל המזיק להרחיק את עצמו, דמודה ר' יוסי בגריה. ואי לא מרחיק כי האי שיעורא גריה הוא או גרמא דגריה הוא. פירוש, מה נפשך שאפילו בגרמא דגריה נזק שלם הוא שמשלם, אבל להרחיק עד שלא יבוא הנזק מאיליו אינו צריך, שכבר פסקו מעשיו.
מתניתין מרחיקין את האילן מן הבור, כשיבוא ליטע עשרים וחמש אמה, כדי שלא יזיק הבור בשרשי האילן שעתידין להתפשט ולהמשך. ובחרוב ובשקמה חמשים אמה. מפני שנמשכין שרשיהם ומשתלחין יתר משאר אילנות. בין מלמעלה בין [מן] הצד. פירוש, בין שהבור למטה ואילן למעלה, ואמרינן, בשלמא בור למטה ואילן למעלה אתו שרשי אילן ומזקי ליה לבור, שכן דרך השרשין לירד למטה. אלא בור למעלה ואילן למטה אמאי לא, וכי דרך השרשין היא לעלות למעלה. ופשטינן, לא מפני שהשרשין עולין למעלה, אמרנו שלא יעשה אלא מפני שהשרשין נכנסין כשמתפשטין תחת קרקעית הבור, ומחלידין את הקרקע ונעשה העפר תוחח ביניקת השרשים, לאותה לחלוחית של קרקע, ונלקית קרקעית הבור ומתרועעת. אם הבור קדמה לאילן קוצץ בעל הבור את האילן, ונותן דמיו לבעלים שכיון שאינו מזיק [א]לא לאחר זמן, אע"פ שעשה בעל האילן שלא ברשות, לא חייבוהו חכמים שלא ליטול דמים בשביל הזק יחיד. ואם האילן קדם לא יקוץ, שהרי ברשות נטע כיון שאין שם בור, ספק זה קדם ספק זה קדם לא יקוץ, משום דקיימא לן ספק ממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. ר' יוסי אמר אע"פ שהבור קדם לא יקוץ, שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, ואין בעל הבור יכול למחות ביד חבירו ולומר לו הרי שרשי אילנך מתפשטין ונכנסין לבור שלי, ומפסידין אותן, לפי שזה נזק הבא מאיליו הוא, אחר שפסקו מעשיו של בעל האילן, שהרי בעת שנטע לא היה מזיק.
גמרא אמר שמואל הלכה כר' יוסי, אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמרינן מודה ר' יוסי בגריה. פירוש, מודה הוא ר' יוסי שבכל מקום שמזיק בשעת עשייתן שהוא כעומד ברשותו, ויורה החצים לחצר חבירו, ואומר ברשותי אני עושה, שהוא חייב.
רב פפי יוכנאה עני והעשיר הוה בנא אפדנא. פירוש, בנא ארמון. הוו הנך עצרי בשבבותיה. פירוש, היו אותן האומנין ששוחטין השמשמין בשכונתו. דכי הוו דייקי שומשמי הוה נידא אפדניה. פירוש, כשהיו כותשין השמשמין היתה האפדנא מתנדנדת. אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה כי הוינן בי רב כהנא הוה אמרינן מודה ר' יוסי בגריה, שעל המזיק להרחיק את עצמו, והא גריה נינהו. וכמה שיעור נדנוד האפדנא כדי שיצטרכו העצרי להתרחק מלהניד, והשבנו כי נאיד נכתמא אפומא דחצבא. פירוש, כדי שיתנדנד כסוי הכד על פי הכד באפדנא, כשיהיו העוצרי כותשין את השמשמין ברשותם, שאם הגיעו לשיעור זה הרי זה המזיק בחציו, ואם הזיק בשעת הנדנוד חייב לשלם שהרי מכוחו בא הנזק. והר"ם במז"ל [פי"א מהל' שכנים ה"ג] כתב עד שינדנד כסוי החבית על פי החבית, והוא שמניחין אותו חצבא סמוך לרשות אותן עצרי שעושין בה מלאכתם ותניד.
<h2>דף כו.</h2>
דבי מריון כי הוו נפצי כתנא הוה קא אזלא רקתא דכתנא ומזקא אינשי. פירוש, כשהיו חובטין פשתי העץ כדי לרככן, היתה הנעורת של פשתן מסוערת ונופלת על בני אדם ומזקת להם. אתו לקמיה דרבינא אמר להו כי אמרינן מודה ר' יוסי בגריה, הני מילי דקא אזלא מכוחו אבל הכא זיקא הוא דקא ממטי לה. פירוש, הרוח הוא שמוליך הנעורת ולאו גריה דמרי דכתנא נינהו, ועל הניזק להרחיק את עצמו. מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו, דאמרינן מכוחו קא אתי וחייב, אמרוה קמיה דמרימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו, דאמרינן גבי שבת דחייב, הכא נמי לענין נזקין כוחו הוא ואסור. וכן הלכה.
[לשון הרי"ף] והני מילי לענין איסורא דאסיר למיגרם הזיקא לאינשי כדאמרינן לעיל [כ"ב ע"ב] גרמא בנזקין אסור, אבל לענין תשלומין אם הזיק פטור, דגרסינן בפרק הכונס צאן לדיר [ב"ק ס' ע"א] אמר רב אשי כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו חייב הני מילי לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, שכיון שחישב לזרות אע"פ שהרוח מסייעתו חייב, שהרי נעשית אותה מלאכה שחישב עליה לעשותה, אבל הכא אם הוליכה הרוח המצויה את הנעורת או את המוץ או את העפר, והזיק גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור, לפי שאין נזק זה בא מכח המזיק עצמו, אלא מסיוע הרוח, ואעפ"כ חייב להתרחק מלהזיק, והוא הדין לכל מלאכה שמעלה אבק ועפר, וכיוצא בהן, צריך להרחיק כדי שלא יגיעו לחבירו ולא יזיקוהו. וארבעה דברים אין להם חזקה לעולם, והם האבק, ונדנוד הקרקע, והעשן, וריח בית הכסא, שאפילו שתק הניזק כמה שנים הרי זה חוזר וכופה את המזיק להרחיק את עצמו. וכן היזק ראיה במקום שצריך מחיצה, כופה לעשות מחיצה בכל עת שירצה, אבל שאר הניזקין אם ראהו ושתק הרי זה מחל ואין חבירו יכול להצריכו להרחיקו, והוא שיראה ממנו שמחל כגון שסייע עמו מיד, או שאמר לו לעשות, או שראהו שעשהו בצדו בלא הרחקה ושתק ולא הקפיד על זה, שכל המחזיק בנזק זכה, חוץ מאילו שמנינו. כל המחזיק בנזק מהנזקים שאין בהן חזקה כמו שביארנו, וטען המזיק שקנה מידו של ניזק, על המזיק להביא ראיה שקנה מידו של ניזק, ואם לא הביא ישבע הניזק הסת שלא קנו מידו על כך, ויסלק זה הזיקו, והוא הדין למי שהחזיק במלאכת נבלות או דם כמעשה דרב יוסף [לעיל כ"ג ע"א] בתאלי דידיה. וכן בני מבוי (או בני מבוי) או בני חצר שנעשה אחד מהן אומן ולא מיחו בו, שהרי החזיק, והיו העם נכנסין ויוצאין לקנות ממנו ושתקו, לא החזיק בדבר זה, ויש להם לעכב עליו בכל עת, ולומר לו אין אנו יכולין לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין שזה היזק קבוע הוא כמו העשן ובית הכסא, וכזה הורו הגאונים. אמר הר"ם במז"ל [פי"א מהל' שכנים ה"ו] מי שהחזיק בנזק שיש לו חזקה כגון שפתח חלון או העביר אמת המים, או שלא להרחיק מה שראוי להרחיק, והרי המחזיק טוען אתה אמרת לי או מחלתה לי אחר שראיתה, או הוכר הנזק ושתקת ולא מחיתה בי, והניזק אומר עכשיו הוא שראיתי ולא ידעתי מקודם, או שאמר כשראיתי מחיתי בך, ואתה אומר עתה ארחיק או אסתום ואתה מדחה אותי מיום ליום כדי שתקבע הזיקך, בכל אלו וכיוצא בהן על הניזק להביא ראיה, ואם לא הביא ראיה ישבע המזיק הסת ויפטר.
מתניתין לא יטע אדם אילן. פירוש, מי שבא ליטע אילן בשדהו סמוך לשדה אילן של חבירו, לא יטע אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, אחד הגפנים ואחד כל האילן. פירוש, בין שהיו בשדה חבירו גפנים בין שהיו שאר אילנות לא יסמוך לו עד שירחיק ארבע אמות. היה גדר בנתים. כלומר, בין שדהו שרוצה ליטע בה לשדה חבירו שרוצה לסמוך לה, זה סומך לגדר וזה סומך לגדר, בכל מקום בין בבבל בין בארץ ישראל. היו שרשים של אילנות יוצאין לשדה לבן של חבירו, מעמיק חבירו שלשה טפחים וקוצץ כל שרש שימצא בהן כדי שלא תתעכב המחרישה בהם, בעת שצריך לחרוש אותה שדה, אם אינו צריך לחפור בה בור. היה חבירו חופר בשדהו בור, או שיח או מערה קוצץ שרשים שימצא מאילן של חבירו ויורד, והעצים שלו, ואינו חושש שמא ייבש האילן של חבירו, מפני שחופר בתוך שלו, ואינם חציו, אלא נזק הבא אחר כן הוא.
גמרא תנא ארבע אמות שאמרו, שצריך להניח בין שדהו לשדה חבירו, כדי עבודת הכרם. פירוש, כדי שימצא חבירו מקום לסבב שם השורים בשעת עבודה. ודוקא בשקדמו הגפנים של חבירו, אבל בשבאו שניהם כאחד ליטע, שניהם מניחין שיעור זה. אמר שמואל לא שאנו שצריך להניח ארבע אמות סמוך לגפנים של חבירו אלא בארץ ישראל, מפני שאין עובדין את הכרם אלא בחרישת השוורים, וצריך להניח להם ריוח כדי סיבובן, אבל בבבל שאין עובדין כרמיהם על ידי מחרישה אלא במעדר בלבד הוא שעובדין, שתי אמות הוא שצריך להניח בתוך שלו סמוך לשדה חבירו, כשבא לנטוע גפנים בצד גפנים, דהא בגפנים עסקינן במתניתין כדפריש בבריתא, שארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם, אלמא כשבא לסמוך גפנים לגפנים עסקינן. תניא נמי הכי לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו שתי אמות, ואקשינן והא אנן ארבע אמות תנן, שצריך להניח אפילו בין גפנים לגפנים, מדתנן אחד גפנים ואחד כל האילן. ופרקינן, אלא לאו כדשמואל מיסתברא, שמע מינה דאמר בחוצה לארץ בין גפנים לגפנים שתי אמות בעינן, והיינו דקתני בהאי ברייתא שתי אמות בעינן, אבל בין גפנים לשאר אילנות או בין אילנות לאילנות, ארבע אמות צריך להרחיק בכל מקום, ולאו משום היזק שרשים הוא דקא בעי ריחוקי, דהא קתני סיפא היה גדר בנתים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר, אלא שמא יבוא לו נזק, ואתא לאשמועינן דבארבע אמות סגי, כסתמא דמתניתין דאמרינן בגמרא.
רבא בר רב חנן הוו ליה הנך תאלי אמצרא דפרדיסא דרב יוסף. פירוש, זה הפרדס של ענבים היה, הוו אזלי צפרי יתבי בתאלי ונחתי ומפסדי בפרדיסא, אמר ליה רב יוסף זיל קוץ תאלי דידך דמזקי לי, דהא פרדיסא דידי הוא דקדים, אמר ליה והא ארחיקי לי ארבע אמות, כמה דבעינן לריחוקי, אמר ליה הני מילי בבא לסמוך לאילנות חבירו, אבל בבא לסמוך לגפנים של חבירו בעינן ריחוקי טפי מארבע אמות, כי היכי דלא לימטייה הזיקא. ואקשי ליה רבא בר רב חנן לרב יוסף ממתניתין, ואמר ליה, והא אנן תנן אחד גפנים ואחד כל אילן ארבע אמות הוא דבעי ריחוקי, אמר ליה הני מילי בבא לסמוך אילנות לאילנות או גפנים לגפנים, אבל בבא לסמוך אילנות לגפנים בעינן טפי, דהא ניחא הזיקא דגפנים דסמיכי לאילנות טפי, ממאי דניחא הזיקא דאילני אחריני בר מגפני דסמיכי לאילני, דהכין הוה סבירא ליה לרב יוסף מהזיקא דחזא ליה בגפניה.
ואמר רב חנינא לא מית שכחת ברי אלא משום דקץ תאנא בלא זמנא. ורבותינו המפרשים שזה שאמ' לו רבא בר רב חנן והא ארחיקי לי שתי אמות הוא שהרחיק בלבד. ואמ' ליה רב יוסף ארבע אמות הוא דבעית לארחוקי ולא נראה לי אלא שפרשתי, ויש לומ' שרב יוסף מקפיד היה בדבר לפי שהיו העופות מפסידין הענבים שלו, ולפיכך הצריך להרחיק יותר מארבע אמות, כמו שהצריכו בתאלי שלו, שהיו האומנין עושים מלאכתם תחתיהם לסלק הזיקם. ויראה שאין הלכה כאן כרב יוסף שמצריך להרחיק כאן יותר מארבע אמות, שלא כסתם משנה.
<h2>דף כו:</h2>
פיסקא. קוצץ ויורד והעצים שלו והני מילי חוץ לשש עשרה אמה, מפני שאין השרשין חשובין שם מן האילן, מפני שאין האילן יונק מהשורש שנמשך לשם, ואינו מועיל לו.
<h2>דף כז:</h2>
מתניתין אילן שהוא נוטה לשדה חבי'. פי', אילן ראובן שהיו ענפיו נוטין לשדה שמעון, ומנעו אותו מלחרוש שדהו. קוצץ שמעון מלא מרדע על גבי המחרישה. פי' מרדע מלמד, והוא המקל שנוהגין בו השוורים לחרישה, ונועצין בראשו ברזל כמו מחט, והוא נקרא דרבן, ונקרא מלמד, לפי שמלמד ומורה הבקר לחרישה. ואמ' כאן שיש לשמעון לקוץ מאותם ענפים שיעור כדי להעמיד המרדע על יד המחרשה, ולא יגע בענפים. ופי' מחרשה, העץ שנועצין אותו ביתד של ברזל שחורשין בו. ובחרוב ובשקמה, שענפיהן גדילין ורבין מיד, ומשתלשלין ויורדים למטה, כנגד המשקולת. כלומ', קוצץ כל הנוטה מהם ממעלה למטה, עד שיהא שקול כנגד המצר שבין שדהו לשדה חבירו, מפני שמעכבין אותו אותן ענפים מלעבוד שדהו. בית השלחין, פי', ואם היתה שדהו צמאה שצריכה למים, תרגום עיף [בראשית כ"ה כ"ט] משלהי, והיו ענפי האילן של חבירו נוטין עליה, ודבר ידוע הוא שמניעת הלחלוחית ממנה מזיק לה. כנגד המשקולת, כלומ' קוצץ הענפים הנטויין לבית השלחין או לשדה האילן כנגד המצר, לפי שצל הענפים מונע את הטל מלירד שם. אבא שאול אומ' כל אילן סרק כנגד המשקולת. פי', אבא שאול חולק הוא, ואמ' שבחרוב ובשקמה אינו קוצץ מהם אלא כמלא מרדע על גבי המחרשה בלבד, לפי שהן עושין פירות, ואינו קוצץ כנגד המשקולת, כי אם באילן שאינו עושה פירות, ואין הלכה כאבא שאול, ואע"ג דטרחינן לפרושי מליה בגמרא, שהרי אמ' רבינו הרב בסוף כל הנשבעין, כל פלוגתא דלא איפסיקא בה הילכתא בהדיא היל' כתנא קמא.
אילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהא גמל עובר ברוכבו ולא יעכבוהו הענפים מלעבור, ר' יהודה אומ' טעון פשתן או זמורות, פי', אמרי' בגמרא שיעורא דרבנן נפיש, ופשטינן דשיעורא דרבנן נפיש מפני שהוא גבוה יותר. ואמרי' ור' יהודה שיעורא דרבנן מאי עביד ליה, כיון שהוא גבוה מטעון פשתן או זמורות, והיאך יעבור לדברי ר' יהודה, ותירצנו אפשר דגחין וחליף תותיה, כלומ' אפשר לרוכב שיכוף ראשו ויעבור, וכיון שאפשר לו, אינו רשאי לקוץ יתר מכדי שיעבור גמל במשאו, ר' שמעון אומ' של האילן קוצץ ענפיו כנגד המשקולת מפני הטומאה, כלומ' מפני שגורם אותו אילן טומאה לבני אדם.
גמרא תאנא מפני אוהל [הטומאה]. כלומ', שמא יאהילו הענפים על הטמאה ונמצא העובר תחת האילן מיטמא מפני אהל הטמאה, ובגמרא מקשינן, והא תנא לה ר' שמעון לטמאה במתניתין. ופרקינן, דאי ממתניתין לחודה הוה אמינא הך טמאה דחייש לה ר' שמעון טמאה דמיתי לה עורב ושדי התם אעורבים היא, ובדחלולי בעלמא סאגי ליה. כלומ', באותן צורות שעושין מעץ וכיוצא בו להפחיד העופות להבריחם כצורת האדם וכיוצא בה, היה מספיק לנו, ולא היינו צריכין לקוץ מן האילן כנגד המשקולת, קמ"ל בבריתא דמפני אוהל הטמאה הוא דחישינן, לפיכך הוצרכנו לקציצת הענפים כנגד המשקולת, כלומ', שמא ישנה לטמאה תחת האילן כגון שנידש או עצם כשעורה או ארון שעובר תחתיו, ונמצא האילן מאהיל עליו ועל בני אדם העוברין תחתיו ומיטמאין כל העוברים תחת הענפים, אבל טמאה שמביא העורב בפיו ומשליך אותה על העוברים תחת האילן, בדחלולי לחוד סאגי לן, התם.
<h2>דף כח.</h2>
חזקת הבתים. פי', העמדת הבתים הידועים לראובן בחזקת שמעון. או הבורות או השיחין או המערות של ראובן שדרך בני אדם לדלות מהן תמיד. או המרחצאות. שרוחצין בהם תמיד. או השובכות. שלוקחין מהם הגוזלות תמיד. או בית הבדין. שעושין בהן מלאכתם תמיד. ובית השלחין. והיא השדה שדרכם להשקותה תמיד, ולזרוע בה זרעים ולנטוע בה ירקות. והעבדים. שמשתמשין בהם תדיר אע"ג דקיימ' לן דגודרות אין להם חזקה, וגודרות הם דבר שנגלל, כלומר, בעלי חיים שמהלכין ונעקרים ממקום למקום, שאע"פ שזה העבד ידוע הוא לראובן והרי הוא עתה ביד שמעון, וכבר אמרנו שאין לשמעון בו חזקה אע"פ שהוא עתה בחצירו, אם טען ואמר לראובן אתה מכרת לי, או אתה נתתו לי במתנה, לפי שיש לראובן לומר לו מעצמו הלך זה העבד ובא אצלך, הא אוקימנה לקמן שאין להן חזקה לאלתר, אבל יש להם חזקה לאחר שלש שנים. וכל דבר שהוא עושה פירות תדיר. כגון חנויות וגנות ופרדסים שפירותיהם מצויין תמיד. חזקתן שלש שנים מיום ליום. כלומר, שלימות, שאפילו חסרו יום אחד לא החזיק שמעון, לפי שאותו קרקע ידוע הוא לראובן. שדה הבעל. והיא ששותה ממי הגשמים בלבד, וזורעין אותה תבואה וכיוצא בה, וכן שדה האילן שאין פירותיהם מצויין כי אם פעם אחת בשנה, חזקתן שלש שנים, ואינה מיום ליום, אלא כיון שאכל שלש תבואות ממין אחד, כגון שהיתה שדה תמרים וגדר שלש גדירות. או שדה ענבים ובצר שלש בצירות, או שדה זיתים ומסק שלש מסיקות, הרי אלו כשלש שנים, והחזיק, לפי שפעם אחת בשנה עושין פירות. ואפילו היו האילנות רצופין, ולא היה ביניהן המרחק הראוי להם והוא ארבע אמות כמו שיתבאר לפנינו, שהרי סופן ליבש, הואיל ואכלם שלש שנים החזיק.
<h2>דף כט.</h2>
גמרא חזקתן שלש שנים מאי טעמא, אמר רבא, שתא קמיתא מזדהיר איניש בשטריה. כלומר, נזהר ושומר שטרו שמא יצאו עליו מערערין, וכן בתרתי ובתלת נמי מזדהר, טפי, לא מזדהר. כיון שאינו רואה מי שממחה בידו, ואין המערער יכול לומר לו היה לך להזהר בשטרך. אמר ליה אביי אלא מעתה. כלומר, אם כן לפי דבריך שאמרת שאין המחזיק צריך להזהר בשטרו יתר משלש שנים. מחאה שלא בפניו, כלומר, שלא בפני המחזיק לא תהוי מחאה, משום דמצי מחזיק למימר ליה למערער לא מצינא לאיזדהורי בשטרי טפי מתלת שני, כיון דלא מחית באפי, דאי מחית בי באפי הוה מזדהרנא בשטרי. ופריק רבא חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. פי', אין המחזיק יכול לומר למערער לא שמעתי שמחית בי כדי שאזדהר בשטרי, לפי שיכול המערער לומר לו החבר שלך יש לו חבר אחר, והחבר האחר יש לו חבר אחר, וחזקה שהגיע הדבר אליך, וכיון שידעתה שמחיתי בך היה לך להזהר בשטרך.
אמר רב הונא שלש שנים שאמרו והוא שאכלן רצופות. כלומר, זו אחר זו בלי פזור, אבל אם זרעה שנה והובירה שנה, אפילו עשה כן כמה שנים לא החזיק. ומודה רב הונא באתרא דמוברי באגי. פי', במקום שדרכם לחרוש השדה שנה ולהובירה שנה, כדי שלא להכחיש את הקרקע שמחזיק באכילת שלש שנים אפילו מפוזרות דלא בעינן רצופות. ואע"ג דאיכא דמוביר ואיכא דזרע, לא מצי מערער למימר ליה חדא ארעא בכלה באגא לא מצינא למינטר. אי נמי, מצי אמר ליה הכי ניחא לי(ה) דעבדא טפי. כלומר, בכך אני רוצה כדי שתתחזק השדה ותעשה פירות הרבה לשנה הבאה. ואקשינן עליה דרב הונא דאמר בעינן שלש שנים רצופות ממתניתין, ואמרינן ליה תנן חזקת בתים שלש שנים מיום ליום, והא בתים דביממא ידעי סהדי דהאי דר בה תלת שנין ביממא, ובליליא לא ידעי, ואמרינן דהויא חזקה, אלמא לא בעינן רצופות אלא אפילו מפוזרות נמי הויא חזקה. ופריק אביי מאן מסהיד אחזקה דבתי שיבבי. כלומר, השכנים הוא שמעידים שבבי מידע ידעי בין ביממא בין בליליא, דדיירי ביה וליכא פזור. רבא אמר איכא לאוקמה נמי כגון דאתי בי תרי ואמרי אנן אגרינן מיניה דמחזיק ודיירינן ביה תלת שני ביממא ובליליא. אמר רב יימר לרב אשי והא נוגעין בעידותן הן. אלו השוכרים, שהרי אם לא יעידו למחזיק ידחה הוא ותתקיים הבית ביד חבירו המערער, ויתחייב(ו) לשלם לו השכירות פעם אחרת, כיון שאין הבית למחזיק. אמר ליה דייני דשפלא הכי דני. פי', הדיינין שהם שפילי דעת ואינן בקיאים בדינין כך דנין, שמקבלין עדות מי שנוגע בעדותו. מי לא עסיקינן דנקטי אגר ביתא בידיהו ואמרי למאן ניתביה. פי', וכי לא אמרנו שאין מקבלין עדותן אלא בשהיה שכר השלש שנים תפוס בידם, ועדיין לא נתנו לזה המחזיק כלום, והם אומרים למי נתן שכר זה הבית, דלא הוו כי האי גונא נוגעין בעדותן, דהא בין איקיים ליה האי ביתא בידא דמחזיק, (כי) [בין] איקיים בידא דנתבע לא מפסדי שוכרין מידי. אמר מר זוטרא ואי טעין ואמר ליתו סהדי דדרו ביה תלת שנין ביממא ובליליא טענתיה טענה. פי', מר זוטרא לאו אאגירי קאמר, אלא לאוקמיה מילתא דרבא ולפרושי טעמיה הוא דאתא לימא לן, דכי בעי רבא סהדי דדר ביה מחזיק ביממא ובליליא, היכא דטעין ליה מערער בהכי, אבל אי לא טעין מערער בליליא לא טענינן ליה, אלא כיון דאתי מחזיק סהדי דדר ביה תלת שנין סאגי לן בהכי, ואי טעין מערער ואף בליליא ולא איתי מחזיק סהדי דדר ביה נמי בליליא, אלא ביממא בלחוד, לא הויא חזקה, וכן הילכתא. נוסחא אחרת כתוב בקצת נוסחאות מהילכות רבינו הרב, אמר מר זוטרא ואי טעין המערער ואמר ליתו לי שוכרים אלו תרי סהדי דדרו בה הנהו סהדי שוכרים מקמי הכי ביממא ובליליא תלת שנין טענתיה טענה, וכן כתב הר"ם במז"ל דצריכין אלו העדים השוכרין להביא ראיה שדרו ביום ובלילה, שזה הדבר תלוי בהם ואינו תלוי בטענת המחזיק, כדי שיעידו לו, מכלל שאע"פ שהשכירות בידם ואומרין למי נתן אותה אין עדותם מתקיימת כשיעידו שדרו בה ביום ובלילה עד שיבאו עדים ויעידו בזה.
<h2>דף כט:</h2>
ומודה רבא ברוכלין המחזרין בעיירות דהיכא דלא טעין מערער שדרו בו ביום ובלילה, דטענינן ליה. שכיון שאין דרכם של רוכלין לדור בבתים ביום, מפני שביום מחזרין הם ממקום למקום, ודאי ליכא למימר דילמא דרו ביה אף ביממא, כדאמרינן גבי מחזיק דעלמא דילמא דר נמי ביה אף בליליא, ולא מצרכינן ליה לאיתויי סהדי בהכי, אלא כד טעין מערער אלא גבי רוכלין, אי נמי, גבי סהדי דמסהדי דדרו ביה רוכלין ומאי דדמי לרוכלין טענינן אנן בי דינא דלישהדו סהדי דדרו ביה ביממא ובליליא. ומודה רב הונא בחנוותא דמחוזא דליממא עבדי לליליא לא עבידי. פי', מודה הוא בחנויות שאין עשויות מתחלתן אלא לדירת היום ולא ללילה, שאין צריך המחזיק שיביא עדים שדר בזה החנות ביום ובלילה, ואפילו טעין המערער בכך, לפי שאין טענת המערער טענה, שהרי הוא מודה בעצמו שאין החנות עשויה לדירת הלילה אלא לדירת היום בלבד, וכיון שכך הוא, נמצאת הלילה כאלו אינה, וכן הלכה.
ראמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא זבון אמתא תרוויהו. כלומר, קנו שפחה בשותפות מר אישתמש בה שנה ראשונה שלישית וחמישית ומר אישתמש בה שנה שנייה רביעית ושישית, ונמצאו שני חזקה שלהם מפוזרות. נפק ערעור עליהו, דההיא אמתא בתורת גזלנות קא משתמשי בה, ואנון אמרי זביני הוא דזביננא לה, והא אשתמשינא בה שני חזקה ותנן ועבדים שלש שנים. אתו לקמיה דרבא אמר להו מאי טעמא עבידתו הכי. וקא משתמשיתו בה שנה שנה. כי היכי דלא תחזיקו אהדדי, ויטעון אחד מכם שהיא שלו. לעלמא נמי לא הויא חזקה כיון שלא נשתמש אחד מכם בה שלש שנים רצופות, ואע"פ שחזר כל אחד מכם ונשתמש בה פעם אחר פעם, כיון שלא נשתמש בה בתורת חזקה יכול המערער לומר איני מקפיד על זה, שאין זו דרך חזקה.
והני מילי דלא כתוב איטרא. פי', בשלא כתבו השותפין שטר ביניהם שישתמשו בה שנה שנה. אבל כתוב איטרא, שישתמשו בה שנה שנה כיון שעברו שלש שנים לשני שותפים עלתה להם חזקה, לפי שהשטר יש לו קול, ואין המערער יכול לומר לא שתקתי אלא מפני שראיתי שנשתמשו בה שלא כדרך חזקה, אלא היה לו למחות, וכיון שלא מיחה איבד את זכותו, דתרי שותפי כחד גברא נינהו, וכיון דאישתמישו בה תלת שנין כרצופין נינהו.
אמר רבא. מי שהחזיק בשדה ואכלה כלה, שני חזקה, חוץ מבית רובע בה, קנאה כלה חוץ מבית רובע שלא אכל פירותיו. אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא אמרן שלא החזיק באותו בית רובע שלא אכל פירותיו. אלא דבר זריעה הוא, כלומר, בשהיה ראוי לזריעה והניחו ולא זרעו, לפי שיכול המערער לומר לו אם הוא שלך למה הנחתו בלא זריעה. אבל לאו בר זריעה הוא קני ליה אגב שאר השדה שהחזיק בה. מתקיף לה רב ביבי בר אביי אלא מעתה צונמא במאי קני ליה. כלומר, מי שהחזיק במקום שהוא חלמיש שאינו ראוי לזריעה, במה יקנה אותו. לאו לאוקומי בה חיותא ולמשטח בה פירי. כלומר, וכי אינו מחזיק בו כשיקנה ממנו בדבר הראוי לו, כגון שישטח בו הפירות, או יעמיד בו בהמה וכיוצא בזה, הכא נמי איבעי ליה לאוקומי בה חיותא ולמשטח בה פירי, וכיון דלא עבד הכי לא אחזיק, וכן הלכה.
ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא, אמר ליה מנך זבינתה ואכלתיה שני חזקה. והביא עדים שאכלה שלש שנים. אמר ליה מערער אנא בשכוני גואי הואי. פי', שכוני גואי שם מקום, והיאך אתה טוען שלקחתה ממני מהיום שלש שנים, ובאותו הזמן שאתה טוען שלקחתה ממני באותה מדינה אחרת הייתי, ומעולם לא נודע לי שאתה יורד בתוך שדי. אתו לקמיה דרב נחמן אמר ליה למחזיק זיל בריר אכילתך. פי', ברר אותה אכילה של שני חזקה שאמרת אם אכלתה כראוי. כלומר, הבא עדים שזה המערער היה עמך במדינה בזמן זה שטענת שמכרה לך בו אפילו יום אחד, כדי שיהיו אפשר שמכרה לך באותו יום, ובלבד שיהו שני חזקה אחר אותו יום, כדי שיהו שלימות ותתקיים החזקה. אמר ליה רבא דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה. ועל המערער להביא ראיה שלא היה באותה מדינה באותו זמן שטען המחזיק שקנה ממנו, לפי שהוא מוציא שהמחזיק כבר הביא עדים שאכלה שני חזקה, ובחזקתו הוא שעומדת השדה. ורמי דרבא אדרבא ורמי דרב נחמן אדרב נחמן. וקשיין מימרי דתרויהו אהדדי.
האי מעשה דשכוני גואי חזינן ביה תרי פירושי, איכא מאן דפריש דהאי מערער לית ליה סהדי דהאי ארעא דיליה היא, דאי אית ליה סהדי דהאי ארעא דליה היא, והאי אמר מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה, לא הוה אמר רבא בכי הא המוציא מחבירו עליו הראיה, אלא מוקמינן נכסי בחזקת מריהו דהינו מערער, כיון דאית ליה סהדי דדיליה היא, ואע"פ דאיתי מחזיק סהדי דאכלה שני חזקה, כיון דאמר ליה מערער בשכוני גואי הואי טענתיה טענתא, דהא רבא גופיה הוא דאמר בכי הא דלוקח בעי לאיתויי ראיה דאכלה שני חזקה, דאמר רבא [לעיל כ"ט ע"א] בענין מי שהחזיק בבית וטען על המערער שלקחו ממנו, והחזיק בו שלש שנים, דאתו בי תרי ואמרי אנן אגרינן מיניה ודיירינן ביה תלת שנין ביממא ובליליא, אלמא מחזיק הוא דמחייב רבא לאיתויי ראיה, ואם כן היכי אמר רבא הכא המוציא מחבירו שהוא מערער עליו הראיה, אלא האי מעשה ליכא לאוקומיה, אלא כגון דהאי מערער לית ליה סהדי דידעי דהאי ארעא דיליה הות, אלא מהאי לוקח וכו', ומשום הכי אמר רבא המוציא מחבירו עליו הראיה, שהרי הלוקח יש לו עדים שאכלה שני חזקה והמוכר שאין לו עדים עליו הראיה. ורב נחמן סבר אע"ג דלית ליה להאי מערער סהדי דארעא דיליה הות, כי קא מודה האי לוקח דדיליה הות ואמר דזבנה מיניה ואכלה שני חזקה, בעי לאיתויי סהדי דאכל שני חזקה, שהודאת בעל דין כמאה עדים. ואיכא מאן דאמר דהאי מעשה ליכא לאוקמיה בכי האי גונא, דהיכא דליכא סהדי דהאי ארעא למערער הות כלי עלמא לא פליגי דלא צריך לוקח לאיתויי ראיה, ואע"ג דלא אמר אכלתיה שני חזקה, וכל שכן אי אמר שני חזקה שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, דתנן בכתובות בפרק האשה שנתארמלה [ט"ז ע"א] ומודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואמרינן עלה, ואמאי איצטריך למימר של אביך היתה, מכלל שאם אמר לו שלך היתה אינו נאמן, וליתני ומודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ומפרקינן משום דקא באעי למיתני סיפא דמתניתין ואם יש עדים שהיא של אביו, והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן, דהא לא אפשר למימר הכי גביה דידיה דאם יש עדים שהיא שלו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן, דהיכי דאמ', אי דאכלה שני חזקה אמאי אינו נאמן, ואי דלא אכליה שני חזקה פשיטא דאינו נאמן, דהא איכא סהדי דמערער היא ולאו דמחזיק. ושמעינן מינה, דהיכא דאמר שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך נאמן ואפילו ליתה בידיה שני חזקה, דלא בעינן עידי חזקה אלא בדאיכא עדים דלמערער הואי, אבל בדליכא עדים לא מצרכינן למחזיק לשני חזקה שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, והא מילתא מודו בה כלהו תנאי וליכא מאן דפליג עלה, ואם כן היכי מחזקינן לרב נחמן דפליג על הא מילתא, וקא אמר ואע"ג דליכא למערער סהדי דדיליה היא, כיון דמחזיק מודה דדיליה הואי בעי לאיתויי סהדי דאכלה שני חזקה. אלא האי מעשה הכי פירושיה, כגון דהאי ארעא ידיעא וברירא דלהאי מערער הות וכו'. וקימא לן כרב נחמן בתרוייהו, בהאי מעשה ובמעשה דבי סיסין, דרבא בהאי עניינא תלמיד הוה [ד]יתיב קמיה דרב נחמן, דהא לקמיה אתו לדינא ולאו לקמיה דרבא, ואמר ליה דינא הכי, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב.
<h2>דף ל.</h2>
ההוא דאמר ליה לחבריה כל נכסי דזבינא מבי סיסין מזביננא לך, וזבין ליה, הואי ההיא ארעא אחריתי למוכר דמקריא על שם דבי סיסין נמי, ותבעה לוקח למנסבה בהדי הנהו נכסי דבי סיסין דזבן מיניה דמוכר. אמר ליה מוכר האי ארעא דאת תבע מינאי לאו דבי סיסין היא אלא איקרויי הוא דמיקריא על שם דבי סיסין. ולעולם לא היתה שדה זו לבי סיסין, ואני לא מכרתי לך אלא מה שקניתי מבי סיסין. אתו לקמיה דרב נחמן אוקמה בידא דלוקח. ואמר ליה למוכר זיל איתי ראיה דהאי ארעא לאו דבי סיסין היא, ומוקמינן לה בידך. אמר ליה רבא דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה. דארעא בחזקת מרה קימא ולוקח הוא המוציא, וקשיא דרבא אדרבא, דהא בשכוני גואי בעי לאוקמי נכסי בידא דלוקח, וליהוי מערער מוציא מחבירו ועליו הראיה, וגבי נכסי דבי סיסין בעי לאוקמה לההיא ארעא דמקריא דבי סיסין בחזקת מוכר, וליהוי לוקח עליו הראיה. וקשיא נמי דרב נחמן אדרב נחמן, דבשכוני גואי קאמר שעל הלוקח להביא ראיה, ובמעשה דבי סיסין קאמר שעל המוכר להביא ראיה.
ופרקינן דרבא אדרבא לא קשיא. התם, בנכסי דבי סיסין מוכר קאיי בנכסי, ומשום הכי הוי לוקח מוציא מחבירו, הכא בשכוני גואי, מחזיק שהוא הלוקח הוא דקאי בנכסי והוה ליה מערער מוציא מחבירו. דרב נחמן אדרב נחמן לא קשיא. כיון דכלי עלמא קרו לה לההיא ארעא דבי סיסין, וזה הלוקח קנה כל נכסים של בי סיסין, ואין מי אומ' ששדה זו אינה של בי סיסין כי אם המוכר בלבד, עליו הראיה לגלות שאינה של בי סיסין, אלא שנקראת בי סיסין בלבד, ואם לא הביא ראיה זכה הלוקח, שהרי הכל קורין לה דבי סיסין, וכן כל כיוצא בזה הלך אחר הלשון הפשוט בפי הכל. אבל הכא גבי מחזיק לא יהא אלא לוקח דנקיט שטר המכר בידו, עתה מי לא אמרינן ליה קיים שטרך בסהדי דמיתית לאסהודי אחתימות ידיהו, וקום בנכסך. הכא נמי גבי האי מחזיק אמרינן ליה איתי ראיה דבהדך הוה מערער במתא אפילו חד יומא וקום בארעא.
ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ביתא, אמר ליה מינך זבנתיה ואכלתיה שני חזקה, אמר ליה מערער אנא בשוקי בראי הואי. פי', בארץ מרחקים הייתי חוץ ממלכות זו. תרגום חוץ, ברא, ולא ידענא דאת נחית גו ביתאי כדי שאמחה בך. אמר ליה מחזיק, והא אית לי סהדי דכל שתא ושתא אתית להכא תלתין יומין. ולא קא מחית בי. אמר ליה מערער כל תלתין יומין שאני מתעכב בכאן בשוקי טרידנא. פי', טרוד אני בעסקי למכור סחורה שהבאתי ולקנות אחרת שאוליך בידי, ולא ידענא דאת נחית גו ביתאי כי היכי דנמחי. אמר רבא עביד איניש דטריד בשוקי כל תלתין יומין. ולא קימא עליה חזקה, כיון דידיע דההוא ביתא דמערער הוא. ואמר הר"ם במז"ל [פי"א מהל' טועו"נ הל' ג'] ויראה לי שדין זה אינו אלא בכפרים שהעם טרודין בשווקים שלהם, ודיקא מילתיה מדאמרינן טרידנא, שאין טרדת מכירה וקנין אלא בשוקי כפרים, שהרי אם בידו סחורה מבקש הוא מי שיקנה ממנו, ואם מבקש הוא סחורה לקנות לא ימצאנה במקום אחד מפני שאין שם סוחרים גדולים שקונין סחורה מרובה ונמכרין מרובה. האי מימרא דרבא אוקמיה רבינו האיי גאון ז"ל בשעת חירום, כלומר, בשעת מלחמה כגון שיש בין שני מלכיות או בין שתי מדינות מלחמה ונשתבשו הדרכים. דלא קימא חזקה עד שיהא עמו במדינה, ואפילו החזיק בה המחזיק כמה שנים, דהא קימא לן במעשה דשכוני גואי, דמיתי מחזיק ראיה דהוה מערער בהדיה במתא אפילו חד יומא, וקימא חזקה דידיה, וכל שכן תלתין יומין, ואמאי לא חיישינן דילמא זבניה נהליה, אלא ודאי ליכא לאוקמיה אלא בשעת חירום, שהוא טרוד בין ביום ובין בלילה לחזור עם אותם שבאו שם לצורך דבר, כגון שבא על ידי תיורין, שהוא דואג שמא יצאו ויניחוהו, אבל שלא בשעת חירום לא בעינן שיהא עמו במדינה, דקימא לן מחאה שלא בפניו הויא מחאה כדאמרינן לעיל [כ"ט ע"א] דחברך חברא אית ליה וכו', וכיון שלא מיחה המערער שלא בפני המחזיק, אינו יכול לומר לא ידעתי אם החזיק זה (בשלי) בבית שלי עד שאצטרך למחות, לפי שהייתי במדינה רחוקה, שהרי מתגלגל הדבר על ידי ההולכים והשבים.
ההוא דאמר ליה לחבר(י)ה מאי בעית בהאי ארעא, אמר ליה מפלניא זבנתה דאמר לי דזבנה מינך ואכלתיה שני חזקה. ואנא ידענא דדילך הואי, ולא הביא הלוקח עדים שדר בה זה שמכרה לו אפילו יום אחד. אמר ליה מערער, את לא קא מודית לי דהאי ארעא דידי היא ואת לא זבנתה מינאי. פלניא דזבנה נהלך גזלנא הוא ובתורת גזלנות אתת לידיה.
<h2>דף ל:</h2>
זיל לאו בעל דברים דידי את אמר רבא דינא קאמר ליה. ותחזור הקרקע וכל הפירות למערער, הואיל והמחזיק מודה לו שהקרקע שלו היא, ולא קנאה ממנו, דהוה ליה בקניינו מפלוני ספק שמא לא מכרה לו המערער, וארעא ודאי היא למערער, ואין ספק מוציא מידי ודאי, וכן כל כיוצא בזה.
ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא, אמר ליה אנא מפלניא זבנתה דזבנה מינך ואכלתיה שני חזקה, אמר ליה פלניא גזלנא הוא. ובתורת גזלנות באה לידו. אמר ליה לוקח למערער, והא אית לי סהדי דאתאי אמלכי בך. פי', שבאתי ולקחתי עצה ממך אם אקנה שדה זו מפלוני. ואמרת לי זיל זבון, ואם שלך היא היה לך לתבוע אותו פלוני שהיתה בידו ולהוציאה ממנו בדין. אמינא, השני נוח לי והראשון קשה ממני. פי', אמר לו המערער אני לא אמרתי לך קנה אותה, אלא מפני שאתה נשמע לדין יותר ממנו שהוא קשה ואלם. אמר רבא דינא קאמר ליה, מערער ללוקח ולא איבד זכותו, ואע"פ שאמר לו לך קנה ותחזור לו שדהו, כיון שאין ללוקח עדים שנשתמש בה המוכר אפילו יום אחד ולא טענו שמכרה לך בפניו, משום דהויה לה חזקה שאין עמה טענה.
ושאלנו, כמאן אזלא הא דרבא כאדמון, דלית הלכתא כוותיה, דתנן בסוף כתובות [ק"ט ע"א] העורר על השדה והוא חתום עליה עד. כגון ראובן שערער על שמעון בשדה שקנה מלוי, וראובן שעמו חתם עד בשטר מכירת אותה שדה, אדמון אומר השני נוח לי והראשון קשה ממני, כלומר, לא איבד ראובן את זכותו, מפני שיכול לומר לשמעון לא שתקתי בשעת מכירה וחתמתי אלא מפני שאתה נוח לי ולוי קשה ממני. וחכמים אומרים, איבד ראובן את זכותו בחתימתו על שטר המכר. והישבנו, אפילו תימא דרבא אליבא דרבנן, עד כאן לא פליגי התם דאיבד ראובן את זכותו, אלא בחותם בשטר שלמכר דקא עביד מעשה. כלומר, שנגמר המעשה על ידי חתימתו ויבוא עתה ויערער. אבל דיבורא שהשיאו עצה שיקננה כשנמלך בו עביד איניש דמקרי ואמר. כלומר, עשוי הוא האדם שיקרה לו כגון זה ויאמר לחבירו שנמלך בו עשה או קנה וכיוצא בזה.
ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא. כלומר, ראובן ערער על שדה שביד שמעון, ואמר ליה שמעון, מלוי זבינתה ואכלתיה שני חזקה, אמר ליה ראובן המערער, לוי גזלנא הוא. ובגזלנות באה לידו. כתוב בקצת נוסחאות של תלמוד, ואינה גירסת הר"ם במז"ל כמו שיתבאר. אמר ליה שמעון לראובן המערער, והא אית לי סהדי דאתית באורתא, ואמרת לי זבנה נהלאי. כלומר, והרי יש לי עדים שבערב באתה אלי ואמרת לי מכור לי השדה שקנית מלוי, ואם שלך היא למה תבקש אותה בקנין ותפסיד הדמים בחנם. דאמינא אזבון דינאי. פירוש, והשיב לו ראובן המערער לא תבעתי אותה במכירה אלא כדי להתרחק מן המריבות ומההעמדה בדין, ולקנות שלומך בממוני. אמר רבא עביד איניש דזבין דיניה, פירוש עשוי הוא האדם לקנות טורח דינו בממונו, ותחזור השדה למערער, כיון שהיא ידועה לו, ושמעון הלוקח אינו טוען שלקחה ממנו אלא מלוי, ואלו היו לשמעון עדים שדר לוי בשדה זו אפילו יום אחד, לאו כל כמיניה דראובן למטען דגזלנא הוא דאחזוקי אינשי בגזלני לא מחזקינן, והוא שיטעון ראובן טענה דבעינא אזבון דינאי מעצמו. ובנוסחאות אחרות כתוב, מפלניא זבינתה ואכלתיה שני חזקה, והא אית לי סהדי דאתית באורתא גבאי. כלומר, ראובן המערער הוא שאמר לשמעון הלוקח והרי יש לי עדים שבאתה אלי בלילה, ואמרת לי מכור לי שדה זו. ואמר לו שמעון אמינא אזבון דינאי, כדי שלא תערער עלי ולא תטריחני בדין, ואע"פ שאיני יודע אם היא לך אם אינה שלך. ואמר רבא עביד איניש דזבין דיניה, ותעמוד השדה ביד שמעון הלוקח, כיון שאינו מודה שהיא לראובן. ואם יש עדים שהיא שלו, ובשיש שם עדים שאכלה שמעון שני חזקה וכן כל כיוצא בזה, ואם לא טעין שמעון אמינא אזבון דינאי אין טוענין לו. וזו היא גרסת הר"ם במז"ל [פט"ז טו"נ ה"ד] והיא הגרסא הנכונה, שפירוש הגרסה הראשונה נוכל ללמוד אותו מהמעשה שאמרנו למעלה [ל' ע"א] בההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא, ואמר ליה מפלניא זבנתה דאמר לי דזבנה מינך וכו'.
ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבינתה ואכלתיה שני חזקה. והרי לך עדים שמעידין בשני חזקה. אמר ליה והא נקיטי שטרא דזבנה לי מארבע שנין. פירוש, אמר ראובן המערער לשמעון הלוקח, והרי בידי שטר שמכרה לי לוי שאתה טוען שלקחתה ממנו, וזמן השטר שבידי מהיום ארבעה שנים הוא, והרי מקחי קודם לחזקה שלך. אמר ליה שמעון, מאי סברה שני חזקה תלת שנים קא אמינא, שני חזקה דאמינא לך אכלתה טובא שנין קא אמינא. כלומר, וכי תעלה על דעתך שלא אכלתיה כי אם שלש שנים בלבד, שנים רבות יש לי משקניתיה ואני קדמתיך. אמר רבא עביד איניש דקרי [לשני] טובא שני חזקה. ותתקיים השדה ביד שמעון הלוקח, לפי שיכול לומר לראובן כיון שלא ידעתי שיש בידך שטר מארבע שנים לא הוצרכתי כי אם שני חזקה סתם, ועכשיו כשידעתי בזמן שקדם לשני חזקה הוצרכתי לפרש לך שהם שנים רבות, והרי לך עדים. והני מילי דאכלה שבע שנין דקדים חזקה דהאי לשטרא דהך. כלומר, כשקדמה חזקת שמעון זמן שלש שנים לזמן שטרו של ראובן. [ל"א ע"א] אבל שית אין לך מחאה מלוי על שמעון, גדולה מזו, שהרי מכרה לראובן קודם שיחזיק בה שמעון.
<h2>דף לא.</h2>
זה אומר שלאבותי וזה אומר שלאבותי. האי, שהוא ראובן, איתי סהדי דאבהתיה היא, והאי, שהוא שמעון, איתי סהדי דאכלה שני חזקה, אמר רבא מה לי לשקר, אמרינן גבי שמעון. אי בעי הוה אמר ליה לראובן מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה. ומיגו דאי בעי הוה אמר ליה של אבותיך היתה ולקחתיה מינך ואכלתה שני חזקה, אין לנו לחוש מעידי ראובן שמעידין שהיא שלאבותיו, ומוקמינן לה לארעא בידא דשמעון. אמר ליה אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. פי', כיון דאיכא סהדי לראובן שהיא שלאבותיו, ולא מצי שמעון לאכחושינהו, לא אמרינן מיגו, הילכך תהדר לה ארעא לראובן, וליהדר ליה שמעון נמי כל פירי דאכל מינה, דהא טענתיה ולאו כלום היא, ואכילה בשני חזקה דידיה לאו ראיה היא דתנן לקמן [מ"א ע"א] כל חזקה שאין עמה טענה על הבעלים אינה כלום, והילכתה כוותיה. ואע"ג דקיימא לן [קידושין נ"ב ע"א] דכל אביי ורבא הילכתה כרבא בר מיע"ל קג"ם, הא אודי ליה רבא לקמן בפלוגתיה דרב חסדא. הדר אמר ליה שמעון לראובן, אין דאבהתך היא וזבנתה מינך, והאי דאמרי לך דאבהתי, לאו דוקא דאבהתי דידי ניהי, אלא משום דסמכי עלה כדאבהתי. כלומר, כיון שאכלתיה שני חזקה בעדים ואין עליה שום ערעור, סומך אני עליה כשדות שירשתי מאבותי.
טוען וחוזר וטוען. פירוש, ושאלנו מאחר שיבואו עדים בבית דין ויכחישו טענת אחד מהבעלי דינין שסומך לו עליה, כעידי ראובן זה שהכחישו טענת שמעון שאמר שלאבותי היא, יש לשמעון לחזור ולטעון בבית דין אע"פ שמכחיש קצת מטענתו הראשונה כדי לברר דבריו הראשונים בזה שאמר האי דאמרי לך דאבהתי דסמכי עליה כדאבהתי, או אינו חוזר וטוען כלל, אפילו לתקן דבריו, אם מכחיש קצת מטענתו הראשונה.
עולא אמר טוען וחוזר וטוען. אע"פ שמכחיש קצת מטענתו הראשונה. אם נתן אמתלא לדבריו כזה, שאמר האי דאמרי לך דאבהתי דסמכי עלה כדאבהתי. נהרדעאי אמרי אינו חוזר וטוען, כיון שסותר קצת מטענתו, אע"פ שנותן טעם לדבריו, מאחר שבאו עדים. ומודה עולא היכא דאמר ליה שלאבותי ולא שלאבותיך דאינו חוזר וטוען. דלאו בכל ענין קאמר עולא דטוען וחוזר וטוען, אלא כדטעין לתרוצי טענתיה קמיתא הוא דמצי לחזור ולטעון, אבל לאכחושי טענתיה קמיתא לגמרי, כגון דטעין בהדיא ואמר שלאבותי ולא שלאבותיך, מודה עולא שאיבד את זכותו כיון שבאו עדים, ואינו יכול לחזור ולומר אין דאבהתך היא וזבנתה מינך. והיכא דהוה קאי בבי דינא ובאו עדים והכחישו טענתו ולא חזר וטעין אחר שבאו עדים אין דאבהתך היא וזבנתה מינך, והאי דאמרי לך דאבהתי דסמכי עלה כדאבהתי, ונפק אבראי והדר אתא לבי דינא וטעין ואמר כדאמרינן, לא מקבלינן מיניה טענתיה, דאינו טוען וחוזר וטוען. מאי טעמא טעאנתא אגמרוה, כלומר, שמא בני אדם שאינן הגונים למדוהו טענות של שקר.
ומודו נהרדעאי, אע"ג דקימא להו דאינו חוזר וטוען, אחר שבאו עדים והכחישו טענתו אע"פ שנותן טעם, היכא דאמר ליה שלאבותי שלקחוה מאבותיך דטוען וחוזר וטוען. כיון, שעדיין לא יצא מבית דין, לפי שלא סתר מטענתו הראשונה כלום, שעדיין הוא עומד בטענת שלאבותיו, והוה ליה מוסיף על דבריו ולא סותר, ומעמידים אותה בידו, לפי שהיא חזקה שיש עמה טענה, ואע"פ שבאו עדים שהיא שלאבותיו של חבירו.
והיכא דאישתעי דיניה אבראי. פי', שספר טענותיו בחוץ קודם שיבוא לבית דין, ולא טען, ואתא לבי דינא וטען טענעתא דעקרי לטענאתא קמיתא דאישתעי אבראי, מודו עולא ונהרדעאי דטוען וחוזר וטוען, מאי טעמא עביד אניש דלא מגלי טענתיה אלא בב"ד, כדי שלא ישמעם בעל דינו ויתן אל לבו לחשוב ולהתלמד מה שישיבו עליהם. אמר אמימר אנא מסאבי נהדעאי אנא, ואע"ג דאמרי אינהו אינו חוזר וטוען אנא סבירא לי דטוען וחוזר וטוען. ואע"פ שבאו עדים והכחישו טענתו, כיון שלא יצא עדיין מבית דין, והוא דיהיב אמתלא לטענתיה קמיתא. ובדליכא עדים דקא מכחשי ליה טעין בבי דינא והדר וטען, ואע"ג דקא עקר לה לטענתיה קמיתא לגמרי, ואינו צריך לאמתלא, אלא סומכין על טענתו האחרונה, ואע"פ שיצא מבית דין וחזר יש לו לחזור ולטעון ולהפך לכל טענה שירצה עד שיבואו עדים כמו שביארנו, וכן הלכה.
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי איתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה, והאי איתי סהדי דאכלה שני חזקה. והן אותם שלש שנים שהעידו בהן כת ראשונה לחבירו, שנמצאו מכחישות זו את זו באכילת שלש שנים אילו. ואינה ברשות אחד מהם כדי שנאמר המוציא מחבירו עליו הראיה, או שהעידה כל כת מהם שהיא ברשות זה שהעידו לו, ואין שם ראיה אחרת כי אם עדות השתי כתות בלבד.
אמר רב נחמן אוקי אכילתא בהדי אכילתא. כלומר, העמד טענת אכילת זה כנגד אכילת זה, ובטלה לה סהדותא דאכלתא, לפי שהיא עדות מוכחשת. ואוקי ארעא בחזקת אבהתא, פי', והעמיד השדה בחזקת זה שהעידו לו שהיא של אבותיו, שעדות האבות אינה מוכחשת. אמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא. ובטלה לה לגמרי, ואפילו להאי דאסהידו ליה דהיא דאבהתיה. אמר ליה נהי דאיתכחוש באכילתא באבהתא מי איתכחוש. וכיון דלא איתכחוש באבהתא, מקבלינן סהדותיהו בהו.
<h2>דף לא:</h2>
הדר, האי תניינא, איתי סהדי דאבהתיה. ואיתכחוש נמי סהדותא דאבהתא. אמר רב נחמן אנן, בי דינא, אחתניה לקמאה בההיא ארעא כיון דאיתי סהדי דהיא דאבהתיה. ואנן אסיקניה מינה, כיון דאיתכחוש נמי סהדותא דאבהתא. ולזילותא לבי דינא. כלומר, ולזלזול בית דין מרנון הבריות שאומרין עליהם שאינם בקיאים כיון שסותרים את דינם, לא חיישינן. והילכתא כרב נחמן בין באחותיה בין באסוקיה ושבקינן להו כל דאלים גבר. פירוש, כל המתגבר מהם ירד בה. וזה שאין חולקין אותה מספק, (מפני שאין חולקין אותה מספק) מפני שאינה ברשות אחד מהם כדי שיהא חבירו מוציא ועליו הראיה אינו אלא מפני שאנו יכולין לעמוד על חזקת הדבר. ועוד, שהרי טענתם בבריא ובריא, הילכך מתוך שירד המתגבר, יחקור חבירו אחר העדים ויביא ראיה ויוציאנה.
<h2>דף לב:</h2>
ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מינך זבנתה והא שטרה. פירוש, שטר המכר שקניתי אותה ממך, ואע"פ שלא אכלתיה שני חזקה, והוציא שטרו בבית דין ונתקיים.
אמר ליה מערער שטרא זיפא הוא. פירוש, אע"פ שנתקיים שטר זה מזוייף הוא. גחין לחיש ליה לרבה. פירוש, הרכין עצמו בעל השטר ודבר עם הדיין בלחש, ואמר לו, אין שטרא זיפא הוא מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס. כלומר, שטר כשר היה לי ואבד. ואמינא אנקוט האי בידי כל דהוא. פירוש, אמרתי אקח זה בידי כל שהוא כדי לאיים בו על המערער שיודה שמכר לי באמת. אמר רבה מה לי לשקר. אמרינן גבי בעל השטר, ותיקום ארעא בידיה, שאלו רצה היה שותק, שהרי נתקיים שטרו. אמר ליה רב יוסף אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא. כיון דליכא שני חזקה ואודי מאריה דזיפא הוא, ובהא לא דיינינן במגו, דלא אמרינן מגו בכל דוכתא אלא בדאפשר ליה למימר תרתי טענאתא בקושטא, דהתם אמרינן מיגו דמצי למימר הכי מצי למימר הכי, ונימא דקושטא קאמר, אבל היכא דלא אפשר למהוי תרתי טענאתא בקושטא, כגון שטרא מעליא ושטרא זיפא לא מהימן בעל השטר, ולא אמרינן מיגו.
ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך בהאי שטרא. פירוש, והרי זה שטר המלוה שעליך מקויים. אמר ליה לוה שטרא זיפא הוא וכו' אמר רב אידי בר אבון הילכתא כוותיה דרבה בארעא והילכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי, ואע"פ שהוא תלמידו של רבה כמו שנתבאר בסוף הוריות [י"ג ע"א]. הילכתא כוותיה דרבה בארעא היכא דקימא תיקום. ועל המוכר לברר דשטרא זיפא הוא, אבל בהודאת לוקח מגו דמצי למימר שטרא מעליא הוא מוקמינן לה בידיה, ומשתבע הסת ומיפטר, דהא מוכר מוציא מחבירו הוא ועליו הראיה. והילכתה כוותיה דרב יוסף בזוזי, דהיכא דקימי לוקמו, ואין הלוה חייב לפרוע לו כלום, שהרי המלוה הוא המוציא מחבירו ועליו הראיה, אבל הלוה נשבע הסת ונפטר, שהרי זה השטר כחרש הוא חשוב. אמר הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל נקוט האי כללא בידך, דלא אמרינן מה לי לשקר ומהימנינן ליה במאי דקא טאעין, ואע"ג דלית ליה ראיה אלא במאי דאיכא תותי ידיה, לא מפקינן ליה מיניה. אבל במאי דליכא תותי ידיה, וקא בעי לאפוקיה מחבריה בלא ראיה אלא במה לי לשקר, אמרינן בכי הא מה לי לשקר, דכי אלים מה לי לשקר לקיומי מאי דאיכא בידיה. אבל לאפוקי מחבריה לא אלים, ומשום הכי איפסיקא הילכתא כוותיה דרבה בארעא, דהא תותי ידיה קימא. וכוותיה דרב יוסף בזוזי, דהא זוזי לאו תותי ידיה נינהו. קא פרשי רבנן, והוא הרב רבינו האי גאון ז"ל דהאי שטרא דזיפא לא דציורי צייריה מתחלה בזיוף. אלא כגון שטר אמנה הוא. פירוש כגון שהאמין הלוה את המלוה על עצמו, וכתב לו שטר שיש לו עליו כך וכך, והניח השטר ביד המלוה שאם יצטרך ללות ממנו ילוה ולא יתעכב בכתיבת השטר, ולא לוה ממנו כלום וכיוצא בזה. וכן עשה זה המוכר בענין שדהו, כתב ללוקח שטר מכר ומסרו לו שאם יצטרך לדמי שדהו שיטול אותם ממנו בלא עיכוב ולא נטל ממנו כלום. והר"ם במז"ל [פי"ד מהל' מלוה ולוה ה"ה] לא חלק בין שטר מזוייף לשטר אמנה, שכיון שאין טעם רבה אלא במה לי לשקר, אי בעי אמר שטרא מעליא הוא אין לחלוק בין שהיה מזוייף מעיקרו לזולתו, הואיל ויכול להתקיים.
ההוא ערבא דאמר ליה ללוה הב לי מאה זוזי דפרעתינהו למלוה. לפי שהתנה המלוה ממי שירצה יפרע תחלה או ממני או ממך. ובא ונפרע ממני תחלה, כמו ששנינו בסוף מסכתין [לקמן קע"ג ע"ב]. והא שטרא, בחוב שעליך ואני ערב. אמר לוה ולא פרעתך. מה שאני חייב בשטר זה ולא נשאר לך עלי ממנו כלום. אמר ליה ערב, ולאו הדרת אוזפתינהו מינאי. כלומר, וכי לא חזרת ולוית אותן מעות בעצמם ממני. שלחה רב אידי בר אבון קמיה דאביי כי האי גונא מאי דיניה. אמר אביי מאי תבעי ליה. כלומר, למה הוצרך רב אידי בר אבון לשאול על זאת. והא איהו דאמר הילכתא כוותיה דרבה בארעא והילכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי דהיכא דקימי לוקמו. והכא נמי לוקמי בידא דלוה, דכיון דאודי ערב דפרע שטריה הוה ליה חספא בעלמא, שהרי מוחל שעבודו, והא דאמר הדרת אוזפתינהו מינאי, כיון דליכא בידיה שטרא עלויהו, לא מהימן דלא אמרינן בכי הא מה לי לשקר.
והני מילי, היכא דאמר ליה ערבא אהדרתינהו נהלאי והדר אוזפתינהו מנאי. פעם אחרת, ומחמת הלואה הוא שלקחתם, מפני שהודה לו שנמחל שעבודו של שטר. אבל אי אמר ליה אהדרתינהו נהלך מחמת דשיפי וסומקי. כלומר, החזרתים לך מפני שלא היו יוצאין שהרי עברה צורתן, כדמתרגמינן [דברים ט' כ"א] ואכות אותו טחון, ושפית יתיה בשופינא. וכדאמרינן בפרק המניח את הכד [ב"ק ל' ע"א] ר' יהודה אומר בשעת הוצאת הכלים מוציא אדם זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלשים יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, שהוא לשון דישא, או שאמר לו החזרתים לך מפני שנתאדמו, ונכר נחשת שבהם, וכיון שלא יכולתי להוציאם החזרתים לך, אכתי איתיה לשעבודא דשטרא ולא אמרינן שנמחל אלא עדיין קיים הוא.
רבה בר שרשום נפק עליה קלא דקא אכיל ארעא דיתמי, אתא לקמיה דאביי אמר ליה אימא לי גופיה דעובדא היכי הוה. כלומר, אמור לי עכשיו עיקר הדבר היאך היה. אמר ליה האי ארעא דנפק עלה קלא, וקא אכילנא לה, והיא דיתמי, משכנתא הות גבן מאבוהון דיתמי ושלימו להו שני דמשכנתא. [ל"ג ע"א] והוה אית לי זוזי אחרינא גביה, ואמינא ניכול פירי דהאי ארעא שיעור זוזי ומהדרנא לה ליתמי, דאי מהדרנא להו ארעא ליתמי ואמינא להו הבו לי זוזי ואע"ג דמפיקנא לשטרא דידי ומיקיים, אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, ועוד דהני יתומים קטנים נינהו, וגרסינן בערכים בפרק שום היתומים בגמרא דריש פירקא [כ"ב ע"א] אין נזקקים לנכסי יתומים קטנים אלא אם כן היתה רבית אוכלת בהן, או לכתובת אשה כדי שלא תפסידם במזונותיה.
<h2>דף לג.</h2>
דמיגו דאי בעינא אמינא לקוחה היא בידי מאבוהון דיתמי, ומהימננא דהא(י) אכלנא לה שני חזקה באפי יתמי. כי אמינא דאית לי זוזי. גבי מיתנא נמי, ונקיטנא לה להאי ארעא עד דאכילנא שיעור זוזי מהימננא. אמר ליה אביי לקוחה היא בידך לא מצית אמרת, דהא נפק עלה קלא דארעא דיתמי היא. וידיעה היא לאבוהון בסהדי, וכי האי גונא לא מהניא לך תפיסה ולא מידי. זיל אהדרה לארעא ליתמי. וכל פירי דאכלת מכי דשלימו להו שני דמשכנתא ועד השתא, דהא לא מהניא לך חזקה דאחזקת באפי יתמי, דקיימא לן [ב"מ ל"ט ע"א] דאין מחזיקין בנכסי קטן, מאי טעמא כיון דידע לוקח דקטן לאו בר מחאה הוא איבעי ליה לאזדהורי בשטריה, ומשום הכי לא מצית אמרת לקוחה היא בידי, ואלו אחזקת בה בחיי אבוהון הוה מהניא לך האי תפיסה, ומצית למגבי שיעור זוזך מפירי בלא שבועה, דמיגו דמצית למימר לקוחה היא בידי מצית למימר זוזי אחריני הוו לי גביה דאבוהון, ואע"ג דידיעא האי ארעא לאבוהון דיתמי, דתפיסה מחיים מהניא, כמה דאיתה בכתובות בפרק הכותב [פ"ז ע"א]. וכן נמי אי לא הויא ארעא ידיעא ליתמי, ואחזקת בה ואפילו באפי יתמי, כיון דאי בעית אמרת לקוחה היא בידי מצית למימר זוזי אחריני אית לי(ה) גביה, ומהימנת. ואע"ג דקא מודית דהיא דאבוהון דיתמי, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אבל השתא דליכא גבך חד מהני אנפי זיל אהדר ארעא ליתמי ולכי גדלי אפיק שטרך ואשתעי דינא בהדיהו.
קריביה דרב אידי בר אבון שכיב. ולא הניח יורשים. ושבק דקלא רב אידי בר אבון אמר אנא קריביה, ולי חזיא ירושה. וההוא גברא אמר אנא קריביה טפי מינך. ולי חזיא ירושה, ואחזיק ליה בדקלא והוה אכיל פיריה, כדאמרינן לקמן [ל"ד0ע"ב] זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אמר רב נחמן כל דאלים גבר. אזל רב אידי בר אבון בתר הכי, איתי סהדי דהוא קריביה טפי. וליה חזיא ירושה. איכא דאמרי לסוף אודי ליה ההוא גברא דהוא קריביה טפי. ואודי ליה דאכל פירי, אוקמה רב חסדא לירושה בידא דרב אידי בר אבון. אמר ליה רב אידי בר אבון לרב חסדא ליהדר לי נמי פירי דאכל מכי נחת ועד השתא. אמר ליה רב חסדא על רב אידי בר אבון זה הוא שאומרין עליו שאדם גדול הוא. והוא טועה בדין שתובע הפירות. אמאי קא סמיך. (עד) [הא] דתבע להו אפירי, אי אסהדי, הא לא אסהיד דאכל לפירי, ואי אהאי גברא דאודי ליה הא אמר אנא מקרבנא טפי ואי אכילנא דידי קא אכילנא. ואע"ג דהדר ואודי, הפה שאסר הוא הפה שהתיר. דהא מאין ידע דאכל או כמה אכל, הילכך ליכא למיפק מיניה פירי. אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא. אלא כיון דאודי דאכל הודייתו הודייה. ואע"פ שאין שם עדים ולא אמרינן בכי הא הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואפילו לא הודה שרב אידי הוא הקרוב ממנו, כיון שבאו עדים והכחישוהו שרב אידי הוא הקרוב, חייב להחזיר כל פירות שאכל, שהרי העדים אסרוהו, ואע"פ שמתיר הוא עצמו באני קרוב ממך. הילכך בין שנמצא שזה קרוב ממנו בעדים בין שהודה לו בעל דינו חייב להחזיר כל פירות שאכל.
<h2>דף לג:</h2>
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי איתי סהדי דאבהתיה היא והאי איתי סהדי דאכלה שני חזקה, אמר רב חסדא מה לי לשקר, אי בעי אמר ליה מנך זבינתה ואכלתיה שני חזקה. ומוקמינן לה בידיה כיון שהחזיק בה. אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא. אלא מחייב לאהדורי נמי כל פירי דאכל, אי אודי, אע"ג דליכא סהדי.
ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא. ואיתי סהדי דידי(עה) היא ליה. אמר ליה מנך זבינתה ואכלתיה שני חזקה, אזל, מחזיק, איתי סהדי דאכלה תרי שנין, אמר רב נחמן הדרא ארעא, כיון דלא אכלה שני חזקה. והדרי פירי, דהני תרתי שנין. ולא מצי למימר אין אכלי ודידי אכלי, משום דלא אכלה שני חזקה, ולית ליה ראיה דזבנה מיניה. ודוקא פירי דאכל בהני תרתי שנין, אבל פירי דאכל בשתא תליתיתא לא מחייבינן ליה לאהדורינהו, דהא ליכא סהדי דאכלינהו, ואיהו אמר אין אכלין ודידי אכלי, ובכי הא אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר.
אמר רב זביד ואם טען ואמר לפירות ירדתי. כלומר, אם טען מתחלה, ואמר לא ירדתי אלא לפירות שדה זו שמכרתה לי לאכל פירותיה, אע"פ שלא אכלה כי אם אותן שני שנים נאמן, ואין אנו אומרים כאן הפירות בחזקת בעל הקרקע הם. דלא חציף איניש למיחת לארעא דלא דיליה. ולמיכל לפירה, הילכך כי אמר לפירות ירדתי נאמן. מי לא אמר רב יהודה האי מאן דנקיט מגלא ותובילא, כלומר, מי שלקח בידו כלי גודרי תמרים כגון המגל והחבל שעולין בו לאילן. ויש מי שפירש תובילא בגד שפורשין תחת הדקל כדי שיפלו עליו התמרים ולא יטנפו בעפר. ואמר בעינא דאגזריה לדקלא דפלניא דזבניה נהלאי. כלומר, ואלך ואכרות פירות הדקל של פלוני שמכרם לי נאמן, כך פירשו רבותינו המפרשים. והר"ם במז"ל [פ"ט מהל' טוען ה"ו] כתב מי שלקח קרדום ואמר הרי אני הולך לגזור דקלו של פלוני שמכרו לי, וכרת את הדקל, הרי זה בחזקתו, שאין אדם מעיז פניו וכורת דקל שאינו שלו. ואם טענו הבעלים שלא מכרוה נשבע זה הכורת הסת, ונפטר, שכיון שנכרת הדקל הרי הוא כשאר המטלטלין. וראיה לדבריו מה שכתוב בפרק כל הנשבעים [שבועות מ"ו ע"א] דאמרינן התם האי מאן דנקיט מגלא ותובילא ואמר אזיל ואקטליה לדקלא דפלניא, ואשתכח דקטיל ושדי, לא אמרינן דאיהו קטליה. הכא נמי לא חציף איניש למיכל פירי דלא דיליה, ומשתבע הסת ומפטר. ואקשינן, אי הכי ארעא נמי. כי טעין ואמר דזבנתה מינך ליהוי נאמן, ואע"ג דלא אכלה שני חזקה, דלא חציף אניש למיחת לארעא. ופרקינן ארעא אמרינן ליה אחוי שטרך דזבנת לה. דהא קימא לן דעד תלת שנין מזדהיר איניש בשטריה. ואקשינן נמי ואמרינן, פירי נמי. אמרינן ליה אחוי שטרך דזבנתיהו תרתי שנין. ופרקינן, שטרא לזביני דפירי לא עבדי אינשי. עד שנאמר לו הבא שטרך, ואין צריך לומר אם אכל פירותיה שנים רבות, שמתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי נאמן לומר לפירות ירדתי וישבע היסת ויפטר.
ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא, אמר ליה מנך זבנתה ואכלתה שני חזקה, אתא לקמיה דאביי, איתי חד סהדא דאכלה תלת שנין, סבור רב אידי בר אבון קמיה דאביי למימר. כתוב בקצת נוסחאות של תלמוד, דארעא ודאי הדרא משום דליכא תרי סהדי דאכלה שני חזקה, אבל דינא דפירי כדינא דנסכא דר' אבא. דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה, פי', חטף שרביט של כסף מחבירו. אתא נחטף לקמיה דר' אמי לדינא ותבעיה לחוטף כפר לה. הוה יתיב ר' אבא קמיה דר' אמי. אזל תובע איתי חד סהדא דמחטף חטפא מיניה. אמר ליה נתבע, אין חטפי ודידי חטפי, מפני שהיתה שלי והפקדתיה אצלו, וכפר בי.
<h2>דף לד.</h2>
אמר ר' אמי היכי נדיינו דייני להאי דינא, לישלם ליכא תרי סהדי. דמחטף חטפה מיניה, כי היכי דנימא לא מהימן במקום עדים, אלא יהדרה ובתר הכי יחות עמיה לדינא. ליפטריה איכא חד סהדא דחטפיה. ומיחייב אפומיה שבועה דאורייתא דכתיב [דברים י"ט ט"ו] לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, ואמרינן [שבועות מ' ע"א] לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה. לישתבע דלא חטף, הא קא מודה דאין חטפי ודידי חטפי, ולא קא כפר במאי דאסהיד ביה סהדא. אמר ליה ר' אבא. הוה ליה האי חוטף מחוייב שבועה, כיון דאיכא חד סהדא, ואינו יכול לישבע משום דקא מודי במאי דמסהיד ביה סהדא, וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. והכא נמי גבי האי ארעא כיון דאיכא חד סהדא דאכלה תלת שנין, הוה ליה מחזיק בהנהו פירי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, משום דלא כפר במאי דמסהיד סהדא, ומיחייב לאהדורי לכלהו פירי. אמר ליה אביי מי דמי. דינא דהאי ארעא לדינא דנסכא. התם גבי נסכא, לאודועיה לנתבע קא אתי סהדא, דאלו הוה סהדא אחרינא בהדיה הוה מפקינן מיניה. הכא חד סהדא דאסהיד ליה למחזיק דאכלה תלת לסוייעיה קא אתי, ולאורועי לתובע, דאלו הוה סהדא אחרינא בהדיה, הוה מוקמינן לארעא בידא דמחזיק. ואע"ג דידיעא היא למערער, ומשום הכי לא דמיא הא לדר' אבא, הילכך לא מפקינן לפירי מיניה אלא לגופה דארעא בלחוד הוא דמפקינן, כיון דלא אכלה שני חזקה, דהא ידיעא היא למערער, ומיגו דמצי לוקח לאכחושי סהדא ולימא לא אכלי ומשתבע ומפטר, מצי למימר נמי אין אכלי ודידי אכלי, דהא האי סהדא לסיועיה קא אתי. אלא אי דמיא, ודאי הא דר' אבא להא הוא דדמיא. לחד סהדא ולתרתי שני ולפירי. כגון, ראובן דאמר ליה לשמעון, כדאמ' רבינו הרב [הרי"ף], האי ארעא גזלתה מינאי ואכלתה תרתי שנין, אמר ליה מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה וכו', עד וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. ואם לא היו הפירות ידועין, ואין בית דין יכולין לשער אותן, כשכר הבתים וכיוצא בו שהוא ידוע, (ד)[א]לא היו פרות אילן או פירות שדה שאינם ידועים, הואיל ואין כאן טענה ודאית ישלם מה שהודה בו שאכלו, ומחרימין על מי שאכל יותר ולא ישלם [עי' רמב"ם הל' טוען פט"ז ה"ז].
<h2>דף לד:</h2>
ההיא ארבא דהוה קא מנצו עלה בי תרי. פירוש ארבא, ספינה. האי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא, ואין לאחד מהם ראיה שהיא שלו, ולא החזיק בה אחד מהם. אתא חד מיניהו לבי דינא, אמר תפסוה עד דאזילנא ומיתינא סהדי דדידי היא, כדי שלא יחזיק בה בעל דיני ואהיה אני מוציא מחבירו ועליו הראיה. תפסינן או לא תפסינן. כלומר, תפסינן אע"ג דמפסדינן דהאי דאלים כל הני יומי דמיעכבא בבי דינא, ומבטלינן ליה. או לא תפסינן, אלא שבקינן להו בי דיניה דכל מאן דאלים גבר. רב הונא אמר תפסינן, לא חיישינן לפסידא דהך דאלים. רב יהודה אמר לא תפסינן, דחיישינן לפסידא דהאיך כד יתפסוה בי דינא. אזל לא אשכח סהדי, אמר אפקוה, ושבקוה גבן כדמעיקרא, וכל דאלים גבר. מפקינן, כי היכי דלא לאפסודי אלמא מיניהו, או לא מפקינן עד דתתברר מילתא דמאן מיניהו היא. רב יהודה אמר לא מפקינן, ממונא דישראל כדאתא לידן עד דתתברר מילתא דמאן מיניהו היא. ורב הונא אמר מפקינן, ושבקינן להו כל דאלים גבר. והילכתא לא תפסינן ואי תפסינן לא מפקינן, עד שיבואו עדים או עד שיודו זה לזה או יחלקו ברצונם ובשבועה.
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, ואין לאחד מהם ראיה. אמר רב נחמן כל דאלים גבר, ואקשינן ומאי שנא משני שטרות היוצאין וזמנן ביום אחד. במקום שאין כותבין שעות והן כתובין על שדה אחת במתנה או במכר, כגון מעשה דראמי בר חמא ודרב עוקבא בר חמא [כתובות צ"ד ע"ב]. או שני שטרות של ראובן ושמעון על שדה אחת שמכרה לוי להם, ואין ידוע למי מהם מסר שטרו תחלה. [ל"ה ע"א] דרב אמר יחלוקו מקבלי המתנה או הלוקחים ביניהם. ושמואל אמר שודא דדייני. כלומר, הדבר מסור לדיינין, כל מי שדעתם נוטה להעמיד שדה זו בידו יעמידו, כמו שנתבאר בפרק הכותב [כתובות פ"ה ע"ב], הכא נמי בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ואין לאחד מהם ראיה נאמר שיחלוקו כרב, או שודא דדייני כשמואל, ואמאי אמרינן כל דאלים גבר. ופרקינן, התם גבי שני שטרות היוצאין ביום אחד ליכא למיקם עלה דמילתא. מפני שאין שם עדים שיעידו שהגיע שטר ראובן לידו קודם שהגיע שטר שמעון לידו, ואפילו היה הקנין בשני השטרות, שאין אנו צריכין שיגיע שטרו של אחד מהם תחלה לידו אלא כל הקודם בקנין זכה, אין שם עדים שנטל אותם אי זה מהם הוא שקנו מידו תחלה, ומפני זה אמר רב חולקין ושמואל אמר שודא דדייני. הכא, גבי האי ארעא איכא למיקם עלה דמילתא, שמא יביא אחד מהם ראייה ותתקיים בידו, ואם נדין בה בשודא דדייני למחר יביא זה ראיה שהיא שלו, ונצטרך להוציא מיד חבירו וליתנם לו, ונמצא שנראה הדבר כעוות הדין, שהרי כשיביא זה עדים יסתר הדין ואיכא זילותא לבי דינא.
<h2>דף לה.</h2>
ואקשינן נמי, ומאי שנא הא דרב נחמן מיהא דתנן בפרק השואל את הפרה [ב"מ ק' ע"א] המחליף פרה בחמור וילדה. כלומר, משך בעל הפרה את החמור ונמצאת הפרה שילדה, שזכה בעל החמור בפרה אע"פ שלא משך, שהמטלטלין כלן נקנין בחליפין כמו שביארנו בפרק הזהב [ב"מ מ"ו ע"א]. וכן המוכר שפחתו וילדה. זה אומר שמא עד שלא מכרתי ילדה, וזה אומר שמא משלקחתי ילדה, יחלוקו. ואקשינן עליה [ב"מ ק' ע"א ורי"ף שם], אמאי יחלוקו נחזי ברשותא דמאן קימא, וליהוי אידך מוציא מחבירו ועליו הראיה, ופריק שמואל בשאינה ברשות אחד מהם בפרה העומדת באגם ושפחה דקימא בסמטא, שהיא צידי הרחבה דמוקמי התם בהמה ועבדים למכירה, הוא דאמרינן יחלוקו. והא הכא איכא למיקם עלה דמילתא, דאפשר דאתו סהדי ומסהדי ברשות מאן מיניהו ילדה, ואע"ג דאיכא למיקם עלה דמילתא לא אמרינן מאן דאלים גבר אלא יחלוקו, וקשיא לרב נחמן.
<h2>דף לה:</h2>
ופרקינן, התם גבי פרה ושפחה אית ליה להאי דררא דממונא ולהאי אית ליה דררא דממונא. כלומר, שניהם יש להם עיקר הקנאה בפרה או שפחה בממונם, שקניינו של מוכר היה קודם מכירה, וקניינו של לוקח הוא לאחר מכירה, וכיון שכן הוא, וכל אחד מהם אומר שמא ברשותי ילדה, הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין. ושודא דדייני נמי ליכא למימר בכי האי גונא דספיקא. הכא, בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, אי דמר לא דמר ואי דמר לא דמר. כלומר, מעולם לא היתה שדה זו כי אם לאחד מהם ולמה יחלוקו, אלא מן הדין הוא שתעמוד כולה ביד אחד מהם עד שיביא האחר ראיה, ולהכי אמרינן בה כל דאלים גבר. נקוט האי כללא בידך, דכל מידי דמנצו עליה בי תרי ואיכא לכל חד מינייהו ביה דררא דממונא, כגון פרה ושפחה, דאמרינן אי טענאתא דידהו בשמא ושמא, וליתיה ברשותא דחד מינייהו, כיון שנולד להם הספק בעיקר הדבר יחלוקו. אבל בבריא ובריא, או בבריא ושמא אע"ג דליתיה לההוא מידי ברשות מוכר, כגון פרה דקימא באגם ושפחה דקימא בסמטא, מוקמינן ליה בחזקה דמוכר, אע"ג דאיכא דררא דממונא למוכר וללוקח, כמו שביאר רבינו הרב בפרק השואל [רי"ף ב"מ נ"ז ע"ב מדפיו], והיכא דליכא ביניהו דררא דממונא, כגון שתי שטרות היוצאין ביום אחד, בשודא דדייני דינינן בהו כשמואל, והוא דטעני תרויהו בשמא או בבריא. אבל היכא דטעין חד מיניהו בשמא ואידך בבריא, כיון דההוא מידי לאו ברשותא דחד מיניהו קאי, מוקמינן ליה ברשותא דמאן דטעין בבריא, דבריא ושמא בריא עדיף. והיכא דאיתיה לההוא מידי דמנצו עליה ברשותא דחד מיניהו, מוקמינן ליה בידיה ונהוי אידך מוציא מחבירו ועליו הראיה. ואי איתיה לההוא מידי ברשותא דתרוייהו, אי נמי בידא דתרוייהו וכל חד מיניהו תפיס ביה כמה דתפיס ביה חבריה, פלגי ליה בשבועה כדין שנים אוחזין בטלית [ב"מ ב' ע"א]. ואי איתיה לההוא מידי ביד שליש יהא מונח עד שיבוא אליהו, כדתנן בפרק המפקיד [ב"מ ל"ז ע"א] שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי זה נוטל מנה וזה נוטל מנה, והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו. ואי איתיה לההוא מידי ברשותא דליתיה לחד מיניהו, אי נמי ברשות הרבים, אי טעני טענאתא דאיכא למיקם עלה דמילתא, כגון זה אומר של אבותי או שלי הוא, וחבירו טוען כך שאפשר שיבואו עדים ויעמידוהו בחזקת אחד מהם, נניח אותו ביניהם, וכל דאלים גבר וליהוי אידך מוציא מחבירו ועליו הראיה.
פיסקה. חזקתן שלש שנים מיום ליום אמר רבא ואי דלא ליה צנא דפירי לאלתר הויא חזקה. פירוש, אם הביא שמעון עדים שראובן בעל השדה קבץ פירות שדה זו בכלי ונתנם לי, תעמוד השדה ביד שמעון, ואפילו טען שמעון שראובן מכרה לי היום או נתנה לי היום, שאלו לא מכר ראובן ולא נתן לא היה משמש את שמעון ונותן לו פירותיה, זו היא סברת הר"ם במז"ל [פי"א מהל' טו"נ ה"ט].
ואמר רבא ואם טען ראובן בעל השדה ואמר שאמת היה הדבר, ולפירות הוא שהורדתי לשמעון לפי שלו היו הפירות, אבל הגוף לא מכרתי אותו נאמן, וחוזרת השדה לראובן. והני מילי שנאמן לומר לפירות הורדתיו בתוך שלש, דקימא לן [לעיל כ"ח ע"א] דעד שלש שנים מזדהיר איניש בשטריה, ואי הוה דזבנה מיניה, הוה מחוי השתא לשטריה. ואע"ג דבאעי למימר בהמחאה, פלוני גזלנא הוא ותבענא ליה בדינא, כי מודע דלפירי אחתיה מחאה הויא, אבל לאחר שלש לא מהני ליה אם טען ואמר לפירות הורדתיו, משום דאיבעי ליה למחויי בתוך כל שלש שנים. והוא הדין נמי במשכנתא.
אמר רב הבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי. פירוש, גוי שהחזיק בשדה הידועה לישראל וטען שלקחה ממנו ואכלה שני חזקה, ובא ישראל אחר ולקחה ממנו, אע"פ שאכלה אותו ישראל שנים רבות, הרי הוא כגוי, מה גוי אין לו חזקה אלא בשטר מישראל בעל השדה, אף ישראל הבא מחמת הגוי אין לו חזקה אלא בשטר המקח שכתב ישראל בעל השדה לגוי, וכיון שלא לקחו ישראל זה מן הגוי, תחזור השדה לבעלים בלא שבועה, שלא תקנו חכמים שבועת הסת על המוכר שלא מכר, אלא בהיה המחזיק ישראל, אבל ישראל שבא מחמת הגוי דינו כגוי [רמב"ם פי"ד מהל' טוען ה"ה].
<h2>דף לו.</h2>
אמר רבא ואי אמר אותו ישראל שבא מחמת הגוי קמאי דידי זבנה הגוי מיניה דמערער וזבנה נהלאי ואכלתה שני חזקה. יש מי שאומר שאם טען ישראל ואמר שטר המקח נתן לי הגוי ונזהרתי בו עד שעברו שני חזקה, ואחר כך אבד לי שהוא נאמן כמי שאמר בפני קנאה הגוי ממך [עיטור וראשונים בשם ר"ח]. ויראה לי שאינה דומה טענה זו של שטר לטענת בפני לקחה ממך, מפני שיכול המערער לומר לו שטר מזוייף הוא שנתן לך, שהרי אינו בידו כדי לקיימו.
אמר רב יהודה האי מאן דאחזיק מגודא דארדי ולבר. פירוש, שדה שהיא מוקפת גדר, ובא זה שהחזיק בה וזרע חוץ לגדר ונהנה בכל המקום שאינו שמור, לא הויא חזקה אע"פ שאכלו שנה אחר שנה, שהבעלים טוענין ואומרין כיון שראינו שזורע במקום מופקר, אמרנו כל שיזרע חיית השדה תאכלנו, ולפיכך לא מחיתי. והוא הדין לכל הזורע מקום שאינו שמור אלא רגל כל חיה ויד כל אדם מצויין בו אמר הר"ם במז"ל [פי"ב מהל' טוען הט"ו].
ופירוש גודא דארדי, גדר שעושין למנוע הערודים וכיוצא בהם, שלא יכנסו לשדה, והערוד הוא חמור הבר.
אכלה ערלה שביעית וכלאים. פירוש, מי שאכל פירות שדה אילן באחת משלש שנים מעת נטיעתה, שהם אסורין בהנאה. או שעבדה בשביעית, ואכל פירותיה. או שזרעה כלאים ואכלה, אע"פ שלא נהנה ממנה אלא בעבירה, הרי זו חזקה.
אמר רב יוסף אכלה שחת. פירוש, זרעה ואכלה קודם שהביא תבואה, אלא כשהיא לחה (כירך) [דרך] להאכילה לבהמות, תרגום והנה לקש אחר(י) גזי המלך, והא צימוח דעדק, בתר דאיתגזיזת שחתא דמלכא [עמוס ז' א'], לא הויא חזקה, שכיון שלא ימצא המחזיק בשדה בעת הקציר, יכול המערער לטעון זה שלא הוצרכתי לערער, מפני שלא ראיתי בה אדם. ואי קאי שחת בצואר מחוזא. פירוש, ואם היה המקום שזורעין בו לשחת, דמי השחת יקרים בו כמו שהם יקרים בבית המלוכה של מחוזא, שקונין בה השחת לסוסים, הרי זו חזקה, מפני שהוא כקציר תבואה דקלא אית ליה.
אמר רב נחמן תפתיחא. פירוש אם פתח בה שבילי מים, ופתח וסכר בלבד, הואיל ולא אכל פירות לא הויא חזקה. ויש מי שפירש תפתיחא, שדה שלא חרש אותה אלא הוגשמה ונשבה הרוח וזרח השמש ונתבקעה, כגון פתחי חרישה, וזרע בה כגון זו אינה חזקה. ולא נראה לי זה הפירוש, שאם אכל הפירות מה לי זרע בחרישה או בלא חרישה.
אפיק כורא ועייל כורא, פירוש זרעה ולא הרויח כלום אלא מה שזרע הוא שאסף, לא הויא חזקה, שהרי לא נהנה בה, וכיון שרואה המערער שלא נהנה בה אינו מצטריך למחות.
דבי ריש גלותא לא מחזקי ולא מחזקינן בהו. פירוש, ראשי גליות שבימי החכמים, אם החזיקו בשדות אחרים אין אכילתם ראיה, לפי שהיה בהם כח לרדות את העם באותו זמן, ואין קונין בחזקה אלא בשטר, ואם טען זה שהחזיק בנכסיו שלא מכר ולא נתן להם, יחזירו לו נכסיו, וכן אחר שהחזיק בנכסיהם, אע"פ שאכל כמה שנים אין אכילתו ראיה לפי שאינן ממחין, מפני שידם תקיפה. שכל זמן שירצו מסלקין זה ממנה, אבל נשבעין הסת שלא מכרו ולא נתנו.
פיסקה. והעבדים. אקשינן, ועבדים יש להם חזקה, והא אמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה. פירוש, גודרות, כל מידי דמגנדר כבקר וצאן וכיוצא בהם אין להם חזקה, שכיון שמהלכין בכל מקום אפשר שנכנסו מעצמן לרשותו של זה, או שתפסם מרשות הרבים והכניסם לרשותו. ופרקינן, אמר רבא אין להם חזקה לאלתר. כלומר, קודם שלש שנים אלא אע"פ שהעבד עתה ברשות שמעון, אם הביא ראובן עדים שזה העבד ידוע לו, ושמעון טוען אתה מכרתו לי או אתה נתתו לי במתנה, אינו נאמן, אלא יחזור העבד לראובן וישבע שלא מכר ולא נתן. אבל יש להם חזקה לאחר שלש שנים. שדין עבדים לאחר שלש שנים, שדין עבדים כדין הקרקעות הוא, ואם הביא שמעון עדים שיש לזה העבד בחזקתו שלש שנים רצופות מיום ליום, והוא משתמש בו כדרך שהעבדים משמשין את רבן, הואיל ולא מיחה בו ראובן בתוך אלו השנים הרי זה נאמן, ומעמידין העבד בחזקת שמעון, אחר שישבע הסת שלקחו ממנו או שנתנו לו במתנה.
אמר רבא קטן המוטל בעריסה. פירוש, עבד קטן שאינו יכול להלך על רגליו מפני קטנותו, הרי הוא כשאר מטלטלין ויש לו חזקה לאלתר, וכל מי שהוא ברשותו הרי הוא בחזקתו והמוציא ממנו עליו הראיה. ואמרינן פשיטא, כיון שאינו יכול להלך ברגליו מה הביאו לרשות בעלים אילו אם לא קנאוהו מבעליו הראשונים. ומהדרינן, לא צריכה דאית ליה אימא מהו דתימא נימא אימיה הוא דעיילתיה להתם. ונשיתיה, ובחזקת הבעלים הראשונים עומד, אע"פ שאינו עתה ברשותם. קמ"ל, דאימא לא מנשיא ברה, דכתי' [ישעיה מ"ט ט"ו] התשכח אשה עולה ובחזקת מי שהוא ברשותו הואי.
הנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא. פירוש חושלא, שעורים קלופים כדאמרינן בפרק יום הכיפורים [יומא ע"ט ע"א] שעורה לחה שבולת אקראי ושלא בקליפתה חושלא אקראי. אתא מארי חושלא תפיס בהו וקא טעין טובא. פירוש, תפס בעל השעורים אותן העזים וטען שאכלו לו יותר מכדי דמיהם, והיה מבקש מהבעלים שישלמו לו מה שהזיקוהו העזים שלהם, לפי שברשותו נכנסו והזיקוהו, וכבר נתבאר בתחלת בבא קמא [ט' ע"ב] שהמזיק ברשות הניזק נזק שלם הוא שמשלם, ושן ורגל מועדין הם לעולם.
אמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן. ואע"פ שאין שם עדים שיעידו על מה שאכלו אילו העזים אם מעט אם הרבה, ישבע בנקיטת חפץ, כדרך כל הנשבעין ונוטלין ויטול, דמגו דמצי למימר לקוחין הם בידי וישבע הסת ויפטר, מצי למימר אכלי לי חושלא כך וכך, ונאמן. ודוקא עד כדי דמיהם, אבל יתר מכדי דמיהם לא, ואע"פ שאותם עזים ידועים לבעלים הראשונים והתופס כמו כן מודה שהם שלהם, יכול לטעון עד כדי דמיהן וישבע ויטול.
ואקשינן איני, והא אמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה, ואין התופס יכול לטעון אתה מכרתה לי או אתה נתתה לי במתנה, או הזיקו אותי כך וכך כיון שיש עדים לבעלים שהן ידועים להם, לפי שיש לומר שהיא הלכה מעצמה ונכנסה ברשות התופס, הילכך אין תפיסתו תפיסה, ובעל הבהמה הוא שנשבע הסת שאינו חייב לתופס כלום ותחזור לו בהמתו, והיכי דן אבוה דשמואל דיכול לטעון עד כדי דמיה וישבע ויטול. ופרקינן, שאני עזי דמסירן לרועה, שכיון שהן מסורין לרועה ומשומרין בידו ואין אדם יכול להחזיק בהן ולתפסן בדרך, לפי שהרועה אינו מניח אותו, נאמן הוא עתה זה שתפסן ליטעון עליהם וליטול, ואע"פ שיש עדים לבעלים הראשונים שהן שלהם. תו אקשינן, והא איכא צפרא ופניא בנהרדעא. כלומר, והרי יש עת שאינן משומרין ביד הרועה, והוא בבקר כשמוציאין אותן הבעלים מבתיהם כדי שילכו לרועה, ובערב כשמביא אותן הרועה ומניחן על פתח העיר כדי שתלך כל אחת לבית בעליה, ויתכן שתתפס. ופרקינן, נהרדעא אתרא דשכיחי טייעי. פירוש, מקום שנמצאין בו ישמעאלים גנבים הוא, וכשמוציאין בהמה בלא שמור לוקחים אותה. ומידא לידא משלמי להו. פירוש בידיהם מוליכין אותם בעלי הבהמות ליד הרועה, וכן בערב בידו מביא אותן הרועה, ומשלים אותם ליד הבעלים, וכיון שכן הוא נאמן אדם לומר לקוחה היא בידי.
<h2>דף לו:</h2>
מתניתין ר' ישמעאל אומר ג' חדשים בראשונה וג' חדשים באחרונה וי"ב באמצע, שמונה עשר חדש. רצופים בלבד בעינן, והן סוף שנה ראשונה שהן תמוז ואב ואלול, ושנה אמצעית כלה, ותחלת שנה שלישית שהן תשרי ומרחשון וכסליו. ר' עקיבא אומר חדש אחד בראשונה וחדש אחד באחרונה ושנים עשר חדש באמצע, ארבעה עשר חדש. פירוש בגמרא [ל"ו ע"ב] יהיב טעמא דפירה רבה ופירה זוטא איכא ביניהו. דר' ישמעאל סבר אי אכלה פירות הנגמרים לשלשה חדשים כגון פולין ואפונים ועדשים וכיוצא בהם משאר מיני קטניות הנאכלין לאדם, הויא חזקה, בציר מהכי לא הויא חזקה. ור' עקיבא סבר אפילו לא אכלה אלא ירק דגמר פירא דידיה בחדש בלבד הויא חזקה. בד"א בשדה הלבן. פירוש שדה שאין בה אילנות, לפי שפירותיה נאספים בפרק אחד, אבל בשדה האילן שפירותיה נלקטים ונאספים בפרקים אסף את תבואתו מאותה שדה שזרע בה, ומסק את זיתיו מאילני הזיתים וכנס את קצו. פירוש, וכנס פירות הקיץ שבה, כגון תאנים וענבים וכיוצא בהן, אע"פ שלא כנס ממנה כי אם פרי אחד מכל מין ומין, כיון שאסף שלש פירות, כאלו אכל שלשה פעמים מכל מין ומין הוא חשוב, ואפילו אכלן כלן בשנה אחת. והוא שנטועין בכל בית סאה עשרה אילנות, דהאי ודאי מיקרי שדה אילן, ומצטרפין זה עם זה, וכאילו אילן אחד הם כמו שנתבאר בתלמוד. אבל אם היו נטועין פחות מעשרה לבית סאה אין מצטרפין זה עם זה, לפי שכלן אחד אחד בפני עצמו הן חשובין, ואין נעשה פרי אילן זה חזקה לאילן האחר.
ת"ר ניר. כלומר, חרישת השדה והפוכה במחרישה בלא זריעה, ואע"פ שמועיל לשדה ומתקנה כדי שתעשה הרבה תבואה, הואיל ולא נהנה בה לא הויא חזקה. מימר אמר בעל השדה בנפשו, כל שיבי דכרבא ליעלו בה. פירוש, כל תלמי הניר שמשברת המחרשה בעת שעובד את השדה, מלשון [הושע ח' ו'] כי שבבים יהיה עגל שומרון. עילוי הוא לשדה, ולואי שיטרח יותר, שאין זה כי אם להנאתי אבל הוא אינו מועיל לו דבר זה כלום, ואחר שיעבדנה אוציאנה מידו.
גמרא אמר שמואל זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא שאומרין אע"פ שאכל שלשה מיני פירות הרי זו חזקה, שכיון שהחזיק באילנות אלו החזיק באחרים וכאילן אחד הם חשובין. אבל חכמים אומרים, פירוש פלוגתא דרב ושמואל היא בגמרא, רב אמר אבל חכמים אומרי' שלש שנים מיום ליום. ושמואל אמר אבל חכמים אומרים עד שיגדור שלש גדירות וכו'. שצריך לאכל מכל מין שלש תבואות, שאין נעשין פירות אילן חזקה לפירות אחרות, כגון תמרים לזתים או זתים לתמרים וכיוצא בזה. ואמרינן נמי מאי ביניהו דרב ושמואל, דרב אמר מיום ליום ושמואל אמר בשאכל שלש תבואות בלבד מחזיק, ואינו צריך מיום ליום. והלא שניהם מודים שאין הלכה לא כר' ישמעאל ולא כר' עקיבא. ואמר אביי דקל נעורא איכא ביניהו. פירוש, בדקל שמנער פירותיו ומשירן קודם גמר בשולן נחלקו, לשמואל אינה חזקה שהרי לא גדר ולא מסק ולא בצר. פירוש אחר לרב חננאל ז"ל, דקל נעורה, דקל שעושה דיופירין, כלומר שעושה פירות שני פעמים בשנה, לשמואל דאמר שלש גדירות בשנה וחצי הויא חזקה, ולרב לא הויא חזקה עד דאכיל לה שלש שנים. והלכה כשמואל.
ואמרינן נמי מדרבי ישמעאל נשמע לרבנן, דאמר ר' ישמעאל בשדה האילן כנס את תבואתו מסק את זיתיו וכנס את קצו הרי אלו שלש שנים, נשמע לרבנן, דאפילו רבנן לא פליגי עליה דר' ישמעאל אלא דלא הוו הני פירי חזקה לפירי אחריני, אבל כדהוו פירא חדא הוו נמי הני חזקה להני. דתניא היו לו שלשים אילנות ממטע עשר לבית סאה, ואכל עשרה בשנה זו, ועשרה בשנה זו, הרי זו חזקה, [ל"ז ע"א] מי לא אמר ר' ישמעאל חדא פירא הוי חזקה, כלומר, שאפילו לא אכל מכל מין כי אם פעם אחת עד שהשלים שלשה פעמים הויא חזקה לכלהו, הכא נמי לרבנן כיון שמין אחד הן אילו הנטיעות יהיו אלו חזקה לאלו. והני מילי דלא אפיק פירי. אלא הנהו אילני דאכל בלחוד הוא דהויא חזקה, בהנך דלא אפיק. אבל אפיק הנהו אחריני פירי, ולא אכל, לא אחזיק ליה בהנהו דלא אכל. והאי דאמרינן דאי אכל עשרה בכל שתא דאחזיק ליה בהנך אחריני, הני מילי דבזיי בזויי. כלומר, דבזעי בזוועי, כגון שהיו העשרה שאכל מפוזרות בכל בית השלש סאים, שכיון שאכל אחד מכאן ואחד מכאן כאלו אכלן כלן, מפני שהן מעורבין אלו באלו. אבל אם אכלן כלן ממקום אחד, לא החזיק בשאר האילנות.
<h2>דף לז.</h2>
זה החזיק באילנות, ואכל פירותיהן. וזה החזיק בקרקע ואכל פירותיה. כגון, שקנה זה האילנות וזה קנה קרקע, שהאילנות עומדין בתוכה, או שהחזיקו בנכסי הגר זה באילנות וזה בקרקע, וכל אחד מהם טוען שהכל שלי. אמר רב זביד זה קנה אילנות וזה קנה קרקע, כל אחד מהן כמה שהחזיק. מתקיף לה רב פפא, וכי מאחר שאין לבעל האילנות קרקע כלום, לימא ליה בעל קרקע עקור אילנך שקול וזיל. אלא אמר רב פפא זה קנה אילנות וחצי קרקע וזה קנה חצי קרקע. פירשו רבותינו הגאונים לאו חצי קרקע דוקא נוטל בעל האילנות, אלא מה שצריך לאילנות, והוא מלא האורה וסלו חוץ לכל אילן ואילן, וזה יש לו שאר הקרקע. והר"ם במז"ל כתב [פי"ב מטו"נ הי"ז] חצי הקרקע יש לו, כמו שנבאר בפרק שלפנינו. [ל"ז ע"ב] אמרי נהרדעאי מכרן רצופין. כגון, שאין בין אילן לאילן ארבע אמות שהוא כדי עבודת אילן, אין לו קרקע, שכיון שסוף אותן אילנות ליבש עצים בעלמא הן חשובין, וכן הלכה.
<h2>דף לח.</h2>
מתניתין שלש ארצות לחזקה. פירוש שלש ארצות אלו אע"פ שאין ביניהם מרחק מרובה, אין למחזיק בהן בקרקע הידוע לחבירו חזקה, אפילו החזיק בו כמה שנים. ואלו הן יהודה ועבר הירדן והגליל. מי שהיה ביהודה. פירוש, כגון שהיה שמעון בעיר מערי יהודה ושדותיו בגליל, ועמד ראובן והחזיק בהן בגליל והחזיק ביהודה. פירוש, או שהיה ראובן בגליל ושדותיו ביהודה ועמד שמעון ביהודה והחזיק בהם אינה חזקה פירוש ולא יהודה ועבר הירדן והגליל דוקא, אלא כל המקומות שדומין להם, וזה שלא הזכיר התנא כי אם אלו המקומות בלבד, הוא מפני שהיו הדרכים שלהם בזמן חיבור המשנה, משובשין בגייסות. עד שיהא עמו במדינה. פירוש, ולאו דוקא במדינה עצמה אלא באותה מלכות בלבד, דהא קימא לן מחאה שלא בפניו הויא מחאה, ומחאה נמי בפני שנים סגיא. וכיון דהכין הוא, אי לא מחי שמעון אחזיק ליה ראובן במאי דאחזיק.
אמר רבי יהודה לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא. שהיא מדינה רחוקה מהלך שנה מארץ ישראל, ויחזיק המחזיק שנה וילכו ויודיעוהו שנה, ויבוא בעל הקרקע לשנה האחרת. פירוש, ר' יהודה סבר אפילו בשעת חירום אם אכלה שלש שנים הויא חזקה, ואפילו היה במדינה רחוקה באספמיא. אבל אם היה עמו במדינה, סבר ר' יהודה דלאלתר הויא חזקה, ולא בעינן שלש שנים, דחזקה בפניו לאלתר הויא חזקה, ושלא בפניו אפילו אין ביניהם אלא מהלך יום אחד צריך שלש שנים. שאם לא תאמר כן, נמצא שנתתה דבריך לשיעורין. אבל כשתאמר בשלא בפניו בין שהיה במקום רחוק או קרוב, צריך שלש שנים, נסתלקו השיעורין ואין הלכה כרב יהודה. ואמרינן בגמרא, ואי מחאה שלא בפניו הויא מחאה ליתיב אדוכתיה ולימחי. ואמאי קתני, ויבוא לשנה אחרת. ומהדרינן הא דקתני ויבוא לשנה אחרת, לאו דוקא הוא, דמחאה שלא בפניו הויא מחאה, אלא התם עצה טובה קמ"ל, ביבוא לשנה אחרת, דאי אתי שמעון מרה דארעא מחזיק בארעא ומחזיק בפירי. כלומר, יוציא מיד ראובן המחזיק הקרקע והפירות שאכל מיד, שאם יתעכב מלבוא יתרושש ראובן ולא ימצא מה שיקח ממנו.
גמרא אקשינן מאי קסבר. האי תנא דאמר אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה, אי קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה. ולא מצי מחזיק למימר ליה למערער אי אודעתן דאת מחי בי, הוה מזדהרנא בשטרי, משום דמצי מערער למימר ליה חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. אפילו יהודה וגליל נמי. תהוי בהו חזקה. ואי קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה אפילו יהודה ויהודה. שהמקומות קרובין זה לזה, לא תהוי מחאה שלא בפניו. ופרקינן אמר ר' אבא בר ממל אמר רב לעולם קסבר תנא מחאה שלא בפניו הויא מחאה, ומשנתינו בשעת חירום שאני, שכיון שיש שבוש דרכים בגייסות ובחרמין, וכל הנמצא בדרכים הורגין אותו, אפילו אכלה מחזיק עשרים שנה מוציאין אותה מידו וחוזרת למערער, כיון שהיא ידועה לו, מפני שיכול לומר לא ידעתי שזה מחזיק בקרקע שלי כדי שאמחה בו. ומאי שנא יהודה וגליל דנקט, דסתם יהודה וגליל באותו זמן כשעת חירום דמו.
<h2>דף לח:</h2>
אמר רבא הילכתא אין מחזיקין בנכסי בורח, ומחאה שלא בפניו הויא מחאה. ומתמהינן, תרתי קאמרת דקשיין אהדדי, אמרת אין מחזיקין בנכסי בורח, אלמא לא בעי מחאה, והדר אמרת, דמחאה שלא בפניו הויא מחאה, אלמא בעי מחאה. ופשטינן, לא קשיא כאן בבורח מחמת ממון כאן בבורח מחמת מרדין. פירוש, שאם ברח בעל הקרקע מפני בני אדם שנושין בו ממון והחזיק זה בנכסיו ולא מיחה בו, קימא ליה חזקה, שהרי יכול הוא להודיע בעצמו ולעורר על המחזיק במקום שהוא שם, אבל בבורח מחמת שמרד במלך, והמלך מבקש אותו להמיתו, אפילו החזיק בנכסיו כמה שנים אין שם חזקה, מפני שאינו יכול להודיע עצמו לשום אדם בעולם שמא יתפרסם ויתפס. ואפילו מיחה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו, כגון שאין רוצין ללכת למקום המחזיק, או שלא היו רשאין ללכת לשם הויא מחאה.
היכי דמי מחאה אמר רב זביד, אמר הממחה פלניא גזלנא הוא. כלומר, אם אמר שמעון לעדים ראובן שיורד לתוך שדי או שמשתמש בחצרי גזלן הוא, אין זו מחאה, שהרי ראובן אומר כששמעתי אמרתי שמא חירוף חרף אותי בלבד, לפיכך לא נזהרתי בשטרי. אבל אם אמר לעדים פלניא גזלנא הוא למחר תבענא ליה בדינא ומפיקנא לה מיניה. או שאמר שדי שביד ראובן מושכרת היא אצלו או ממושכנת היא בידו, ואם יטעון עלי שלקחה ממני אתבענו בדין, וכל כיוצא בדברים אלו הרי זו מחאה. ואע"פ שלא מיחה במקום שהחזיק בו ראובן.
<h2>דף לט.</h2>
אמר להו שמעון לעדים שמיחה בפניהם אל תודיעו לראובן המחזיק בהמחאה זו, אמר רב זביד הא קאמר לא תימרו ליה. וכיון שהזהיר את העדים שלא יודיעוהו, החזיק ראובן. רב פפא אמר מחאה הויא, דהכי קאמרו ליה לדידיה לא תימרו ליה לאחריני אמרו ליה, דלא אזהר להו מלימא לאחריני. והילכתא כרב פפא.
אמרי ליה סהדי מנפשיהו לא אמרינן למחזיק דעת מערער עלויה, אמר רב זביד הא אמרי לא אמרינן ליה. והחזיק המחזיק. רב פפא אמר לא החזיק. דהכי קאמרי ליה לדידיה לא אמרינן ליה לאחריני אמרינן ליה וכו'. והילכתא כרב פפא.
אמר להו ממחא לא תפיקו לכו שותא. כלומר, אל תוציאו דבר זה מפיכם, כדמתרגם כי באחת ידבר אל, בחדא שותא [איוב ל"ג י"ד], ופירוש שותא שיחה. אמר רב זביד הא קאמר להו לא תפיקו לכו שותא. דמשמע בין למחזיק בין לאחרים ולא הויא מחאה. וכן הלכה.
אמרי ליה סהדי למערער מנפשיהו לא נפקא לן שותא, אמר רב פפא הא קאמרי ליה לא נפקא לן שותא. ומשמע בין לאחרים בין למחזיק, ולא הויא מחאה. רב הונא בריה דרב יהושע אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר ל(י)ה בלאו אדעתיה. כל דבר שאין אדם מצוה עליו מלגלותו, אומרו שלא בכוונה ולא בטלה מחאה. וכן הלכה.
<h2>דף לט:</h2>
גידול בר מניומי הויא ליה ההיא מחיתא למחויי. על אדם שירד לנכסיו. אשכחינהו לרב הונא ולחייא בר רב ולרב חלקיה בר טובי ומחא קמיהו. (לישנא) [לשנה] אחריתי אתא לאמחויי נמי קמיהו. שהיה סובר שבכל שנה ושנה צריך אדם למחות. אמרי ליה לא צריכת הכי אמר רב כיון שמיחה שנה ראשונה מהשלש שנים שוב אינו צריך, אלא שלא תהא בין מחאה למחאה שלש שנים גמורות, אבל אם עמד שלש שנים גמורות ואחר כך מיחה אותה מחאה אינה כלום.
תני בר קפרא ערער וחזר וערער. פירוש ערער בשנה ראשונה מהשלש שנים הראשונים, וחזר וערער בשנה ראשונה מהשלש שנים השניים, וחזר וערער בשנה ראשונה מהשלש שנים השלישיים, שהיא שנה שביעית. אם מחמת טענה הראשונה ערער. כגון, שטען שאמר בשלש המחאות פלוני שירד לנכסי משכון הם בידו, ואם יטעון שמכרתים לו או שנתתים לו במתנה עתיד אני שאתבענו בדין ואוציאם מידו. אין למחזיק חזקה, ואם לאו כגון ששנה טענותיו ואמר בתחלה שנכסי משכון הם ביד פלוני המחזיק, ובהמחאתו השנייה אמר לפירות הורדתיו, ובהמחאתו השלישית אמר גזלן הוא, כיון ששנה טענותיו שלשה פעמים הוחזק בשקרנות. ואע"פ שמיחה זה בשנה השביעית שהיא שנה ראשונה של שלש שנים השלישיות, אינה מחאה לפי שיכול המחזיק לומר כיון ששנה טענותיו שלשה פעמים הוחזק בטענות שקר, ולפיכך לא נזדהרתי בשטר שלי. אמר הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל [עיין שטמ"ק] ויש מי שפירש ערער וחזר וערער וחזר וערער. כגון, שערער בסוף שלש שנים ראשונות, וחזר וערער בסוף השלש שנים השניות, וחזר וערער בסוף השלש שנים השלישיות, אם מחמת טענה הראשונה ערער הרי זו מחאה. ואם שנה בטענותיו, כיון ששנה בהן עכשיו נתברר שהמחאות הראשונות שמיחה בסוף השלש שנים הראשונות ובסוף השלש שנים השניות שלא היו מחאות, לפי שמיחה בהם בטענות שקר, וקימא ליה חזקה משלש שנים השניות ואינו צריך לשלש שנים השלישיות. ואמר, וזה הפירוש אינו נכון אצלנו, לפי ששתי תשובות בדבר, חדא, דאמאי קאמר ערער וחזר וערער וחזר וערער שלשה פעמים, תסגי ליה בתרי, ונימא הכי, ערער בסוף שלש שנים הראשונות וחזר וערער בסוף שלש שנים השניות, הרי נתברר שטענתו שטען בשלש שנים הראשונות שטענת שקר היתה, ולא היתה המחאה כלום וקימא לה חזקה, ואמאי אצטריך למתני ערער וחזר וערער וחזר וערער שלשה פעמים. ועוד, מי הוה הא מחזיק ידע דמשני האי בטענתיה בשלש שנים שניות, כי היכי דלא ליזדהר בשטריה משלש ראשונות, והא השתא הוא דאיגלאי מילתא דהך המחאה לא מחאה היא, אבל מעיקרא לא, וכיון שכן הוא איבעי ליה לאזדהורי בשטריה, אלא בעל כרחך מהשתא הוא דקימא ליה חזקה, דמצי אמר כיון דחזינא דקא משני בטענתיה לא איזדהרנא בשטרי, אבל למפרע לא קימא ליה חזקה. והר"ם במז"ל לא כתב זאת השמועה בהילכותיו, ויראה שאינה הלכה, שהרי אע"פ שלא החזיק בה כי אם אדם אחד ושנה המערער טענותיו, אפשר שירד לה בשלש שנים ראשונות דרך משכונה, ובשניות ירד לפירות, ובשלישית ירד דרך גזלנות, וכיון שכן הוא למה לא תהיה המחאתו מחאה. הילכך דבר שיש לו טעם הוא, והמחאה היא. והיא סברת רבינו הרב, כיון שכתבה בהילכותיו.
<h2>דף מ.</h2>
אמר רב נחמן מחאה בפני שנים ואין צריך לומר להם כתבו לי שטר המחאה, אלא כותבין הם מעצמן, שזה זכות הוא לו וזכין לו לאדם שלא בפניו, שהרי אין רצונו אלא שיכתבו לו אותה ראיה. מודעא בפני שנים. פירוש כשימסר אדם מודעא על דבר שנעשה לו שלא ברצונו, בפני שנים צריך למסור, ואע"פ שקיים אחר מסירת המודעא אותו דבר אינו מתקיים, כגון מי שנאנס למכור את נכסיו ובא לפני שנים ואמר להם ראו שאיני מוכר חפץ פלוני או שדה פלונית לפלוני, אלא מפני שאני אנוס, הרי הממכר בטל. ואפילו החזיק הקונה כמה שנים מוציאין אותה מידו, ומחזיר את הדמים. ואין צריך לומר לעדים כתובו, שגם זה זכות הוא לו, אבל דבר שהוא חוב לו וזכות לאחרים אינן רשאין לכתבו עד שיאמר כתובו.
הודאה בפני שנים וצריך שיאמר להם כתובו. שזה חוב הוא לו, לפי' האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה, אין כותבין עדותם ונותנין למלוה, שלא יחזירו עדות על פה [ל]עדות בשטר, שבעדות על פה כל זמן שיטעון הלוה ויאמר פרעתי והמלוה אומר לא נפרעתי כלום, נשבע הלוה היסת ונפטר, דקימא לן [לקמן ק"ע ע"א] המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים, אבל מלוה בשטר אינו יכול לטעון ולומר פרעתי וישבע ויפטר, אלא חייב לשלם כמו שנתבאר בפרק שבועת הדיינין [שבועות מ"ה ע"ב], הילכך, אין כותבין שטר בהודאתו עד שיאמר להם כתבו שטר וחתמו בו ותנוהו לו, ואעפ"כ צריכין להמלך בו קודם נתינתו ביד המלוה ואחר כך נותנין אותו.
קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו. שכיון שקנו מידו, כמי שאמר להם כתבו ותנו דמי, שמשעת הקנין נשתעבדו נכסיו, לפיכך כותבין ונותנין לו, דסתם קנין לכתיבה עומד.
קיום שטרות בשלשה. פירוש, כגון מי שיש בידו שטר, וחשש שמא ימותו עדים שבו או ילכו להם למדינת הים ולא ימצא מי שמעיד על חתימתם, ויתבטל השטר, מביא אותו לבית דין, ומביא העדים ומעידין על חתימות ידיהם בפני בית דין, וכותבין בית דין תחת חתמות העדים, במותב תלתא כחדא הוינא כדנפק שטרא דנא קדאמנא ואתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתימות ידיהו ואשרינוהי וקיימנוהי כדחאזי, וחותמין אחר כן השלשה דיינים, והרי השטר ביד בעליו כפסק דין ומקיימין אותו אפילו שלא בפני בעל דין. ואין צריך לומר להם כתובו. אלא אפילו הוא עומד וצווח ואומר שטר מזוייף הוא, עידי שקר הם, פסולי עדות הם, אין משגיחין בו אלא מקיימין את השטר, ואם יש לו לפסול יפסול, וקיום זה הוא הנקרא בכל מקום הנפק [עי' ב"מ ט"ז ע"ב] ואישרתא דדייני [עי' כתובות כ"א ע"ב ועי' רשב"ם כאן].
רבה ורב יוסף דאמרי תרוויהו לא כתבינן מודעא אלא על דלא צאית לדינא. פירוש, כגון דתבע ליה ראובן לשמעון בדין, ואמר ליה הב לי כך וכך דאית לי בהדך, ואמר ליה שמעון לא היו דברים מעולם דלית ליה עליה אלא שבועה דרבנן, ואיצטריך למעבד עמיה פשרה, ומיקמי דליעבדה עמיה, מסר עליה מודעא, אמרי רבה ורב יוסף דההיא מודעא ולא כלום היא, משום דהא צאית לדינא. אביי ורבא דאמרי אפילו עלי ועלך, דצאיתנא לדינא כתבינן, דכיון דכפר ביה בעל דיניה אין לך אונס גדול מזה, והילכתא כותיהו.
<h2>דף מ:</h2>
אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסיה דפלניא לאו מודעא היא, שאין סומכין על פיו לומר שהוא אנוס. ומתמהינן, מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנתא גלויי מילתא בעלמא הוא, דקא בעי בגיטא או במתנתא, כגון שיאמר לשנים גט שאני כותב לאשתי בטל הוא, (וא"כ) [ואח"כ] כתבו ונתנו לה, או שאמר לעדים כל גט שיכתוב לי פלוני בטל, או כל גט שאכתוב מהיום ועד עשרים שנה בטל הרי זה בטל, וזו היא מסירת המודעא על הגט, וגלויי מילתא בעלמא הוא ואין העדים צריכין לידע אם הוא אנוס בכתיבת הגט אם לאו, דקימא לן [כתובות ג' ע"א] דאין אונס בגיטין, שאפילו אמר לעדים דעו שאין אני כותב גט זה לאשתי אלא באונס, ואמרו העדים ידענא באונסיה דפלניא גט כשר הוא כמו שנתבאר בסוף גטין. וכן נמי לענין מתנה, אם מסר מודעא עלויי ואחר כך נתנה, אע"פ שאין שם אונס, והיתה אותה מתנה גלויה ומפורסמת כראוי, כיון שגלה דעתו באותה מודעא שלא ברצון נפשו הוא אומר שיכתבו לו אותה מתנה אינה כלום. ואלא אזביני. כגון דזבין מידי לחבריה ומסר מודעא עליה דבאונסא הוא דזבניה. והא אמר רבא לא כתבינא מודעא אזביני, משום דאיכא למימר דאיערומי הוא דקא מיערים, ומשום דאיצטריך ליה השתא לזוזי גמר ומקני, וכד משכח להו בתר הכי מפיק לה למודעא מהדר להו לזביניה. ופשטינן, מודה הוא רבא בזביני היכא דאניס, דאי מסר מודעא דהויא מודעא. כגון, מעשה דפרדיסא, דההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה לתלת שנין, בתר דאכליה שוכר תלת שנין רצופות ולא מיחה בתוכן בעל הפרדס, אמר ליה מחזיק למשכיר, אי מזבנת ליה נהלאי מוטב, ואי לא כבישנא לשטר משכנתא, שיש בידי, ואמינא לקוח הוא הפרדס ממך בידי, כי הא ודאי כתבינן, דהא ידענא באונסיה בודאי משום דתבעיה מארי דפרדיסא למהדר ליה פרדיסיה, וכפר ביה ואמר ליה מינך זבינתיה ואכלתא שני חזקה, ובתר הכי אזל מאריה דפרדיסא ומסר מודעא קמי סהדי דכפר ביה קמיהו בבי דינא, ואמר להו הני זביני דבעינא לזבוני לפרדיסא להאי מחזיק מחמת אונסא הוא דקא מזבנינא ליה, דהא אתון סהדי דכפר בי כדתבענא ליה למהדר לי פרדיסא, ואמר לקוח הוא בידי, כתבו ליה שטר מודעא כדחזי ואזל בתר הכי זבניה לפרדיסא למחזיק, וקביל דמי מיניה, וכתב ליה שטר זביני, וכד אתא פרדיסא לידא דמחזיק בתורת זביני, מפיק ליה מוכר לשטר מודעא ותבעיה, אשתכח דהנהו זביני ולא כלום נינהו, דהא מחמת אונסא דכפריה הוא דזבין ליה, דכל האי גונא אונסא הוא, בין שהפחיד חבירו בהפסדת ממון כגון זה, בין שהכהו או תלאהו או שהפחידו בדבר שאיפשר לו לעשותו בין בידו בין ביד גוים עד שמכר, הרי זה אונס, וכד מסר מודעא כתבינן ליה.
אמר רב יהודה האי מתנתא טמירתא. פירוש, מתנת קרקע שהיתה בהחבא, לא מגבינן בה ההיא מתנתא, אע"פ שקנו מיד הנותן, שזה מערים הוא כדי לאבד ממון אחרים שיחזור וימכור אחר שיתן, ואם נאמר ששטר זו המתנה קיים הוא, יוציא המקבל שטר מתנתו שקדם ללוקח ונמצא הלוקח מפסיד ממונו. היכי דמי מתנה טמירתא אמר רב יוסף כגון דאמר להו לסהדי איטמרו, כדי שלא ידע אדם בדבר זה, וכתובו ליה. ואיכא דאמרי אמר רב יוסף כגון דלא אמר להן לסהדי, תיבו בשוקי ובבריאתא. כלומר, כגון שלא אמר להם הנותן שבו בשווקים וברחובות וכתבו לו מתנה זו. מאי ביניהו דתרי לישני, והא בתרויהו קאמר דלא קנה, ופשטינא, איכא ביניהו סתמא. כלומר, כשאמר להם כתבו לו שדה זו במתנה ולא אמר דבר אחר, ללישנא קמא אי לא אמר להו איטמרו וכתובו ליה לא הויא מתנאתא טמירתא, וקנה לה מקבל, וללישנא בתרא, כיון דלא אמר להו תיבו בשוקי ובריאתא ותכתבו ליה מתנה גלוייה ומפורסמת לא מגבינן בה, כיון דלא איפרסמא. ואע"ג דקימא לן דסתם קנין לכתיבה עומד. לא דמי שטר מתנה לשטרי אחריני, דלאו כשטר זביני למקנא ביה הוא דעביד, והכא גבי שטר מתנה לגלויי דעתא דנותן הוא דבעינן, וכיון דלא אמר להו בשעת קנין פרסמוה להאי מתנתא, חיישינן דילמא למתנתא טמירתא הוא מכוון, ולא זכה המקבל ואפילו בנותן שדהו מפני רעתה צריך שיאמר לעדים כתבו לי מתנה גלויה ומפורסמת, שכיון שהטעם בדבר שמא יערים לאבד ממון אחרים, אין לחלוק בין נותן שדהו מפני רעתה לזולתה.
אמר רבא האי מתנתא טמרתא, אע"ג דלא מהניא מידי גבי מקבל, הויא מודעא לחברתה, פירוש, כגון שאמר ראובן לעדים לכתוב שדהו לשמעון במתנה מוסתרת, וכתבו לו, וחזר ואמר להם כתבו אותה ללוי במתנה גלויה ומפורסמת, נעשת אותה מתנה של שמעון מודעא למתנה של לוי, ובטלה גם אותה מתנה של לוי, שהרי גלה ראובן דעתו במתנה של שמעון שאינו רוצה שיתן אותה שדה. אמר רב פפי הא דרבא, שפירשנו במתנה טמירתא דהויא מודעא לחברתה, לאו בפירוש איתמר אלא מכלל איתמר. פירוש, מכלל דבריו שהורה במעשה שלפנינו נראה שהוא הדין לרבא בכל מתנתא טמירתא שקדמה למתנה מפורסמת, שבטלה המוסתרת את המפורסמת.
ההוא גברא דאזל לקדושי איתתא, אמרה ליה אי כתבת לי לכלהו נכסך הוינא לך איתתא, ואי לא לא הוינא לך. כלומר, איני מתקדשת לך. אזל אמר לעדים וכתבינהו נהלה לכלהו נכסיה במתנה גלויה ומפורסמת. שמע בריה קשישא, קם קמיה וצווח, אמר וההוא גברא מה תהוי עליה. כלומר, שמע בנו הגדול, עמד לפניו וצעק מפני שמניחו ריקם, אמר להו לסהדי זיל איטמרו וכתובו ליה, אתו לקמיה דרבא הבן והאשה אחר שמת בעלה, אמר להו לא קנתה האשה ולא קנה הבן. מאן דחזיא סבר, משום דהויא מתנת הבן שהיתה מוסתרת מודעא למתנת האשה שהיתה מפורסמת, שהרי גלה דעתו בזו המתנה האחרונה המוסתרת שאינו רוצה אף במתנה הראשונה המפורסמת, משום דהויא מודעא לחברתה. ודחינן, ולא היא. כלומר אין זו סברת רבא דהויא מתנת של בן המסותרת מודעא למתנת האשה המפורסמת אינה בטלה מזה הטעם, אלא התם במעשה דההוא גברא מוכחא מילתא דמשום אונסא הוא דכתב לה. כלומר, לא בטלה לה אותה המתנה של אשה, אע"פ שהיתה מפורסמת, אלא מפני שהדבר מוכיח שלא כתב לה אותה מתנה אלא מפני אונס יצרו שתקפו, שהרי גלה דעתו במתנה של בן שהיא מסותרת שמחמת אנסו כתב לה, ומחמת האונס הוא שאמר רבא המתנה המסותרת הויא מודעא למתנה המפורסמת. הכא מר ניחא ליה דליקני ומר לא ניחא ליה דליקני. כלומר, אבל בשאר מתנות דעלמא, אם אין שם דברים שמוכיחים שאין דעתו שיתן מתנה זו, אין דנין בה דין המודעא, ותבטל אותה מתנה המפורסמת אלא מי שנכתבה לו מתנה מסותרת בטלה, ומי שנכתבה לו מתנה מפורסמת קנתה לו מתנתו, זו היא גירסת רבינו הרב ומקצת מרבותינו הגאונים, ואמרו שזה הפירוש הוא הנכון. ויש נוסחאות של תלמוד שכתוב בהן בזה המעשה אמר להו לסהדי איטמור וכתובו ליה והדר כתובו לה, וזו היא גרסת הר"ם במז"ל [פ"ה מהל' זכיה ה"ג וה"ה] שקדמה המתנה המסותרת למפורסמת, דמוכחא דמילתא מתחלה שאינו רוצה באותה המתנה המפורסמת, אבל בשקדמה המפורסמת למסותרת לא אמרינן אגליא מילתא למפרע שאינו רוצה באותה מתנה המפורסמת.
<h2>דף מא.</h2>
איבעיא להו סתאמא מאי, פירוש לגירסת הר"ם במז"ל אם כתב המתנה הראשונה סתם ואין בה לא ענין סתירה ולא ענין גלוי, מאי דינה. חישינן, דילמא מתנתא טמירתא האי דסתמא וקנה האחרון במתנתו המפורסמת, או דילמא לאו מתנתא טמירתא היא, וקנה הראשון. רבינא אמר לא חיישינן למתנתא קמיתא, דילמא טמירתא היא וקנה ראשון. רב אשי אמר חיישינן, והילכתא חיישינן דילמא מתנתא טמירתא הויא והאחרון הוא שקנה, וכן הלכה. כתב רבינו האי גאון ז"ל לא רגילנן בצוואות למיחש למתנתא דכתיבה בסתמא, דהא ליכא למימר בה דילמא איערומי הוא דקא מיערים לאבד ממון אחרים, ומעשים בכל יום כדנפקא תפקדתא דמצוה מחמת מיתה במתנה, מקיימינן לה ומגבינן בה וכו'. נראה מדברי הגאון ז"ל דדוקא מצוה מחמת מיתה, כגון, שהיתה דעתו נוטה שהוא מת ודאי הוא, ולא חיישינן לסתמא, אבל שכיב מרע שרצה ליתן מתנה ואמר לעדים כתבו ותנו לפלוני שדה פלונית צריך שיהא משמע לשון המתנה שהיא גלויה ומפורסמת. ועוד כתב ז"ל, שכיב מרע דאמר לא תגלו האי תפקדתא אלא לאחר מיתה, לא הויא מתנתא טמירתה, אלא מתנה קיימת היא, דלכי מתקיימא לאחר מותו שהוא עת שתקנה אותה מתנה, כדקימא לן [לקמן קל"ה ע"ב] דמתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה, ההוא עידנא לאו טמירתא היא, דהא אמר להו לסהדי לאחר מותו גליוהא, וכן היא סברת הר"ם במז"ל [פ"ה מהלכ' זכיה ה"ד].
מתניתין כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה. פירוש, אע"פ שאמר שכל מי שהחזיק בקרקע הידוע לבעלים שלש שנים הרי הוא בחזקתו, אם אינו משיב תשובה נכונה על טענת המערער, אין חזקתו חזקה. כיצד אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי. פירוש, אמר המערער למחזיק מאין לך שדה זו ומי הרשה אותך שתרד לה, שהרי שלי היא. שלא אמר לי אדם דבר מעולם. פירוש, אם השיבו המחזיק שא[י]ני יודע של מי היא, וכיון שלא אמר לי אדם דבר, ירדתי לתוכה והחזקתי בה. אינה חזקה פירוש, אמרינן בגמרא, פשיטא, דכל כי האי גונא אינה חזקה, מהו דתימא אע"ג דלא טעין מחזיק נימא מזבן זבינא ליה ושטרא מעליא דזביני הוה ליה ואירכס, והאי דקא אמר, שלא אמר לי אדם דבר מעולם, סבר אי אמינא מזבן זבינא לי יימרו לי אחוי שטרך, משום דלא ידע דין חזקה. הילכך, אמרינן ליה אנן דילמא שטרא הוה לך ואירכס וכגון זה פתח פיך לאלם הוא, קמ"ל, דלא טענינן ליה ולא מידי. ואע"ג דלא טעין איהו נמי לא מפקינן לה מיניה עד דמיתי מערער סהדי דדיליה היא, וכד מיתי סהדי, מהדרינא לה נהליה, ומפקינן נמי מיניה דמחזיק כל פירי דאכל. [עי' רמב"ם פי"ד מהל' טוען הי"ב].
שמכרת לי שנתתה לי במתנה. פירוש, אם השיבו המחזיק לא ירדתי לשדה זו אלא מפני שמכרתה לי או מפני שנתתה לי במתנה ושלי אני אוכל, הרי זו חזקה וישבע המחזיק הסת שמכרה או שנתנה לו ותעמוד השדה בידו, כמו שביארנו, [עי' רמב"ם טו"נ פי"א ה"א].
והבא מחמת ירושה אינו צריך טענה, על המערער, כגון אתה מכרתה לאבי או אתה נתתה לו, אלא אמר מחמת מורישי ירדתי לה, נאמן. אבל צריך להביא ראיה שדר בה אביו או שנשתמש בה אפילו יום אחד, ואם הביא ראיה זו, הואיל ואכלה שלש שנים מחמת אביו, מעמידין אותה בידו, שיש לומר שאלו היה אביו קיים היה טוענו שמכרתה לי או שנתתה לי, דקיימא לן [לעיל כ"ג ע"א] דטוענין ליורש.
גמרא רב ענן שקל בדקא בארעיה. פירוש, שטפו המים גדרות שדהו ושבשו מצריה עד שלא נודע אנא הוא מקום הגדר. אזל אהדר גודא בארעא דחבריה. פירוש, עמד לגדור שדהו כמות שהיתה לא ידע מקום הגדר, וגדר ונמצא הגדר בתוך שדה חבירו, וסייעו בעל השדה בגדירה, מפני שהיה חושב שברשותו הוא עושה רב ענן, שלא היה מכיר מקום הגדר שנעשה בו מתחלה. אחר כן הכיר בעל השדה כי ברשותו נעשה הגדר, ורב ענן לא רצה שוב להרוס ולבנות מפני שהיה חושב שזכה במה שהחזיק משדה חבירו. אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה זיל אהדר ליה. דלא קימא לך חזקה בכי האי גונא. אמר ליה רב ענן לרב נחמן והא אחזקי לי, אמר ליה רב נחמן כמאן סברת לה כר' יהודה וכר' ישמעאל ב"ר יוסי, דאמרי כל המחזיק בקרקע בפני בעליו לאלתר הויא ליה חזקה, ולא בעינן שלש שנים. לית הילכתא כותיהו. אמר ליה רב ענן והא אחיל לי, במאי דאחזקי מארעיה, דהא אתא וסייע בהדאי בבנין הגדר ולא הקפיד על זה. אמר ליה רב נחמן מחילה בטעות הואי, ההיא מחילה דקאמרת את גופך אי הוה ידעת שאין מקום הגדר שלך אלא משדה חבירך הוא, מי הוית עבדת כגון זה בכוונה. כי היכי דאת לא הוה ידעת, איהו נמי לא הוה ידע, ומיחייבת למהדר ליה. ר' יהודה מאי היא, אמר רבינו הרב [הרי"ף בסוגיין] דתנן במתניתין דמקמי האי [לעיל ל"ח ע"א] אמר ר' יהודה לא אמרו שלש שנים וכו'. ר' ישמעאל מאי היא, הא דאמרינן בשלהי פרקין [נ"ט ע"ב] ההוא שותף דפתח חלונותיו לחצר השותפים וכו'.
רב כהנא שקל בדקא בארעיה אזל אהדר גודא בארעא דלא דיליה. לפי שלא היה יודע מקום הגדר אנא היה והיה חושב שברשותו גדר. [מ"א ע"ב] אתא לקמיה דרב יהודה, אזל איתי תרי סהדי חד מיניהו אמר תלת איציאתא עייל. פירוש שלש שורות שפותחת המחרישה נכנס רב כהנא בזו השדה שהעמיד בה הגדר. וחד אמר תרי אציאתא עייל. כדאמרינן בפרקא קמא [לעיל י"ב ע"א] תלת איציאתא בני תריסר גופני. ויש מי שפירש שלש שורות של אבנים. אמר ליה רב יהודה לרב כהנא זיל אהדר ליה תרי אציאתא מגו תלתא, דהא תרי סהדי אסהידו עליהו. אמר ליה רב כהנא כמאן, סבירא לך האי דינא. אמר ליה כר' שמעון בן אלעזר דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כיתי עדים, שאחת אומרת מנה הוא שחייב שמעון לראובן, ואחת אומרת מאתים הוא שחייב לו, שמשלם שמעון מנה, מפני שאין הכחשה ביניהם, שהרי יש בכלל מאתים מנה, ועל מה נחלקו על כת אחת שבית שמאי אומרין נחלקה עדותם ואינן מצטרפין, והוה ליה עד אחד בלבד, ועד אחד אינו קם לחייבו ממון, אבל קם הוא לשבועה. ובית הלל אומרין אין כאן הכחשה, לפי שיש בכלל מאתים מנה, ונמצא שהעידו עליו שני עדים וחייב לשלם מנה, וכן הלכה. ואיתא נמי בפרק דיני ממונות זוטא [סנהדרין ל"א ע"א]. אמר ליה רב כהנא אנא מיתינא איגרתא ממערבא, שהיא ארץ ישראל דלית הילכתא כר' שמעון בן אלעזר, אלא מודים הם בית הלל שנחלקה עדותם, אמר ליה לכי תיתי. אבל אנן סבירא לן דהילכתא כר' שמעון בן אלעזר אליבא דבית הלל, והכי נמי סבירא להו לבני ארץ ישראל, ולא מצית למיתי איגרתא מיניהו.
<h2>דף מא:</h2>
ההוא גברא דדר בקשתא. פירוש, קשתא שם מקום. בעליתא, פירוש, עלייה שעל גבי בית. ארבעין שנין. אתא מאריה דביתא אשכחיה, אמר ליה מאי בעית בהאי ביתא, אמר ליה מפלניא זבנתה והוא אמר לי דזבנה מינך ולא ידענא אי דידך היא, שאלו היה מחזיק מודה שהיא של מערער, היה יכול המערער לומר לו זיל לאו בעל דברים דידי את, ואינו עומד עמו בדין, כמו שביארנו למעלה בענין השדה. אתא לקמיה דר' חייא אמר ליה זיל איתי סהדי דדר ביה מוכר מקמך אפילו חד יומא, ומוקימנא לה בידך, ואי לא מיתית סהדי, כיון דידיעא האי עליתא למערער בסהדי, לא מתוקמא בידך אפומיה דמוכר.
אמר רב הוה יתיבנא קמיה דחביבי. פירוש, הייתי יושב לפני דודי שהוא ר' חייא, כמו שתרגם הירושלמי [ויקרא כ"ה מ"ט] או דודו או חביבוהי. ואמרי ליה וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה. פירוש, ושמא המוכר קנה אותה מהמערער בלילה ומכר אותה באותה לילה עצמה, וכיון שאפשר להיות כן נעמיד העלייה בחזקת המחזיק שהרי דר בה שני חזקה. וחזיתיה לדעתיה, דר' חייא, דאי אמר ליה מחזיק למערער קמאי דידי זבנתה נהליה דמוכר דזבינתא אנא מיניה, מהימן, ובשבועת הסת, מיגו דאי בעי אמר אנא זבינתה מינך ומוקמינן לה בידיה בשבועה כיון שאכלה שני חזקה. אמר רבא כותיה דר' חייא מסתברא דקתאני הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה, אלמא טענה הוא, דלא בעי, כלומר שאינו צריך לומר לו שקנאה אבי ממך, אלא כשאמר לו מאבי ירשתיה די לו, הא ראיה דדר בה אבוה אפילו חד יומא בעי, שיש לומר באותו היום קנאה זבין מן המערער. ודיקא מילתא מדקתני, אינו צריך טענה ולא קתאני אינו צריך כלום. ואי איתיה למוכר, וקאמר למערער אנא זבינתה מינך וזבינתה להדין לוקח, קימא חזקה דלוקח דחזקה דידיה חזקה דמוכר היא, ולא גרע מימריה ממי[מ]ריה דלוקח, כדאמר ליה קמאי דידי זבינתה נהליה.
איבעיא להו נראה בו מאי. פירוש, אם הביא המחזיק עדים שנראה זה המוכר בזו הקרקע, אבל לא הביא ראיה שנשתמש בה ולא שדר בה אפילו יום אחד מהו דינו. אמר אביי היא היא. פירוש זו היא שאמרנו שדר בה אפילו יום אחד ואינו צריך ראיה יתר מזו. רבא אמר עביד איניש דסאיר ולא מזבין. פירוש, אדם עשוי הוא לבקר את הקרקע שיקננה ואינו קונה, תרגום פוקד, מסער [שמות ל"ד ז'] והאלף מתחלפת היא בעין, וכיון שלא באו עדים שנשתמש בה או שדר בה אפילו יום אחד, לא קימא לה חזקה דמחזיק, והילכתא כרבא.
שלשה לקוחות. כגון שהחזיק בה ראובן שנה ומכרה לשמעון והחזיק בה שמעון שנה ומכרה ללוי והחזיק בה לוי שנה, ואחר כך יצא עליה ערעור, מצטרפין השלש שנים של שלשה לקוחות והויא חזקה, כיון שלא מיחה המערער בתוך השלש שנים, שכיון ששמעון ולוי מחמת ראובן הוא שבאו, כאלו ראובן הוא שאכלה בשלש שנים אלו. אמר רב וכלן בשטר, כלומר ובלבד שתהי לקיחת שמעון מראובן ולקיחת לוי משמעון בשטר, כי היכי דליהוי להו קלא דלישמע מרי ארעא ונימחי. ואע"ג דמצי מערער לימא כיון דחזינא דלא אחזיקתו כדמחזקי אינשי לא אצטריכא למחויי, אית למימר ליה הא קימא לן [לעיל כ"ט ע"ב] דאיטרא קלא אית ליה ולאו אורח ארעא למחזי איניש ארעא דידיה מזדבנא מהאי להאי בשטרי ושתיקי. ודוקא בשטר משום דאית ליה קלא, אבל בעדים כיון דלית להו קלא בשטר מצו מארי ארעא למימר כיון דחזינא דלא אחזקתו כדמחזקי אינשי לא איצריכנא למחויי, וכן הלכה.
<h2>דף מב.</h2>
ת"ר אכלה האב שנה ומת והבן שנתים. ולא מיחה המערער הרי זו חזקה, ולא מצי מערער למימר כיון דחזינא דאחזיק כדלא מחזקי אינשי לא איצטריכנא למחויי בהו, מפני שהכל יודעין שהבן יורש את האב, וכאלו האב הוא שאכלה. וכן נמי אפילו אכלה האב שתים והבן שנה, שנמצא שאכלה האב רוב שני חזקה. אי נמי אכלה האב שנה והבן שנה, והלוקח מהבן שנה, הרי זו חזקה. והוא שלקחה הלוקח מהבן בשטר, דכד לא בעינן שטרא הני מילי בין אבא לברא, משום דברא כרעא דאבוה הוא, אבל לגבי לוקח בעינן שטרא, כי היכי דליהוי קלא לההיא חזקה.
ת"ר אכלה המחזיק לשדה זו שהחזיק בה בפני האב שהוא בעל השדה שנה וכו'. ובפני בנו שנה ובפני הלוקח מן הבן בשטר שנה, ולא קם עליו ערעור, הרי זו חזקה. והקשינו, ואמאי הויא חזקה, דהא כיון דזבנה הבן ללוקח ושתק המחזיק אין לך מחאה על המחזיק גדולה מזו, והוה ליה לאיזדהירו בשטריה. ואוקמה רב פפא להאי תניא במוכר שדותיו סתם. כלומר, בשמכר הבן שדה זו בכלל שדותיו שהרי לא הכיר המחזיק שמכרה כדי שיזהר בשטרו, אבל אי זבנה מרה קמא שהוא הבן באנפי נפשה. כלומר, בפני עצמה כיון דאית לה קלא, כדאמרינן דשטרא קלא אית ליה, אין לך מחאה על המחזיק גדולה מזו, דאיבעי ליה לאזדהורי בשטריה, וכיון דלא איזדהר לא קימא ליה חזקה ותחזור ללוקח.
מתניתין האומנין. פירוש, בין באומנות קרקע כגון הבונין ומתקנין בה, [עי' רמב"ם פי"ג מטו"נ ה"ד] בין באומנות מטלטלין, כגון החייטין והכובסין וכיוצא בהן. והאריסין. והם בני אדם שמורידין אותם לשדותיהם בעלי השדות לעבוד ולקחת חלק בפירות. ולקמן [מ"ו ע"ב] אוקימנא דבעריסי בתי אבות עסקינן, שכיון שהוא עריס של בתי אבות אין ממחין הבעלים בידו, אבל עריס שנעשה לבעלים תחלה, הואיל ואכלה שני חזקה מעמידין אותה בידו, ואומרין לבעלים היאך אכל הכל שנה אחר שנה ולא מחיתם בו. והאפטרופין. פירוש, בין שהיו אפטרופין על שדה זו בין על שאר הנכסים, בין שמינה אותם אבי היתומים על הוצאתו והכנסתו, בין שמנו אותם בית דין, וגדלו היתומים והניחו אותם, אין להם חזקה הואיל וברשות הם משתמשין [רמב"ם שם ה"ז]. אין לאיש חזקה בנכסי מלוג של אשתו, אע"פ שאכלה שני חזקה, ואע"פ שהתנה עמה שאין לו פירות בנכסיה, ואפילו התנה עמה כשהיא ארוסה שלא יירשנה, שתנאו קיים, [עי' לקמן מ"ט ע"ב] וטען אחר כן שהחזיק והביא ראיה שאכלן שלש שנים. ובנה והרס ועשה כל מה שעשה [רמב"ם ה"ח], אין לו חזקה, מפני שהאשה מפקרת לבעלה מנכסיה אפילו מה שלא נתחייבה לו, ואינה מקפדת על כך, אבל אם הביא הבעל ראיה בשטר או בעדים שמכרה לו מנכסי מלוג, אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כמו שיכולה לומר בנכסי צאן ברזל. וכן אם הרשת אותו למכור לאחרים בנכסי מלוג, אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כמו שיכולה לומר בנכסי הבעל עצמו, ובנכסי צאן ברזל שחייב באחריותן, וכל שכן בשדה שכתב לה בעלה במוהר שלה, כמו שיתבאר. ולא לאשה בנכסי בעלה. ואפילו אכלה פירות נכסי בעלה ונשתמשה בהן כחפצה כמה שנים, ואע"פ שיחד לה שדה במזונותיה ואכלה שדות אחרות, אין אכילתה ראיה [רמב"ם שם], מפני שהאיש כמו כן מוחל לאשתו, ואפילו בדבר שאינו חייב לה, ומפרש לקמן [נ"א ע"א] דאפילו הביאה שטר אין חזקתה חזקה. ולא לאב בנכסי הבן, שסומך על שלחנו, כמו כן, משום שאין האב מקפיד עליו ולפיכך אין אכילתו ראיה, אבל בן שפירש מאביו ואינו סומך על שלחנו אלא אוכל משלו, הרי הוא כשאר כל אדם ומחזיקין זה על זה. בד"א שאין לאילו שאמרנו חזקה, כשטען אותו מחזיק מהם על חבירו אתה מכרתו לי או אתה נתתו לי במתנה, וכיון שאכלתי שלש שנים לא הוצרכתי להזהר בשטרי, והמערער אומר לא היו דברים מעולם. אבל בנותן מתנה. כלומר, אם נתן אחד מהם מתנה לחבירו והחזיק בה באחד מן הדרכים שמחזיק בהן מקבל המתנה, כגון שיחזיק בפני הנותן, או שיאמר נותן למקבל לך חזק וקנה. והאחין שחלקו. שאין להם לחזור זה על זה אחר שהחזיקו. והמחזיק בנכסי הגר. שאין לו יורשין, דקיימא לן [לקמן נ"ג ע"ב] המחזיק בנכסיו זכה בהן, אם נעל המחזיק פתח אותו בית או אותה חצר במנעול, או שגדר גדר לאותו מקום והועיל בו, כגון שהיה שם גדר שעולין לו בנחת והוסיף עליו כל שהוא, עד שנמצא שאין עולין אלא בדוחק, או שפרץ בפריצה שהיתה שם שלא היו נכנסין ממנה אלא בדוחק ועתה בריוח, הרי זו חזקה שהרי הועיל במעשיו [עי' רמב"ם פ"א מהל' מכירה ה"י, י"א].
<h2>דף מב:</h2>
גמרא אמר שמואל השותפין מחזיקין זה על זה. בשדה השותפות שביניהם, שאם אכלה אחד מהם שלש שנים רצופות וטען שמכר לו חבירו חלקו בה, או שנתנו בה לו במתנה, החזיק. ובגמרא מקשינן, ומי אמר שמואל שותף יש לו חזקה והא אמר שמואל שותף כיורד ברשות דאמי, למימרא דאין לו חזקה. ופרקינן, לא קשיא הא דאמרינן יש לו חזקה בשיש בה דין חלוקה דמצי מחזיק למימר לשותפיה אי הוה בך לך מידי אמאי לא פלגת לה בהדן. אבל אי לית בה דין חלוקה, שותף אין לו חזקה, משום דמצי מערער למימר ליה כיון דלית בה דין חלוקה לא איצטריכנא למחויי, ואע"פ שאכל את כלה כמה שנים הרי זו בחזקת שניהם. וכן כל דבר הידוע לשני שותפין, אע"פ שהוא ברשות אחד מהם, אינו יוצא מחזקתו של שני כל ימי השותפות, ואינו יכול לטעון שלקחו ממנו או שנתנו לו במתנה, אלא הרי הוא בחזקת שניהם עד שיביא האחד ראיה, ואין אומרין כאן המוציא מחבירו עליו הראיה.
אמר שמואל שותף שירד לשדה שיש לו חלק בה, כיורד לשדה חבירו לעבדה ברשות חבירו דאמי, ושמין לו וידו על העליונה, שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל את ההוצאה, ואם השבח יתר על ההוצאה נוטל את השבח. ושאלנו דבר ידוע הוא שהוא כיורד ברשות למאי הילכתא. כלומר, מה בא ללמדנו. והישבנו, אמר רבה בר אבוה לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים. פירוש, אמרו רבותינו המפרשים [רבנו חננאל, בש"מ] לומר לך שאם טרח שותף זה שירד לשדה השותפות בכתפיו, שנשא עליהם הזבל וכיוצא בו לעבודת השדה, הרי שותפו חולק עמו אפילו בענבים העומדות ליבצר ולהנטל על הכתף, וכיוצא בהן, אע"פ שלא יגע ולא טרח עמו כלום. ויראה שלא בא להשמיענו כאן הורעת כוחו של יורד, אלא יפוי כוחו הוא שבא להשמיענו, ומסוף השמועה יש לנו ללמוד זה, שהרי אמר ששמין לו בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע, מכלל שאינו מדבר אלא ביפוי כוחו של יורד, כלומר שנוטל חלקו שמגיע לו כמנהג עריסי אותו מקום מפירות שהגיעו להבצר ולהנטל על הכתף, ואינו צריך שבועה, שכך כתב הר"ם במז"ל [פ"י מהל' גו"א ה"י] שזה שנוטל מן השבח בלבד והיתה ידו על העליונה אינו צריך [שבועה]. ובשדה שאינה עשויה ליטע, אם ירד אליה השותף ונטעה, שמין לו כמי שירד ברשות חבירו לשדהו שהיא עשויה ליטע ונטעה שידו על העליונה, כמו שביארנו.
<h2>דף מג.</h2>
ומעידין זה לזה במאי דקא מסתלק מיניה. פירוש, כגון קרקע שבין שדה שותפין שבא מערער להוציאה מתחת יד השותף שהחזיק בה, אם חלק השותף האחר עצמו ממנה, כגון שקנו מידו שנתנה לשותפו, שאם בא בעל חוב שלו וטרפה מיד השותף שמשלם לו דמיה, מעיד לו עליה שהיא שלו, ולא אמרינן בכי האי נוגע בעדותו הוא, דאי לאו הכי הוה ליה נוגע בעידותו, דאמרינן בגמרא ומעידין זה לזה אמאי נוגעין בעדותן הן, בין דקביל עליה האי שותף לשותפיה בהאי ארעא אחריות דאתיא מעלמא, בין דלא קביל עליה אחריות כלל, לא דאתי מעלמא ולא דאתי מחמתיה, דאפילו לא קביל עליה אחריות, נוגע בעדותו הוא משום דניחא ליה דתיקום האי ארעא בידא דשותפיה, כי היכי דאי אתי בעל חוב דידיה ולא משכח גביה ארעא אחריתי ולא מאי דשקיל מיניה בחוביה, הדר וטריף לה מיניה, והא לית ליה לשותפיה דטרפו לה מיניה למהדר עליה, דהא לית עליה אחריות. ופרקינן הכא במאי עסקינן דמעידין זה לזה, דכתב ליה מעיד לשותפיה, דין ודברים אין לי על שדה זו. ואקשינן, וכי כתיב ליה מאי האוי, והא תניא האומר לחבירו, כלומר, הכותב לשותפו בשטר דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה. כלומר, ואין לי עליה ערעור כדכתיב [בראשית כ"ו כ'] ויקרא שם הבאר עסק, וידי מסולקת ממנה לא אמר כלום, מפני שלא כתב לו בלשון הקנאה. ופרקינן, הכא במאי עסקינן בשקנו מידו וכתב לו, שכיון שקנו מידו נמצא שסלק עצמו מגופה של קרקע, כמו שנתבאר בפרק הכותב [כתובות פ"ג ע"א].
תו אקשינן, וכי קנו מידו מאי האוי. והרי עדיין מעמידה הוא בפני בעל חובו לגבות ממנה כמו שביארנו. ואמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה, ואע"פ שאינו יכול לחזור עליו כשתטרף ממנו נוגע בעדותו הוא מפני שמעמידה בפני בעל חובו. ופירקנו הכא במאי עסקינן שמעיד לו דקביל עליה אחריות. ושאלנו, אחריות דמאן, דקביל עליה, אילימא אחריות כגון דאי נפק עליה ערעור על אותה שדה מחמת גזלנותא דמשלם לה מדיליה לשותפיה, כל שכן דהוה ליה נוגע בעדותו, דניחא ליה, דלא נפקא ארעא מידא דשותפיה כי היכי דלא ליהדר עליה ומשלם דמי ההיא ארעא לשותפיה. והישבנו האי אחריות דאמרינן, לאו אחריות דעלמא היא לא אחריות דאתיא מחמתיה, כגון דקביל עליה דאי אתי בעל חוב דידיה וטריף לה משותפיה דמשלם ליה מדיליה, דהשתא ודאי לאו נוגע בעדותו הוא (דילמא) [דלמאי] ניחוש, אם דילמא לאוקומה בפני בעל חובו כדטריף לה בעל חוב דידיה אתי האיך וטרף, והוי בעל חוב דידיה, וכיון דליכא רוחא במלתא לאו נוגע בעדותו הוא, וכן הילכתא.
תניא בני עיר שנגנב ספר תורה, פירוש, כיון דאמרינן דמצי איניש מסלק נפשיה בדקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה, אקשינן בגמרא עליה מיהא ברייתא. ואמרינן, ומי מצי מסליק נפשיה והא תניא בני העיר שנגנב ספר תורה שלהם אין דנין, עם הגנב שאומר בדמים הוא שלקחתיו או בשטוען שום טענה אחרת, בדייני אותה העיר, לפי שהן נוגעין בדבר. ואין מביאים ראיה לאותו ספר, כלומר שראוהו מהם עדים שגנב, או שיעידו שזה הספר משל בני העיר הוא, שכיון שכולן שותפין הן נוגעים בעידותם הם, שלהנאתם הם מעידין. ואמרינן, אמאי אין מעידין אי חיישת לה משום דהוו להו נוגעין בעידותם, ליסלקו נפשייהו [בי] (ב)תרי מיניהו, ולידיינו. כלומר, יסלקו עצמם מחלקם באותו ספר בקנין שיקנו מידם כמו שאמרנו למעלה שנים, וידיינו דין אותו ספר, כגון שיעידו שזה גנבו או שזה הספר משל אנשי אותה העיר הוא וכיוצא בזה, ולא יהיו נוגעין בעידותם, כיון שסלקו עצמם מחלקם באותו ספר. והישבנו, דשאני דין ספר תורה מזולתו, דלשמיעה הוא דקאי ספר תורה, ולא מצי לסלוקי נפשיהו משמיעה כשיהיה הקורא קורא בו בבית הכנסת, הילכך לא מצי לסלוקי נפשיהו מיניה, אבל מידי דמצו לסלוקי נפשייהו מיניה, כגון שבא מערער לערער עליהם במרחץ או ברחוב של אותה העיר [עי' רמב"ם פט"ו מהל' עדות ה"א], אע"פ שאין אחד מבני העיר מעיד בדבר מפני שהם נוגעין בעידותם, מי שסלק עצמו מהם בקנין גמור יש לו להעיד או לדון.
ואמרינן נמי האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר. ומתמהינין, ותסברה עניים שקלי ודייני מיפסלי, אלא אימא אין דנין בדייני עניי אותה העיר ואין מביאין ראיה מעניי אותה העיר. והכא נמי בספר תורה עסקינן, כגון שאמר להם קנו ספר תורה לבני העיר, ושאלנו אמאי קארו להו עניים, והישבנו הכל עניים הם אצל ספר תורה, שהכל הם צריכין לו. ואי בעית אימא לעולם עניים ממש, והכא במאי עסקינן דאין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מהם, בדרמו עליה. פירוש, בשהיו העניים סמוכים עליהם ופוסקין להם צדקה בכל שנה, שאפילו אמרו שנים מאנשי העיר אנו נתן דבר הקצוב עלינו ונעיד אין שומעין להם, שהנייה היא להם שיתעשרו עניים אלו, הואיל והם סומכים על בני העיר.
<h2>דף מג:</h2>
ונעשין שומרי שכר זה לזה. בממון השותפות שיש ביניהם, שאם נגנב או אבד מרשות אחד מהם, נעשה עליו שומר שכר וחייב לשלם. ואקשינן אמאי משלם, שמירה בבעלים היא, שהרי כל אחד מהם שאול הוא עם ממונו לחבירו, כיון שכל אחד מהם מורשה מחבירו להתעסק בממון השותפות, וכתיב [שמות כ"ב י"ד] אם בעליו עמו לא ישלם, וילפינן [ב"מ צ"ה ע"א] לכל השומרין משואל דכתיב ביה בהדיא. ופרקינן, אמר רב פפא דאמר ליה שותף לחבריה שמור לי היום ואשמור לך למחר. כלומר, התעסק אתה בסחורה של שותפות ושמור אותה היום, ואתעסק אני למחר ואשמרנה, וכיון דהכין הוא, שמירה בלא בעלים היא מפני חילוק הזמן שביניהם, שכל אחד שומר בזמן שאינו שומר בו חבירו וכששומר זה נסתלק האחר, והוה ליה השומר שומר שכר ומיחייב בגנבה ואבדה.
ת"ר מכר לו בית מכר לו שדה ובא מי שמערער על הלוקח, אין מעיד לו המוכר עליה כדי להעמידה בידו, מפני שאחריותם עליו. ואע"פ שמכר לו בסתם, דקיימא לן [ב"מ י"ד ע"א] דאחריות טעות סופר היא, וכיון שאם תצא מיד הלוקח יחזור על המוכר, נמצא המוכר נוגע בעידותו כשיעיד לו עליה. מכר לו פרה מכר לו טלית ובא מי שמערער על הלוקח להוציא מידו, מעיד המוכר ללוקח שהן שלו כדי להעמידן בידו. ושאלנו, מאי שנא רישא, גבי קרקע דלא מסהיד המוכר, ומאי שנא סיפא, גבי מטלטלין דמסהיד, והא אפילו מטלטלי נמי אפשר להו דנפקי מידא דלוקח כד מתברר לקמן, והדר לוקח עליה דמוכר ומפיק מיניה דמי דיהב ליה, וליכא למפלג בין רישא לסיפא. ואתא רב ששת ופריש לה דלאו מכר דוקא, אלא הכי מתוקמא הא מתניתין רישא בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקא מערער, דלא ליתי שמעון וליסהיד ליה ללוי דדיליה היא, דניחא ליה לשמעון דתיקום בידיה דלוי דהדרא ליה, דהוה ליה נוגע בעידותו. ואקשינן, אי מהאי חששא דחיישת הוא דלא ליתו שמעון ליסהיד ליה ללוי, הא כיון דאסהיד דללוי היא איבד את זכותו ממנה ולא מצי למהדר ולמימר דדילי היא, וליתיה השתא נוגע בעדותו. ופרקינן דלאו דללוי קא מסהיד שמעון, אלא הכי קא מסהיד דאמר ידענא דהאי ארעא לאו דיהודה היא, דכי האי גונא לא אבד שמעון זכותו מלתבוע את לוי. ואקשינן, דבההיא זכותא, כלומר באותם עדים שהוא רוצה להוציאה מלוי יוציאנה מיהודה וכו'. ופרקינן, הכא במאי עסקינן כגון דאמר שמעון השני נוח לי והראשון קשה ממני. כלומר, כגון שהיה לוי נוח לו לשמעון דצאית לדינא, ויהודה קשה לו דגברא אלימא הוא ולא יכול ליה, ומשום הכי אי מסהיד שמעון דלאו דיהודה היא הוה ליה נוגע בעידותו. והאי דאמרינן הכא השני נוח לי והראשון קשה ממני, אע"ג דמשמע דהראשון נוח לו והשני קשה ממנו, דרך משל הוא, דהכי תנן בסוף כתובות [ק"ט ע"א] העורר על השדה והוא חתום עליה עד, אדמון אומר לא איבד המערער זכותו בחתימתו, מפני שיכול לומר השני נוח לי והראשון קשה ממנו. ואי בעית אימא לאו משום דיהודה קשה, אלא כגון שיש ליהודה עדים שהיא שלו בין בקושטא בין בשקרא וכו' דכיון דיהודה אית ליה תרי סהדי בידא דיהודה קימא, דאמור רבנן אוקי תרי בהדי תרי וארעא היכא דקימא תיקום, ליהוי אידך מוציא מחבירו ועליו הראיה, הילכך צריך שמעון לאסהודי בהדי ההוא חד סהדא דאית ליה ללוי, דהנהו סהדי דיהודה פסולי עדות הם, או שיזימום או יכחישום כי היכא דתיקום בידא דלוי, ובכי הא לא אמרינן כל דאלים גבר. ואקשינן אי בגוזל ונגזל קימא הא מתניתא כדפריש לה רב ששת ולאו לוקח ומוכר בעלמא נינהו, אמאי קא מוקמת ליה בלוקח מגזלן, [מ"ד ע"א] לוקמא בגזלן גופיה וכו'. ופרקינן, הא דלא מוקמינן לה בגזלן גופיה משום דקא בעי למיתנא סיפא, מכר לו פרה מכר לו טלית דדוקא מכר דהוה ליה יאוש, שנתיאש הניגזל מטליתו ופרתו, בין שנתיאש ממנה לפני מכירה בין שנתיאש לאחר מכירה, ושנוי, הגזלה מרשות ראובן הגזלן לרשות לוי הלוקח, דקנייה לוקח בכי האי גוונא ולא הדרא למרה, ומשום הכי מעיד שמעון דללוי ניהי, ולאו דיהודה ולא הוי נוגע בעידותו, דהא לא הדרא ליה. אבל גזלן דהדרה מיניה למרה, כיון דלא אישתניא לה אלא הרי היא כמות שהיתה, שאע"פ שנתיאשו הבעלים ממנה חוזרת היא דין תורה, דכתיב [ויקרא ה' כ"ג] והשיב את הגזלה אשר גזל, ולמדו מפי השמועה [ב"ק ס"ו ע"א] שאם היא כשגזלה משלם אותה ואם נשתנית משלם דמיה, משום הכי לית ליה לניגזל לאסהודי לגזלן דדידיה היא, דנוגע בעידותו הוא דהא בעי הוא לאוקומה בידא דגזלן כי היכי דתהדר ליה. ואקשינן וסיפא נמי, דקתני מכר, נהי דמגופה דגזלה מיאש ליה שמעון דקאני לוי הלוקח ביאוש ושנוי רשות, מדמי דידה מי מיאש וכו'. ופרקינן, לא צריכה דמית גזלן, דמדמי נמי מיאש נגזל, דלית ליה מדינא למשקל דמי מבניה, דתנן בהגוזל בתרא [ב"ק קי"א ע"ב] הגוזל ומאכיל את בניו והמניח לפניהם פטורין מלשלם, ואוקימנא התם כשאין הגזלה קיימת אבל גזלה קיימת חייבין להחזיר, ולא אמרינן שפטורין מלשלם אלא בשלא הניח להם אביהם קרקע, אבל אם הניח להם קרקע חייבין לשלם דמי הגזלה, אבל מן המטלטלין אין חייבין לשלם לפי שדמי הגזלה חוב הן על הגזלן, ואין המטלטלין משתעבדין לבעל חוב. ואמר שם רבינו הרב [הרי"ף ב"ק שם] והשתא דמטלטלי משתעבדי לבעל חוב חייבין לשלם ממטלטלי דשבק אבוהון בין לפני יאוש בין לאחר יאוש, בין אכלי בין לא אכלי, דהויא ליה כמלוה על פה, וקיימא לן השתא דמלוה על פה גובה מן היורשין בין ממקרקעי בין ממטלטלי. ואקשינן, אי הגוזל ומאכיל את בניו או שהניח הגזלה לפניהם קיימת לאחר מותו, פטורין הם מלשלם דקנייה יורש ביאוש בעלים ושנוי רשות, למה ליה לאוקמה רישא בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי, הוה ליה לאוקמה ביורש, ולימא הכי, רישא בראובן שגזל שדה משמעון ומת וירשה בנו לוי, ואתא יהודה וקא מערער, לא ליתו שמעון ליסהיד ללוי, משום דקיימא לן [ב"מ ק"ב ע"ב] דקרקע בחזקת בעליה קיימא, ואפילו אכלה הגזלן כמה שנים מוציאין אותו מידו ומחזירין אותה לבעלים, כיון שהוחזק עליה בגזלן. ואפילו העידו עדים שבפניהם מנה הגזלן כך וכך דמים באותה שדה, יחזיר הניגזל את הדמים ותחזור לו שדהו, ומשום הכי לא ליסהיד ליה שמעון הנגזל לבנו של ראובן הגזלן, דהא ניחא ליה דתהדר ליה. אבל גזל ראובן משמעון פרה וטלית ומת וירשה בנו לוי, כיון שקנה אותם היורש ביאוש ושנוי רשות, מעיד לו שמעון עליה, וכיון שאפשר לומר כן אמאי מוקמינן ליה בלוקח. בשלמא אליבא דרבא דאמר התם [ב"ק שם] רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי, דורש כרעיה דאבוה הוא, ולא קנייה לההיא גזלה, דכמאן דלא נפקא לה גזלה מרשות גזלן דמי וכו'. אלא אליבא דרמי בר חמא, קשיא היא, דאמר רשות יורש כרשות לוקח דמי וכו'. ועוד קשיא היא לאביי זה שאמר בזו הברייתא מפני שאחריותן עליו ומפני שאין אחריותן עליו, מפני שאמר אביי למעלה בגמר המשנה שלפני זאת שיורש שאכל שדה שלש שנים מחמת מורישו, ואע"פ שלא נשתמש בה אביו אלא נראה בה בלבד, החזיק ואינה חוזרת אותה שדה למערער אע"פ שיש לו עדים שהיא ידועה לו. ובחוזרת ואינה חוזרת יש להעמיד זו הברייתא, ולא באחריות ושלא באחריות, דאי בלוקח מגזלן עסקינן כמו שתירץ רב ששת, והאי דאינו מעיד הניגזל ללוקח בשדה ובית משום דניחא ליה דהדרא ליה הוא, והאי דמעיד בפרה וטלית משום דלא הדרא ליה הוא, אי הכי האי דקתני מפני שאחריותן עליו ואין אחריותן עליו, על מי רוצה לומר, תאמר שהאחריות על הלוקח היא לניגזל, וכי איזה מקום בכל התלמוד מצינו שהאחריות על הלוקח, והרי אין האחריות אלא על המוכר, וכיון שכן הוא היאך יתכן לתת הטעם מפני שיש אחריות או שאין אחריות, מפני שחוזרת לניגזל כשמעיד ללוקח שהיא שלו, ושאינה חוזרת לו מיבעי ליה לתנא למתני, ומדלא תני תנא הכי שמעינן דלאו בלוקח מגזלן עסקינן, ובטיל ליה פירושא דרב ששת, ופרישנא למתניתין כדרבין בר שמואל דבמוכר בעלמא עסקינן. דאמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל, המוכר שדה לחבירו שלא באחריות, כגון ראובן שמכר שדה לשמעון והתנה עמו בפירוש שאין לו עליו אחריות אם תצא מידו, ובא לוי לערער על שמעון ולהוציאה מידו, אין ראובן מעיד לשמעון שהיא שלו, מפני שרוצה ראובן שתעמוד ביד שמעון, כדי שיבוא יהודה שהוא בעל חובו של ראובן ויטרוף אותה משמעון. אבל פרה וטלית, לא מיבעיא סתמא, כלומר, בשלא הקנה אותם לבעל חובו בפירוש, הוא דלא משתעבדא ליה לבעל חובו, ולא הדרא ליה הוא דאמרינן מעיד לו עליה המוכר, שהרי אין מעמידה בפני בעל חובו. אלא אפילו עשה אפותיקי נמי לבעל חובו, כגון שאמר לו פה תקנה, ונתרצה בעל חובו וחזר הלוה ומכרה, מעיד ללוקח עליה, דהא לא משתעבדא ליה לבעל חוב, ולא הדרא ליה כדמזבין לה, כדרבא וכו'.
<h2>דף מד:</h2>
מאי טעמא האי שהוא העבד אית ליה קלא כשימכר, והאי שהוא שורו וחמורו או שטר מטלטלין לית להו קלא, ויש למוכר להעיד עליהם ללוקח כדי שלא יפסיד. ואקשינן אי לא חיישת לפרה וטלית וכו' ליחוש דילמא אקנייה לההיא פרה וטלית לבעל חוב דידיה אגב מקרקעי קנין גמור, כגון שיאמר הקניתי לך מקרקעי שלי בחובך, ואגבן הקניתי לך מטלטלין שלי, שיהו כלן אחראין וערבאין שתפרע מהם, וכיון שהקנה לו גם המטלטלין אינו מעיד עליהן ללוקח, דניחא ליה משום דהדרא לבעל חוב דיליה והוה ליה נוגע בעידותו. כדרבא, דאמר רבא אקני ליה לוה למלוה מטלטלין דידיה אגב מקרקעי, ושעבד לו הכל בחובו, כשיבוא המלוה לגבות גבי מקרקעי, לא הספיקו לו בחובו גבי נמי מטלטלי שהקנה לו אגב קרקע, אע"פ שמכרן עתה לאחרים. ואמר (רבא) [רב חסדא] והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. כלומר, שיכתוב לו בשטר השעבוד הלשון הזה, דאי לא אמר ליה דלא כאסמכתא מיתחזי כמאן דכתב אי לא אשכחת מקרקעי דגבית מנהון כלל ממונא דידך הוא, דתגבי ממטלטלי, וכגון האי אסמכתא בעלמא היא ואסמכתא לא קניא. וכן צריך נמי למכתב ליה, ודלא כטופסי דשטרי, וטופסי הם כתבים שעשויים לסדורי השטרות להעתיק מהם השטרות שלא נכתבו לגבות בהם. ופרקינן, הכי במאי עסקינן דמעיד לו עליה ולא חיישינן, כגון שלקח אותה פרה או אותה טלית ומכרה לאלתר בפנינו, דלא שהת גביה דליחוש דילמא אקנויה לבעל חובו. ואקשינן, וליחוש דילמא דאיקנו נמי כתב ליה לבעל חובו וכו', ומדלא חיישת להכי, דקתני מעיד לו עליה, שמעת מינה דמי שכתב לבעל חובו דאיקני קנה ומכר, דאיבעיא לן לקמן בפרק מי שמת [קנ"ז ע"א] ולא איפשטא בהדיא לא ממתניתין דהתם ולא מברייתא מהבריתות שהקשינו שם מהם, תפשוט מהאי תנא דלא קנה. ופרקינן, הכא במאי עסקינן כגון דקאמרי עדים ידענא ביה בההוא פלוני דלא הויא ליה ארעא מעולם, שאין לחוש שמא הקנה לו מטלטלין אגב קרקע, שהרי אין לו קרקע. מיכאן יש ללמוד שהתקנה שתקנו הגאונים שמי שאין לו קרקע להקנות לחבירו מטלטלין על גביו, שמקנהו ארבע אמות מחלקו שבארץ ישראל, ומקנה לו המטלטלין על גבן, שהיא תקנה רעועה עד מאד [עי' תוס' ד"ה דלא], שאלו היתה מועלת היה לנו לחוש שמא הקנה לו המטלטלין אגב ארבע אמות של קבורה שיש לו בארץ ישראל, וכיון שהעמדנו זו השמועה דקאמרי עדים ידענא ביה בההוא פלוני דלא הויא ליה ארעא מעולם, שמעינן מינה שתקנה רעועה היא.
אמר הר"ם במז"ל [פ"ג מהל' שלוחין ה"ז] תקנו הגאונים שאם הרשה אדם לחבירו ליטול מעות שיש לו ביד חבירו, או לתבוע ממנו הלואה ולא היתה קרקע למקנה, מקנהו ד' אמות מחלקו שבא"י, ומקנה לו המעות על גבן. ודברים אלו דברים קלים הם עד מאד ורעועים, שזה מי יאמר שיש לו חלק בארץ ישראל, ואפילו הוא ראוי אינו ברשותו. והגאונים עצמם שתקנו תקנה זו, אמרו שאין אומרין בה יקוב הדין את ההר, ואינה אלא כדי לאיים על הנתבע אם רצה לדון בהרשאה זו וליתן יפטר, ולמה יפטר שאין זה הבא בהרשאה זו הרעועה פחות משליח שעשהו בעדים, אבל אם לא ירצה הנתבע לדון עמו אין כופין אותו לא ליתן ולא לישבע עד שיבוא בעל דינו.
ואקשינן, והא אמר רב פפא אע"ג דאמור רבנן המוכר שדה לחבירו שלא באחריות ובא בעל חוב וטרפה אינו חוזר עליו, משום דמצי מוכר למימר ללוקח להכי זבני לך שלא באחריות דאי טרפי לה מינך לא מצית הדרת בי, ואיכא מכירה ליומה. כלומר, עביד איניש דזבין ארעא למיכל פירא אפילו יומא חד. נמצאת שדה שאינה של מוכר חוזר הלוקח עליו, דהא ליכא הכא מכירה כלל, אפילו מכירה ליומא ליכא, הכא נמי אע"ג דהאי פרה או חמור כדמזבין ליה לא טריף לה בעל חוב, ולא הדרא ליה, כיון דכי נפקא האי פרה או חמור מידא דלוקח מחמת שנמצאת שאינה של מוכר, איכא מן דינא למהדר לוקח עליה דמוכר ושקיל מיניה זוזי דשקל מיניה, היכי מעיד לו עליה הא נוגע בעדותו הוא וכו'. ופרקינן, הכא במאי עסקינן דמעיד לו מוכר עליה ולא חישינן להכי. במכיר בה לוקח בההיא חמור שהיא בת חמורו דמוכר. כלומר, שהוא תולדה אצלו מבהמת עצמו, או שידע הלוקח בודאי שהיא של מוכר, אבל אם לא הודה הלוקח שהיא של מוכר אין המוכר מעיד לאבד זכות המערער, שהרי אם תצא מיד הלוקח יחזור ויתבע הדמים מהמוכר, שיאמר לו מכרת לי דבר שאינו שלך, שהרי באו עדים שהוא של מערער, ואין המוכר מעיד לאבד זכות המערער, ותעמוד החמור ביד הלוקח, אלא בשבאו עדים והעידו שאנו יודעים שהמוכר הזה לא היתה לו קרקע מעולם, כמו שביארנו. והאי דנקט הכא חמור משאר מטלטלין, משום לישנא דלקמן דמכריז רבא הוא דנקט לה. ורב זביד אמר אפילו נמצאת שדה שאינה שלו אינו חוזר עליו וכו' והילכתא כותיה.
גופה דשמעתא אמר רבין בר שמואל משמא דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחרות אין מעיד לו עליה וכו', [מ"ה ע"א] היכי דמי אי דאית ליה למוכר ארעא אחריתי, בת חורין, עלה הוא דהדר בעל חוב דידיה ואפילו היא זיבורית, דלא מצי למגבא ממשעבדי היכא דאיכא בני חרי, ואמאי אינו מעיד, והרי כיון שאינו מעמידה בפני בעל חובו אינו נוגע בעדותו. ואי לית ליה למוכר ארעא אחריתי, אמאי אינו מעיד, הרי אין לו מה שיטרוף בעל חובו, ולא מה שיגבה הלוקח כשיטרפנו בעל חובו של מוכר, ועומדת היא שדה זו שביד הלוקח ליטרף לבעל חובו של מוכר בלא עדותו הוא, ואינו כאן נוגע בעידותו. ופרקינן, לעולם דלית ליה ארעא אחריתי, והיינו טעמא דאין המוכר מעיד ללוקח, משום דניחא ליה דתיקום בידא דלוקח, כי היכי דליתו בעל חוב דידיה וליפקה מיניה, משום דלא ניחא ליה למוכר ליהוי גבי בעל חוביה לוה רשע ולא ישלם. ואקשינן, סוף סוף כשיפסיד הלוקח ממונו שנתן באותה שדה הוי ליה מוכר נמי גביה לוה רשע ולא ישלם, ולא נפיק ליה מהאי שמא, ואמאי אינו מעיד כיון שאין לו הנאה בעידותו אלא כדקאי בלוה רשע ולא ישלם בלבד. ופרקינן, גבי לוקח לאו לוה רשע ולא ישלם הוא, משום דמצי מוכר למימר ליה להכי זבני לך שלא באחריות דאי טרפי לה מינך, לא מצית למהדר עלואי ואדעתא דהכי סברת וקבילת, ולא חיישנא לך, הילכך אינו מעיד, וכן הלכה. הדין הוא פירושא דהאי שמעתא, וודאי שמעתא דבעיא צילותא היא, כלומר, צריכה דעת ניחא וצלולא בלא שום שבוש ושתוף מדברים אחרים.
<h2>דף מה.</h2>
אמר הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל [עי' שטמ"ק] יש כאן לשאול היכי חיישינן ליה בעידות שקר כי היכי דלא ליהוי לוה רשע ולא ישלם, הא רשע דעד שקר טפי חמיר ואלים מרשע דלוה ולא ישלם. ולא עוד, אלא דהא אשכחינן דרחמנא קרייה לעד שקר רשע, דכתיב [דברים כ"ה א'] והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, ואוקימנא [מכות ד' ע"ב] בעדים זוממין דאמר עולא מנין לעדים זוממין שלוקין מן התורה דכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, וכיון דקרייה רחמנא רשע ואמר לעד שקר רשע, היכי חיישינן ליה דקא מסהיד עדות שקר כי היכי דלא ליהוי ליה לוה רשע ולא ישלם. ואם תאמר, דהאי דלא מקבלינן סהדותיה לאו משום דחיישינן ליה דאיכווין לאסהודי עידות שקר הוא, אלא משום דנטיא דעתיה בסהדותא. הא ליכא למימר הכי, דכי חיישינן למינט(ר)א דעתא הני מילי לגבי דיינא שהוא דבר תלוי בראית הלב, דאיכא למימר דלא (חטפי) [חזי] זכותא למאן דסאני ליה וחובתא למאן דרחים ליה, אבל גבי סהדא כיון שהוא דבר שהוא תלוי בראית העין, מאי מינטא דעתא איתא, הילכך ליכא למימר הכי. ויש להשיב בשאלה זו, דהאי דאמרינן דלא ניחא ליה למהוי לוה רשע ולא ישלם לאו להוציא עצמו ידי שמים הוא דלא ניחא ליה בהכי, דאי משום ידי שמים, כיון דלית ליה מידי מאי אית ליה למעבד הוה ליה אנוס, ואנוס רחמנא פטריה, אלא האי דלא ניחא ליה לצאת ידי הבריות הוא, דכיון דחזו ליה דלוה ולא שלם קרו ליה רשע, ומשום הכי חיישינן דילמא מסהיד עדות שקר, כי היכי דלא ליהוי גבייהו לוה רשע ולא ישלם, ולא איכפת ליה ברשע דעד שקר, דהא לא ידעי אינשי אי אסהיד שקר אי לא. אי נמי, יש להשיב דהאי דלא מקבלין סהדותיה, לאו משום דחיישינן ליה לעדות שקר הוא, אלא משום דכיון דלא ניחא ליה למהוי לוה רשע ולא ישלם, דאשתכח דקא מטיא ליה הנאה מסהדותיה, הוה ליה כמאן דמסהיד לנפשיה דלא מקבלינן מניה, ולאו משום דחשדינן ליה בההיא סהדותא, אלא משום דלא מיקרי עד כלל, עד הנה מדברי זה הגאון ז"ל.
מכריז רבא. כלומר, דורש ברבים היה רבא. ואיתימא רב פפא דסלקין לעילא ודנחתין לתתא. כלומר, ישמעו העולים לארץ ישראל והיורדים לבבל, שאני אומר הלכה למעשה הוא. האי בר ישראל דזבין ליה חמרא לישראל חבריה ואתא גוי ואניס לה מיניה דלוקח בטענתיה דטעין עליה דבתורת גזלנותא אתת ההיא חמארא לידא דמוכר, מההוא דזבנה נהליה, או דרך גנבה. דינא הוא דמפצי ליה. פירוש, מן הדין הוא שילך המוכר ויפדנה מן הגוי ויחזירה ללוקח, כי הגוי לולי שהכיר בה שהיא שלו לא היה מוציאה מהלוקח. ומפצי לשון פדיון הוא, כדכתיב [תהילים קמ"ד י'] הפוצה את דוד עבדו. ולא אמרן אלא שאינו מכיר ישראל הלוקח שאינה בת חמורו של ישראל המוכר, אבל הכיר בה שהיא בת חמורו, אין המוכר חייב לפדותה מן הגוי, מפני שלא מכר לו אלא דבר שהוא שלו. ולא אמרן, שהולך המוכר ופודה מן הגוי, אלא דקא אניס לה בלא אוכפא. כלומר, כשלקח הגוי החמור מישראל בלא מרדעת, שיש לומר שבאמת טען, ושלו לקח, שהרי הניח האוכף שאינו שלו, שאלו בשקר טעין היה לו שיקח אפילו האוכף. אבל אנס לה ולאוכפה לא מיחייב מוכר לפדייה מיניה, שהלוקח הוא שאנס הגוי, ולא המוכר הוא שאנס. אמימר אמר, אפילו אינו מכיר בה שהיא בת חמורו, ואפילו אנס לה בלא אוכפא, נמי לא מחייב מוכר לפצוייה. מאי טעמא מידע ידיע דסתם גוי אנסא הוא. ואפילו הוציא הגוי אותה חמור או אותן מטלטלין מיד הלוקח בדין המלך או בערכאות שלהם, אין המוכר חייב באחריותן, ואע"פ שהביא הגוי עדים שחפץ זה גזול או גנוב הוא ביד המוכר, דכתיב [תהילים קמ"ד ח'] אשר פיהם דבר שוא וימינם, שהוא חזוק דתיהם, ימין שקר. והילכתא כאמימר. אבל חפץ שיצא מיד הלוקח מחמת המוכר בבית דין של ישראל, חוזר הלוקח ונוטל כל הדמים שנתן מהמוכר, שהרי נלקח המקח מחמתו, ואע"פ שלא לקח הלוקח דבר זה אלא סתם, ואפילו מכר לו בשטר ולא הזכיר בו האחריות, הרי המוכר חייב באחריות ממכרו, שהאחריות שלא הוזכרה טעות סופר היא כמו שביארנו.
אומן אין לו חזקה אמר (רבא) [רבה] לא שאנו אלא שמסר לו בעדים. אותו כלי לתקנו, הוא שאינו נאמן שכיון שבתורת אומנות בא לידו בין שראה בעל הכלי כליו ביד האומן, בין לא ראה, ואינו נאמן כשיטעון שלקחו ממנו. אבל מסר לו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם, ולא נתתה לי כלום, כשלא ראה אותו בידו, יכול לומר לו בשראה אותו בידו לא לקחתיו ממך לעולם בתורת אומנות, אלא אתה מכרתו לי. ואפילו היו לבעל הכלי עדים שזה הכלי ידוע לו, האומן נאמן.
<h2>דף מו.</h2>
מותיב רב נחמן בר יצחק עליה דרבה ממתניתין, תנן האומנין אין להם חזקה, דמשמע דאומן הוא דאין לו חזקה, הא אחר שאינו אומן יש לו חזקה, היכי דמי אי דאיכא עדים שמסר לו הכלי בפניהם וראה אותו עתה בידו, אחר אמאי יש לו חזקה בכגון זה, והא כיון שנראה עתה בידו והעדים מעידין שהוא כליו אינו נאמן, דמיגו דלא מצי למימר החזרתיו לך לא מצי למימר לקוח הוא בידי, אלא לאו דליכא עדים בשעת מסירה, שאע"פ שהחפץ זה ידוע הוא לראובן והרי הוא עתה ביד שמעון, דהוא אינש מעלמא, יכול לומר לראובן לקחתיו ממך ונאמן ויהיה ראובן מוציא מחבירו ועליו הראיה. וקתני אומן בכי האי גונא אין לו חזקה, ואע"ג [ד]לא מסריה נהליה בסהדי אלא בראיה בלבד, ותיובתא דרבא תיובתא. הילכך אמר רבינו הרב [הרי"ף] אומן בין דמסר ליה בסהדי בין דמסר ליה בלא סהדי, אם ראה כליו בידו אין לאומן בו חזקה. אבל אחר, אי מסר ליה בסהדי לית ליה חזקה, שמתוך שאינו יכול לומר לא היו דברים מעולם, אינו יכול לומר חזרתי ולקחתי ממך, הילכך מיחייב למהדר ליה מאי דאפקיד גביה. ואי לא אפקיד גביה בסהדי אית ליה חזקה. וכדאמר זבנתיה נאמן ובשבועת הסת. והני מילי בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר הוא שנאמן, כדכתבינן בפרק המקבל [ב"מ קי"ב ע"א] בגמר אלמנה. והאי דאמרינן דלית ליה חזקה בין אומן בין אחר הני מילי היכא דראה, כדתניא ראה עבדו ביד אומן שמלמדו אומנות וטליתו ביד כובס, ויש לו עדים שהם ידועים לו, ואומר בעל העבד לאומן מה טיבו אצלך. כלומר, באי זו סבה בא עבד זה לידך, והשיבו האומן אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה, ונשתמשתי בו כבר שני חזקה, לא אמר כלום. אבל אי לא ראה אע"ג דמסריה נהליה בסהדי, מיגו דאי בעי למימר אהדרתיה נהלך מהימן ונשבע הסת ונפטר, דקיי"ל המפקיד אצל חבירו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים, כי אמר זבנתיה נהלאי מהימן ונשבע הסת ונפטר. אמר ליה אביי לרבא תא אחווי רמאי דפום בדיתא. פירוש, האומנין שהן רמאין בפום בדיתא היאך עושין כדי שלא ישבע בעל הבית שכך וכך קצצתי לך ויתן, אם נראה אותו כלי שנתן לאומן לתקן, כיון שיש עדים שהוא שלו ויפסיד האומן משכרו שאמר ליה בעל הכלי, כגון שנתן לו סרבל לתקנו לו, הב לי סרבלאי. כלומר, תן לי הטלית שמסרתי לך לתקן וקח כך וכך שקצצתי לך, והאומן משיבו כשידע שקצץ לו יתר ממה שאמר ליתן לו לא היו דברים מעולם כדי שיודה לו בכל שכרו, ומשיבו בעל הסרבל הא אית לי סהדי דחזיוה גבך, אמר ליה האומן ההוא אחרינא הוא אבל שלך אתה לא בא לידי מעולם. אמר ליה בעל הסרבל אפקיה דליחזיוה סהדי, אם שלי הוא אם של אחרים. אמר ליה האומן עכשיו לא מפיקנא ליה שבטענותיך זו של דופי איני מגלה לך ממון אחרים ומוציאו לפניך, וזו דרך רמאות היא, שמתכוין זה לתפוס טליתו של חבירו. אמר ליה שפיר קאמר ליה. כלומר, אע"פ שזו דרך רמאות הדין עמהם, אפילו כשרין שבישראל יכולים לעשות כן, דהא ראה טליתו ביד אומן תניא שראה בעדים, אבל לא ראה ולא רצה האומן להוציא הטלית, יכול לומר לו לא היו דברים מעולם, וכיון שיכול לומר לו כן יכול לומר לקוחה היא בידי או לטעון עד כדי דמיה.
<h2>דף מו:</h2>
אמרינן בגמרא אמר רב אשי ואי פקח הוא, בעל הסרבל, משוי ליה ראה כדרך רמאות, שיאמר לאומן אמאי תפסתיה לסרבלא דידי אאגרך, אפקיה שישומו אותו התגרים כי אין בידי עתה מעות ליתן לך, ימכר ותקח אתה שלך, ואקח אני השאר, וכשיוציאנו יתפסנו ויביא עדים. אמר ליה רב אחא בריה דרב אויה לרב אשי, משום דאמר ליה לא צריכנא לשומא, כבר שמוה קמאי דקמך. פירוש, יכול האומן כמו כן לדחותו ולומר כבר שמוה בני אדם שקדמוך. אמר רב אשי ואי אפקיה משוי ליה ראה, והואיל ונראה מביא בעל הבית עדים שהוא שלו ונוטל, אע"פ שמסרו לו שלא בעדים כמו שביארנו, הדין סברא דרבואתא אמר רבינו הרב [הרי"ף], ואנן קשיא לן האי סברא וכו' הילכך בין ראה בין לא ראה, אע"ג דיכול למימר לא היו דברים מעולם בדליכא סהדי, אי נמי החזרתי לך בדאיכא סהדי, כי אמר זבינתיה נהלאי לא מהימן וכו'. אמר הר"ם במז"ל [פ"ט מהל' טוען ה"א] יש גאונים שדנו שאע"פ שלא הביא בעל הבית עדים שזה הכלי שלו, הואיל וראה כליו [ביד האומן], והרי האומן מודה שהיה שלו ומכרו לו אין האומן נאמן [עי' בר"מ שם], אבל אם אמר לא היו דברים מעולם ושלי הוא כלי זה, האומן נאמן ונשבע הסת, ואם הביא בעל הבית עדים שהכלי הזה ידוע לו אין האומן נאמן, ודין זה פלא הוא בעיני. לא ראה הכלי ביד האומן, אלא טען ואמר כלי פלוני נתתי לך לתקן, והאומן אומר חזרתה ומכרתו לי או נתתו לי, האומן נשבע הסת ונפטר, מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם ואפילו מסרו לו לתקן בעדים, הרי האומן נאמן מתוך שיכול לומר החזרתיו לך, שהמפקיד אצל חבירו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים. הנה זה הגאון פסק כסברת רבואתא שתפס עליהם רבינו הרב, שכן נראה מדברי רב אשי דהוא בתרא, וכבר ביארנו זו השמועה ביאור יפה, בפרק המקבל [ב"מ קי"ב ע"א].
עריס אין לו חזקה. אקשינן, אמאי אין לו חזקה והא עד האידנא פלגא והשתא כלה. פירוש, והרי כשהיה יורד לשדה זו באריסות נוטל חצי הפירות כדרך כל האריסין, והיום הרי אכלה כלה שלש שנים רצופות ולא מיחו הבעלים בידו, ולמה שנינו שאין לו חזקה. אמר רבי יוחנן בעריסי בתי אבות. פירוש, כשהיה העריס עריס של אביו של בעל השדה, או עריס של אנשי משפחתו שהוא עריס של בתי אבות, אין הבעלים ממחין בידו, מפני שמתביישין ממנו.
אמר רב נחמן עריס, של בתי אבות, שהוריד עריסין מתחתיו באותן שלש שנים שאכל אותה שדה, יש לו חזקה מאי טעמא לא עביד איניש דנחתי אריסי לארעיה ושתיק. וכיון שלא מיחה אמור זבוני זבין.
אמר ר' יוחנן עריס, של בתי אבות, שחילק לעריסיו. כלומר, שנתן להם חלקם בפירות של אותה שדה, ונטל חלק שיש לבעל הבית ליטול. אין לו חזקה אימור קהרמנא שוייה. פירוש, שיש לומר שמא ממונה שמוהו על האריסין לחלוק עמהם.
שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו עריס שהיה בשדה ראובן ובא שמעון וערער על אותה שדה שהיא שלו, מעיד אותו עריס על אותה שדה שהיא של ראובן או אינו מעיד, כיון שהוא עריס דאמרינן נוגע בעדותו הוא, כיון שיש לו הנאה מאותה שדה. הוה יתיב רב יוסף קמיה אמר ליה הכי אמר שמואל מעיד, ולא אמרינן דנוגע בעידותו הוא, דהא לא מטי ליה מגופה דארעא ולא מידי, ואי איכא למיחשד דלא מסהיד אלא כי היכי דלא ליסליק ליה מינה שמעון, הא איכא ארעאתא דאחריני למהוי בהו עריס ולא חיישינן להכי. ואקשינן, והא תניא אינו מעיד, ופרקינן לא קשיא הא דאית ליה פירא בארעא, אינו מעיד, דהא ודאי נוגע בעידותו הוא משום דניחא ליה דתיקום בידא דראובן, כי היכי דלישקול מנאתיה מפירי, דהא אי מפיק לה שמעון שקיל נמי לכלהו פירי.
ת"ר ערב מעיד ללוה. פירוש, כגון ראובן שלוה משמעון ונעשה לו לוי ערב, אם יבוא יהודה ויערער על שדה ראובן, יכול לוי להעיד ששדה זו של ראובן היא ולא של יהודה. והוא דאית ליה לראובן ארעא אחריתי, דמצי שמעון למיגבה מינה חוב דידיה כי היכי דליפטר ליה לוי, דלא ליהוי נוגע בעידותו, ולא חיישינן דילמא מחייב ראובן בחוב אחרים, ואתי ההוא דנשי ביה וטריף לההיא ארעא אחריתי, ואתי שמעון למהדר עליה דלוי למגבא מיניה, וקא האוי ליה לוי נוגע בעידותו. דכולי האי לא חיישינן.
לוקח ראשון מעיד ללוקח שני. פירוש, כגון ראובן שמכר שתי שדות אחת לשמעון בתשרי ואחת ללוי בניסן, שאם בא יהודה וערער על שדה זו שקנה לוי, יכול שמעון להעיד ללוי ששדה שלו היא ותעמוד בידו. והוא דאית ליה למוכר ארעא אחריתי, בת חורין כנגד דמי שדה זו של לוי, שנמצא שאין לשמעון הנייה בעמידת שדה זו ביד לוי, שאפילו נטרף שמעון, על המוכר הוא שחוזר, שיכול לוי לומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו. ואם לא נמצאת לראובן שדה אחרת, אין שמעון יכול להעיד ללוי שהוא רוצה שתעמוד ביד לוי שאם יטרף הוא יחזור ויגבה מהשדה שביד לוי בדין קדימה, והוה ליה נוגע בעידותו.
<h2>דף מז.</h2>
קבלן. פירוש, כגון ראובן שלוה משמעון, וקבל לוי על עצמו שיפרע לשמעון, כגון שאמר לו בשעת מתן מעות תן לו ואני קבלן, תן לו ואני נותן, שיש לשמעון לפרוע ממי שירצה מהם, אע"פ שיש נכסים ללוה כדאיתה בסוף מסכתין, אמרי לה מעיד ואמרי לה אינו מעיד, אמרי לה מעיד כי ערב דמי, כלומר, כדין הערב שאמרנו כך דינו, והוא דאית ליה לראובן ארעא אחריתי כנגד אותו חוב שקבל לוי על עצמו לשמעון, שנמצא לוי שאינו נוגע בעדותו, ואמרי לה אינו מעיד משום דניחא ליה ללוי הקבלן דנוקמי בידיה דראובן הנהו תרתי ארעתא, דכי אתי שמעון שהוא בעל חוב של ראובן מאי דניחא ליה שקיל. פירוש, ושביק ליה לקבלן ותבע ללוה דמימר אמר ניחא לי דנתבע דאית ליה תרתי ארעתא, דהי מינייהו בעינא שקילנא לה. והנראה מדברי הר"ם במז"ל [פט"ו מהל' עדות ה"ו] שדין הקבלן כדין הערב, שאלו היתה ביניהם חלוקה היה כותב גם דין הקבלן.
אמר רב (נחמן) [יוחנן] אומן, כגון בנאי ונוטע, אין לו חזקה. בין אומן שהביא עדים שאכל שדה זו שני חזקה יש לו חזקה. עריס של בתי אבות אין לו חזקה, בן עריס יש לו חזקה. גזלן ובן גזלן אין לו חזקה, בן בן גזלן אפילו בא בטענת אביו יש לו חזקה. ואקשינן, היכי דמי אי דאתו בטענתא דאבוהון, כגון שטענו שירשוה מאבותיהם ואכלוה שני חזקה, אפילו הנך נמי, שהן בן אומן ובן עריס לא ליהוי להו חזקה, ואי דאתי בטענתא דנפשיהו, כגון שהבעלים מכרו להם או נתנו להם במתנה, אפילו בן גזלן יש לו חזקה. ופרקינן, לעולם דאתו בטענתא דאבוהון, וכגון דאמרי עדים בפנינו הודה לו. פירוש, כגון שהביא הבן עדים שהודו הבעלים לאביו שמכרוה או שנתנוה לו, הנך שהם בן האומן ובן האריס איכא למימר קושטא קאמרי, ומעמידין הקרקע בידם, גזלן אע"ג דאיתי בריה שהדי שהודה הניגזל בפניהם לאביו שמכרה לו אין לו חזקה. כדרב כהנא דאמר רב כהנא אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמאריה לשהואן. פירוש, יש מי שפירש שהוא בית הכלא ויראה מפני שמשתהה שם חבוש, נקרא שהואן. ויש נוסחאות של תלמוד שכתוב בהן לשחרן, ונוסחאות אחרות כתוב בהן לשחוור, ופירשו בו שהיה מוסרו הוא והבהמה שלו לעבודת המלך, כגון אנגריא כדמתרגמינן [במדבר ט"ז ט"ו] לא חמור אחד מהם נשאתי, לא חמארא דחד מנהון שחרית [עי' רגמ"ה], וכיון שהוא גברא אלמא מחמת היראה הוא שהודה לו, וכן הלכה.
אמר רבא פעמים שבן בן גזלן נמי אין לו חזקה, והיכי דמי כגון דקא אתי בטענתא דאבה דאבוה, דהויה לה חזקה שאין עמה טענה, דאבא דאבוה גזלאנא הוה ולא מצי למימר אי הווה קאים טעין דזבנה מינך, אבל בשבא מחמת אביו שאינו גזלן איכא למימר הכי, וכגון זה טוענים ליורש [לעיל כ"ג ע"א], וכן הלכה.
היכי דמי גזלן אמר ר' יוחנן כגון שהוחזק בגזלנות על אותה שדה, ובאותה שדה שהוחזק עליה גזלן הוא שאין לו חזקה, אבל באחרות שלא הוחזק עליהן יש לו חזקה. ורב חסדא אמר כגון של בית פלוני שהורגין נפשות על עסקי ממון. פירוש, כגון שהוחזקו שהורגין נפשות כדי ליטול ממון, שכגון אלו אין להם חזקה בשום קרקע בעולם, שאפילו אכלוה כמה שנים מוציאים אותה מידם, לפי שאין הבעלים יכולין למחות בהם, והילכתא כתרויהו.
ת"ר אומן אין לו חזקה. כל זמן שהוא מתקן כגון שהיה בונה או מתקן אותה שנים רבות. ירד מאמנותו, ואחר כך אכלה שלש שנים יש לו חזקה. עריס, של בתי אבות, אין לו חזקה, ירד מעריסותו מאותה שדה ואחר כך אכלה שני חזקה יש לו חזקה. בן שחלק, כלומר שנפרד מאביו ואין מתעסק עוד עמו בנכסיו. ואשה שנתגרשה, הרי הן כשאר כל אדם. פירוש, מתמהינן בגמרא פשיטא, כיון שנתגרשה הרי היא כשאר כל אדם ומאי משמעינא. [מ"ז ע"ב] ופשטינן, לא צריכה במגורשת ואינה מגורשת כדאמר שמואל כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה. ואע"פ שהוא חייב במזונותיה מקפיד הוא על אכילתה, וכיון שלא מיחה בה הרי זו חזקה.
<h2>דף מז:</h2>
אמר רב נחמן אמר לי הונא וכלן שהביאו ראיה. פירוש, כגון שהביאו עדים שמכרו להן הבעלים או שנתנו להם, ראיתם ראיה, ומעמידין הקרקע בידם. גזלן אע"פ שהביא ראיה אין ראיתו ראיה, לפי שיש לומר שכפאו עד שהעיד על עצמו שמכר, לפיכך אין מעמידין שדה בידו. ורב ביבי מסיים בה משמא דרב נחמן, דלא תימא אין לגזלן כלום לא קרקע ולא דמים כיון שאין ראיתו ראיה, אלא קרקע הוא שאין לו ותחזור לבעלים, אבל מעות יש לו. בד"א כשאמרו עדים, או שכתוב בשטר המכר, בפנינו מנה לו הגזלן לבעל השדה כך וכך דמי השדה, אבל אמרו עדים בפנינו הודה בעל השדה לגזלן שנתקבל ממנו כך וכך דמי השדה לא מהדרינן ליה לגזלן דמי, אלא תחזור השדה לבעלים, שכשם שהודו הבעלים במכירה מפני היראה כך הודו שנתקבלו דמי השדה מפני היראה כדרב כהנא וכו'. והני מילי אמר רבינו הרב [הרי"ף בסוגיין] שמחזיר בעל השדה הדמים לגזלן ותחזור לו שדהו, בדמסר בעל השדה מודעא קודם שיקח הדמים מהגזלן, אבל אי לא מסר מודעא אזביני אלא מכר ולקח הדמים מהגזלן אע"ג דאניס זביניה זביני, דקיימא לן כרב הונא דאמר תליוה וזבין אע"ג דאניס זביניה זביני בין בקרקעות בין במטלטלין. מאי טעמא סברא הוא, דאגב אונסיה גמר ומקני. פירוש, מפני שני דברים גמר בלבו והקנה מפני האונס שאונס אותו ביסורין, ומפני המעות שלוקח ממנו, שהרי אינו מפסיד כלום כשלוקח הדמים, זו היא סברת רבינו הרב. וגם הרב רבינו חננאל ז"ל שצריך המוכר למסור מודעא כשנוטל הדמים, אבל כשאינו נוטל דמים אינו צריך למסור מודעא. ודין גזלן שנתן מעות בשדה שבאה לידו בגזלנות כדין מי שאנס חבירו עד שמכר לו דהוו זביניה זביני בשלא מסר מודעא. והר"ם במז"ל אין זו סברתו שכך כתב [רמב"ם פ"ט מגזילה הי"ד—ט"ז] הגוזל שדה ואחר שגזלה והוחזק גזלן עליה, חזר ולקחה מהבעלים הראשונים, וטען הניגזל ואמר אנוס הייתי בשעה שמכרתי לו ושלא מדעתי מכרתי מחמת גזלנותי לא זכה הגזלן, ואע"פ שיש לו עדים שלקחה בפניהם ותחזור השדה לבעליה, ומחזירין לגזלן הדמים שנתן. בד"א בשהעידו העדים שמנה בפניהם את המעות, אבל אם העידו שבעל הקרקע מכר לגזלן והודה לו בפניהם שנתן לו כך וכך, והנגזל טוען שלא נתן לו כלום ומחמת יראה הודה לו, אין לגזלן כלום אלא מוציאין ממנו השדה בלא דמים, מפני שלא הודה לו אלא מן היראה כשטען, הואיל והוחזק גזלן עליה אין בעל השדה צריך לעשות מודעא על מכר זה, הואיל והוחזק זה גזלן על שדה זו, ואין ראיתו בה ראיה אינו צריך למסור מודעא, ואין דין גזלן כדין האונס את חבירו ותלה אותו עד שימכור לו, שזה האונס אינו רוצה לגזול ולא גזל עדיין כלום לפיכך אם לא מסר המוכר מודעא ממכרו קיים. ואמר על מסירת המודעא בהלכות מכירה [פ"י ה"ה] בד"א באונס שהרי הוא חמסן, מפני שכופה המוכר (למסור) [למכור] שלא לרצונו, אבל הגוזל או הוחזק גזלן ואחר כך לקח שדה שגזל אין המוכר צריך למסור מודעא, כמו שביארנו בהלכות גזלה.
<h2>דף מח.</h2>
ואמר רבא תליוה וזבין זבוני. פירוש, אנסוהו ותלו אותו עד שמכר ממכרו קיים בין בקרקע בין במטלטלין, פירוש אמרינן בגמרא [מ"ז ע"ב], מאי טעמא אילימא דכל מאן דמזבן אי לאו דאניס, כלומר אי לאו דמצטריך לזוזי, לא מזבין, ואפילו הכי קא הוו זביניה זביני, וכיון דהוו זביניה זביני בשנאנס מחמת עצמו, הן הכי נמי בשאנסוהו אחרים עד שמכר. או דילמא שאני אונסי דנפשיה מאונסא דאחריני. דבאונסא דאחריני לא גמר ומקני כאונסא דנפשיה. ופשטינן, סברא הוא אפילו באונסא דנפשיה אגב אונסיה גמר ומקני. ולא אמרן דממכרו ממכר אלא בשדה סתם. פירוש אלא בשאנסוהו למכור אחת משדותיו ובירר הוא מעצמו אחת ומכרה לו, שהרי גלה דעתו כיון שבירר ומכר שגמר והקנה, אבל אם אנסוהו למכור שדה זו אין ממכרו ממכר דמאי הוה ליה למעבד.
<h2>דף מח:</h2>
ובשדה זו נמי לא אמרן, דלא הוו זביניה זביני, אלא בדלא ארצי ליה זוזי. פירוש בשלא נתן לו דמים בשעת מכירה. אבל ארצי ליה זוזי לא אמרן דלא הוו זביניה זביני. וזה שאמר ארצי הוא מלשון המרצה מעות מידו ליד האשה [ברכות ס"א ע"א], שהוא הנותן. והרב רבינו יוסף הלוי ז"ל [בשטמ"ק] פירש, נמי בארצי ליה זוזי בשלא עיין המוכר בזוזי אי טאבי נינהו או לא, כדאמרינן בפרק במה מדליקין [שבת כ"ב ע"א] אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, דמדחזינן ליה למוכר דלא ארצינהו לזוזי, מכלל דלא גמר לאקנויי. אבל אי ארצי זביניה זביני, דכיון דארצינהו קא גמר לאקנויי. ולא אמרן דלא הוו זביניה זביני אלא דלא הוה ליה לאשתמוטי. פירוש, בשלא מצא המוכר להשמט מהאונס ולדחותו כדי שילך וימסור מודעא, שהרי מה היה לו לעשות. אבל הוה ליה לאישתמוטי ולא אישתמיטי (ולא אישתמיט) לא אמרינן דלא הוו זביניה זביני, אלא גמר והקנה. והילכתא בכלהו תליוה וזבין זביניה זביני, ואפילו בשדה זו, דהא אשה שכפאה איש להתקדש לו שלא ברצונה, כי שדה זו דמיא, שהרי בה הוא שרוצה ולא בזולתה, ואמר אמימר תליוה לאותה אשה עד שנתרצת להתקדש לו וקידש קידושיה קידושין, ואין לך מכר גדול מזה, שהרי היא מכרה עצמה לו. רב אשי אמר אשה ודאי שהכריחה עד שנתקדשה לו שלא ברצונה לאו קידושיה קידושין, אבל בענין מכר מודינא דהוו זביני כרבא. והאי הוא טעמא דלא הוו קידושין משום דהוא עשה שלא כהוגן שהכריחה עד שנתקדשה, ואמרו חכמים שתקנו הקדושין לאשה שאין האשה מתקדשת אלא לרצונה, לפיכך עשו לו חכמים שלא כהוגן שהפקיעו קידושיו, כיון שעבר על דעתם, ונמצאו אותם הקדושין כמי שנתן לה מתנה. וכן הילכתא.
ואמרינן נמי טאבי תלא לפפי בכינרא. פי', טאבי שם אדם אנס הוא, תלא לפפי שהוא אדם אחר באילן ששמו כנרא, והוא ממיני קוצים, ובלשון ישמעאל סדרה, ונקראין פירותיו בלשון משנה [כלאים פ"א מ"ד] רימין, ובלשון ישמעאל נבק. וזבין השדה שנתלה בשבילה חתם רב[ה] בר בר חנא אמודעא ואשקלתא. פירוש, חתם על שטר המודעא שעשה פפי על אותה שדה שלא מכרה אלא באונס, וחתם כמו כן על שטר המכר של אותה שדה שמכרה פפי לטבי. אמר רב הונא מאן דחתם אמודעא שפיר חתם ומאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם. ואקשינן, מה נפשך, כלומר וכי יש לומר שיתקיימו שני השטרות מכל מקום, אי מודעא לא אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא. כלומר, אם יתקיים שטר המודעא יבטל שטר המכר, ואם יתקיים שטר המכר יבטל שטר המודעא. ופרקינן, הכי קאמר אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם. פירוש, לולי שטר המודעא מי שחתם על שטר המכר שפיר חתם, אע"פ שחתימתו בשטר המודעא, לפי שרשאין הם עידי המודעא לחתום בשטר המכר שנמסרה להם מודעא עליו, ואין בכך כלום. דאמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני, ושמעינן מיניה, דאע"ג דאניס, זביניה זביני, ואי מסר מודעא לא הוו זביניה זביני, ואם (קנו) [העידו] עדי המכר שבטל המודעא הרי המודעא בטלה, ואם אמר לעידי המודעא היו יודעין שכל קנין שאני לוקח לבטל המודעא ומודעא דמודעא שהכל בטל, ואיני אומר כך אלא מפני האונס שאתם יודעים בו ואין בדעתי להקנות לזה האנס לעולם, הרי המכר בטל ואע"פ שקנו מידו לבטל המודעא [רמב"ם פ"י מהל' מכירה ה"ח].
אמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנין. פירוש, עדים שהעידו ששטר זה שהוציא ראובן על שמעון אינו אלא אמנה אצל ראובן, כמו שביארנו, אין נאמנין בעדות זו, שהרי עדותם בשטר היא, וכשיבואו לומר אמנה היו דברינו עקרו השטר מעיקרו. והעיקר בידינו [כתובות י"ח ע"ב] כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. כלומר, כיון שהעיד העד אינו חוזר ומעיד לעקור עדותו ראשונה. מודעא היו דברינו אין נאמנין, לפסול שטר המכר כשיאמרו מודעא נמסרה לנו על מכר זה, דלא אתיא עדות על פה ומרעא ליה לשטר זו, אבל כדהויא מודעא בשטרא, אתי שטרא ומרע שטרא. מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין, לפסולי השטר. מודעא היו דברינו בשטר מכר זה, אע"פ שכתב ידם יוצא ממקום אחר, ויכול להתקיים שטר מכר זה מחתימות העדים שבאותו שטר שכבר נתקיים בבית דין, נאמנין הם לפסלו בעדות על פה. מאי טעמא מודעא ניתן ליכתב, וככתובה דמיא. אמנה לא ניתן ליכתב, והמעיד בשטר אמנה כמעיד בשקר הוא, ואין אדם משים עצמו רשע, שהרי כשיעידו ששטר אמנה הוא עשו עצמם רשעים, דאמרי' בכתובות בפרק שני [י"ט ע"ב] דעולה היא ואעולה לא חתימי. ואפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואין השטר הזה מתקיים אלא מפיהם, אין נאמנין, והילכתא כמר בר רב אשי.
<h2>דף מט:</h2>
פיסקה. ואין לאיש חזקה בנכסי אשתו, הא ראיה כגון שהביא עדים או שטר שמכרה לו כמו שפירש' במשנה יש לו חזקה. ואקשינן, ואמאי הויא ליה חזקה ותימא היא נחת רוח הוא שעשיתי לבעלי במכירתי לו, כדי שאשב עמו בשלום ולא גמרתי להקנותו. מי לא תנן בפרק הניזקין [גיטין נ"ה ע"ב] לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל, פירוש הבעל שרצה למכור הקרקע שלו וקנה הלוקח מידו שמכר לו ואחר כך קנה מיד האשה שסילקה שעבוד כתובתה מהם, שהרי כל נכסיו הם משועבדין לה, שכך כותב לה בשטר כתובה אחריות כתובה זו קבלתי עלי ועל יורשי אחרי, ועל כל שפר ארע' דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודעתיד אנא למקני ממקרקעי וממטלטלי אגב מקרקעי כלהון יהון אחראין וערבאין לכתובה, דא כלה עיקר ונדניא ותוספת לאיתפרעא מנהון בחיי ולבתר מותי, מקחו בטל. אלמא יכולה היא שתאמר ללקוחות כשיגרשנה או ימות נחת רוח עשיתי לבעלי ותטרוף אותם, הכא נמי אפילו הביא הבעל ראיה שמכרה לו תימא נחת רוח עשיתי לבעלי. ופרקינן, הא איתמר על ההיא מתניתין אמר רבה בר רב הונא אינה יכולה שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי כי אם באותן שלש שדות בלבד, מפני שסומכת עליהם ולא גמרה והקנת. אחת שכתב לה בכתובתה, כגון שכתב לה ויהבנא ליכי באגרי בתוליכי דהוא מאתן זוזי ובתוספת דאוסיפנא ליכי אותה שדה פלונית. ואחד שיחד לה בכתובתה, כגון שלא כתב בכתובתה ובתוספת ממש כמו שאמרנו, אלא כתב לה כספים וייחד לה בהם שדה שתגבה אותן ממנה, ואחת שהכניס לה שום משלו, כגון שכתב לה שדה כנגד מנה שהוצאת לו מנדוניא שתגבא ממנה הנדוניא וכתובה ותוספת, באילו בלבד הוא שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, מפני שעיקר שעבוד כתובתה על אלו בלבד, אבל בנכסי מלוג יש לו ראיה. [נ' ע"א] והקשינו למעוטי מאי משאר נכסים דלא מציא למימר בהו נחת רוח עשיתי לבעלי. אלימא למעוטי שאר נכסים של נכסי צאן ברזל, והם הנכסים שקבל הבעל אחריותן עליו, כגון נדוניאתא שהכניסה לו, כל שכן דהויא לה איבה כד ממנעא מלקיומי זביני בעלי כחו, משום דאית ליה למימר לה כיון דקבילנא אחריות דידיהו עלן, אמאי לא תשבקן לזבוני, והויא איבה, דאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה. כלומר, חושבת את שאגרשך או שאמות, ומפני זה לא הנחתי למכור כדי שתגבם לאחר הגירושין או לאחר המיתה, וכיון שכן הוא לא תמצא לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. ואסיקנא, לעולם לאו למעוטי שאר נכסי צאן ברזל דבחזקתה קיימי לעולם, אלא למעוטי נכסי מלוג שמכרו שאינה יכולה לומר בהן נחת רוח עשיתי לבעלי, כיון שנכסיה הם, אפילו היא תחת בעלה, שהרי לא קבל עליו אחריותן, אבל מה שקבל עליו אחריותו, כגון נדוניאתא נוטלת אותו בלא שבועה בין ממנו בין מיורשיו.
[לשון הרי"ף] גרסינן בכתובות בפרק עשירי [צ"ה ע"א] בגמר מי שהיה נשוי שתי נשים זו אחר זו, שנמצא שעבוד הראשונה קודם לשנייה, מכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך על שדה זו, ואחר כך מת הבעל או גירש את שתיהן, והשנייה מוציאה מיד הלוקח, שהרי משועבדת היא לה, והראשונה מוציאה אותה מיד השנייה, מפני שקדמה לה בשעבוד, ולא סלקה שעבודה כי אם מעל הלוקח בלבד, והלוקח חוזר ומוציא מיד הראשונה במה שכתבה לו, וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרא ביניהם. ואמרינן עלה, וכי כתבה לו מאי הוי, והא לא מסתלקא בכתיבה זו. והא תניא וכו', ופרקינן בשקנו מידה, דקנין אלים הוא לסלוקה לגמרי. ואקשינן וכי קנו מידה מאי הוי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי, מי לא תנן בפרק הניזקין [גיטין נ"ה ע"ב] לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל וכו'. ושמעינן מינה דבין נכסי דידה דאינון נכסי צאן ברזל ובין נכסי הבעל דמשעבדי לכתובתה, אם קנו מן האיש וחזרו וקנו מן האשה שסלקה שעבודה ממה שמכר הבעל בכלהו, יכולה שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי, לפי שקדם שעבודה למכירה. אבל אם קנו מיד האשה תחילה שאין לה אחריות על מקום זה, ומכרו הבעל אחר כן, ואפילו היו נכסי צאן ברזל, אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, שהרי החזירה אותם נכסי מלוג.
<h2>דף נ.</h2>
אמר הר"ם במז"ל [פכ"ב מהל' אישות הי"ט] נכסי צאן ברזל שאבדו או נגנבו, ומחלה אותם האשה לבעלה, וקנו ממנה בעדים, יראה לי שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, הא למה זו דומה למי שקנו מידה שאין לה אחריות ושהחזירה נכסים אלו נכסי מלוג, שהרי אין הבעל מביא ראיה ליטול כלום ולא להחזיק בנכסים כלום, אלא להפטר מתביעתה מלשלם. אבל אם נתנה לו מתנה מטלטלי צאן ברזל הקיימין לא קנה, מפני שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. מיכאן יש ללמוד שנכסי צאן ברזל שהיא הנדוניא שקבל הבעל אחריותה עליו, שאין לבעל בהן טענה, שהרי הגאון אפילו בשאבדו או נגנבו אמר יראה לי, וכל שכן בשלא נודע שאבדו או נגנבו, ואין צריך לומר בשהיו קיימין, או כשמכרם או נתנם הבעל, לפי שדבר שאין מועלת בו הראיה אין עליו טענה, שהרי אפילו תודה היא שמכרה או מחלה או נתנה לבעל לא קנה כלום, אלא הרי הם בחזקתה ונוטלת אותם בלא שבועה כלל. וכשם שאין הבעל יכול להשביעה, כך היורש אינו יכול להשביעה, לא יהא כח הבן גדול משל האב, ולעולם אין הבעל נפטר מהן אלא בראיה ברורה שקבלה אותם, וכן היורש אינו נפטר מהם אלא בראיה ברורה שנתקבלה אותם ממנו, או שמכרה או מחלה או נתנה לו, דלגבי יורש ליכא טעמא דנחת רוח, הילכך גביא להו בלא שבועה, ואפילו מתה ולא נשבעה על עיקר כתובה ותוספת ונכסי מלוג שלא מכרה ולא מחלה ולא נתנה יורשיה גובין נכסי צאן ברזל מיורשי הבעל, מפני שהן בחזקתה שלכך נקראו צאן ברזל מפני שהן חזקים עליו כברזל, וכגון זה אין אנו יכולין לומר בו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, שכיון שהן בחזקתה הרי הם כמונחין ברשותה ולא ברשות יתומים.
אמר הר"ם במז"ל [הל' אישות פי"ח ה"ח, ט'] מציאת האלמנה ופירות נכסים שהכניסה לבעל לעצמה ואין ליורש בהן כלום, והנכסים עצמם שהם נדונייתה נוטלת אותם, בלא שבועה, ואין ליורשין בהם דין בעולם אלא אם כן הותירו בחיי הבעל, והיו נכסי צאן ברזל, שהמותר לבעל. ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשין כתובתה.
ואקשינן, והא אמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו כלום, אלמא יכולה היא לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אפילו מכרו שניהם. ופרקינן, לעולם למעוטי נכסי מלוג, הוא דלא מצי למימר בהן נחת רוח עשיתי לבעלי, וכי איתמר דאמימר דלא עשו ולאו כלום כגון דזבין אותו לחודיה ומית דאתיא איהי ומפקא מניה דלוקח, משום דלא הוו זביני, ואפילו כי איתיה בחיים לא מצי לוקח למימר לה מכל מקום איכול אנא פירי כל זמן דאיתיה בחיים, משום דמציא אמרה ליה כי תקון רבנן פירי לבעל משום רוח ביתא הוא דתקון. תדע, דהא אפילו המוכר נדונית אשתו לפירות לא עשה ולא כלום, וכל שכן המוכר נכסי מלוג של אשתו גוף ופירות. אי נמי, דזבנה איהי לחודה ומתה דאתי איהו ומפיק בתקנת אושא, דאמר ר' יוסי בר חנינא באושא התקינו, בית דין הגדול, והיא אחת מעשר מקומות שגלתה לשם סנהדרי גדולה, כמו שנתבאר בראש השנה בפרק יום טוב [ל"א ע"א], האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות בתקנה שתקנו, ואע"פ שפסקנו בפרק האשה שנפלו לה נכסים [כתובות ע"ח ע"ב] הלכה כריש לקיש שאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ויש לומר שמעיקר הדין שקנה לוקח משעה שמתה האשה, שהרי נסתלק הבעל מהפירות התקינו באושא שמוציא הבעל מיד הלקוחות, אבל זבינו תרויהו בנכסי מלוג לעלמא לא שנא זבין איהו ברישא והדרא זבינא היא, ולא שנא זבינא היא והדר זבין איהו, כיון שהוא מכר הפירות והיא מכרה גוף הקרקע, אי נמי זבינא איהי לדידיה גוף הקרקע שיש לה הוו זביניה זביני, ולית לה למחר למימר נחת רוח עשיתי לבעלי. ודוקא בנכסי מלוג, אבל בנכסי צאן ברזל או אותן שלש שדות שאמרנו לא קנה הבעל, אע"פ שקנו מיד האשה ברצונה חוזרת שלא מכרה ולא נתנה אלא משום שלום ביתה כמו שביארנו.
<h2>דף נ:</h2>
אמר רב אין מחזיקין בנכסי מלוג של אשת איש. לפי שיכולה לומר למחזיק סבורה הייתי שבעלי מוחה בך, או הייתי סבורה שלא מכר לך בעלי כי אם הפירות שיש לו, שגוף נכסי אפילו הוא אינו יכול להחזיק בהן. ודייני גולה, שהן שמואל וקרנא כמו שנתבאר בדיני ממונות קמא [סנהדרין י"ז ע"ב] אמרי מחזיקין וכו', דאמר רב יוסף אשת איש צריכה למחות, באחר שבא להחזיק בנכסיה, ואם לא אכלה שני חזקה אחר מיתת הבעל אין מחזיקין, וכן הלכה.
<h2>דף נא:</h2>
אמר רב המוכר שדהו לאשתו, ואע"פ שמכר לה משלו לא סילק עצמו מהפירות, אבל אם נתן לה מתנה אמרינן בפרקא דלקמן שהנותן בעין יפה נותן ואין לו פירות. אמר רבא הילכך המוכר שדהו לאשתו לא קנתה והבעל אוכל פירות, ומתמהינן עליה דרבא תרתי, כלומר, שתי שמועות דאמר בדבר אחד שיש להקשותן זו על זו, דרישא משמע דלית לה גוף הקרקע, וסיפא משמע שיש לה גוף הקרקע בלבד. ופריק, לא קשיא כאן במעות טמונים, כלומר, שאינן גלויים לבעל הוא דאמר לא קנתה לפי שיכול הבעל לומר לא מכרתי לה אלא כדי לגלות המעות שהחביאה ממני, וכאן במעות שאינן טמונים, שקנתה והבעל אוכל פירות ואם התנת עמו בשעת מכירה שאין לו פירות תנאי שבממון הוא וקיים. אמר הר"ם במז"ל [פכ"ב מאישות ה"ל] הרי שנמצאו (פירות) [מעות] או מטלטלין ביד האשה היא אומרת מתנה נתנו לי והוא אומר ממעשה ידיך הן, שהן שלי, הרי זו נאמנת, ויש לו להחרים על מי שטוענת דבר שאינו כן, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, ואם אמרה על מנת כן ניתנו לי שלא יהא לבעלי בהן רשות, אלא אעשה בהן מה שארצה, עליה להביא ראיה שכל ממון הנמצא ביד האשה בחזקת הבעל הוא, שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה. אמ' לו אתה נתתם לי במתנה, נשבעת הסת שנתן לה הבעל ואינו אוכל פירותיהן.
ת"ר אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות. פי', מן הנשים אינו מקבל לפי שיש לומר מבעליהם גנבום, ואם נאמר שמציאה מצאה מציאתה לבעלה היא. והעבדים, יש לחוש שמא מאדוניהם גנבום או מתנה נתנה להם, ומה שקנה עבד קנה רבו. ומן התינוקות, לפי שאינם בני דעת וחזקתם שגנבום מאביהם או מאחרים, ונמצא כשמקבל מהם עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, שהרי גורם להם לגנוב כשימצאו מקום להצניע בו, כדאמרינן [קדושין נ"ו ע"ב] לאו עכברא גנב אלא חורא דמצנע ביה הוא גנב.
עבר וקיבל מהם, אם מן האשה קבל יחזיר לאשה ולא לבעל, שיש לומר שמא אחרים הפקידו אצלה ואינו משל בעלה כדי שיזכה בו, מתה יחזיר לבעלה שהבעל הוא שיורש אשתו, שאפילו נתן לה ממון על מנת שאין לבעלה בו רשות, הבעל הוא שיורשו, אבל אם התנה הנותן בגופה של מתנה שתהיה לכך ולכך, כגון שאמר לה הרי המעות האלו נתונים ליך על מנת שתאכלי בהם ותשתי, או על מנת שתלבשי בהן, או על מנת שתעשי בהם מה שתרצה בלא רשות בעליך, לא קנה הבעל. וכן הנותן מתנה לעבד על מנת שיאכל וישתה אותה, או על מנת שיצא בה לחירות לא קנה האדון, וכן כל כיוצא בזה. קבל מן העבד יחזיר לעבד, שיש לומר שמא אחרים הפקידו אצלו גם הוא, ואינו שלו כדי שיזכה בו רבו. מת יחזיר לרבו, ואפילו נשתחרר ואחר כך מת, כיון שהפקדון קודם השחרור זכה רבו. אבל אשה שנתגרשה ואחר כך מתה יחזיר ליורשיה, שמא מתנה נתן לה אותו פקדון והרי אין לבעל בו כי אם פירות בלבד, שאינה כמתנת העבד שקנה רבו גופה של מתנה. ועוד יש לומר, שמא הוא מנכסיה ולא מנכסי הבעל, דלא מחזקינן לה בגניבתא, דקיימא לן דלא מחזקינן אינשי בגנבי. [נ"ב ע"א] קיבל מן הקטן יעשה לו סגולה, ולא יחזיר לקטן לפי שאינו בן דעת כדי שישמור אותו פקדון וכמשליכו לאיבוד דמי כשמחזירו לו.
<h2>דף נב.</h2>
וכלן שאמרו בשעת מיתתם של פלוני הם, אי מהימני גביה דניפקד שאין כוונתם להבריח מיורשיהן אלא האמת הוא שאומרים, יעשה כפירושן. כלומר, יעשה הנפקד כמו שציוו. ואיכא דאמרי יעשה פירוש לפירושן, כלומר, ינתנו ליורשיהם. נראה ממה שכתוב כאן בהלכות רבינו הרב [הרי"ף], אע"ג דמהימנו ליה לנפקד שהאמת אומרים ינתנו ליורשיהם כיון שכתוב ואיכא דאמרי, דקיימא דהילכתא כלישנא בתרא. ובפרק המפקיד [ב"מ כ"ה ע"א מדפי הרי"ף] לא כתב ואיכא דאמרי, אלא ואי לא, כלומר ואי לא מהימני יעשה פירוש לפירושן, וכתב אחר כן ואיכא דאמרי אי אמידי אותן שצוו להם באותו פקדון יעשה כפירושן, ויתן להם, (ש)כיון שהן עשויים להפקיד, ואם אינם עשירים אע"פ שצוו שינתן להם הפקדון יחזיר ליורשים. ויש לומר ממה שכתב רבינו הרב בהלכותיו כי דעתו נוטה להחזיר ליורשים, אע"ג דמהימני ליה לנפקד אלא אי אמידי המפקידים בלבד, וכבר ביארנו שם שהגרסה הנכונה היא אי מהימני יעשה כפירושן, ואי לא יעשה פירוש לפירושן, וכן כתוב בקצת נוסחאות של תלמוד, וזו היא גרסת הר"ם במז"ל [פ"ז מהל' פקדון ה"י]. ודוקא בשעת מיתתם, אבל בחייהם אם אמרו לנפקד תן אותם לפלוני יתן, לפי שיש לומר שאותו פלוני הוא שהפקיד אצלם.
דביתיהו דרבה בר בר חנה כי הות קא שכיבא אמרה כיפי דמרת יובני ברת, ויש נוסחאות של תלמוד שכתוב בהן יבנה ברת, שכך היה שם בתה על שם מדינת יבנה, וקורא לה מרת בלשון גדולה וכבוד, כמו שאומרין מר פלוני, כלומר צותה בשעת מיתתה ואמרה הכבלים האילו או הנזמים, ולפי שהן עשויין כנפה קראן כיפי, הם למרת יבנה בתי אינם שלי. אחר שמתה, אתא (רבא) [רבה] בר בר חנה לקמיה דרב לשאול היאך יעשה, אמר ליה אי מהימנא עלך דביתהו דאינון דברתה, עשה כפירושה וינתנו לבתה, ואי לא עשה פירוש לפירושה, כלומר תפוס אותם לעצמך. איכא דאמרי הכי אמר ליה אי אמידא ברתך דאית לה כיפי, עשה כפירושה, משום דאיכא למימר דילמא היא אפקידא יתהון גבי אמה, ואי לא אמידא ברתך דיהוו לה כיפי עשה פירוש לפירושה, כלומר, תפוס אותם לעצמך ולא יצאו מידך אלא בראיה ברורה. תראה שהוראה זו האחרונה של רב, אע"פ שהיא לישנא בתרא חולקת היא על רבים דבריתא, שאמרו וכלן שאמר(נ)ו בשעת מיתתן של פלוני הם יעשה כפירושן, וכגון זה אין אומרין שהוא לישנא בתרא. וראיה לדברינו, מה שכתוב בירושלמי בהגוזל קמא [ה"ז] איתת רבה בר בר חנה כי הות שכבא אמרה אתן קדשיא דברתי, והוא אמר לית אנון אלא דילי, אתא עובדא קומי רב אמר אין אדם עשוי לשקר בשעת מיתה. תשלום הענין מהתוספתא [עי' רי"ף] האומר תנו מאתים דינר לבית הכנסת, תנו ספר תורה לבית הכנסת ינתנו לבית הכנסת הרגיל להתפלל בו, דאומדין דעתא הוא שלא צוה שינתנו אלא לאותו בית הכנסת. ואם היו שני בתי כניסיות והיה רגיל בשניהם, ינתנו לשניהם. האומר תנו מאתים דינר לעניים ינתנו לעניי אותה העיר, דאומדן דעת הוא, שלהם נתכווין. נראה מכאן שהמקדיש דבר לבית הכנסת אפילו היה משועבד, נפקע שעבודו וגובין אותו לבית הכנסת, ואם רצו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר להוציאו בדבר שירצו מוציאין, שהרי יש להם למכור אפילו בית הכנסת עצמה [עי' מגילה כ"ז ע"ב].
מאי סגולה רב חסדא אמר ספר תורה, ללמוד, שנמצא אוכל הפירות והקרן קיים. רבה בר רב הונא אמר דקלא דאכיל מיניה תמרי, פי' ורשאי הוא ליקח לו מהם אי זה שירצה, אבל לקנות לו סחורה אינו רשאי, שאנו חוששין שמא יכלה הקרן בדבר שיארע לו בה.
פיסקה. ולא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב, אמר רב יוסף ואפילו חלקו. פי', ואפילו פירשו זה מזה ונעשה זה בית בפני עצמו וזה בית בפני עצמו, והחזיק האב בנכסי הבן שנים רבות, או הבן בנכסי האב אינה חזקה, ואין אתה יכול לומר שזה שאמר חלקו חלוקה בנכסים היא, דאם כן הינו שותפין, ודיקנן מדקתני ולא לאב בנכסי הבן מכלל שאין לאב בהן שותפות, ומדקתני נמי ולא לבן בנכסי האב, מכלל שאין לבן בהם שותפות, דאי בשהיו שותפין עסקינן מאי אהני כאן שם אביו ושם בנו, אלא ודאי זה שאמר חלקו לשון פרישה הוא, מלשון החולק על ישיבתו של רבו [ברכות כ"ז ע"ב], שהוא פרישתו ממנו לעשות ישיבה אחרת לעצמו. וגמרינן לה נמי מהא תניא, דקתני בן שחלק ואשה שנתגרשה, דבן דומיא לאשה שנתגרשה מה אשה שנתגרשה פרישתה מבעלה הוא שגרם לה, אף בן שחלק פרישתו מאביו היא שגרמה לו. רבה אמר חלקו לא, שכיון שאינן אוכלין על שלחן אחד ואין מעורבין מקפידין הם זה על זה, ויש להם חזקה זה על זה.
איתמר אחד מן האחים שהיה נושא ונותן בתוך הבית, בממון השותפות שהניח להם אביהם. והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו. פי', אונות שטרי מקח של עבדים שקנאן. נראה מדברי הר"ם במז"ל [פ"ט מהל' נחלות ה"ז], ואמרו רבותינו המפרשים שהשטר נקרא בלשון יון אונו. ויש מי שפירש [עי' רשב"ם] שהוא לשון חזוק וכח, כמו כחי וראשית אוני [בראשית מ"ט ג'], ושטרות, שהלוה בהם לאחרים בשמו, ואמר שלי הם שנפלו לי בירושה מבית אבי אמא, ואינו ממון השותפות שביני ובין אחי מן אבי. רב אמר עליו להביא ראיה, שנפלו לו מבית אבי אמו, כיון שהוא נושא בממון השותפות לבדו, וכן אם טען שנ[י]תן לו ממון במתנה או שמצאה מציאה עליו להביא ראיה שהיה לו ממון לעצמו כשיעור הדמים של אותן עבדים, או כשיעור מה שיש בשטרי אותו חובות. ושמואל אמר, כיון שהשטרות כתובין בשמו, על האחין להביא ראיה שהן ממון השותפות. אמר שמואל ומודה לי אבא, פירוש אבא הוא רב כדאמרינן בפרק כסוי הדם [חולין פ"ד ע"א] אבא ממשפחת בריאים היה. ואמרינן בפרק ראשית הגז [שם קל"ז ע"ב] מאן ריש סדרא בבבל אבא אריכא, ונקרא אריכא לפי שהיה ארוך בדורו כמו שמפורש במסכת נדה בפרק שלישי [כ"ד ע"ב], שאם מת על האחין להביא ראיה שהשטרות בחזקת יורשיו הם, ואע"ג דלא טענינן ליתמי מאי דלא טעין אבוהון, שהרי אביהם אינו נאמן לומר שלי הם אלא בראיה, דהא רבא אפיק זוזא דסרבלא, והוא המספרים שגוזזין בהן בגדי צמר, וספרא דאגדתא, מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, לפי שהיו הבעלים מוחזקים, שלא עשאום אלא להשאיל ולהשכיר כמו שביארנו דין זה בפרק המקבל [ב"מ קי"ז ע"א], אלמא לא טענינן ליתמי במאי דלא מצי אבוהון למטען, שאלו לא היו דברים אלו מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, היינו טוענין ליתומים שמא מכרום הבעלים לאביהם, או נתנום לו במתנה כמו שיכול לטעון אביהם, בהא מילתא דאונות ושטרות טענינן להו ליתמי מאי דלא טעין אבוהון, וקיימא לן בהא כוותיה דרב ואע"ג דהילכתא כשמואל בדיני [בכורות מ"ט ע"ב], הא תניא כותיה, והוה ליה שמואל הכא יחיד, דתניא אחד מן האחין שהיה נושא בתוך הבית וכו' עד וכן האשה שהיתה נושאה ונותנת בממון היתומים והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה, ואמרה שלי הן שנפלו לי מבית אבי אבא או מבית אבי אמא עליה להביא ראיה. פי', מתמהינן בגמרא על הא דאמר, וכן האשה דלא צריכנא, דגמרינן לה (מה איש) [מהאיש] שנושא ונותן בתוך הבית, ופשטינן, דהא הוא טעמא מהו דתימא אשה כיון דשביחא לה מילתא דאמרי קא טרחא קמי יתמי, כלומר, כיון שחשיבות הוא לה שהאמינו אותה בית דין לעשותה אפטרופיא על היתומים, אימא לא גזלא מיתמי, פי' נאמין אותה ונאמר שאינה גוזלת היתומים כשתאמר על אותן השטרות שלי הן. ומהדרינן קמ"ל דלא, אלא צריכא היא להביא ראיה שבא לידה ממון בירושה או במציאה או במתנה כשיעור מה שיש באותן שטרות.
<h2>דף נב:</h2>
אמר רב חסדא לא שאנו שעליו להביא ראיה אלא שאין חלוקין בעיסתן, שכיון שאין לו כלום לעצמו, חזקת אותו ממון שהוא מן השותפות שביניהם, אבל אם חלוקין אפילו בעיסתן, אימור מעיסתו קימץ. פי', יש לומר שמא מחלקו מהפת שייר ומכר וקבץ עד שהיה לו ממון, ועל האחים להביא ראיה.
פיסקה. בד"א במחזיק וכו'. מתמהינן, אטו כל הני דאמרינן במתניתין שהן האומנין והאריסין והאפטרופין והאיש בנכסי מלוג של אשתו והאשה בנכסי בעלה לאו בני חזקה נינהו. כלומר, אין מחזיקינן בשום חזקה בעולם אע"ג שנתן להם הקרקע מהבעלים במתנה, וכן אם החזיקו בדברים שיש להם חזקה, כגון שהחזיקו להכניס ראשי הקורות שלהם בכותל אחרים או להעביר מי הגגות שלהם ברשות אחרים, וכיוצא בזה, שאין להם אע"פ שמחלו להו בעלים. ופשטינן, אמר רבה הכי קאמר בד"א שאין להם חזקה אפילו החזיקו שלש שנים בחזקה שיש עמה טענה, כגון מוכר שהוא בעל הקרקע שהחזיקו בה אומר לא מכרתי, והם אומרין לא כי אלא לקיחה לקחנו אותה מכם, ובקנין באה לידנו, אבל חזקה שאין טענה מהבעלים, כגון שנתנו להם במתנה מרצונם, והאחין שחלקו נכסי מורישם והמחזיק בנכסי הגר שאין לו יורשים, או שהחזיקו באותן דברים שאמרנו דלמקנא בעלמא קא בעי. כלומר, שאין אנו צריכין כי אם לזכות במה שהחזיקו בו, כיון דנעל או גדר או פרץ כל שהוא, והועיל במעשיו הרי זו חזקה.
תני רב שרביה בקדושין דבי לוי. פי', בתוספתא של מסכת קדושין שחיבר לוי, כמו שחיברו חביריו שהן ר' חייא ור' הושעיא תוספתא וברייתות לבאר עניני המשנה שלמדו בבית דינו של רבינו הקדוש, נעל גדר פרץ כל שהוא בפניו. כלומר, בפני הבעלים שמכרו או שנתנו לו הרי זו חזקה. ומתמהינן בפניו הוא שנאמר שהחזיק, אבל בשעשה מעשים אלו שלא בפניו נאמר שלא החזיק. ופשטינן, אמר רבה בפניו לא צריך המוכר או הנותן למימר ליה ללוקח או למקבל לך חזק וקנה, אלא משיחזיק באחד מן הדרכים שאמרנו קנה, ואין המוכר או הנותן יכול לחזור בו. ואע"פ שלא נתן הלוקח הדמים ושלא בפניו צריך למימר ליה לך חזק וקנה, ואם לאו אע"פ שנתן הלוקח הדמים במקח שכותבין שטר המכר והחזיק לא הויא חזקה. אבל במקום שאין כותבין שטר מכר, כיון שנתן הדמים קנה, כדתנן בפרק האשה נקנית [קדושין כ"ו ע"א] נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, ובגמרא דהתם נמי אמרינן במקום שכותבין שטר אם התנה הלוקח על המוכר ואמר לו אי בעינא בכספא איקני ואי בעינא בשטרי אקני, קנה מעת שיתן הדמים, ואין המוכר יכול לחזור בו מפני התנאי, אבל הלוקח יכול לחזור בו עד שיכתוב השטר. והמוכר שדהו מפני רעתה מעת שיכתוב על הנייר או על העלה או על החרש שדי מכורה לך שדי נתונה לך משיגיע השטר ליד הלוקח או המקבל קנה, ואע"פ שאין שם עדים כלל, ואע"פ שאין השטר שוה כלום, אבל בשאר קרקעות אע"פ שהגיע שטר המכר ליד הלוקח לא קנה עד שיתן הדמים, ואפילו היו בשטר עדים, ואין נקנין בפחות משוה פרוטה, אבל בהילוך לא קנה, דתניא הלך לאורכה ולרחבה קנה מקום הלוכו דברי ר' אליעזר, דסבר הילוך קונה מקומו. וחכמים אומרים אין הילוך מועיל כלום, ומודים חכמים לר' אליעזר בשביל של כרמים הואיל ונעשה להילוך בלבד וקנה בהילוך, כלומר שאם מכר לחבירו דרך להלך בו לכרמים שלו, ואמר לו, לך חזק וקנה והלך והילך בו קנאו, הואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך. פי', אמרינן בגמרא דבני מערבא [ירושלמי קידושין פ"א ה"ג] דכתיב [בראשית י"ג י"ז] קום התהלך בארץ לאורכה ולרחבה כי לך אתננה, כי אתו מוכר שביל לחבירו ולוקח לקמיה דר' יצחק בר אמי לשער ללוקח רוח הדרך שצריך המוכר ליתן לו, הוה אמר להו זילו הבי ליה כי היכי דדארי טונא דשבשתא והדר, כלומר תנו לו ברוחב הדרך שיעור שיטול חבילה של שריגים על ראשו ויסוב בה. ולא אמרן אלא דלא מסיימי מחיצתא, כלומר בשאין לאותו מקום שמכר בו להילוך מחיצות ימין ושמאל שסיימו המקום והגבילוהו מזולתו, אבל מסיימי מחיצתא אין נותנין לו רוחב הדרך, אלא כי היכי דשקיל כרעא ומנח כרעא. פירוש, כדי שיגביה רגל ויניח רגל אחרת בצדה.
<h2>דף נג.</h2>
וכמה כל שהוא שאמרנו בנעל גדר פרץ, והישבנו כדשמואל, דאמר שמואל גדר גדר והשלימו לעשרה פרץ פרצה כדי שיכול ליכנס בתוכה הרי זו חזקה, האי גדר היכי דמי אילימא דמעיקרא לא הוה סלקי ביה והשתא נמי לא סלקי ביה מאי עבד לא הועיל כלום, כדי שנאמר שהחזיק. ואלא מעיקרא היו סלקי ביה והשתא לא סלקי ביה טובא עשה, כלומר, הרבה עשה והויא חזקה לאלתר, אלא כגון דהוו מעיקרא סלקי ליה ברוחא והשתא בדוחקא וכו', האי פרצה שנכנסין בה לאותו מקום היכי דמיא וכו', אמר ר' יוחנן נתן צרור והועיל נטל צרור והועיל הרי זו חזקה, מאי נתן ומאי נטל אילימא נתן דסכר מייא מינה. פירוש, כגון שראה הנהר שוטף ובא ליכנס באותה שדה להפסידה, ונתן צרור באותו מקום שהיה נוח להכנסת המים ממנו וסגרו, נטל דאפיק מייא מינה. פירוש, כגון שהיתה מלאה מים והיו גדירותיה מתרועעין ליפול, ופתח מקום מצד אחד והוציא המים ממנו לפי שלא היו יכולין לצאת מהמקום שנכנסו ממנו. האי מבריח ארי מנכסי חבירו הוא, פי' אין זה מחזיק אלא משיב אבדה הוא וחייב הוא בזה מן התורה, דאמרינן בפרק אלו מציאות [ל"א ע"א] וכן תעשה לכל אבדת אחיך [דברים כ"ב ג'] לרבות אבדת קרקע, ואינו מחזיק בקרקע אלא בשעשה בו דבר שאינו מחויב בו מן התורה, שודאי לא עשאו אלא לעצמו כדי שיקנה בו. אלא נתן צרור דצמד לה מייא. פירוש, בשחיבר לה המים, כגון שנכנסו לה מים להשקותה ובאו לצאת מצד אחר, וסכר אותו המקום בצרור כדי שיבלעו בה המים, מפני שהיא צריכה למים, שזה כמו זומר או נוטע או חורש הוא. נטל צרור דפתח לה מייא, פירוש כגון שלא מצאו המים מקום שיכנסו ממנו לשדה להשקותה ובא הוא ונטל צרור ונכנס המים.
<h2>דף נג:</h2>
ואמר ר' יוחנן שתי שדות בנכסי הגר שלא הוליד בישראל אחר שנתגייר, החזיק באחת מהן לקנותה קנאה. לקנות אותה ואת חברתה אותה שהחזיק בה קנאה אבל חברתה לא קנה, מפני שהמצר מפסיק ביניהם, דאמרינן לקמן [נ"ה ע"א] המצר והחצב מפסיקים בנכסי הגר, וכל המחזיק בשדה משדותיו לא קנה כי אם עד המצר, ועד החצב, ושאני דין המחזיק בנכסי הגר מדין הלוקח, שהלוקח כיון שיש דעת אחרת שמקנה לו אפילו מכר לו עשר שדות בעשר מדינות, כיון שהחזיק באחת מהן קנה כלן משום דסדנא דארעא חד הוא אמרינן בריש בבא קמא [י"ב ע"א]. ופירוש סדנא גוף הקרקע, כדאמרינן לקמן בפרק המוכר את הבית [ס"ז ע"א], (ובהמוכר את הספינה) [ושם (ס"ח ע"ב)] סדן השקמה. ובנכסי הגר כיון שאין שם דעת אחרת שמקנה לו לא קנה, אלא מה שהחזיק בו בלבד. לקנות את חברתה, אף אותה שהחזיק בה לא קנה, מפני שלא החזיק בה כדי לקנות אותה עצמה אלא לקנות את חברתה. בעי ר' זירא החזיק באחת מהן לקנות אותה ואת חברתה ואת המצר מהו, מי אמרינן הא דאמר ר' יוחנן שלא קנה חברתה משום שלא נתכוין להחזיק במצר הוא, וכיון שהמצר מפסיק בין השתי שדות לא תועיל חזקה לקנותה, אבל עכשיו כשמתכוין להחזיק גם במצר כיון שהוא מצד השתי שדות נאמר שקנה שתיהן, או דילמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ובנוסחאות של תלמוד, כתוב הא לחודה קימא והא לחודה קימא. כלומר, כל שדה מהן בפני עצמה עומדת, והיא הגרסה הנכונה תיקו. (תיקו), וכיון שהדבר ספק, אם בא אחר והחזיק בהן קנה האחרון.
בעי ר' אלעזר החזיק במצר לקנות את שתיהן מהו, מי אמרינן מצר אפסרא דתרויהו הוא, וכמושך הבהמה קימי [או דלמא האי לחודיה קאי] ולא דמי לאפסר כדאמרינן בקדושין [כ"ז ע"ב], התם גבי בהמה אגודין בידו, הכא גבי שדות אינן אגודין בידו תיקו. ומי שבא והחזיק בה הוא שקנה.
אמר רבה בר אבוה שני בתים זה לפנים מזה החזיק בחיצון לקנותו קנאו, לקנות אותו ואת הפנימי חיצון קנה פנימי לא קנה. ואע"פ שהחיצון משועבד לפנימי בדריסת הרגל, לא קנה אלא זה שהחזיק בו בלבד. החזיק בחיצון כדי לקנות פנימי, ולא נתן לב לחיצון, אף חיצון לא קנה וכו'.
ואמר רב נחמן הבונה פלטורין גדולים בנכסי הגר. פירוש פלטורין בתים גדולים, כמו ארמון של מלכים, תרגם יונתן בית פרעה, פלטרין דפרעה [בראשית מ"ה ב']. ובא אחר והעמיד להם דלתות קנה זה המעמיד דלתות, מאי טעמא קמא ליבני בעלמא הוא דהפך. שכיון שלא עשה כלום בגוף הקרקע, נמצא כמי שמעמיד גל של לבנים בקרקע שאינו קונה, שהרי לא הועיל כלום, אבל זה שהעמיד הדלתות עשה מעשה בגוף הקרקע שהניח הגר.
אמר ר' אלעזר המוצא פלטרין בנויין בנכסי הגר וסייד בהן סיוד אחד. פירוש, טח בהן טיח בסיד. או כייר בהן כיור אחד. פירוש, או שצייר בהן ציורין בכותל או בשמי קורה, תרגום ואנכי יושב בבית ארזים, כיורי ארזיא [ש"ב ו' ב']. קנאם, אע"פ שאין הלוקח קונה בציורין (שמחקה) [שמחקק] על הכתלים, בנכסי הגר ובנכסי הפקר זכה. וכמה אמר רב יוסף אמה על אמה, אבל פחות מזה אינו חשוב. אמר רב חסדא וכנגד הפתח, צריך לסוד או לצייר כדי שיראה אותו נוי, אבל שלא כנגד הפתח צריך לסייד או לכייר יותר מאמה, כך פסקו קצת מרבותינו המפרשים [רשב"ם]. ויראה, דדוקא כנגד הפתח הוא שצריך לסייד או לכייר [עי' רמב"ם פ"ב מזכיה ה"ג ולח"מ].
אמר רב עמרם הא מילתא שמיעא לי מרב ששת ואנהרינהו לעינין ממתניתין. פירוש, והאיר עיני בשמועה זו מהברייתא שאמר לי, המציע מצעות בנכסי הגר קנה, מעת שיציע אותן מחלצאות וכיוצא בהן. ויש מי שפירש [רשב"ם] שצריך שישכב שם, ואמר מדכתיב [ירמיה מ' י'] ושבו בערים אשר תפשתם במה תפשתם בישיבה [קדושין כ"ו ע"א], ושכיבה וישיבה אחד הן. ואני אומר כיון דשניא חזקה דנכסי הגר מחזקה דעלמא אינו צריך לא שכיבה ולא ישיבה אלא בשהציע מצעות בלבד קנה, מידי דהוה אשיור שקונה בו, וזו היא דעת הר"ם במז"ל [פ"ב זכיה ה"ד]. ואנהר לעינין ממתניתין דתניא בתחלת קדושין [כ"ב ע"א] כיצד העבד נקנה בחזקה, התיר העבד לרבו שקנאהו, מנעלו, או שהנעיל לו מנעלו, או שהוליך אחריו כליו לבית המרחץ, או שהפשיטו בגדיו או שהרחיצו או שגרדו במגרדת כדרך שמתגרדין במרחץ, או שסכו בשמן, או שהלבישו בגדיו. הנעילו, פירוש הלביש לרגלו המנעל, וזה שאמרנו הנעיל לו מנעלו, הוא כענין התיר לו מנעלו שכבר היה מלובש ברגלו ובא העבד והכניס הרצועות בלולאות וסגרו, הגביהו קנאו, אמר ר' שמעון לא תהא חזקה מכל אלו שאמרנו גדולה מהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום ואפילו ברשות מוכר, כמו שיתבאר לפנינו בפרק המוכר את הספינה [לקמן פ"ד ע"ב]. מאי קאמר בזה שאמרנו הגביהו, והישבנו הכי קאמר, או שהגביה העבד את רבו כגון להעלותו למטה או על גבי בהמה, או שהגביהו מעל גבי קרקע בלבד קנאו. הגביהו רבו לדידיה לא קנאו, כתוב בהלכות רבינו הרב כאן [הרי"ף] ובקצת נוסחאות של תלמוד. ובנוסחאות המדוייקות לא כתב לא קנאו, וזו היא הגרסא הנכונה, שאם בשהגביה העבד את הרב אמר שקנאו אע"פ שלא נעשה בגוף העבד כלום, בשהגביה הרב לעבד לא כל שכן. ויש מי שפירש בזה שאמרנו הלבישו, הלביש הרב את העבד כעין המציע מצעות בנכסי הגר, וזה הוא שאמר רב עמרם ואנהרינהו לעינין ממתניתין. ואני אומר, שלא בא ללמדינו על דבר שנעשה במקח, ולא אמר רב עמרם ואנהרינהו לעינין ממתניתין אלא על זה שאמר הלבישו העבד לרבו, שבא ללמדנו שהכסוי קונה אע"פ שאינו במקח. ומשם יש ללמוד למציע מצעות בנכסי הגר.
<h2>דף נד.</h2>
אמר רב יהודה האי מאן דשדא לפתא לבי פלחי דארעא דגר. פירוש, המפיץ זרע לפתות וכיוצא בו לתוך תלמי החרישה שחרש הגר בשדהו ומת, או שהיו נקעים בקרקע, ובא המחזיק והפיץ לתוכן זרעים ולא כסן בעפר, ולא השביח בגוף הקרקע כלום, לא קני. מאי טעמא, כיון [בעידנא] דשדא ליכא שבחא. פירוש, בעת שזרע לא השביח כלום וכי קא שבח ממילא קא שבח, פירוש ובעת שיצמחו שבח הבא מאיליו הוא ואינו קונה.
אמר שמואל האי מאן דאפשח דקלא. פירוש, המפצל ענפי הדקל וזומרו, כי הא דאמרינן בסוף גמרא דיבמות [קכ"ב ע"ב] נתלה ביחור של תאנה ופשחו, כלומר, סדקו ושברו, תרגום [ש"א ט"ו ל"ג] וישסף שמואל את אגג, ואפשח שמואל ית אגג. אדעתא דדקלא. פירוש, אם דעתו לעבודת האילן קני. אדעתא דחיותא, פירוש, ואם דעתו להאכיל לבהמתו לא קני. היכי דמי שקל להו לענפי הדקל, מתרי גיסי. כלומר, משני צדי הדקל תדע דדעתיה אדעתא דדיקלא, ואי לא שקל [אלא] מחד גיסא אדעתא דחיותא עבד, וכאוכל פירות אילן בלא עבודה הוא, ולא החזיק.
ואמר שמואל האי מאן דזכי זכיא. פירוש, המכבד את השדה ומלקט עצים ועשבים ממנה, מלשון זך אני בלי פשע [איוב ל"ג ב']. אדעתא דארעא קני, שזו עבודה בגוף הקרקע היא. אדעתא דציבי, פירוש, ואם דעתו ללקט עצים, כאוכל פירות הוא ולא קנה. היכי דמי שקל רברבי וזוטרי, פירוש, אם לקט הגס והדק, אדעתא דארעא איכוון לתקנה. שקל רברבי ושבק זוטרי אדעתא דציבי איכווין.
ואמר שמואל האי מאן דתקל תקלא. פירוש, המשוה פני הארץ ומסיר מכשולותיה, תרגום מכשול [ויקרא י"ט י"ד] תיקלא. אדעתא דארעא, כדי להשותה שתהא נוחה לחרישה קני, שזו עבודה בגוף הקרקע היא. אדעתא דבי דרי, פירוש, ואם דעתו להשות המקום כדי שיעשה בו גורן לא קני. היכי דמי מוליא במוליא ונצא בנצא. פירוש, אם ראינוהו שאינו מקפיד אלא משפיל המקום הגבוה ופורשו סביבותיו, כד מתרגמינן מליאות וטובות [בראשית מ"א כ"ב] מליאן וטבן. וכן אם ראינוהו שנוטל מסביבות המקום הנמוך ונותן לתוכו, כדמתרגמינן [בראשית שם כ"ג] צנומות דקות נצן לקיין. אדעתא דבי דרי איכוון, שקל מוליא ושדא בנצא. פירוש, אם ראינוהו שלוקח העפר מהמקום הגבוה ונותן במקום הנמוך, אדעתא דארעא.
ואמר שמואל האי מאן דפתח מיא לארעא. פירוש, הפותח מים לשדה של גר. אדעתא דארעא, לתקנה ולהשקותה קני. אדעתא דכוארי, פירוש, ואם דעתו לצוד דגים לא קני. היכי דמי עבד תרי בבי חד דמעייל מיניה מיא לארעא וחד דמפיק מיניה מייא, אדעתא דכוארי איכוון. פתח חד בבא לעיולי מיניה בלחוד, אדעתא דארעא.
ההיא איתתא דאכלה דיקלא בתפשיחה תליסר שנין. פירוש, אכלה פירות של דקל מנכסי הגר שלש עשרה שנה, ולא עשת בגוף האילן שום עבודה בכל אותן השנים. וזה שאמר בתפשיחה, לשון גדירת התמרים הוא, שהוא לשון חתיכה ובקוע. ויש מי שפירש [הרשב"ם] דתפשיחא שהיתה חותכת ענפי האילן מצד אחד. אתא ההוא גברא רפק ביה פורתא. ובנוסחאות של תלמוד שבידנו כתוב רפק תותיה פורתא. ופירשו בו רבותינו המפרשים שעדר מעט תחת הדקל דמהני ליה כחורש. ואני אומר שאינו צריך לעבוד אלא בגופו של אילן, ועדירה שתחת הדקל אינה שבח בגופו של אילן לאלתר, אלא לאחר מיכן, והוה ליה שבחא דאתי ממילא. ויש לפרש שזה שכתב רבינו הרב [הרי"ף] ורפק ביה פורתא בגופו של דקל, חפר חפירות כדי שיהא נוח לעלות בו, ואע"פ שכתוב בתלמוד תותיה יתכן שעל קצתו הסמוך לארץ הוא אומר. תראה שרבינו הרב לא כתב תותיה, והר"ם במז"ל [פ"ב מזכיה ה"ב] כתב אכל פירות האילן כמה שנים לא קנה לא גוף האילן ולא גוף הקרקע עד שיעשה בגוף הארץ ויעבוד עבודה באילן, מעשה באשה [שאכלה] פירות דקל שלש עשרה שנה, ובא אחר והחזיק באילן, בעבודה שעבד בגוף האילן, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו זה האחרון קנה. ובפרק עושין פסין לביראות [ערובין כ"ה ע"ב] אמרנו ההיא איתתא דעבדה מחיצה על גבי מחיצה דהות עבידא בנכסי הגר, אתא ההוא גברא רפק ביה פורתא אתא לקמיה דרב נחמן אוקמינהו לנכסי בידיה, אתאי איהי קא צווחה קמיה, אמר לה מאי אעביד לך דלא אחזקת כדמחזקי אינשי, ואוקימנא דאפילו נבלעה המחצה התחתונה שהיתה עשויה מקודם בנכסי הגר, והרי העליונה שעשתה האשה עליה קיימת, לפי שבעת שבנתה לא הועילה כלום, שכבר יש שם מחצה, ובעת שהועילה מאיליו בא המעשה. ודוקא בנכסי הגר או בנכסי ההפקר הוא שאינו קונה המחזיק באכילת הפירות בלבד, אבל הלוקח קרקע מחבירו והחזיק בה באכילת פירותיה קנה, כמו שביארנו.
אמר רב הצר צורה בנכסי הגר. פירוש, הצר צורת חיה או עוף או בהמה בכתלי בית הגר או בשאר נכסיו קנה, ולא בעינן אמה על אמה ולא כנגד הפתח, דצורתא חשיבה היא טפי מסיוד וכיור [לעיל נ"ג ע"ב]. דרב לא קנייה לגינתא דבי רב אלא בצורתא. פירוש, שהרי רב לא קנה אותה גנה שלאותו גר שהיתה סמוכה למדרשו אלא בצורה שצייר בה כדי לקנותה, ומכלל אותו מעשה נאמרה שמועה זו של רב.
איתמר שדה המסויימת במצריה. פירוש, שדה הגר שהיא מוגבלת במצריה וידוע עד אנה הגיעו. אמר רב כיון שהכיש בה מכוש אחד. כלומר, כיון שחפר בה חפירה אחת קנה כלה, שהרי מצריה מסויימין, וכיון שהוא קרקע העומד לחרישה הרי עשה מעשה בגוף הקרקע. ושמואל אמר לא קנה אלא מקום מכושו בלבד שעשה בו מעשה. והילכתא בהא כרב, אע"ג דקיימא לן [בכורות מ"ט ע"ב] דהילכתא כשמואל בדיני, דהא רב נחמן סבירא ליה כוותיה דרב ועבד בה עובדא. פירוש, שהורה הלכה למעשה כותיה דרב בשדה המסויימת כדאיתיה בגמרא.
<h2>דף נד:</h2>
אינה מסויימת במצריה והכיש בה מכוש אחד עד כמה יקנה בה, אמר רב פפא כדאזיל תיארא דתורי והדר. פירוש, כדי שילך צמד הבקר במחרישה ויחזור ויעשה תלם אחד כשיעור אותן שני תלמים... ולא יותר, וכן הלכה.
אמר שמואל נכסי הגוי הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן כזוכה מן ההפקר. וישראל שלקח שדה מן הגוי ונתן הדמים, וקודם שיחזיק בה בא ישראל אחר והחזיק בה כדרך שמחזיקין בנכסי הפקר ונכסי הגר, זכה האחרון, ונותן לראשון הדמים שנתן לגוי. מאי טעמא, גוי מכי מטו זוזי לידיה אסתליק ליה. כלומר, מעת שיקח הדמים סלק רשותו ממנה, וישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה. דהא אפילו מישראל חבירו אינו קונה עד שיגיע שטר המכר לידו, וכל שכן מגוי, הילכך הוו להו כנכסי מדבר מפני שאין דעתו סומכת להקנותה לישראל שמכרה לו, אלא בשטר, כדרך שאינו קונה הוא הקרקע מישראל אלא בשטר. [לשון הרי"ף] והני מילי באתרא דלית ביה הרמנא דמלכא. פירוש, במקום שאין בו צואת המלך, כדמתרגמינן [איוב א' י"ג] ויצא השטן מאת פני ה', ונפק שטנא בהרמנא מן קדם ה'. אבל באתרא דאית ביה הרמנא דמלכא ואמר לא ליכול ארעא אלא באגרתא. כלומר, ואמר כל המחזיק בארץ לא החזיק עד שיגיע השטר לידו, לא קני זה האחרון אע"פ שהחזיק, אלא ראשון הוא שהחזיק בנתינת הדמים, אם צוה המלך שלא יזכה בקרקע אלא מי שכותב שטר או הנותן דמים. כתב הר"ם במז"ל [פ"א מהל' זכיה הט"ו] דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא, פירוש, כל דיני המלך בממון על פיהם דנין.
<h2>דף נה.</h2>
גרסינן בפרק שור שנגח את הפרה [ב"ק מ"ט ע"ב] אמר רבא משכונו של ישראל ביד הגר ובא ישראל אחר כשמת הגר והחזיק בו מוציאין אותו מידו, מאי טעמא כיון דמית ליה גר פקע שעבודיה. כלומר, בטל שעבודו מאותו משכון והרי הוא בחזקת בעלים וזכו במעות שבידם. משכונו של גר ביד ישראל ובא ישראל אחר והחזיק בו קנה כנגד מעותיו, והמחזיק קנה השאר, לפי שאין לבעל המשכון בו שעבוד כי אם כנגד מעותיו. ואקשינן, ואמאי ותיקני ליה חצירו מדר' יוסי בר חנינה דאמר חצירו של אדם המשתמרת קונה לו שלא מדעתו, ואסיקנא דליתיה למשכון בחצרו המשתמרת, הוא שאמרנו שלא קנה הממשכן כי אם כנגד מעותיו, אבל איתיה למשכון בחצירו קניא ליה חצירו, ואינו צריך שיהא עומד בצדה, ולא שיאמר תקנה לי רשותי כמו שצריך לומר ברשותו שאינה משתמרת, כמו שנתבאר בפרק שנים אוחזין בטלית [ב"מ י"א ע"א] ולית ליה למחזיק ולא מידי. וגרסינן נמי התם [ב"ק שם] בעא מיניה רב ייבא סבא מרב נחמן החזיק בשטרותיו של נכסי הגר מהו, מאן דמחזיק בשטרא שקנה בו הגר אותה קרקע אדעתא דזכי ליה בארעא הוא דמחזיק, ובארעא הא לא מחזיק, ושטרא נמי לא קני דלאו דעתיה אשטרא, או דילמא דעתיה נמי אשטרא. אמר ליה רב ייבא לרב נחמן עני מארי, כלומר, השיבני אדוני, וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך, אמר ליה אין, לצור ולצור, וכן הלכה.
שלח רב הונא בר אבין, מארץ ישראל לבבל, ישראל שלקח שדה מן הגוי וכו'. אמר רבא הני תלת מילי אישתעי לי עוקבן בר נחמיה ריש גלותא משמא דשמואל דינא דמלכותא, שחוקק המלך בכל מלכותו דינא. ארישן דפרסאי ארבעין שנין. פירוש, אע"פ שאמרנו שהחזקה בשלש שנים היא, בארץ פרס בארבעים שנה היא, אבל בפחות לא החזיק בדינא דמלכותא. והני זהרורי דזבני ארעא לטסקא, פירוש, והממונים של מלך שכך נקראין בלשון פרסי זהרורי, שבאו לפרוע מנת המלך מבעלי הפרדסים ומצאו שברחו ומכרו אותם הפרדסים שברחו בעליהם לאחרים כדי לפרוע מנת המלך. זביניהו זביני, וזכו הלוקחים במה שקנו. והני מילי, שזכו הלוקחים בשמכרו לטסקא, אבל אם מכרו לאכרגא. כלומר, לפרוע מס הגלגולת לא קנה לוקח. מאי טעמא כרגא אקרקף גברי מנח. פירוש, המס שעל הגלגולת על ראשי בני אדם הוא עשוי, אם יתפסוהו יגבו ממנו ואם יברח ילך לו. ודוקא לכרגא הוא דלא הוו זביני כדמזבנינן, אבל מאן דערק או מת ואיכא עליה טיסקא, והוא הדין לשאר מיני מסים וארנונות, מזבנינן מן נכסיה מאי דאיכא עליה, דהא לא אקרקפתא דגברי מנחי. ולענין כרגא נמי אע"ג דאקרקפתא דגברי מנח, אי איכא הרמנא דמלכא דמאן דלא יהיב כרגא לישתעבדי נכסיה, אפילו אכרגא נמי מזבנינן מנכסיה, דדינא דמלכותא דינא. ודוקא לענין כרגא ומסים וארנונות ושאר מיני תשחורות הוא דאמרינן דינא דמלכותא דינא, וכיון דאכולה מדינתא הוא ראמי לה הווה ליה דינא דמלכותא. אי נמי היכא דגזר ליה גזירתא ונפק מנה הרמנא, דמאן דעביד כך וכך מיקניס בכך וכך, הא נמי דינא דמלכותא הוא, ומאן דעבר על ההיא גזירתא וערק מזבנינן מן נכסיה בכדי מאי דאיכא עליה, אבל היכא דנקיט ליה מלכא איניש באנפי נפשיה וקא אתי עליה בדרך עלילות דברים למשקלינהו לנכסיה, אי נמי למרמא עליה ממונא דלית גבייהו ולא מידי, אע"ג דהרמנא דמלכא הוא [דאמר] לזבונינהו להנהו נכסי דיליה, לאו דינא דמלכותא מיקרי, אלא חמסנותא דמלכא מיקרא, ומאן דזבין מידי מהנהו נכסי זביניה לאו זביני נינהו, זו היא סברת הגאון הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל. והר"ם במז"ל כתב [פ"ה מהל' גזילה הי"ג] וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצירו אינה גזל, ומותר ליהנות בה, והלוקח אותה מן המלך הרי היא שלו, ואין הבעלים מוציאין אותה מידו, שזה דין המלכים כלם ליקח כל ממון שמשיהם כשכועסין עליהם, והרי המלך הפקיע שעבודן ונעשת מיצר זו או שדה זו כהפקר, וכל הקונה אותה מן המלך זכה בה.
אמר רב אשי כי פרדכת, אדם שיושב ובטל ממלאכה ומהתלמוד ואינו עוסק בישובו של עולם. והיא מלה מורכבת פוריא דוכתיה, כלומר, המטה היא עסקו וישיבתו לישן עליה, כדכתיב [משלי כ"ו י"ד] הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו, מסייע הוא לבני העיר, בכרגא שיש עליהם למלך כפי יכלתו, כיון שלא נתנו קצבה, אלא אמרו מסייע מתא. והני מילי דאצלוה אינהו. פירוש, והוא שהצילו אותו בני העיר מן המלך, כגון שדברו עליו עד שהוציאו מן הכלל. אבל אנדיסקי. פירוש, אבל הצילו אותו הממונים של מלך או משרתיהם, כגון שאמרו יודעים אנו בזה שהוא בטל וכיון שאינו עוסק במחיה, אינו חייב במס, לפי שאין לו ריוח בעיר. סייעתא מן שמיא, היא, ואינו חייב לסייע את בני העיר. מיכאן יש ללמוד שמי שאינו פרדכת, אע"פ שנתרצה עליו השלטון וכתב לו שהניח לו המס שעליו, [חייב] לסייע לבני העיר, ואין צריך לומר שאם היה המס קצוב על כל בני העיר ביחד, והניח לו הוא השלטון המס שמגיעו והטילו על בני העיר כבראשנה מחייב ליתן כל מה שמגיעו ביניהן.
אמר ר' יוחנן המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר. כלומר, שאם היתה שדה אחת מסויימת במצריה, שאמר כיון שהכיש בה מכוש אחד קנאה, והיה בה מצר שמבדיל קצתה מקצתה, או רצועה שמניחין בלא חרישה. או שהיה שם חצב, והוא עשב שיורדין שרשיו בארץ כמה אמות ביושר ולא יטו הנה והנה, כדאמרינן לקמן [נ"ו ע"א] שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ, ואם יגזול אדם משדה חבירו כלום חופרין עד שימצאו זה החצב, ומתפרסם הגזלן, ונקרא בלשון ישמעאל כ'יזראן [תרגום: מין קנים], שאם היו מפסיקין בשדה זו או בבקעה גדולה, והיא מקום שיש בו שדות הרבה וכלן של גר אחד, שהמחזיק בבקעה לקנות את כלה קנה כל שנקרא על שם אותו הגר, כיון שמפסיק בהן מצר או חצב לא קנה, כי אם ממקום שהחזיק עד המצר או עד החצב, דהוו להו כשתי שדות ומצר ביניהן שאע"פ שהחזיק באחת מהן כדין לקנות את שתיהן, לא קנה כי אם זו שהחזיק בה כמו שביארנו.
אין שם בשהחזיק בבקעה לא מצר ולא חצב ולא דבר המפסיק, כגון דברים המפסיקין לפיאה, כדתנן בפיאה בתחלת פרק שני ואלו מפסיקין לפיאה הנחל והשלולית ודרך הרבים ודרך היחיד ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים והבור והניר וזרע אחר. ופירוש, שלולית אמת המים המחלקת שולל לאגפיה, פירוש, כשתמלא אמת המים מתמלאין גדותיה סביבותיה, כדאיתא בפרק הכונס צאן לדיר [ב"ק ס"א ע"א]. ודרך היחיד הוא רוחב ארבע אמות. ודרך הרבים רוחב ששה עשרה אמה כמו שנתבאר בפרק הזורק [שבת צ"ט ע"א]. ושביל הרבים, היא דרך קצרה שעוברין ממנה רבים בין שתי שדות לכרמיהם או לשדותיהם. ושביל היחיד כמו כן דרך בין שתי שדותיו שעובר ממנה לכרמו, תרגום [במדבר כ"ב כ"ד] במשעול הכרמים, בשביל. וצריך הוא לזכור דרך היחיד ודרך הרבים, שאלו לא אמר כי אם דרך היחיד, היינו אומרים זהו שמפסיק בלבד, לפי שאין לו דרך לעבור ממנו זולתו, ואלו לא אמר כי אם דרך הרבים, היינו אומרים מפני רחבו הוא שמפסיק, מפני שרחבו שש עשרה אמה כמו שאמרנו, אבל דרך היחיד כיון שאין ברחבו כי אם ארבע אמות אינו מפסיק. ובור היא הארץ שלא נזרעה. והניר, היא הארץ שהפכו אותה במחרישה כדי לזרעה, כדכתיב [ירמיה ד' ג'] נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים. וזרע אחר, כגון שיזרע בין שני זרעים זרע אחר להפסיק ביניהם, כגון שיפסיק בין זרע חטים לזרע חטים בפולין וכיוצא בהן. ואלו השלשה דברים שהן בור וניר וזרע אחר אין מפסיקין עד שיהא ברחבן שלשה מתלמי המחרישה. ויש דברים אחרים שמפסיקין בנכסי הגר ולא הוצרכנו לכתבם.
<h2>דף נו.</h2>
פיר(ו)ש ר' מרינוס כל שנקראת על שם אותו הגר קנה מחזיק, היכי דאמי אמר רב פפא כגון דקרו לה בי גרגותא דפלניא. פירוש, כל שקורין לה בית משקה פלוני, כלומר כל מקום מאותה בקעה שדולה אותו הגר ומשקהו קנה, כיון שנקרא על שם אותו הגר ואין שום דבר המפסיק.
מתניתין שנים מעידים אותו שאכלה שלש שנים ונמצאו זוממין. פירוש, כגון ראובן שערער על שמעון בשדה שבידו שהיא ידועה לו, ובאו שני עדים אחרים והעידו שאכלה שמעון שלש שנים, ושמעון אומר לראובן ממך לקחתיה, ובאו שני עדים אחרים והעידו על אותן העדים שהעידו לשמעון, שבאותן שלש שנים שאכל שמעון השדה בירושלם, היו עמהם בבבל, ואינם יודעים אם אכלה שמעון או לא אכלה, שזו היא ההזמה, לפי שלא השגיחו על עצמה של עידות כלל, אבל כשהשגיחו על עצמה של עידות, כגון שאמרו להם לא היו דברים מעולם, כלומר, שלא אכלה שמעון שני חזקה לפי שבאותן שלש שנים עמנו הייתם בבבל, או שאמרו להם היאך אתם מעידים שאכלה שמעון שלש שנים, והלא עמנו היה בבבל באותן שלש שנים, הרי זו עידות מוכחשת, הואיל ואלו העדים האחרונים השגיחו על עצמה של עידות [עי' מכות ה' ע"א], ואין עונשים את העדים המוכחשין, לפי שאין אנו יודעים מה היא הכת השקרנית. ובשלא השגיחו על עצמה של עידות כמו שאמרנו הוא שיהא זוממין, לפיכך משלמין לו את הכל. פירוש, משלמין לראובן כל דמי השדה שרצו להפסידו, דכתיב [דברים י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו.
<h2>דף נו:</h2>
שנים בראשונה ושנים בשנייה ושנים בשלישית. פירוש, העידו שנים שאכלה שמעון המחזיק שנה ראשונה, והעידו שנים אחרים שאכלה שנה שנייה, והעידו שנים אחרים שאכלה שנה שלישית. משלשין ביניהן, פירוש, אם הוזמו מחלקין ביניהם דמי השדה שרצו להפסיד לראובן, וכל כת מהשלש כתות נותנת שליש הדמים, שעידות אחת היא להזמה, אע"פ שהן שלש עידיות לחזקה. שלשה אחים ואחד מצטרף עמהם. פירוש, כגון ראובן ושמעון ולוי שנצטרף אחר עמהם, והעיד עם ראובן שאכלה המחזיק שנה ראשונה, וחזר והעיד עם שמעון שאכלה שנה שנייה, וחזר והעיד עם לוי שאכלה שנה שלישית, הרי אלו שלש עידיות ומתקיימת בהם החזקה, כיון שהם שלש שנים רצופות. והן עדות אחת להזמה, פירוש, ואם הוזמו כלם הרי השלשה אחים משלמין חצי דמי השדה, שכיון שההזמה אינה מתקיימת אלא בעדות אחיו עם הנכרי שנצטרף עמו, והעיד על תשלום שני חזקה, נעשה כאלו העידו האחים על השלש שנים כלם, ואין האח מעיד על אחיו כדי שיתחייב על פיו, דכתיב [דברים כ"ד] לא יומתו אבות בעדות בנים [עי' סנהדרין כ"ז ע"ב]. הילכך אין האח מעיד עם אחיו כדי שלא יגרום לו הזמה. דגרסי בירושלמי מנין שלא יהו העדים קרובים זה לזה, הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהם הן נהרגין, וכיון שעידותם מועלת בדין, כדקיימא לן שאין העדים נעשין זוממין עד שתהא עדותם מועלת בדין, ואלו האחים כל אחד מהם מעיד בשנה בפני עצמה עם אחר, ומתקיימת עדותן נעשין זוממין. אבל כלם להזמה עדות אחת היא ואין משלמין אלא החצי, והנכרי שנצטרף עמהם משלם החצי, שהרי חצי העדות נתקיים על פיו [עי' רמב"ם הל' עדות פכ"א ה"ז].
גמרא מתניתין דלא כר' עקיבא דאי ר' עקיבא הא אמר דבר ולא חצי דבר. פירוש, אמרינן בגמרא אמר ר' יוסי כשהלך אבא חלפתא ללמוד תורה אצל ר' יוחנן בן נורי אמרתי לו הרי שאכלה שנה ראשונה בפני שנים, ושנייה בפני שנים ושלישית בפני שנים מהו, אמר לי הרי זו חזקה, אמרתי לו אף אני אומר כן, אלא שר' עקיבא חלוק בדבר, שהיה ר' עקיבא אומר דבר ולא חצי דבר. פירוש, זה שאמר הכתוב [דברים י"ט] על פי שנים עדים יקום דבר, דריש ביה ר' עקיבא דבעינן שיהא כל אחד מהעדים מעיד בכל הדבר ולא בחציו, והכא גבי שלשה כתי עדים שמעידה כל כת מהם שאכלה שנה בלבד, אע"פ שהן רצופות אינה עדות, שהרי חצי דבר הוא מפני שאין מעידין כלם על חזקה גמורה. ורבנן פליגי עליה ואמרי, כי אמרינן דבר ולא חצי דבר הני מילי היכא דאסהוד במידי דלא מצטרף, כגון שהעידו שתי כתי עדים על הבת שבגרה, ואמרה כת מהן ראינו שערה בגבה והכת האחת אמרה ראינו שערה בכריסה. ופירוש בגבה, על הכף, והוא המקום התפוח שלמעלה מן הערוה. ופירוש כריסה, בערוה עצמה. וזו היא סברת רבינו הרב, והר"ם במז"ל [פ"ד מהל' עדות ה"ז]. ואינו כמו שפירשו קצת מרבותינו המפרשים [ר"י מיג"ש בשט"מ ע"ש] דגבה וכריסה ממש, דאי שלא במקום הערוה לא איכפת לן אפילו העידו שראו בשאר גופה מאה שערות לא הויא בוגרת עד שיהו בבית הערוה בין מלמעלה בין מלמטה, וכבר ביארנו זה בגררה שהביא רבינו הרב ביבמות מפרק יוצא דופן [נדה נ"ב ע"ב]. וכן אם העיד עד אחד שאכלה מחזיק שנה ראשונה, והעיד אחר שאכלה שנייה והעיד אחר שאכלה שנה שלישית, אע"פ שהעידו בשלש שנים רצופות חצי דבר הוא ואין מצטרפין שלשתן ואומרין הרי אכלה שלש שנים, שהרי כל אחד מהם לא העיד כי אם במקצת הדבר. הא שמעתא אמר רבינו הרב ז"ל [הרי"ף בסוגיין] קא מקשו בה רבואתא, שהם הגאונים שאחר התלמוד הכי, מאי שנא גבי שני חזקה דמתקיימת החזקה בשלש כתי עדים ומאי שנא גבי שתי שערות שאין העדות מתקיימת בשתי כתי עדים, אם שתי כתי עדים לגבי שני שערות חצי דבר למה לא יהו שלש כתות לגבי שני חזקה חצי דבר, ולא קיימא חזקה עד דאיכא כלהו, כלומר, עד שיעידו בכל השלש שנים, ולא אשכחו לה פירוקא. והדין הוא פירוקא, לא דמיא חזקה לשתי שערות, דהא עדות דכל שתא ושתא משני חזקה דבר מעליא הוא, דהא מיחייב מחזיק לאהדורי למערער פירי דתרתי שנין דאכל מארעא דידיעא ליה אפומיהו, כד לא אתיא כת שלישית לאסהודי שאכלה שני חזקה, וכד אתיא כת שלישית ומשהדא דאכלה שנה שלישית, הרי מלו ליה תלת שנין וקיימא ליה חזקה וכו', אבל גבי שתי שערות ליכא למימר בהו הכי, דכיון דלא משהדי אלא בחדא חדא שערה, אחת אומרת ראינו אחת בגבה ואחת אומרת ראינו אחת בכריסה, ואנן בעינן שתי שערות במקום אחד לא הויא עדותן עדות, משום דהוו להו כאלו לא העידו כלן כי אם על שערה אחת, חדא שערה חצי דבר היא, ולא מהניא מידי, דלא עבדינן בה עובדא. כלומר, דלא מחזקינן לה בבוגרת וכמאן דליתא דמיא, והוו להו כעדים שהעידו שאכל המחזיק זו השדה הידועה למערער שלש שנים שאינן רצופות, שמחזירין אותה למערער מידו, הילכך לא מצטרפי הכתות שראת אחת מהן שערה אחת בגבה והאחרת שראת שערה אחרת בכריסה. אבל שנים שבאו והעיד אחד מהם שראה בה שתי שערות בצד הימין של ערוה, והעיד האחר שראה אותו היום שתי שערות בצד שמאל מצטרפין, שכל אחד מהם לא העיד אלא על דבר גמור.
אמר רב יהודה אמר שמואל אחד אומר אכלה חטים ואחד אומר אכלה שעורים הרי זו חזקה, כיון שהגידו שאכלה שלש שנים רצופות. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אלא מעתה אחד אומר אכלה שנה ראשונה שלישית וחמישית ואחד אומר אכלה שנה שנייה רביעית וששית הכי נמי דהויא חזקה, אמר ליה הכי השתא, מי דמי האי להאיך, התם בשתא דמסהיד מר לא מסהיד מר. כלומר, בשנה מהשלש שנים שמעיד זה העד שאכלה המחזיק אין מעיד בה העד האחר, ולא נמצאת כאן כי אם עדות עד אחד, הכי גבי אכילת חטים ושעורים תרויהו בחדא שתא קא משהדי בכלהו שני חזקה, מאי איכא למימר בין חיטי לשערי לאו אדעתא דאינשי. פירוש, אין בני אדם מדקדקין כדי שידעו אם חטים אכלה או שעורים, ושמא חטים אכלה והיה חושב זה שהעיד שאכלה שעורים ששעורים אכלה, וכיון ששניהם מעידין שאכלה שלש שנים רצופות עדותם קיימת, וכן הלכה. אבל התם אע"ג דשיכי שני חזקה דהאי כשני חזקה דהאיך, שזה אמר אכלה שנה ראשונה שלישית וחמישית, וזה אומר שאכלה שנייה רביעית וששית, לא דמו לחטים ושעורים, והיינו טעמא דאתקפתיה דקסבר דדמיא היא לזה אומר אכלה חטים וזה אומר אכלה שעורים, דאי בזה אומר אכלה שנה ראשונה שנייה ושלישית וזה אומר אכלה רביעית חמישית וששית כולי עלמא לא פליגי, דלא דאמו לזה אומר אכלה חטים וזה אומר אכלה שעורים.
<h2>דף נז.</h2>
פיסקה. שלשה אחים ואחד מצטרף עמהם. ההוא שטרא דהוו חתימי עליה בי תרי שכיב חד מיניהו אתא אחוה דהאי שהדא דקאיים וחד מן השוק לאסהודי על חתימות ידיה דאידך סהדא דמית, סבר רבינא למימר היינו מתניתין דשלשה אחים ואחד מצטרף עמהם שעדותם כשרה, כיון שיש אחד נכרי שמעיד עמהם, ובזה השטר כמו כן כיון שיש נכרי שמעיד עם אחי העד החי על חתמות העד המת, יתקיים השטר. אמר ליה רב אשי מי דאמי, התם לא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דאחי. פירוש, בענין החזקה אין הממון כלו פחות הרביע שלו יוצא על פי האחים, שכיון ששנה שמעיד בה זה האח אין מעיד בה האח האחר, לא נמצאת עדותם בדבר אחד, ואין מתקיימת מפיהם כי אם חצי החזקה, הילכך אחד הם חשובין, שהחצי האחר על פי העד הנכרי הוא שמתקיים, והו"ל ככל עדות דעלמא דמתקיים חציה על פי עד הנכרי זה וחציה על פי העד האחר, הכא בעדות שטר זה נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דאחי. פירוש, שחצי הממון יוצא בעדות העד החי החתום, וכיון שאנו צריכין שני עדים שיעידו על חתמות זה המת, ויבוא אחי העד החי ויעיד עם אחר עליו, נמצא שרביע הממון כמו כן יוצא על פי אח זה שבא להעיד, והרי הממון יוצא על פי קרובים, ואע"פ שהאח החתום אינו מעיד אלא על מנה שבשטר, ואחיו שמצטרף עם אחר על חתמות ידי המת הוא שמעיד, כיון שנמצא שלשה רבעי הממון מתקיים בעדות האחים אינן מצטרפין, וכן הלכה.
מתניתין אילו דברים שיש לאדם ברשות חבירו בהם חזקה, ואלו דברים שאין לו בהם חזקה, אלא אפילו החזיק באחד מהם ולא מיחה בו חבירו הרי זה מעכב עליו כל זמן שירצה. היה מעמיד בהמה בחצר של חבירו, או מעמיד תנור או כירים או ריחים או מגדל תרנגולין, או נותן זבל בחצר אינה חזקה, אפילו החזיק בזה כמה שנים. אבל עשה מחצה לבהמתו גבוהה עשרה טפחים, וכן לתנור וכן לכירים וכן לריחים, או שהכניס תרנגולין לתוך הבית, מבתי החצר, או שעשה מקום לזבליו עמוק שלשה טפחים, או גבוה שלשה הרי זו חזקה, ואין חבירו יכול לעכב עליו, כיון שהחזיק ולא מיחה בו.
גמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. פירוש, כיון דסלקא דעתא דמתניתין במחזיק בנכסי חבירו עסיקנא, דהויא ליה חזקה בעשה מחצה ובהעמיק שלשה או הגביה שלשה, אקשינן מאי שנא רישא בלא עשה מחצה דאמרת לא החזיק, ומאי שנא סיפא בעשה מחצה דאמרת החזיק. ופרקינן, אמר עולא כל שאלו עשאהו בנכסי הגר, כגון שעשה מעשה בגוף הקרקע כמו שביארנו [לעיל נ"ג ע"ב] קנה, אם עשה אותו מעשה בנכסי חבירו הגר, והאי מחצה דומיא דנעל היא, ונעשה בגוף הקרקע. כל שאלו בנכסי הגר לא קנה, בנכסי חבירו נמי לא קנה. ורישא דמתניתין לא עשה בגוף הקרקע כלום, לפיכך לא קנה. מתקיף לה רב נחמן [לפנינו: רב ששת] וכי כללא הוא הא דאמרת, והרי יש דברים שקונין בנכסי הגר ואין קונין בנכסי חבירו, ויש דברים שקונין בנכסי חבירו ואין קונין בנכסי הגר. והרי נירא, והוא הפוך הארץ במחרישה שאמרנו למעלה [לעיל ל"ו ע"ב] דבנכסי הגר קנה, ובנכסי חבירו אפילו נרה כמה שנים לא קנה, הואיל ולא נהנה בה. והרי אכילת פירות, דבנכסי חבירו אם אכל שלש פירות קנה ובנכסי הגר לא קנה האילן באכילת פירותיו עד שיעשה מעשה בגופו.
<h2>דף נז:</h2>
אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הכא בהא מתניתין בחצר השותפין עסיקנן. דאהעמדה כדי, כלומר על העמדה בחנם לא קפדי אינשי, ויכול לעכב עליו כל זמן שירצה. אמחצה, פירוש אבל על עשיית המחצה ברשותם קפדי, וכיון שראהו שותפו שעשה המחצה ולא עיכב עליו החזיק, שודאי מחל לו. ובחצר חבירו אפילו עשה מחצה גבוהה עשרה טפחים לבהמתו לא החזיק, שהדבר ידוע שאין זו אלא דרך שאלה. והוא הדין לכל מעמיד תנור וכירים ומגדל תרנגולים, שאם תאמר החזיק אין לך אדם שמשאיל מקום לחבירו. ואם החזיק בהן שלש שנים רצופות ביום ובלילה, וטען שמכרו ממנו או שנתנו לו במתנה הרי זו חזקה, שזו דרך כל החזקה שבעולם, ואם לא החזיק כסדר הזה אפילו עשה מחצה גבוהה עשרה טפחים לא החזיק, שזו חזקה שאין עמה טענה היא. וכשהחזיק שלש שנים רצופות כמו שאמרנו, אינו צריך לעשות מחצה, אלא בהעמדה בלבד החזיק, כך פסק הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל [בשט"מ ועי' רמב"ם הל' שכנים פ"ה ה"ה ומ"מ שם].
ואחד חצר השותפין ואחד מבוי שאינו מפולש, כל בני המבוי מעכבין זה על זה שלא להשתמש במבוי, אלא בדברים שדרך בני המדינה להשתמש בהן במבואות [רמב"ם שכנים פ"ה ה"ד].
אמר ר' יוחנן משום רבי בונאה בכל. פירוש, בכל אלו שאמרנו במשנה השותפין מעכבין מלעשותם בחצר השותפות. חוץ מן הכביסה, שתקנו חכמים שאין השותפין יכולין לעכב עליה, לפי שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על גב הנהר, שכיון שאינן יכולות להצניע עצמן בשעת כביסה, מפני שעומדות מגולות ידים ושוקים באות לידי בזוי, לפיכך הרשום חכמים לכבס בחצר אפילו היא של שותפים. כתיב [ישעיה ל"ג ט"ו] ועוצם עיניו מראות ברע הוא מרומים ישכון וגו'. על מי נאמר, אמר ר' חייה בר אבא זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה, שכיון שהם מגולות שם יתר, מתגרה בו יצר הרע. היכי דמי, אי דאיכא דרכא אחרינא לעבור ממנה, ונתכוין הוא לעבור מדרך זו רשע הוא, ואי דליכא דרכא אחרינא אנוס הוא, ואנוס רחמנא פטריה, דכתיב [דברים כ"ב כ"ו] ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות וגו', ופשטינן לעולם דליכא דרכא אחרינא ואפילו הכי מיבעי ליה מצער נפשיה ואזיל. פירוש, יש לו לצער עצמו כגון שיעצם עיניו או יצדד פניו וילך לו.
בעא מיניה ר' יוחנן מר' בנאה חלוק של תלמיד חכם כיצד צריך שיהיה, והשיב כל שאין בשרו נראה מתחתיו. פירוש, כל שאין בשרו נראה מתחת מדיו, כמו בגדי פשתן הקלים ביותר שעושין במצרים וכיוצא בהן, מפני שצריך להיות צנוע ביותר, ואלו אינם מלבושי הצנועים אלא מלבושי החצופים. ואמר הר"ם במז"ל [פ"ה מהל' דעות ה"ט] ולא ילבש לא מלבוש מלכים כגון בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלין בהם, ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו, אלא בגדים בינוניים נאים, ולא יהיו בגדיו סחובים על הארץ כמו בגדי גסי הרוח, אלא עד עקיבו, ובית יד שלו עד ראשי אצבעותיו, ולא ישלשל טליתו מפני שנראה כגסות רוח, אלא בשבת בלבד אם אין לו להחליף. זה שאמר הגאון ובית יד שלו עד ראשי אצבעותיו, במקום שהוא מלבוש הצנועים אמר, אבל במקום שאינו מלבוש הצנועים אלא מלבוש הצנועים עודף על אצבעותיו מעדיף ומוסיף, ואין בכך כלום.
טלית של תלמיד חכמים כיצד כל שאין חלוקו נראה מתחתיו טפח. כתוב בהלכות רבינו הרב ובקצת נוסחאות של תלמוד, ופירשו רבותינו המפרשים שזו הטלית היא טלית שפורף על בגדיו או מעיל וכיוצא בו, שזו צניעות היא כשיפרוף אותה על בגדיו ולא יראה משוליהם טפח. ובנוסחאות אחרות של תלמוד כתוב כל שחלוקו נראה מתחתיו טפח, וזו היא גרסת הר"ם במז"ל [פ"ה מהלכ' דעות ה"ט ועי' רגמ"ה] שאמר ולא ישלשל טליתו מפני שנראה כגסות רוח.
<h2>דף נח.</h2>
מטה של תלמיד חכמים כיצד, כל שאין תחתיה אלא סנדלים מוצנעין שם בימות החמה, לפי שבימות החמה מנעלים הוא שלובש, ומנעלים מוצנעין בימות הגשמים מפני שבימות הגשמים סנדלים הוא שלובש, ומטה של עם הארץ דומה לאוצר בלום. פירוש, לאוצר שהוא מעורבב מכל דבר וסגור, כדאמרינן בפרק כסוי הדם [חולין פ"ט ע"א] אמר ר' אלעא אין העולם מתקיים אלא במי שבולם עצמו בשעת מריבה, כדכתיב [איוב כ"ו ז'] תולה ארץ על בלימה, מלשון עדיו לבלום [תהילים ל"ט ט'] שהוא סגירת הפה. ויש שגורסין לאוצר בלוס בסמ"ך, כדאמרינן בפרק כלל גדול [שבת ע"ו ע"ב] עיסה בלוסה, כלומר מעורבת בסובה ומורסנה שאינה נקייה, כך היא מטתו של עם הארץ מניח תחתיה אוכלין ומשקין ודברים מעורבין ומלוכלכין, ואמרינן בפרק ערבי פסחים [פסחים קי"ב ע"א] אוכלין ומשקין תחת המטה אפילו מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן.
<h2>דף נח:</h2>
מתניתין המרזב אין לו חזקה. פירוש, כגון שהיה לראובן מרזב בגגו שמקלח בו המים לחצירו של שמעון, שאם רצה שמעון לעקור המרזב מצד זה ולקבעו בצד אחר מאותו הגג, אין ראובן יכול לעכב עליו ולומר לו כבר החזקתי במקום זה, מפני שיכול שמעון לומר לו מכל מקום בחצירי באין מי גגך, ואין עליך בזה הזק, בין שבאין מצד זה בין שבאין מצד אחר. ויש למקומו חזקה. פירוש, אם החזיק ראובן במקום המרזב לשפוך מימיו בחצירו של שמעון וראהו ולא מיחה בו החזיק.
המזחילה. פירוש, הוא המקום שנמשכין ממנו המים וגוררין מגגו של ראובן לחצירו של שמעון, מלשון [דברים ל"ב כ"ד] זוחלי עפר, יש לה חזקה. ואוקימנה רב [לקמן נ"ט ע"א] מזחילה של בנין עסקינן, כגון שבנה צנורות חלולים זה על גבי זה מקרקע חצירו של שמעון עד ראש גגו, כדי שירדו המים דרך חלל הצנורות ולא יוזק הכותל, הוא שיש לה חזקה, שאם בא שמעון לבנות תחתיה ראובן בעל המזחילה מעכב עליו, דאמר ליה לא ניחא לי דתתרע אשיתאי. כלומר, איני רוצה שתבנה שמא יתרועעו כותל המזחילה שלו, אבל במזחילה בלא בנין, כגון שנמשכין המים ויורדין עם הכותל, או שנמשכין על לוח שקבע למטה מן הגג כשיעור אמה ברוח מרוחות העליה כנגד גג העליה באותה רוח, ורוחב הלוח כשיעור אמה או יותר, דינו כדין המרזב. ואם בא בעל החצר לבנות תחתיו אין בעל הגג יכול לעכב עליו.
סולם המצרי, שהוא קטן, שהעמידו ראובן בצד כתלו בחצר שמעון או בשדהו אין לו חזקה, וכל זמן שירצה שמעון לבנות במקומו ולבטל תשמישו מבטל, מפני שאין אדם מקפיד על מקום העמדת הסולם הזה מפני קטנותו. ולצורי, שהוא סולם גדול שיש בו ארבע מעלות או יתר, יש לו חזקה, ואם בא בעל החצר לבנות כנגדו בעל הסולם מעכב עליו עד שירחיק ממנו ארבע אמות, שכיון שלא מיחה שמעון בשעת העמדת הסולם הזה מחל, לפי שדרך בני אדם להקפיד על מקום העמדת סולם זה ברשותו, מפני שקובע לו מקום מפני כבדו. לפיכך כשיבוא בעל הגג להעמיד סולם גדול, בעל החצר יכול למחות בו, כדי שלא יחזיק עליו, אבל אם העמיד קטן אינו יכול למחות, שהרי אומר לו אין עליך בזה הפסד כל זמן שתרצה תבטלנו.
חלון המצרית אין לה חזקה, לפי שיכול חבירו לומר לו זה שלא עיכבתי עליך מפני שלא היה עלי ממנה היזק, לפיכך כשירצה בעל החצר לבנות כנגדה בונה בלא הרחקה, ואין בעל חלון יכול לעכב עליו בכך. ולצורית שהיא חלון גדולה שיכול ראשו של אדם ליכנס בתוכה יש לה חזקה, שכיון שהזיק הוא ושתק חבירו מלעכב עליו מחל, ויש לבעל החלון לעכב על חבירו כשיבוא לבנות כנגדה בתוך ארבע אמות. אי זו היא חלון המצרית כל שאין ראשו של אדם יכול ליכנס בתוכה, מקטנותה. ר' יהודה אומר אם יש לה מלבן, כלומר, אם יש לה פצימין והם המזוזות שנמצא שהוא בנין קבוע, אע"פ שאין ראשו של אדם יכול ליכנס בתוכה, הרי זו חזקה, שכיון שראהו חבירו שבונה בנין שמוכיח שהוא חלון קבוע ושתק ודאי מחל לו, ואינו יכול לבנות בתוך ארבע אמות.
גמרא ושאלנו מאי הוא הא דתנן, המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה, והישבנו אמר רב יהודה אמר שמואל המרזב אין לו חזקה מרוח אחת ויש למקומו חזקה משתי רוחות. פירוש, מרוח אחת כגון שהיה המרזב ברוח מזרחית של גג בשלישיתה או ברביעיתה ומשם יורדין המים בחצירו של שמעון, אם רצה שמעון לעקרו מאותו מקום ולקבעו במקום אחר באותה הרוח עצמה עוקרו וקובעו. ופירוש משתי רוחות, שאם היו מי הגג נשפכין מרוח מזרחית ומרוח אחרת לחצירו של שמעון, אין שמעון רשאי להחזירם לירד מרוח אחת. ר' חנינא אומר כך מתפרש, המרזב אין לו חזקה שאם היה ארוך ורצה בעל הגג לקצרו מקצרו, ויש למקומו חזקה שאם בא בעל החצר לעקור הצינור ולהסירו אחר שהחזיק בו בעל הגג אינו עוקרו. ר' ירמיה בר אבא אמר כך מתפרש המרזב אין לו חזקה שאם רצה בעל החצר לבנות תחתיו בונה, ויש למקומו (הלכה) [חזקה] שאם בא בעל חצר לעקרו ולבטלו אינו עוקרו, שכבר החזיק בו בעל הגג כיון שלא מיחה בו בעל החצר. והר"ם במז"ל פסק [פ"ח מהל' שכנים ה"ה] כר' חנינה ור' ירמיה, שכך כתב רצה בעל הגג לעקור הצנור מצד זה ולהחזירו לצד אחר, או שהיה ארוך ורצה לקצרו אין בעל החצר יכול לעכב עליו, שלא החזיק אלא במימי הגג והרי הן באין לו מכל מקום. וכן אם רצה בעל החצר לבנות תחת הצינור, אין בעל הגג יכול לעכב עליו שאין הצינור עשוי לתשמיש כזיז באויר חצר, ואינו עשוי אלא לקלוח המים. ולא כתב דין המזחילה שהיא עשויה בבנין כמו שהעמדנו המשנה בתלמוד אליבא דר' ירמיה, אלא נראה מדבריו שבין שעשויה בבנין בין שאינה עשויה בבנין דינה כדין המרזב, שאם רצה לבנות תחתיה ויעברו המים על בניינו בונה, שהרי אמר שאין הצינור עשוי לתשמיש כזיז שיחזיק באויר חצר, ואינו עשוי אלא לקלוח המים, ואמר כמו כן [שם], הרוצה להוציא צנור על חצר חבירו כדי שיקלח שם המים, או ש(י)עשה מזחילה על כתלו, שהרי המים יורדין וזוחלין על חצר חבירו בעל החצר מעכב עליו, ואם לא מיחה בו החזיק זה בצנור. תראה שבין המזחילה ובין המרזב צינור קרא להם, ואין אתה יכול לומר שבצינור הוא שהחזיק, אבל במזחילה לא, שהרי הפך משמע מן המשנה שאמרנו המרזב אין לו חזקה המזחילה יש לה חזקה.
<h2>דף נט.</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל צינור המקלח מים לחצר חבירו ובא בעל הגג לסתמו, כדי שלא יעברו המים לחצר חבירו, בעל החצר מעכב עליו, דאמר ליה כי היכי דלדידך קניא לך חצר דידי למשדא בא מייך, לדידי נמי קני לי מיא דאיגרך. פירוש, כשם שהחזקת אתה בחצרי לקלח בה מימי גגך כך החזקתי גם אני במימי גגך.
פיסקה. חלון המצרית אין לה חזקה ולצורית יש לה חזקה, אמר ר' זירא פתח לרשות חבירו חלון למטה מארבע אמות הסמוכות לקרקע, ושתק חבירו ולא מיחה בו, יש לפותח אותו חלון חזקה, אע"פ שאין ראשו של אדם יכול ליכנס בתוכה, ויכול בעל חצר למחות בפותח שלא יפתח מתחלה, לפי שיכול לומר לו מתירא אני שמא תחזיק עלי בה, ולא אמצא לסתום. למעלה מארבע אמות אין לו חזקה, כיון שאין ראשו נכנס ממנה וגם אינו רואה מה שכנגדו, כמו שרואה בלמטה מארבע אמות, וכיון שאין בה היזק, אינה חזקה. לפי שיכול לומר לו זה ששתקתי ולא עיכבתי עליך לפי שלא היה בה עלי היזק, הילכך אינו יכול למחות בעל החצר בפותח שלא יפתח מתחלה, שהרי אינו יכול לומר לו מתירא אני שמא תחזיק עלי בה, וגם אין בה עליו היזק כמו שיש בלמטה מארבע אמות, וכיון שאין עליו בכך היזק, אינו יכול למנעו מתחלה. וזה שאמרנו, בחלון שלמעלה מארבע אמות שאין חזקה, אינו רוצה לומר שיש לו לסתום, שהרי אינו יכול לעכב עליו מלפתוח לכתחלה, וכיון שכן הוא מנין יש לו לסתום, אלא זה שאמרנו שאין לו חזקה, כך הוא, שאם יבוא בעל חצר לבנות כנגדה אינו צריך להרחיק ארבע אמות, כדין חלון קבועה שצריך להרחיק מכנגדה ומצדדיה ארבע אמות. ור' אלעא אמר אפילו למעלה מארבע אמות אין לו חזקה, ויכול לבנות כנגדה ובצדדיה, שהרי טוען הוא בעל חצר ואומר לא הנחתיך לפתוח אלא מפני שהיא קטנה וגבוהה, אבל שתחזיק עלי עד שארחיק הבנין לא הנחתי. והוא שפתחה לתשמיש או כדי שיכנס בה הרוח, ויכול בעל חצר למחות שלא יפתח שם חלון מתחלה, אע"פ שהוא למעלה מארבע אמות. מאי טעמא דאמר ליה זמנין דמיתית שרשפך וקאייתת וקא חזית לי. פירוש, פעמים שתביא הכסא שלך ותעמוד עליו ותזיקני בראיה.
ההוא דאתא לקמיה דר' אסי, שהיה רוצה לפתוח חלון על חצר חבירו לתשמיש או כדי שיכנס בה הרוח, היה בעל חצר מעכב עליו. שדריה לקמיה דר' אבא בר ממל אמר ליה דוניה כר' אלעא, ולא יפתח אפילו למעלה מארבע אמות, וכן הילכתא.
אמר שמואל ולאורה. פירוש, ואם פתח זה החלון כדי שתכנס ממנו אורה, אפילו כל שהוא הוי חזקה. פירוש, אפילו היתה קטנה ביותר וגבוהה ביותר, הואיל ולא ערער החזיק, ואין בעל החצר יכול לבנות כנגדה או מצדדיה עד שירחק ארבע אמות כדי שלא יאפיל עליו, כמו שנתבאר בפרק לא יחפור [לעיל כ"ב ע"ב] שהרי מחל על האורה, ואין בעל החצר יכול לומר לו זה שלא (מחלתי) [מחיתי] מפני שלא ראיתי שיש לי ממנה נזק הוא, אלא החזיק.
זיז עד טפח. פירוש, ראובן שהוציא מכתלו על אויר חצירו של שמעון דבר בולט מבנין או עץ או אבן, והיה ברחבו טפח, החזיק ראובן באויר חצירו של שמעון כנגדו, כיון שלא מיחה בו, ואם רצה שמעון לבנות תחת הזיז ולבטל תשמישו ראובן מעכב עליו. פחות מטפח אין לו חזקה ואינו יכול למחות, כלומר, ואין ראובן יכול לעכב על שמעון כשיבוא לבנות תחתיו ולבטלו.
<h2>דף נט:</h2>
פיסקה. הזיז עד טפח יש לו חזקה. אמר ר' אסי אמר ר' מני החזיק בטפח החזיק בארבעה, ושאלנו מאי קאמר, והשיב אביי הכי קאמר החזיק במשך ארבעה החזיק ברוחב ארבעה. אמר רבינו הרב [הרי"ף בסוגיין] כגון שהוציא לחצר חבירו זיז שיש ברוחב טפח ומשוך באויר החצר ארבעה טפחים, ולא מיחה בו חבירו, החזיק לאלתר והרי יש לו גם בצדדין רוחב ארבעה טפחים, ואם רצה להרחיב כדי שיהא מרובע ולמטה מן הזיז ארבעה וכו', ולפיכך כשרוצה בעל חצר לבנות תחת הזיז, צריך להניח לתשמיש חבירו תחת הזיז כשיעור הזה שהוא ארבעה טפחים. והר"ם במז"ל [פ"ח מהל' שכנים ה"ג] פסק שאין בעל החצר יכול לבנות באויר חצירו תחת הזיז כלו, אלא אם הניח לו תחתיו גובה אויר עשרה טפחים כדי שישתמש בזיז.
פיסקה. פחות מטפח אין לו חזקה ואינו יכול למחות, אמר רב הונא לא שאנו שאין יכול למחות, אלא בעל הגג בבעל חצר, כשיבוא לבנות תחתיו ולבטל תשמישיו, אבל בעל חצר בבעל הגג יכול למחות, שלא יתלה בו כלום, שלא יציץ ויראה מה שבחצר חבירו בשעה שהוא תולה. אמר רבינו הרב. והר"ם במז"ל [פ"ח משכנים ה"א] כתב ביכול למחות שהמבקש להוציא זיז מכתלו על אויר חצר חבירו כל שהוא בעל חצר מעכב עליו, שהרי מזיקו בראיה בעת שתולה בו ומשתמש בו. וזה הוא הפירוש הנכון שיש לבעל חצר למחות בבעל הגג מתחלה שלא יוציא כלום, אע"פ שאינו חושש שמא יחזיק בו, משום דפרצה קוראת לגנב, שמ(י)א יבוא לתלות בו ויזיקו בראיה. ורב יהודה אמר אפילו בעל חצר בבעל הגג אינו יכול למחות, שלא יוציא זיז על חצירו, אפילו כל שהוא שמא יבוא לתלות בו. דאמר ליה בעל הגג כיון דליכא חזקה ולא חזי לתשמשתא, מאי איכא למימר, חיישת דילמא אתינא למתלא ביה מידי ומזיקנא לך בראיה, כי תלינא מהדרנא אפאי מינך כי היכי דלא נזקינך ותלינא. ורב הונא סבר זמנין דבעיתת, פירוש יכול לומר בעל חצר פעמים שאתה מתירא שמא תפול כשתעמוד על שפת הגג לתלות, ועל כרחך תחזיר פניך ותזיקני בראיה, ואע"פ שאינו ראוי לתשמיש כי אם לתלות בו, לא תוציא. והילכתא כוותיה.
מתניתין לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין. פירוש, השותפין בחצר שכל אחד מהם מכיר את ביתו בה, אבל תרבץ החצר משותף ביניהם לא יפתח אחד מהם חלון לתרביץ החצר, ואם פתח ועיכב עליו חבירו יסתום. לקח בית בחצר אחרת שבשכנות לא יפתחנו לחצר השותפין, ויש לשותפו לעכב עליו, מפני שמרבה עליהם את הפתחים, ומזיק להם בראיה, אע"פ שכבר יש לו פתח בחצר שרואה אותם ממנו. בנה עלייה על גבי ביתו לא יפתחנה לחצר השותפין מפני שמוסיף הוא בהיזק ראיה, כמי שמוסיף עליהם שכנים. אלא אם רצה בונה חדר לפנים מביתו. פירוש, אוקימנא שזה שאמרנו בונה חדר לפנים מביתו חולק חדרו לשנים קא אמר, ובונה עלייה על גבי ביתו ופותחה לתוך ביתו. כלומר, עושה לה ארובה בתקרת הבית ונכנס לה ויצא ממנה מאותה ארובה. אמר הר"ם במז"ל [פ"ה מהל' שותפין ה"ט] מיכאן אתה למד שאחד מן השותפין שהביא אצלו לביתו אנשי בית אחר, יש לחבירו לעכב עליו, מפני שמרבה עליהם את הדרך. וכן השוכר בית לבעל בית אחר והביא עמו קרוביו ומיודעיו לשכון עמו כאחד בבית הרי זה המשכיר מעכב עליו.
גמרא מאי אריא תנן לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפים, אי משום דרבים נינהו ולית ליה לאזוקינהו בראיה אפילו לחצר חבירו נמי לא יפתח, אע"ג דיחיד כי היכא דלא ליזקיה בראיה. ופשטינן, הכי קאמר לא מבעיא לחצר חבירו דלא יפתח משום דיחיד הוא ובאעי לאיצטנועי מהדדי, בתרבץ החצר לא יפתח ואע"ג דמצי פותח למימר למעכב סוף סוף לא קא בעית לאיצטנועי מינאי בחצר, והרי יש לי פתח הבית שאני רואה אותך ממנו בכל עת שארצה, ומה תועיל לך סתימת החלון, קמ"ל דאמר ליה מעכב עד האידנא, קודם שתפתח החלונות בחצר הוא דבעינא לאיצטנועי מינך, כשתהיה עומד עמי בתרבץ החצר. בבית לא בעינא לאיצטנועי מינך כשתכנס בו ותסגור שבזמן שפתח ביתך סגור, עובר אני בכל החצר ואיני חושש. אי נמי מצי אמר ליה כשתכנס בבית איני חושש מלעבור, כי אם במקום הסמוך לפתח הבית, אבל בשאר החצר איני חושש מלעבור, השתא אפילו כשתכנס בבית בעינא לאיצטנועי מינך, שהרי יש לך חלונות שאתה משקיף ורואה מהן ואיני מכיר בך אע"פ שאני נזהר מפתח הבית.
ת"ר מעשה באדם אחד שפתח חלונותיו לחצר השותפין, בא לפני ר' ישמעאל ב"ר יוסי כשמיחה בו חבירו אמר לו החזקתה בני החזקתה, דלאלתר קיימא לך חזקה. בא לפני ר' חייא אמר לו יגעת בני ופתחת לך יגע וסתום, כיון שעיכב עליך חבירך, דלאלתר לא הויא לך חזקה עד דמגליא מילתא מיניה דמעכב דמחל בהזיקיה, כגון שראה ושתק, או שבא וסייע עמו וכיוצא בזה. כמעשה דרב כהנא דאמרינן לעיל [מ"א ע"א].
<h2>דף ס.</h2>
אמר רב נחמן ולסתום, פי', ומי שהיתה חלון מוחזקת ובא חבירו ובנה כנגדה או מצדדיה בלא הרחקה, או שסתמה ושתק בעל החלון אינו יכול לחזור ולערער לפתוח החלון, או להרחיק הבנין, שכיון שראהו בונה ושתק מחל, ולאלתר הויא חזקה, לפי שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק, אלא אם כן מחל.
פיסקה. לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין, מאי טעמא מפני שמרבה עליהם את הדרך, שכיון שנכנס לבית ונכנס לעלייה נמצא כמוסיף שכנים. ויש מי שפירש מפני שמוסיף עליהן אכסניים, וזו היא כמו כן סברת רבינו הרב בפירושו לתחלת הפרק שלפנינו, ולא נראה לי זה מדברי הר"ם במז"ל [פ"ה משכנים ה"ח] שהרי אפילו אין שם דיורין אחרים אלא הוא, ריבוי דרך נמצא ותוספת בהזק ראיה, ומסוף זו השמועה יתבאר מה שאמרנו. והיקשינו, אי הכי סיפא דקתני אלא אם רצה בונה עלייה על גבי ביתו ופותחה לתוך ביתו, והלא מרבה עליהם את הדרך, שנמצאו לו שני פתחים בחצר ונכנס לכאן ולכאן. ופירקנו, אמר רב הונא מאי חדר, שאמרנו במשנה שבונה חדר וכי תעלה על דעתך שבונה חדר בביתו ופותחו לתרבץ החצר אינו כן, לא אמרנו אלא שאם רצה לחלק החדר שבביתו לשנים חולק, שאין כאן ריבוי דרך, כיון שאינו נכנס כי אם מפתח ביתו שהיה לו. ומאי עלייה, ששנינו שבונה עלייה אפתא, והיא עלייה שפתחה בקרקעיתה שהיא תקרת הבית, כמו שביארנו.
מתניתין לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון. פירוש, שותפין שרצו לפתוח לחצירן שני פתחים זה פתח או שתי חלונות, וזה פתח או שתי חלונות, אינן רשאין, לא לפתוח פתח בית זה כנגד פתחו של חבירו, או שיפתח חלון כנגד חלון של חבירו, דהא מזקי להדדי בראיה. ויש מרבותינו המפרשים מי שאמר, שאפילו אותו שיש לו פתח או חלון הפתוח לחצר, ורצה לשנותו מצד זה לצד זה, צריך להזהר שלא יפתחנו במקום שיהיו פתח כנגד פתח, וחלון כנגד חלון משום צניעות.
היה קטן לא יעשנו גדול. מפני שמזיקו בראיה יתר מפתח קטן. אחד לא יעשנו שנים, אע"פ שאינו עושה רוחב השני פתחים כי אם ברוחב פתח ראשון בלבד, מפני שמזיקו בראיה משני פתחים יתר מפתח אחד. אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון. פירוש, כגון שתי חצירות שבין שני צדי רשות הרבים ורשות הרבים עוברת ביניהם.
גמרא מנא הני מילי דלא יפתח פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, אמר ר' יוחנן דאמר קרא [במדבר כ"ד ב'] וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל, מה ראה, ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה כנגד זה כדי שלא יזיקו זה לזה בראיה, וכיון שראה בהם צניעות גדולה אמר ראויין הללו שתשרה עליהם שכינה, וכיון שדן אותם לזכות, והיו חשובין בלבו, מיד ותהי עליו רוח אלקים, שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, שאפילו רשע שעשה טובה אין הקב"ה מקפח שכרו ומשלם לו הוא שכרו בעולם הזה, שנאמר [דברים ז' י'] ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, וכיון ששרתה עליו שכינה, התחיל לספר בשבחן [במדבר כ"ד ו'] מה טובו אוהליך יעקב וגו'.
פיסקה. קטן לא יעשנו גדול, סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא לישוייה בר תמני, דקא שקיל תמני בחצר. פירוש, אם היה רוחב הפתח ארבע אמות לא יעשנו רחב שמנה אמות, שהרי כשיבואו לחלוק יש לו ליטול ארבע אמות כנגד הפתח על פני רוחב הפתח, כמו שנתבאר בפרק ראשון [י"א ע"א], אבל בר תרי לישוייה בר ארבעי שפיר דמי. פירוש, אבל אם היה רוחב הפתח שתי אמות ורצה להרחיבו ולהעמידו על ארבע אמות רשאי הוא, שהרי אינו נוטל ברוחב הפתח כי אם ארבע אמות, ואע"פ שנוטל שמנה אמות כנגד הפתח, ארבע אמות שצריך ליתן לכל פתח לפירוק משאו וארבע אמות שצריך שישארו לו בחצר, שנמצא שנוטל שמנה אמות כנגד הפתח, ובין להרחיב שמנה אמות ובין להרחיב ארבע אמות, שמנה אמות הוא שנוטל, פעמים שרוצה הוא ראובן שיתן השמנה אמות לשמעון כנגד הפתח, ולא יתנם לרוחב הפתח, כגון שיהיה לראובן בית בצד זה הבית של שמעון בקרן זוית, שאם יבוא ליתן השמנה אמות לשמעון ברוחב הפתח לא ישאר לביתו כלום. רבא אמר לאו הינו טעמא דמתניתין, אלא האי הוא טעמא דמצי אמר ליה מעכב, בפתחא זוטא מצינא לאיצטנועי מינך, בפתחא רבה לא מצינא לאיצטנועי מינך. כלומר, בפתח קטן יכול אני להסתר ממך, אבל בפתח גדול איני יכול להסתר ממך, והלכה כרבא.
פיסקא. אחד לא יעשנו שנים, סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא לישוייה תרי בר תרתי תרתי, מפני שצריך ליטול לכל פתח מהם ארבע אמות כנגד הפתח, ונמצא שמפסיד מהחצר ארבע אמות, שלא היו לו מקודם כי אם ארבע אמות בלבד. אבל בר תמני לישוייה תרי ארבעי ארבעי שפיר דמי, שמכל מקום אינו נוטל כי אם השמנה אמות שהיו לו ליטול לרוחב פתחו, ולא הפסיד מהחצר כלום. רבא אמר האי הוא טעמא, משום מעכב למימר ליה בחד פתחא מצינא לאיצטנועי מינך, שלא אשתמש בחצר כנגדו, בתרי פתחי לא מצינא לאיצטנועי מינך, שהרי כשאבוא להשתמש בחצר שלא כנגד אחד מהפתחים אתה רואה אותי מהפתח האחר.
פיסקה. אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח וכו'. פירוש, ומרחיבו אם היה קטן, או עושה אותו שנים אם היה רחב, דאמר ליה לחבריה סוף סוף קא בעית לאצטנועי מבני רשות הרבים, שהרי הם עוברים עליך תמיד, ומה הפרש ביני לביניהם, הילכך אינו יכול לעכב עליו. ואין צריך לומר שאין בני רשות הרבים יכולין לעכב עליו. תוספתא [ב"ב פ"ב ה"ה] אבא שאול אומר לא יפתח אדם חנות כנגד פתח חצר חבירו כדי שלא יהא יושב ורואה מה שבחצר חבירו, שזה היזק קבוע הוא תמיד, שהרי בני רשות הרבים עוברין ושבין, וזה יושב בחנותו כל היום ומביט בפתח חבירו.
מתניתין אין עושין חלל ברשות הרבים, כגון שיחפור ברשותו בורות שיחין ומערות או שום חלל שיכניס תחת רשות הרבים, אע"פ שברשותו הוא, מפני שמזיק לרבים, שפעמים תפחת תקרת אותו חלל, ונמצא שהזיק לרבים. ר' אליעזר מתיר, אם יש באותה תקרה של אותו חלל חוזק כדי שתהא עגלה של עץ שמושכין עליה האבנים בבהמות אחרות מהלכת וטעונה אבנים, ואינן חוששין שמא תפחת. אין מוציאין זיזין וכצוצריות לרשות הרבים. פירוש, מי שהיה כותל חצירו סמוך לרשות הרבים אין מוציא ממנו בנין חלול, כגון שעושין בכותל הסמוך לעין המים כדי לדלות ממנו מן המעין, או אצטבה שבונין לפני החלון הפתוחה לרשות הרבים. ובלשון ישמעאל קורין לכצוצרה רושן. אלא אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא, פירוש, אם רצה להוציא זיזין וכצוצריות לרשות הרבים, כונס כתלו לרשותו ומניח מהקרקע שלו ולחוץ שיעור זיזין וכצוצריות ומוציא, שהרי ברשות הוא מוציא. לקח חצר ובה זיזין וכצוצריות, הרי זו בחזקתה, משום דקיימא לן דטוענין ללוקח כמו שטוענין ליורש, ויש לומר שמא המוכר לתוך שלו כנס, והוציא, ומוקמינן לחצר בחזקתה.
פיסקה. אין מוציאין זיזין וכצוצריות וכו' איכא מאן דאמר [עי' רי"ף] הא דתנן אין מוציאין זיזין וכצוצריות לרשות הרבים, הני מילי למטה מגמל ורוכבו מפני שמעכב העוברים מלעבור, אבל למעלה מגמל ורוכבו מוציאין, והוא שלא יאפיל הדרך על בני רשות הרבים, וזו היא סברת הר"ם במז"ל [פי"ג מהל' נזק"מ הכ"ד].
גמרא ור' אליעזר מתיר, ורבנן זמנין דמיפחית, אותו חלל לאחר זמן. ור' אליעזר לא חייש לאחר זמן, דבתר השתא אזיל. ולית הילכתא כותיה. ולאו אדעתיה דעושה החלל, ואפילו הכי כיון דקא גרים היזקה לרבים, אסיר.
רב אמי הוה ליה ההוא זיזא דמפיק למבוי והוה ההוא גברא דהוה ליה זיזא דמפיק לרשות הרבים, אתא לקמיה דרב אמי אמר ליה זיל קוץ, דהא מזיקת להו לרבים, אמר ליה ומר נמי ליקוץ דידיה דהא מזיקת להו, אמר ליה דידי למבואה מפיק, ובני מבואה מחלי גבאי, ולולי שמחלו לי לא הייתי מוציאו, ואלו היה מבוי מפולש, אע"פ שימחלו לי בני המבוי לא הייתי יכול להוציאו מפני שהוא רשות בני הרבים, דידך לרשות הרבים מפיק, מאן מחיל גבך כלי עלמא לא אתו למחול גבך, ומשום הכי מיחייבת למיקץ.
ר' ינאי הוה ליה אילן נוטה לרשות הרבים, והוה ההוא גברא דאית ליה אילן נוטה לרשות הרבים, הוו קא מעכבי עילויה בני רשות הרבים, משום דהוה מזיק להו ההוא אילן, אתא לקמיה דר' ינאי אמ' ליה קא מעכבי עלוי בני רשות הרבים למיקץ אילן דאית לי נוטה לרשות, אמ' ליה זיל האידנא ותא למחר, שדר ר' ינאי וקצייה לאילן דידיה, למחר אתא ההוא גברא לקמיה אמר ליה זיל קוץ, אמר ליה ומר נמי אית ליה אילן נוטה לרשות הרבים כמה דאית לי, אמר ליה זיל חזי, אי קייץ דידי קוץ דידך ואי לא קייץ לא תיקוץ. מעיקרא סבר ניחא להו לבני רשות הרבים למיתב בטוליה מפני החמה, ולא היה יודע שהוא מזיק להם ומפני זה לא קצצו, כיון דחזא דקא קפדי בני רשות הרבים על הא מילתא דהא קפדי אההוא גברא קצייה. ושאלנו ונימא ליה זיל קוץ דידי ודידך, ואמאי קץ לדידיה, ובתר הכי אמ' ליה זיל קוץ. והשבנו, סבר לה כריש לקיש דאמ' [צפניה ב' א'] התקוששו וקושו וכו'. ובשפת הנהר מניחין מקום פנוי משני שפתות הנהר כרוחב כתפי המלחים שיורדין שם ומושכין את הספינה, וכל אילן הנמצא ברוחב זה קוצצין אותו מיד, ואין מתרין בבעליו, שהרי מעכב מושכי הספינה כתב הר"ם במז"ל [פי"ג נזק"מ הכ"ו].
<h2>דף ס:</h2>
פיסקה. אלא אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא. איבעיא להו כנס כדי שיוציא זיזין וכצוצריות ולא הוציא מהו שיחזור ויוציא זיזין וכצוצריות שהיה רוצה להוציא. ומסקאנא, כנס ולא הוציא יש לו לחזור ולהוציא, ולא אמרי' ד[כ]בר ויתר לבני רשות הרבים. אבל להחזיר כתלים למקומן פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש, ר' יוחנן אמר אינו מחזיר, דסבר לה כרב יהודה דאמר מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו, ובני רשות הרבים כבר החזיקו במקום הכתלים להלך בהם. וריש לקיש סבר הא דרב יהודה היכא דליכא רוחא לבני רשות הרבים היא, אבל הכא הא איכא רוחא טפי משש עשרה אמה שהם שיעור רוחב דרך הרבים כמו שביארנו, וקימא לן כר' יוחנן.
פיסקה. לקח חצר ובה זיזין וכצוצריות הרי זו בחזקתה, אמר רב הונא ואם נפלה, חוזר ובונה אותה כמות שהיתה, דהא הרי זו בחזקתה תנן, ולא מפקינן לה מינה, ואפי' נפלה, וכן הלכה.
<h2>דף סא.</h2>
המוכר את הבית לא מכר את היציע. שהמוכר דבר שיש לו תשמישין לא מכר את תשמישיו, אלא אם כן פירש שמכר לו כל תשמישיו. אע"פ שהיא פתוחה לתוכו. אין אנו חושבים אותה מכלל הבית עד שיפרשו בשעת מכירה. ולא את החדר שלפנים מן הבית, ולא אמרינן כיון שהדירה בבית נשתעבד החדר לבית, אלא בית בפני עצמו הוא חשוב.
ולא את הגג של בית המוכר. בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים. ויש בו ארבע אמות על ארבע אמות, דהוה ליה רשות בפני עצמה, אבל פחות מארבע אינו חשוב והרי הוא בכלל הבית. ר' יהודה אומר אם יש לגג צורת פתח אע"פ שאין המעקה גבוה עשרה טפחים אינו מכור. וכיון שיש לו פתח, מקום חשוב הוא, ולא גמר המוכר להקנותו, ואין הלכה כר' יהודה.
גמרא מאי יציע הכא תרגימו. כלומר, כך פרשו בו, אפתא. פירוש, מקום שעושה אותו להרחיב בו עצמו לתשמיש כדי שימצא מקום מרווח לדירה, כדמתרגמי' [שמות כ"ו ב'] רוחב פותיא. ורב יוסף אמר מאי יציע ברקא חלילא. פי', בנין חלול, כההיא דאמרי' בפרקא קמא דערובין [ט"ו ע"א] ההוא ברקא דהוה בי בר הבו, והוא כמו חדר שעושין סביבות כתלי הבית מבחוץ, כמו שהיה במקדש כדכתיב [מ"א ו' ו'] היציע התחתונה וכו'. וזו היא צורתו, \raster(85-,85-)="Z651;"ויש שעושין כן בתוך עביו של כותל. מאן דאמר אפתא לא מזדבנא כל שכן ברקא חלילה, שאינו עומד באויר הבית כמו אפתא. ומאן דאמר ברקא חלילה לא מיזדבן, אפתא כיון שתשמישה באויר הבית, וכבית היא חשובה מזדבנא, וסוגיין כרב יוסף.
אמר מר זוטרא והוא דהוי היציע רוחב ארבע או יתר, אבל לא הוי רחב ארבע אמות לא חשיב, ומזדבן בכלל הבית. ירושלמי [ה"א] והוא שהיה בה ארבע אמות על ארבע אמות על רום עשרה טפחים, ובלבד במקורה ומגופפת, דאמר רב יוסף שלש שמות יש לו יציע, צלע, ותא.
<h2>דף סא:</h2>
פיסקה. ולא את החדר שלפנים ממנו, ואע"ג דמצר ליה מצרי בראי. פי', ואע"פ דמצר לו הבית במצרים החיצונים שהם אחר החדר, כגון שהיה ביתו של ראובן סמוך לחדר, ואמר לו בית פלוני מכרתי לך, שסמוך לו בית שמעון מן הצפון, ובית ראובן מן המערב, ובית יהודה מן הדרום, ופתוח לרשות הרבים או לחצר. מהו דתימא כל הסמוך למצרים אלו מכר לו, וזה החדר בכלל מכירה הוא, קמ"ל שאין החדר בכלל.
כדרב נחמן דאמר רב נחמן המוכר בית לחבירו בבירה גדולה כגון ארמון של מלכים וכיוצא בו, אע"פ שמצר לו המצרים החיצונים, כגון שהיו רשויות של מוכר מכל צדי הבית, ומצר לו הוא הבית שמכר לו בשכוני הבירה, שהם חוץ לרשויות של מוכר. מצרים הרחיב לו. פי', מצרים שיש בינו וביניהם רוחב כתב לו, ולא קנה הבירה אלא הבית לבדו. ושאלנו היכי דאמי אי דקרו לבית בית ולבירה בירה. פי', אם דרך אנשי אותו המקום שקורין לבית בית ולבירה בירה. פשיטא בית זבין ליה בירא לא זבין ליה. ואע"פ שמצר לו המצרים החיצונים. ואלא דקרו לה לבירה בית כלה זבין ליה. כיון שמצר לו בשכנים שחוץ לבירה. והישבנו, לא צריכה, דרובה מאנשי המקום קרו ליה לבית בית ולבירה בירה, ואיכא דקרו לה לבירה נמי בית, מהו דתימא כלה בירה זבין ליה. דאזלינן נמי בתר מיעוטא, קמ"ל מדהוה ליה למוכר למכתב ליה ללוקח ולא שיירת בזביני אילין קדמאי כלום, ולא כתב ליה, שמע מינה שיורי שייר, וכן הילכתא.
האי מאן דזבין ליה מידי לחבריה. פי', המוכר קרקע לחבירו צריך למכתב ולא שיירת וכו'. ואמרי' בגמרא, המוכר שדה לחבירו בבקעה גדולה שהיא כולה שלו, ומצר לו מצרי הבקעה, ואע"פ שיש שם מעט מקומות שקורין לבקעה שדה, מצרים הן שהרחיב לו, ולא קנה כי [אם] אותה שדה בלבד. ואמרי' וצריכה, לזכור דין הבירה ודין הבקעה, דאי אשמעינן בית, הוה אמינא משום דהא תשמשתא לחוד והא תשמשתא לחוד, כלומ', תשמשתא דבירא לא דמיא לתשמשתא דבית, שהבירה יש בה אוצרות ובית המטבחים ופרדס ובית העצים, אבל שדה ובקעה תשמשתן היא לזריעה, נאמר שקנה כל הבקעה, קמ"ל דלא. ואי אשמעינן שדה בלחוד, הוה אמינא כיון דלא הוה ליה לממצר. פי', משום שלא היה יכול לדקדק מצרי השדה, כיון ששדות כל הבקעה שלו הן, מפני זה מצר מצרים החצונים, ולא קנה הלוקח כל הבקעה. אבל בית, מדהוה למימצריה ברשויות שסביביו, כגון שיאמר לו במזרחו בית העצים, ובמערבו אוצר פלוני, ובצפונו בית המטבחים ובדרומו הפתח פונה לפרדס, וכיון שלא מצר, יש לומר שקנה הבירה כלה, קמ"ל שלא קנה כי אם הבית לבדו. והלכה כרב נחמן.
ההוא דאמר ליה לחבריה ארעא דבי חייא מזביננא לך, הוו ליה תרתי ארעאתא דמקריין דבי חייא. וטען הלוקח ששתיהן קנה, כיון שנקראין ארעא דבי חייא. אתו לקמיה דרב אשי אמ' רב אשי חדא ארעא אמ' ליה, דהא ארעא דבי חייא מזבנינה לך אמ' ליה, תרתי ארעאתא לא אמ' ליה, ולא קנה אלא הפחותה שבהן, שהמוציא מחבירו עליו הראיה וכן כל כיוצא בזה. ואי אמר ליה ארעאתא דבי חייא מזבנינן לך. מעוט ארצות שתים, ואם היו רבות, הפחותות הוא שנוטל מהטעם שאמרנו. ואי אמר ליה כל ארעאתא, אפילו תרתי ותלת ויתר כלם מכורין. לבד מפרדסי ובוסתאני. פי', חוץ מגנות ופרדסים שאינן קרויין שדות, אלא יש להם שם בפני עצמן. ואי אמר ליה נכסי מזביננא לך. אפילו פרדסי ובוסתני הרי הם בכלל המכר, שגם הם נקראין נכסים, לבד מבתי ועבדי שאינן בכלל המכר, ואע"ג דבתי ועבדי נמי מיקרו נכסי כדאמרי' לקמן בפרק (יש נוחלין) [מי שמת (ק"נ ע"ב)], אגב חשיבותיהן היה לו לומ' בהם דבר שמורה שהכניסם בכלל המכר. ואי אמ' ליה כל נכסי, אפילו בתי ועבדי וכל המטלטלין הידועין לו ואפי' התפילין שבראשו בכלל המכר הר"ם במז"ל [פכ"א ממכירה הי"ח].
<h2>דף סב.</h2>
מצר לו מצר אחד ארוך ומצר אחד קצר. כגון שהיתה לראובן שדה בת מאה אורך על מאה רוחב, והיתה במזרחה שדה לוי שמדתה כמדתה, ובמערבה שדה יהודה ושדה יששכר שמדת כל אחד מהן חמשים אמה, ומכר ראובן שדהו לשמעון ואמ' לו מכרתי לך שדי שבמזרחה שדה לוי ובמערבה שדה יהודה, אמ' רב לא קנה שמעון ממצר לוי הארוך שהוא מאה אמה אלא כנגד המצר הקצר של יהודה, שהוא חמשים אמה. אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב ויקנה כנגד ראש תור, כלומ', מסוף מצר יהודה הקצר עד סוף מצר לוי הארוך, כגון זה, \raster(85-,85-)="Z652;"ופי', ראש תור מלשון [שה"ש א' י"א] ותורי זהב נעשה לך, והוא צורת הנזם שעושים הנשים באזניהם, שזויותיו נעשין סמוכות זו לזו בחדוד כגון זה,\raster(85-,85-)="Z653;" לפיכך כל צורה שעושין זויותיה בחדוד נקראת ראש תור. שתיק רב, ולא רצה להשיבם מפני שלא הודה לדבריהם, שלשון השתיקות בתלמוד נופל על שני פנים, או שהודה השותק לבר מחלוקתו מפני שלא מצא טענה להשיבו, או לא שתק אלא מפני שלא חשש לדבריו, ורב כאן לא חשש לדבריהם. ומודה רב שמי שמכר שדה לחבירו והיה מצר ראובן ושמעון מצד אחד באורך מאה אמה, כל אחד מהם חמישים אמה, מדהוה ליה למכתב בשטר המכר, ומצר שמעון כנגד מצר יהודה ולא כתב לו אלא מצר ראובן ושמעון מרוח מזרחית ומצר לוי מרוח מערבית, ומצר לוי אינו מגיע כי אם עד חצי השדה, שמע מינה כנגד ראש תור קאמר ליה והילכתא כרב. נמצא עכשיו, שהמוכר שדה לחבירו ומצר לו מצר אחד ארוך ומצר אחד קצר, אם היה הארוך של איש אחד לא קנה מן הארוך אלא כנגד הקצר, ואם היה של שנים יקנה כנגד ראש תור.
מצר ראובן מזרח ומערב ומצר שמעון צפון ודרום. פי', מי שהיתה לו שדה בתוך שדותיו של ראובן ושמעון, והיה ראובן מקיפה מזרח ומערב ושמעון מקיפה צפון ודרום, צריך מוכר למכתב ליה ללוקח מכרתי לך שדי שמצריה משתי רוחות סמוכות לראובן ומשתי רוחות סמוכות לשמעון, ולא יכתוב לו שדי שאני מוכר לך הרי היא בתוך שדותיהם של ראובן ושמעון, שמא יבוא המוכר לחלוק עמו השדה באלכסון, ויאמר לו זה הוא שמכרתי לך, כגון זה, \raster(85-,85-)="Z654;"או יכתוב לו בפירוש מצר ראובן מזרח ומערב ומצר שמעון צפון ודרום.
<h2>דף סב:</h2>
אמרו קצת מרבותינו המפרשים, ואמרינן בגמרא איבעיא לה סיים לו את הקרנות מהו, כמין גם מהו, באעי רב אשי בסירוגין מהו, תיקו. פי' סיים לו את הקרנות כגון שהיו ארבע שדות של ראובן ושמעון ולוי ויהודה סמוכות לארבע קרנות שדה חצרון הנמכרת, וכתב חצרון לכלב הלוקח מכרתי לך שדי שסמוכה לה שדה ראובן בקרן מזרחית צפונית, ושדה שמעון בקרן צפונית מערבית, ושדה לוי בקרן מערבית דרומית ושדה יהודה בקרן דרומית מזרחית, כגון זה, \raster(85-,85-)="Z657;"מהו, קנה מקרן לקרן בריבוע את כל השדה, או דילמא לא קנה כי אם שני חוטין בשדה מקרן לקרן באלכסון בלבד, כנגד המצרים שמצר לו, כיון שלא סיים לו המצר של כל הרוח. ופי' כמין גם, כצורת אות הגימל, כלומר שלא סיים לו כי אם שתי רוחות מהשדה שמכר לו, כגון שאמ' לו מכרתי לך שדה פלונית שבמערבה שדה ראובן, ובדרומה שדה שמעון כגון זה, \raster(85-,85-)="Z658;"אם קנה כל השדה בריבוע או לא קנה כי אם כנגד השני מצרים. ופי' בסרוגין, כגון שמכר חצרון שדה לכלב והיו לראובן ולשמעון וללוי שלש שדות במזרחה של אותה שדה, וליהודה וליששכר ולזבולון שלש שדות בצפונה, ולבנימין ולדן ולנפתלי שלש שדות במערבה, ולגד ואשר וליוסף שלש שדות בדרומה, ולא סיים חצרון לכלב כי אם חלק חלק מכל רוח ורוח, כגון שכתב לו מכרתי לך שדי פלונית שבמזרחה שדה ראובן ושדה לוי, ובצפונה שדה יששכר וזבולון, ובמערבה שדה בנימין ונפתלי, ובדרומה שדה גד ושדה יוסף. או שלא סיים לו כי אם חלק אחד של איש אחד מכל מצר ומצר, אם קנה כל השדה או לא קנה כי אם כנגד המצרים שמצר לו, ועלתה בתיקו. ופסקו בה קצת מרבותינו הגאונים דלקולא עבדינן, כדקיימ' לן דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע, ותיקום ארעא בחזקת מרה והמוציא מחבירו עליו הראיה. ובהלכות הר"ם במז"ל [פכ"א מהל' מכירה הט"ז], כתוב סיים לו את הזויות בלבד ולא סיים לו המצר של כל הרוח או שסיים לו שני מצרים כמין גם, או שסיים לו חלק חלק מכל רוח ורוח הרי זה לא קנה את כלה, אלא יקנה ממנה כפי מה שמצר לו, וכמו שיראו הדיינים. זה שהוצרכתי לפרש שמועה זו אע"פ שלא כתבה רבינו הרב, מפני שנתקשת לפי דעתי אפי' מהלכות הר"ם במז"ל. ועוד שלא ידעתי מנין יש לנו לדון בה בשודא דדייני.
מצר לו מצר ראשון ומצר ב' ומצר ג', ומצר רביעי לא מצר לו. רב אמר קנה הכל חוץ ממצר רביעי, שכיון שלא כתב לו מצר רביעי לא גמר להקנות לו אותו תלם. ושמואל אמר אפי' מצר רביעי קנה. אמר רבא הילכתא קנה הכל חוץ ממצר רביעי, ולא אמרן אלא דלא מבלע בין המצרים כגון זה, אבל מיבלע מצר רביעי בין המצרים, השלשה שמצר לו בהן השדה המכורה בשטר כגון זה, קנה אותו המצר, אע"פ שלא נזכר. וכי מיבלע נמי לא אמרן דקנה אלא דליכא עליה רכבא דדקלי. פי', בשאין עליו רכב של דקלים, שכיון שאינו חשוב והרי הוא מובלע בין המצרים גמר והקנה ולא הוי נמי בית זרע תשעת קבין, אבל איכא עליה רכבא דדקלי דחשיב, או נמי אי האוי תשעת קבין דחשיבי שדה כדאמרי' בפרקא קמא [לעיל י"א ע"א] בענין חלוקה, לא קנה אע"ג דמיבלע, דכיון דמפקד קפיד (קפיד) בכי האי גונא לא גמר ומקני'.
ואיכא דאמרי אמ' רבא קנה הכל ואפילו מצר רביעי וכו'. אשתכח השתא, דללישנא קמא דרבא לא מצי למקני מהנהו תלתא אנפי, אלא בחד דהינו מיבלע, וליכא עליה רכבא דדקלי. אי נמי בדלא האוי בית תשעת קבין, וללישנא בתרא בכלהו קאני בר בדלא מיבלע ואיכא עליה רכבא דדקלי, או האוי תשעת קבין. ושמעינן מהני תרי לישאני דרבא, דבשדה שמכר בשלשה מצרים לא שייר בהו ולא מידי, דאמ' קנה הכל ואפילו אליבא דלישנא קמא לא אמ' שלא קנה כי אם מצר רביעי בלבד שהוא תלם של מצר, אבל הקרקע הסמוכה לו קנה. ושמעינן מינה דהיכא דמבלע וליכא עליה רכבא דדקלי, ולא האוי תשעת קבין, קנה אפי' ללישנא קמא. לא מיבלע ואיכא עליה רכבא דדקלי והאוי תשעת קבין לא קנה, דהא איכא תרי גיסי דריעותא ללוקח, ובהא אפי' ללשנא בתרא דאזיל בתר טיבותא דלוקח לא קאני, דבכי האי בתר טיבותא דמוכר אזלינן, אע"ג דקי"ל ללישנא בתרא מלישאנא קאמי. מיבלע ואיכא עליה ריכבא דדקלי, לא מיבלע וליכא עליה ריכבא דדקלי דאיכא חדא לטיבותא דלוקח וחדא לריעותא, דללישנא קמא לא קאני וללישנא בתרא קאני, מאי, אתמר להאי גיסא שלא קנה הלוקח, ואיתמר להאי גיסא שקנה.
שודא דדייני. פי', בזה הדבר מסור לדיינים כפי מה שיראו לאיזו דרך דעתם נוטה יעשו. ובכל ספיקי דסלקי ליה בגמרא ולא איפסקת בהו הילכתא בהדיא, דדיינינן דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ולא דינינן בשודא דדייני אלא בדוכתא דפסיק גמרא בהדיה, דדינינן ביה.
אמ' רבא פלגא דאית לי בארעא. פי', מי שהיתה לו חצי שדה ואמ' לחבירו חצי שיש לי בשדה מכרתי לך, פלגא. כלומ', קנה הלוקח חצי השדה כלו, שהרי לא שייר המוכר בממכרו כלום. פלגא בארעא דאית לי. פי', ואם אמ' לו חצי בשדה שיש לי מכור לך, ריבעא. כלומ', לא קנה כי אם רביע שהוא חצי חלקו מהשדה, והרי שייר לו חצי חלקו.
ואמ' רבא מצר ארעא דמינה פליגא פלגא. פי', ואם אמ' לו מצר השדה שממנה נחלקת מכרתיו לך, קנה חציה, דמשמע דלחצאין קאמ' ליה. מצר ארעא דמינה פסיקא. פי', ואם אמר לו מצר השדה שממנה נפסקת, תשעת קבין בלבד הוא שקנה הלוקח שיעור שדה כמו שאמרנו, משום דמשמע פסיקה שנחתכה מקרקע אחרת שהיא גדולה ממנה.
<h2>דף סג.</h2>
אמ' רב יימר בר שלמיה וכו' אמ' ליה אלין מצרנהא. פי', אם אמר לו ואילו מצריה קנה החצי, לתרי לשאני, או שאמ' לו שממנה נחצית. לא אמ' ליה אלין מצראנהא לא קנה כי אם בית תשעת קבין, וכן הלכה.
פשיטא שכיב מרע שאמר יחלוק פלוני בנכסי פלגא יהבינן ליה, לאותו פלוני, דמשמע יחלוק שיחלקו נכסיו לשניים. תנו חלק לפלוני בנכסי מהו. כיון שיש לומ' יחלוק, ושנה ואמ' תנו לא יטול החצי אלא פחות, או אין חוששין מתוספת מלת תנו. אמ' רבה בר קיסי מיהא מתניתא איכא למפשטה, ת"ש דתניא האומ'. כלומ' שכיב מרע שאמ' תנו חלק לפלוני בבור שלי. סמכוס אומר אין נותנין לו פחות מרביע בבור, לחבית אין פחות מחלק משמנה בבור, לקדרה אין פחות מחלק משנים עשר בבור, לטפיח שהיא קערה קטנה אין פחות מחלק מששה עשר בבור. ושמעינן מינה, אמ' רבינו הרב [הרי"ף בסוגיין] דמאן דאמר תנו חלק לפלוני בנכסי סתם דיהבינן ליה ריבעא, כמו הנותן בבור חלק סתם וכו'. פי', בור זה אמ' רבינו הרב בור של מים הוא, אם אמ' תנו חלק בו לפלוני סתם, כיון ששנה ואמ' תנו, משמע שמיעט מן החצי, וכיון שלא אמ' לא לחבית ולא לקדרה ולא לזולתה, דמשמע שפיחת יתר מחצי החלק שיש לו ליטול כשאמר תנו יהבינן ליה רביע שאין דרך בני אדם לומ' חלק סתם על פחות מרביע. ורשאי הקונה הזה ליטול רביע מי הבור להסתפק ממנו כל צרכיו להשקות בהמתו ולרחוץ כליו ולבשל קדירתו ולשתייתו. אבל אם אמ' תנו לו בו חלק לחבית, כלומ', למלאות חביתו נותנין לו חלק אחד משמנה חלקים בבור, מפני שהוסיף שנוי, שהרי מיעט לו השקאת בהמתו, שאין דרך בני אדם להשקות מים בחבית להשקות הבהמה, אלא לצרכיהם, שהבהמה בדלי הוא שמשקין אותה, וכיון שפירש חבית מיעט הדלי. ואם אמ' תנו לו חלק לקדירה, ואע"פ ששנה שנוי שלישי אין פחות מחלק משנים עשר בבור, שכיון שאמ' לקדירה מיעט החבית שהיא לשתיה, שאין הקדרה אלא לבשל. ואם אמ' תנו חלק לפלוני בבור לטפיח נותנין לו חלק מששה עשר חלקים, ואע"פ ששנה שנוי רביעי ומיעט גם מתבשיל קדרה, אין פוחתין לו משיעור זה. נמצא עכשיו שבשני שנויים הראשונים מפסיד חצי מה שהיה ראוי ליטול, שבשנוי ראשון שאמ' תנו הפסיד חצי השמנה חלקים מששה עשר חלק בבור ואינו נוטל כי אם ארבעה חלקים שהם רביע הששה עשר, ובשנוי השני הפסיד כמו כן שני חלקים מהששה עשר שהן חצי הרביע, ואינו נוטל כי אם שמינית הששה עשר. ובשנוי השלישי והרביעי לפי הפסדת השנוי הראשון והשני היה לו ליטול בקדרה שהיא השנוי השלישי חלק מששה עשר. ובטפיח שהוא השנוי הרביעי יפסיד חלק משנים ושלשים, ואמרו שיטול בשנוי השלישי חלק משנים עשר, ובשנוי הרביעי חלק מששה עשר. וזה הוא הטעם שנראה לי בזה כיון שבשנוי ראשון הפסיד ארבעה, כך בכל שנוי מהשלשה הנשארים יפסיד ארבעה, וכיון שאי אפשר שיפסיד הכל שהרי צוה לו שיטול, מכל מקום יטול קצת מהארבעה שיפסיד, ולפיכך נוטל חלק משמנה וחלק משנים עשר וחלק מששה עשר.
ואמ' רבינו הרב [הרי"ף בסוגיין] והני שיעורי דמפרשי בהאי תניא לענין חבית וקדרה וטפיח לא קימינן על טעמיהון שפיר, הילכך לא גמרינן מיניהו לדינא אחרינא, אבל ודאי מאן דאמ' תנו חלק לפלוני סתם בכך וכך ולא פירש כמה הוא החלק נותנין לו רביע כדגמרינן מיהא תניא וכו'. ויש לתמוה מזה הטעם, שיש לומ' באומ' תנו לפלוני חלק סתם שנותנין לו רביע משאר הבריתא. והר"ם במז"ל [פי"א מהל' זכיה ה"ט] אמ' על כלל הארבעה דינין שבזו הבריתא, ואין לומדין מן השיעורין האלו לדין אחר, ואמ' [שם ה"ז] האומ' תנו חלק לפלוני בנכסי יטול אחד מששה עשר, ויש מי שהורה שיטול רביע הנכסים. ואמ' הרב רבינו חננאל ז"ל וקימא לן דהני שמעתתא דרבה בהא בריתא בהקנאת מתנה דיקי, ואין למדין מהם לדינים אחרים, אבל במקח וממכר כענין הזה הדמים מודיעים. ואמ' הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל הא דתניא תנו חלק לפלוני בבור וכו', פירשה רבינו חננאל ז"ל, פי' מבואר ואין לנו בה אלא מה שפירש. ויש מרבותינו הגאונים ז"ל שאמרו כי בור זה בור של יין הוא, וכן חבית וכן קדרה וכן טפיח, וכל זמן שממעט המקנה בכלי ממעט בהקנאה. מיעט מן הבור ואמ' חבית, מיעט לו בהקנאתו ולא הקנה לו אלא (שמין) [שמינית] הבור. מיעט לקדרה לא הקנה לו אלא אחד משנים עשר לבור, לטפיח אחד מששה עשר לבור של יין. כענין הזה פירש[ו] מקצת הגאונים, ומפני שהיא מלאכת שמים כתבנו מה שקיבלנו מרבותינו מפה לאוזן, וכתבנו פירוש הגאונים שראינו. אמ' הרב רבינו חננאל ז"ל וזו היא סברת הר"ם במז"ל ומה שהוספנו אנחנו בביאור פירוש רבינו הרב כמו כן הם מהפירוש שקיבל מרבותי'. הרי נתבאר שהמקנה חלק סתם אין פחות מרביע לדברי הכל, לפי הפירוש שפירש ז"ל.
אמ' ריש לקיש המוכר בית לחבירו ואמ' לו על מנת שדיוטה העליונה שלי דיוטה עליונה שלו. ופי' דיוטה, מה שעל גג הבית כגון עלייה וכיוצא בה, שנמצא שקרקע גג הבית שלו. ובלשון ישמעאל טבקה [תרגום: קומה].
<h2>דף סג:</h2>
ושאלנו למאי הילכתא, כלומ', מה נלמוד ממנה. ואמ' רב זביד יש ללמוד ממנה שאם רצה המוכר להוציא בה זיזין וכצוצריות מאותה דיוטה על כתלי הבית מוציא, ואין הלוקח יכול לומ' לו אם תוציא תרועע הכתלים שלי ויעכב עליו. ורב פפא אמ' זהו שבא ללמדנו, ואע"פ שהדבר ידוע שכיון שהתנה המוכר שדיוטה העליונה שלו שהיא שלו, שאם רצה לבנות עלייה על גבי אותה דיוטה בונה, שהרי בשלו הוא בונה כמו שהיה מקודם. אבל להוציא זיזין וכצוצריות אינו יכול להוציא, שזה שאמ' לו על מנת שדיוטה העליונה אינו אלא אם ירצה לבנות בונה, ואם נפלה יחזור ויבנה בזה בלבד הוא שיועיל לו תנאו, שאלולי תנאי זה היה הלוקח מעכב עליו מלבנות. והילכתא אם רצה להוציא בה זיזין וכצוצריות מוציא, וכל שכן אם רצה לבנות על גבה, שאין שם הקפדה כמו הוצאת הזיזין. דגרסינן בפרק מי שמת [לקמן קמ"ח ע"ב] אמ' רבא אמ' רב נחמן אם תמצא לומר בית לאחד ודיוטה לאחד לא הוי שייור. פי', מי שמכר בית לאחד ודיוטה לאחד אין בעל הדיוטה מוציא זיזין על בעל הבית, לפי שאין לו באויר הבית רשות כלל, שהרי לא שייר לו המקנה על בעל הבית כלום והוא הדין לנותן מתנה.
ובמכירה סתם אם נפל הבית אין בעל העלייה יכול לחזור ולבנות עלייתו, אם חזר בעל הבית ובנה הבית שלו, מפני שנעשה כבית אחד, ובית אחד אין לבעל העליה באוירו כלום, שהרי לא כתב המוכר לבעל הבית קנה עומקא ורומא. ואע"פ שאם נפל הבית אין בעל העליה חוזר ובונה עלייתו, דוקא כשנפל, אבל אם הוא קיים יש לו למוכר לבנות עליה באויר שהוא למעלה מכתלי הבית, לפי שלא קנה לוקח אלא אויר הבית בלבד מן הקרקע עד ראשי הכתלים והתקרה, אם יש על הבית תקרה, נקנה גם עובי הגג, בזמן שאין לו מעקה גבוה עשרה טפחים. אבל האויר שהוא למעלה מן הכתלים או מן הגג, אם רצה המוכר לבנות עליו עליה בונה מפני שהאויר ברשותו הוא. וכן מה שתחת הקרקע ברשותו הוא ואם חפר שם הלוקח בורות של מוכר הן.
אמ' רב דימי מנהרדעא האי מאן דזבין ליה ביתא לחבריה, אע"ג דכתב ליה עומקא ורומא, כלומר, אע"פ שכתב לו והקניתי לך עמקו ורומו, צריך למכתב ליה קני לך מארעית תהומא ועד רום רקיעא, מאי טעמא עומקא ורומא בסתמא לא קאני. פי', צריך לכתוב לו קנה לך מקרקע התהום עד רום הרקיע שהעומק והרום אינו נקנה בסתם. אהני ליה ללוקח עומקא ורומא דכתב ליה מוכר, למקני עומקא ורומא. כלומ', שקנה גם האויר שעל הכתלים מלמעלה ושל מעלה מן הגג, ויש לו לבנות שם כל מה שירצה וגם קנה מה שתחת הקרקע, וכל בורות שיחפור שם הרי הן שלו. אבל אם יש שם בקרקע בור ודות ומחילות שבין המעזבות למעלה עשויין מתחילה, או עלייה בנויה על גג הבית לא קנה אותן, לפי שיש להן שם בפני עצמן כמו שנתבאר במשנה שלפנינו [ס"ד ע"א].
אהני ליה ללוקח כדכתיב ליה מוכר מארעית תהומא ועד רום רקיע למקני בור ודות ומחילות. פי', שאם היה שם בור ודות או מקומות חלולין בין המעזבות קנה הכל. נמצא עכשיו ששלשה פנים יש במכירה זו. אם מכר לו בית סתם ולא כתב לו קנה העומק והרום, שאין לו באויר שעל הגג כלום, ולא בכל מה שיחפור בקרקע, וכל שכן במה שהוא בנוי או חפור. ובשהקנה לו עומקא ורומא קנה אויר הגג, ועובי הקרקע, ויש לו לבנות באויר ולחפור בקרקע, אבל במה שהוא בנוי באויר או חפור בקרקע לא קנה כלם. ובשהקנה לו מארעית תהומא ועד רום רקיעא, קנה כל בנין שעל האויר, וכל מחילות שבקרקע, ואין צריך לומ' לבנות או לחפור. והסימן, בסתם לא אויר ולא קרקע, בעומק ורום, אויר וקרקע. מקרקע התהום, ועד רום הרקיע אפי' בנוי וחפור. יש מרבותינו הגאונים מי שהורה שאפי' התנה המוכר על הלוקח כשמכר לו הבית, ואמ' לו על מנת שדיוטה העליונה שלי שאם רצה לבנות על גבה על כתלי הבית אינו בונה, מפני שיכול הלוקח לומ' לו מרעת לי לאשיתאי, ואינו בונה אלא על גבי דיומדין מפני שהכתלים כתלי הלוקח הם, עד שיתנה המוכר עליו בפירוש שיבנה על גבי הכתלים דהוה ליה תנאי שבממון ותנאו קיים. והגאונים והר"ם במז"ל [פכ"ד מהל' מכירה הט"ז] כתב המוכר בית לחבירו, ואמ' לו על מנת שדיוטה העליונה שלי, הרי זו שלו. ואם רצה להוציא בה זיזין מוציא, ואם נפלה חוזר ובונה אותה ואם רצה לבנות על גבה בונה כשהיה מקודם. תראה שזה הגאון לא הצריך לדיומדין כלל, מכלל שיש לו לבנות על גבי הכתלים, וכן הוא לשון התלמוד שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה. וכן נראה מפני שנשתעבד אויר של כתלי עלייה למוכר לבנות עליהן, ואין מפקיע שעבודו מהן לא בשהתנה הלוקח על המוכר שלא יבנה על גבן, אלא על גבי דיומדין שבתנאי הזה פקע שעבודו.
<h2>דף סד.</h2>
מתניתין ולא את הבור ולא את הדות, אינם בכלל מכר הבית. אע"פ שכתב לו עומקא ורומא, שהרי יש להם שם בפני עצמן, והמוכר לא כתב לו מארעית תהומא ועד רום רקיעא, כמו שביארנו [לעיל ס"ג ע"ב]. וצריך המוכר ליקח לו דרך, מן הלוקח שיכנס ממנו לבור או לדות שלו ששייר, שהרי לא שייר מפני הקרקע שמכר כלום, דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים, אינו צריך ליקח לו דרך. שכיון ששייר בור ודות וכיוצא בהן שייר כמו כן הדרך שיכנס ממנה להן, שאין אדם עשוי ליטול מעותיו ויפרח באויר. ומודה ר' עקיבא בזמן שאמ' לו מוכר ללוקח חוץ מאלו, שאינו צריך ליקח לו דרך, שכיון שאמ' לו חוץ מאלו שייר גם את הדרך, שזה כאומ' על מנת שדיוטה העליונה הוא שהיא שלו. מכרן לאחר. פי', זה שאמ' מכרן לאחר אינו רוצה לומ' שזה המוכר מכר זה הבור או הדות ששייר, שר' עקיבא אומ' אין הלוקח ממנו צריך ליקח לו דרך, שזה לא יתכן, שהרי המוכר אין לו דרך ומנין יזכה בה הלוקח, הפלגת הלוקח שיהיה כמוכר. ואינו מדבר אלא במי שמכר בור או דות שברשותו קודם שימכור רשותו, שיש ללוקח ממנו דרך ליכנס בחצר המוכר עד הבור או הדות וימלא. וחכמים אומרים צריך ליקח לו דרך, כטעמיהו.
<h2>דף סד:</h2>
גמרא במאי קא מפלגי ר' עקיבא סבר מוכר בעין יפה מוכר. וכיון שמכר לו חצר או בית שיש בהן בור או דות ושייר אותם במכירתו, כמו שאמרנו כל פני הקרקע מכר, ולפיכך צריך ליקח לו דרך. ורבנן סבירי מוכר בעין רעה מוכר ושייר אף הדרך.
<h2>דף סה.</h2>
איתמר אמ' רב הונא אמ' רב הלכה כדברי חכמים, ושמואל אמ' הלכה כר' עקיבא. אמ' ליה רבינא לרב אשי, רב ושמואל אזדי לטעמיהו. כלומר, יצא טעם דבריהם ונתבאר שזו היא סברתם ממקום אחר, מלשון [דניאל ב' ה'] מילתא מני אזדא, דאמ' רב נחמן אמר שמואל בפרק השותפין [לעיל ז' ע"ב] האחין שחלקו הרי הן כלקוחות, שלקחו קרקעות של איש אחד זה קנה שדה זו ובית זה וזה קנה ממנו שדה זו ובית זה, אין להם דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא סולמות זה על זה, שכיון שחלקו נחלקו הרשויות, ואע"פ שכלן רשות אחת היו למורישין או למוכר והיו משתמשים בכל. והזהרו בהן שהלכות קבועות הן, כהלכה למשה מסיני.
אמרינן בגמרא ורב אמר יש להם, אמ' ליה רב נחמן לרב הונא הילכתא כוותין או הילכתא כוותיכו, אמר ליה הילכתא כוותיכו דמקרביתהו לבי ריש גלותא דשכיחי דייני. פי', הלכה כשמואל רבך ולא כרב, שהוא ר', לפי שאתם קרובים מראש גולה שבבבל יתר ממנו, ורגילין אתם בבתי דינים, כמו שנתבאר בסנהדרין בפרק ראשון [ה' ע"א].
איתמר שני בתים זה לפנים מזה שניהם במכר שניהם במתנה. כלומ', שמכר אותן בעליהם לשנים לזה אחד ולזה אחד, או שנתן אותן לשנים במתנה, אין להם דרך זה על זה, בשמכר אותם או נתן בבת אחת או שמכר או נתן החיצון וחזר ומכר, או נתן הפנימי. וכל שכן חיצון במתנה ופנימי במכר שאין לפנימי דרך על החיצון. חיצון במכר ופנימי במתנה מאי, סבור מינה דאין להם דרך זה על זה, ודחינן, ולא היא, מאי שנא מיהא דתנן בסוף פרקין [ע"א ע"א] גבי הלוקח את השדה, שלא קנה לא את הבור ולא את הגת, ולא את השובך, ואמרי' בד"א במוכר אבל בנותן מתנה קנה את כלן, אלמא מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב, הכא נמי מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב, ויש לפנימי שהוא במתנה דרך על החיצון שהוא במכר, בשהקנה הפנימי וחזר והקנה את החיצון, כיון ששייר החיצון לפנימי בין שהקנהו במכר בין שהקנהו במתנה, מאותה שעה שנקנה הפנימי קודם לחיצון, זכה הפנימי בדרך על החיצון, כר' עקיבא שאמר שהמוכר בעין יפה הוא מוכר. ובחיצון במכר ופנימי במתנה, אי אקני ליה לחיצון והדר אקני ליה לפנימי, מכי אקני ליה לחיצון ושייר הפנימי לפניו, מההיא שעתא זכה לו החיצון בהסרת הדרך מעלין, מטעמיה דר' עקיבא, כדאמרינן.
מתניתין המוכר את הבית מכר את הדלת מפני שהיא קבועה בו. וקימ' לן דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. אבל לא את המפתח. פי', בגמרא אוקימנא דהא מתניתין דלא כר' מאיר היא, ואע"ג דכל סתם מתני' ר' מאיר היא שאמ' משום ר' עקיבא רבו, ואיכא למימר הכא דבמפתח שאין המנעול שלו קבוע בדלת זו עסקינן, כגון המנעול שנקרא בלשון ישמעאל קפל, שהיום נועל בו דלת זו ולמחר נועל בו דלת אחרת, וכיון שאין תשמיש המנעול הזה קבוע בדלת זו, שנינו אבל לא את המפתח, דאי במנעול קבוע בדלת, כגון, שנקרא בלשון ישמעאל פלג מכר את המפתח, דהא תשמיש הדלת הוא, כדתנן לקמן [ע"ח ע"ב] מכר את הכרם מכר את הקנים שבכרם, דהא תשמישי כרם נינהו, אע"פ שאינן קבועין בארץ. הכא אמרי רבנן אע"פ שהמנעול קבוע בדלת והמפתח תשמיש דלת זו הוא, לא מכר את המפתח, שהרי אינו קבוע בדלת דלא כר' מאיר.
מכר את המכתשת הקבועה בארץ, כגון מכתשת של אבן שקובעין אותה בארץ כדי לכתוש בה הדברים הגסים. אבל לא את המכתשת המיטלטלת, שכיון שאינה קבועה לא אמרינן בה הרי היא כקרקע.
מכר את האצטרוביל אבל לא את הקלת. פי', אצטרוביל הרחים התחתונה. ופי' קלת, הכלי שמקבל את הקמח היוצא מהרחים, כמו שביארנו בפרק לא יחפור [לעיל כ' ע"ב] וכיון שהוא מיטלטל ואינו מחובר לקרקע אינו בכלל המכר. מכר תנור מכר כירים. פי', כירים מקום שפיתת שתי קדירות ונותן האש תחתיהן כאחד כמו שנתבאר במסכת שבת בפרק שלישי [ל"ח ע"ב]. ובזמן שאמ' לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כלן מכורין, שהרי לא שייר לעצמו כלום, אלא גמר והקנה הכל בין דברים שהן בכלל מכירה בין דברים שאינן בכלל מכירת הבית כמו שאמרנו.
<h2>דף סה:</h2>
גמרא, ת"ר, המוכר את הבית מכר את הדלת, ואת הנגר ואת המנעול. פי', נגר הבריח שמבריח מן הכותל אל הכותל אחורי הדלת כשסוגרין בו, ונקרא בלשון ישמעאל מעראץ', והוא שיהיה קשור בדלת או בכותל שאינו מיטלטל, דדומיא דדלת בעינן, שהרי המפתח כיון שאינו קבוע בדלת או בכותל אמרנו שאינו בכלל מכירת הבית. בין כך ובין כך. פי', בין שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו ובין שלא אמ' לו. לא מכר לא את הבור ולא את הדות ולא את היציע עד שיכתוב לו מארעית תהומא ועד רום רקיעא כמו שביארנו [לעיל ס"ג ע"ב].
ת"ר צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה, קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה. פי', כיון דקימ' לן דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, אתא לאשמועינן דלענין מכירה הוא דאמרינן הכי, אבל צנור שחקק בו מקום כדי לקבל בו צרורות המתגלגלין במים כדי שלא ירדו עם המים, אם היה צנור של עץ וחפר בו כל שהוא, אע"פ שחברו בקרקע אינו כקרקע, אלא כלי הוא ופוסל את המקוה במים שיורדין ממנו למקוה מפני שהוא כלי שנעשה לקבלה, והואיל והיתה עליו תורת כלי כשהיה תלוש הרי זה פוסל. אבל אם קבעו בקרקע ואחר כך חקק בו בית קיבול אינו פוסל, שכיון שהוא מחבר לקרקע הרי הוא כקרקע ונמצא שבקרקע הוא חופר. ואם היה צנור של חרש אינו פוסל עד שיהיה בחקק כדי לקבל רביעית, ואע"פ שנתמלא המקום החקוק בצנור צרורות והיו מתחלחלין בתוכו הרי הוא בפסולו ואינו כסתום. ואם ירד לתוך זה החקק עפר וסתמן ונגבם הרי זה כשר, כיון שאינו מתרועע בצרורות כמו שנתבאר בפרק רביעי ממסכת מקוות [משנה ג']. וכל כלי שנעשה לקבלה שנפלו מים מתוכו למקוה פסלוהו, לפי שהן שאובין, אבל אם לא נעשה לקבלה אינו פוסל. ושלשת לוגין מים שאובין פוסלין בין שנפלו מכלי אחד בין שנפלו משנים או משלשה כלים, אם נפלו לפחות מארבעים סאה נפסל הכל ונעשו מים שאובין. וסילון שהוא צר מיכאן ומיכאן ורחב מן האמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה, כמו שנתבאר במקומו.
<h2>דף סז.</h2>
מתניתין. המוכר את החצר סתם, ואמ' לו מארעית תהומא ועד רום רקיעא. מכר בתים בורות שיחין ומערות, שאלו כמו כן דרך בני אדם לעשותן בחצר, ונמצא שהם מכלל החצר. אבל לא את המטלטלין ואע"פ שאותן מטלטלין מתשמישי החצר אינן בכלל מכירה. ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כלן מכורין. שהרי גמר והקנה הכל. בין כך ובין כך. פי', בין שאמ' לו היא וכל מה שבתוכה, בין שלא אמר לו, לא מכר לא את המרחץ ולא את בית הבד שבחצר, לפי שאין דרך החצירות להיות בהן מרחצאות ובית הבדין, ולא מכר לו אלא חצר כחצרות דעלמא. ויש מי שאומר [עי' רשב"ם] שאם מכר לו את הבית והיה בו בור או דות לא נמכרו עמו, לפי שאין דרך הבתים בכך. ויראה לי, שאין זה אלא בשלא אמ' לו מארעית תהומא ועד רום רקיעא, שהרי אמרנו למעלה [לעיל ס"ג ע"ב] במאן דזבן ביתא לחבריה אהני מארעית תהומא ועד רום רקיעא למבני בור ודות ומחילות.
ר' אליעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא אוירה של חצר, אבל הבתים אינן בכלל מכירה. ובגמרא אמרינן היכא דאמ' ליה דירתא, כלי עלמא לא פליגי דבתי משמע דדירתא מלשון דירה היא, ודירה אינה בחצר בלבד בלא בתים. כי פליגי דאמ' ליה חצר, דר' אליעזר סבר אוירה משמע, ולא קנה כי אם החצר בלא בתים, ורבנן סברי, כחצר המשכן, דהא לא מיקריא חצר אלא במשכן דאית ביה, הילכך אפי' הבתים נמי בכלל המכר הם, ואין הלכה כר' אליעזר.
גמרא. ת"ר המוכר את החצר מכר בתים החיצונים ובתים הפנימים שבהן. ובתי החיסלאות. פי', קרקע שעפרה חול שעושין ממנו כלי זכוכית. וחנויות הפתוחות לתוכה נמכרות עמה, שכיון שהם לדריסת בני החצר הרי הם בכלל החצר. ושאינן פתוחות לתוכה אין נמכרות עמה, כיון שאין תשמישתן באותה חצר אלא ברשות הרבים. פתוחות לכאן ולכאן, כלומר פתוחות לחצר ולרשות הרבים. אילו ואילו. כלומ', בין הפתוחות לה לבדה בין הפתוחות לה ולרשות הרבים נמכרות עמה. ר' אליעזר אומ' המוכר את החצר לא מכר אלא מילוסה של חצר. פי', ריוח החצר, כמו שאמרנו במשנה אוירה של חצר.
אמ' מר פתוחות לכאן ולכאן אילו ואילו נמכרות עמה, ומקשינן והא תאני ר' חייא אילו ואילו אין נמכרות עמה. ופרקינן הא דרוב תשמישתיהו לגאו, והא דרוב תשמישתיהו לבר. פי', אם רוב תשמיש אותן החנויות לחצר נמכרות עמה, ואם רוב תשמישן לחוץ אין נמכרות עמה, וכן הלכה.
אמ' רב' אמ' רב נחמן מכר לו חלסית ומצולה. פירוש, מצולה קרקעית הנהר שמוציאין ממנו כסף וזהב, כדאמרינן בפרק קמא דמגילה [ו' ע"ב] איטליא של יון זה כרך גדול של רומי, והוא שלש מאות פרסה על שלש מאות פרסה, ושלש מאות וחמשה וששים שווקים יש בה כמנין ימות החמה, וקטן שבכלן של מוכרי עופות והוי ששה עשר מיל על ששה עשר מיל, והמלך סועד בכל יום באחת מהם, והדר בה אע"פ שלא נולד בה, נוטל פרס מלפני המלך, והנולד בה אע"פ שלא דר בה נוטל פרס מלפני המלך, ושלשת אלפים מרחצאות יש בה חמש מאות מעלין עשן חוץ למדינה. צד אחד ים וצד אחד הרים וגבעות, צד אחד מחיצה של ברזל, וצד אחד חלסית (למצולה) [ומצולה]. מכאן יש ללמוד שמצולה לשבח היא, כמו שכתבנו ממה שפירש הרב רבינו חננאל ז"ל, ואינו אגם מים כמו בריכה שבחצר שהיא ראויה לשרות בה פשתן או להקבץ שם מים להשקות גנתו.
<h2>דף סז:</h2>
החזיק בחלסית קנה מצולה במצולה קנה חלסית. ואע"פ שהחלסית גבוהה והמצולה עמוקה, כיון שהחזיק באחת מהן קנה האחרת. וזהו מה שכתב הר"ם במז"ל בהילכותיו [פ"א מהל' מכירה הי"ט] ואפי' היתה אחת מהן הר גבוה, והשניה מצולה. פשיטא, דהא אמ' שמואל המוכר עשר שדות בעשר מדינות, כיון שהחזיק הלוקח באחת מהן קנה כלן, אלא מהו דתימא התם הוא דאיכא למימר דסדנא דארעא חד הוא, כלומ', אף הקרקע ועקרו אחד הוא, מלשון סדן השקמה שהוא שורש השקמה כמו שיתבאר [לקמן ע"א ע"א], אבל הכא הא תשמישתיה לחוד והא תשמישתיה לחוד, ואע"פ שהחזיק בחלסית לא קנה מצולה, וכן במצולה לא קנה חלסית קמ"ל דלא, אלא כיון שהחזיק באחת מהן קנה האחרת.
מתניתין. המוכר את בית הבד, מכר את הים. פי', מכר את האבן העגולה שבונין אותה בקרקע בעיגול ומסבבין עליה הבנין סביב סביב לה, ועליה טוחנין הזתים, והיא הרחים התחתונה. ואת הממל. פי', הרחים העליונה, והיא אבן עגולה נקובה שמכניסין בה עץ ומכניסין קצת אותו עץ בקורה שמעמידין בים, ומסבבין אותה בקצת אותו עץ, וטוחנין את הזתים והיא הרחים העליונה כך פרשו קצת מרבותינו המפרשים [עי' רשב"ם]. והר"ם במז"ל כתב בהלכותיו [פכ"ה מהל' מכירה ה"ז] ומכר את הכלים שנותנין בהם הזתים הכתושים והן המפריכות. וזהו הפירוש הנכון, שהרי כשנפרש ממל רחים העליונה, נמצא שיש חלוקה בין תנא קמא לרבנן, שאמרו לפנינו מכר את הסירים ואת היקבים ואת המפריכות מכר את הרחים התחתונה אבל לא את העליונה, הרי נתבאר שמפרכתא שפירש התלמוד בממל, אינה הרחים העליונה. ואת הבתולות. פי' כתב הר"ם במז"ל [שם] שהן כלונסות של ארז שסומכין בהם בעת טחינת הזתים, וסמא הוא העץ שמכניסין בו ראש הקורה שבים כדי להעמידה, והעץ שמכניסין קאתו בנקב הרחים העליונה, ובקצת הקורה העומדת שאילו הם מעמידי הקורה שהרחים העליונה סומכת עליה, שהעץ העליון שנכנס בו ראש הקורה הוא שמעמידה, והעץ שנכנס בנקב הרחים ובקורה הוא שמכינה לסיבוב ומעמידה. והרב רבינו יוסף הלוי ז"ל פי', כלונסות של ארז שמכניסין אותן תחת הקורה, ומעמידים אותה עליהם בשעה שמגביהין אותה מעל הקופות של זתים. אבל לא מכר לא את העבירים והן לוחין ועצים שנותנין אותן על הקופות של זתים הכתושים, ועל הענבים הדרוכים כדי שתרד הקורה עליהם, והם כובשין את הקופות לסחוט ולהוציא מה שבהן. ולא את הגלגל. פי', העץ שיש בו נקבים והוא מגולגל, ומכניסין באותן הנקבים עמודים ומגלגלין אותו עץ, ובו מעלין את הקורה מעל הקופות ובו מורידין אותה. ולא את הקורה שסוחטין בה, ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כלן מכורין. ר' אליעזר אומר, המוכר את בית הבד מכר את הקורה, אע"פ שלא מכר לא את העבירים ולא את הגלגל, כיון שמכר סתם שעיקר בית הבד היא הקורה ואין הלכה כרבי אליעזר.
גמרא. ים טלפחא. כלומ', האבן שעושין עגולה כעדשה, ובונין אותה על אצטבה וטוחנין עליה, תרגום עדשים [בראשית כ"ה ל"ד] טלפחי. ובלשון ישמעאל קורין לה אל עדסה. ממל מפרכתא. פי', הכלים שנותנין בהם הזתים הכתושים והם הקפיפות שנעשין בעיגול, ומניחין אותן בגת זו על גבי זו ומורידין עליהן הקורה, ומיד מתפרק השמן מהגפת. בתולות אמ' ר' יוחנן כלונסות של ארז שמעמידין בהן את הקורה. פי', כלונסות עצים ארוכים כקנה של רומח, כדאמרי' בראש השנה בפרק שני [כ"ב ע"ב]. תרגום ושקופים שלשה טורים [מ"א ו' ד'] וכלונסן תלתה סדרן. גלגל חומרתא, כלומ', קורה עגולה שיש בה נקבים שמעלין בהן הקורה בעמודין שמכניסין באותן נקבים שאמרנו, או שמורידין אותה בהם כמו שאמרנו. והני ראשי הגלגל הזה הן נכנסין בתוך נקבים שבראשי הקורות המחוברות לאבן הגדולה שתולין אותה בראש קורת בית הבד, כדי להכבידה על הקפיפות לסחוט מה שבהן היטב. ופי' גלגל בלשון ישמעאל אל מגזל.
ת"ר המוכר את בית הבד מכר את הסירים. פי' הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל שהוא הבור שיורד אליו השמן היוצא מן הזתים, בשעה שנכבשין תחת הקורה, ואת היקבים, בור שיורד אליו היין בשעה שנדרכין הענבים, ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כלן מכורין. בין כך ובין כך לא מכר את העבירים ולא את הגלגל ולא את הקורה ולא את השקין ולא את המרצפין. ופי' עבירין, בלשון ישמעאל מכאבס [תרגום: מכבשים], ושקים ומרצפין הם לתשמישי בית הבד שמביאין בהם הזתים לבית הבד, ואעפ"כ כיון שמטלטלין אינן מכורין. ופי' מרצפין, שקים קטנים מחוברין מצד פיהם, ובהם נותנין הסוחרים את ממונם וסוגרים אותם וחותמין על פיהם, כי הא דתנן בפרק המוציא [שבת פ' ע"ב] אדמה כחותם המרצופין, ובלשון ישמעאל קורין לו אל כ'רג, וכמו כן עושין שקים קטנים לתשמיש בית הבד.
מתניתין. המוכר את המרחץ לא מכר את הנסרים. פירוש נסרים לוחין של עץ שנותנין אותן על השיש של מרחץ לישב עליהן מפני חום הריצפה, כדתנן בכלים בפרק שנים ועשרים [משנה י'] נסרים של בית המרחץ ששיגמן [עי' רשב"ם]. ויש מי שפירש [רמב"ם בפי' המשנה], נסרים שמניחים עליהם בגדיהם כשפושטין אותם מעליהן במרחץ, או נסרים שנעשין כמין שכבה מקנים או מחצב וכיוצא בהן שנותנין עליהם הבגדים ומעשנין תחתיהם בקטורת. ואמ' הר"מ במז"ל [בפי' המשנה בכלים] ששמו נודע במצרים בלשון ישמעאל אל מנשל. ולא את הספסלים. פי', כסאות קטנים שיושבין עליהם בחצר של מרחץ כשהן לבושין. ולא את הוילאות. פי', סדינין קטנים כעין מפות שקושרין על מתניהם בבית המרחץ כשפושטין בגדיהם כדי שלא לישב ערומים, ובלשון ישמעאל קורין לוילון סתארה. ובהלכותיו כתב [רמב"ם פכ"ה מהל' מכירה ה"ט] שהוילאות הם שמסתפגין בהם. ובזמן שאמ' המוכר ללוקח מכרתי לך המרחץ הוא וכל מה שבתוכו, הרי כלן מכורין. כיון שפירש ולא מכר סתם. בין כך ובין כך לא מכר את המגורות של מים, כגון בריכות המספיקות מים למרחץ שהמים אגור בהם, כדכתי' [יואל א' י"ז] נהרסו ממגורות, שהן אוצרות שאוצרין בהם דבר שרוצים לאצור בהם. ולא את האוצרות של עצים. כלומ', בתים שנעשו לכנוס בהם עצים שמדליקין במרחץ, שאילו מקומות בפני עצמם הם, ואינן בכלל המרחץ.
גמרא. ת"ר המוכר את המרחץ מכר את בית הנסרים ואת בית היקמים. פי' יקמים, כלים של עץ שמשתמשין בהן בבית המרחץ שנותנין בהן מים ונותנין לפני כל אחד ואחד מאותן שנכנסים לרחוץ, ובלשון ישמעאל קורין להם אקבאק. ואת בית הספסלים ואת בית הוילאות שהבתים האלו הם המרחץ, אבל לא נסרים עצמם וכו'.
<h2>דף סח.</h2>
ההוא דאמ' ליה לחבריה בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך, הוו ליה הנהו חנותא אבראי דשטחי בהו שומשי. פי', היו לו חוץ לבית הבד חנויות ששוטחין בהן השמשמין הנטחנין. אתא לוקח לקמיה דרב יוסף למתבע להנהו חנואתא, אמ' ליה, תניא בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך הרי כלן מכורין, אמ' ליה אביי, והא תאני ר' חייא אין כלן מכורין, אמ' רב אשי חזינן אי אמ' ליה בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך ואילין מצרניה. פי', ואלו מצריו של מרחץ, והיו החנויות מובלעות בתוך אותן המצרים, כיון שאמ' לו וכל תשמישיו קאני, שבלשון הזה אין אנו אומרין מצרים הוא שהרחיב לו. אבל אם אמ' לו בית המרחץ וכל מה שבתוכו אני מוכר לך, אפי' מצר לו מצרים החיצונים לא קנה בריכות המים ולא בית אוצרות של עצים, דקימא לן דמצרים הרחיב לו כשמכר לו בלשון הזה. אבל דברים שהן חוץ למצר, ודאי אינן נמכרין אלא בפירוש, או שיאמר לו וכל תשמישיו אני מוכר לך. אמ' הר"ם במז"ל [פכ"ה מהל' מכירה ה"ח] הרי כלן מכורין ואע"פ שהן חוצה, וכן כתב כמו כן אם מצר לו המצרים שלהם, כלומ', המצרים של חנויות קנה הכל, והלכתא כרב אשי.
מתניתין. המוכר את העיר מכר בתים בורות שיחין ומערות ומרחצאות, שבאלו וכיוצא בהם הוא שנקראת עיר. ושובכות, פי', מגדלים שמקננים בהם העופות. תרגום [ירמיה מ"ח כ"ח] והיו כיונה תקנן בעברי פי פחת, והיו כיונה דשבקה פום שובכה. ובית הבדים ובית השלחין שבה. ובפירוש המשנה פי' הר"ם במז"ל שבית השלחין הם המקומות שנמשכין מהם המים להשקות השדות של עיר. ובגמרא אמרינן מאי שלחין גנוניאתא. כלומ', גנות דכתיב [שה"ש ד' י"ב] שלחיך פרדס רמונים. ואמרי' בגמרא [ע"ב], וכן ביברין של חיה ועופות ודגים שפניהם כנגדה, אע"פ שהן רחוקין ממנה. והחורשין המוקצין לה והשדות הידועות לה נמכרין עמה. ופי' ביברין, מקומות שמגדלין שם העופות, כגון בתים ובורות וכיוצא בהן. ופי' חורשין, היערים, תרגום [דברים ט' ה'] ואשר יבוא את רעהו ביער, ודיעול עם חבריה בחורשא. אבל לא את המטלטלין, ובזמן שאמ' לו היא וכל מה שבתוכה הרי כלן מכורין, אפי' היו בה בהמה ועבדים שהם בעלי חיים. ובגמרא אמרינן מאי אפי'. ופשטינן, אפי' תימא עבדא כמקרקעא דאמי שאני מקרקעא דנאיד ממקרקעא דלא נאיד. כלומ' שנוי יש בין קרקע המטלטל לקרקע שאינו מיטלטל. ואמרינן נמי בין כך ובין כך לא מכר את שיריה, ושאלנו מאי שיריה, והישבנו פסקי באגי. כלומ', המקומות שהם סוף תחום שדותיה. ולא את החורשין המוקצין ממנה, אבל החורשין המוקצין לה הרי הם מכורין. ולא את החלק שיש לה בים ולא את החלק שיש לה ביבשה. ולא את ביבר[י] חיה ועופות ודגים שאין פניהם כנגדה. רשב"ג אומ' המוכר את העיר מכר את הסנטר. פי', אמרי' בגמרא מאי סנטר. ופשטנו, הכא תרגימו בר מחוניאתא, כלומ', שומר העיר כדאמרי' בפרק הזורק גט [גיטין פ' ע"ב] וחכמים אומ', אפי' לא כתב גט אלא לשם סנטר שבעיר הרי זו מגורשת.
ואמ' רשב"ג שהמוכר את העיר מכר את העבד שהוא באקי במחנות אותה העיר, שמכיר שדותיה משדות אחרות ויודע עד אן מגיע החומה, וכל שדה ושדה ביד מי היא, ומי הוא העריס שלה. וכך אמ' רשב"ג לתנא קמא אע"פ שלא מכר לו את העבדים כשמכר לו סתם, ולא אמ' לו היא וכל מה שבתוכה מכר את הסנטר, לפי שהעיר צריכה לו כדי להודיע לבעל העיר ענייני העיר כמו שאמרנו, ואין הלכה כרשב"ג.
<h2>דף סח:</h2>
ואת הקנים שבכרם שהן לצרכו. פירוש, אמרי' בגמרא קנים מאי עבידתיהו, ופשטינן אמרי דבי ר' ינאי קנים המחולקין שמניחין תחת הגפנים. כלומ', הקנים שמסירין הקליפה שלהן כדי שלא תגיע להם לחלוחית וירקבו, ועושין מהן כמין שכבה, ומעמידין אותה תחת הגפנים כדי שיהיו האשכולות מונחין עליהן, ולא יגיעו לארץ ויתלכלכו בעפר. והר"ם במז"ל [פכ"ו ממכירה ה"ב] כתב ומכר את הקנים החלקים המונחין תחת הגפנים כדי להעמיד את הכרם מפני שהן לצרכו.
ואת התבואה המחוברת לקרקע. פי', אמרי' בגמרא פשיטא דהא כל המחובר לקרקע כקרקע הוא. ופשטינן לא צריכה אע"ג דמחזיא למקצר. כלומ', אע"פ שנתבשלה כל צרכה ועומדת ליקצר שאעפ"כ נמכרה בכלל השדה. ואת מחיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע. פי', שאם היה בה מקום שהוא מוקף בקנים והיה בו פחות מבית רובע קב, כיון שאינו חשוב ואין לו שם בפני עצמו הרי הוא בכלל מכירת השדה. ואע"פ שהוא מסוייג בקנים עבים וחזקים, לא חלקה רשות לעצמה.
ואת השומירה העשויה בטיט. פי', סוכת שומרי גנות ופרדסים שעושין מקנים וכיוצא בהן ונותנין עליהן טיט מלמעלה, שאע"פ שאינה קבועה אלא מיטלטלת ממקום למקום, כיון שהיא בשעת מכירה קבועה בארץ אינה כמטלטלין שאינן מכורין בכלל השדה, מפני שאין לה שם בפני עצמה ואינה חשובה. ואת החרוב שאינו מורכב. פי', אילן חרוב שעדין הוא בבחרותו, ואינו חשוב כל כך, שאין מרכיבין אותו ממינו שהוא מובחר ממנו עד שיזקין, ויהיה לו שם בפני עצמו, אבל בקטנותו בטיל הוא לגבי שדה, כך פירשו קצת מרבותינו המפרשים. והר"ם במז"ל אמ' בפי' המשנה שחרוב שאינו מורכב הוא חרוב שעדין לא עשה פירי. ואת בתולת השקמה. פי', אילן השקמה קודם שיזמר נקרא בתולת השקמה, לפי שיש לה שיעור ידוע, כשתגיע לאותו שיעור זומרים אותו בכרם כדי שיתגדל והשעור שזומרין אותה הוא כשתהיה בתוך עשרה טפחים כמו שנתבאר בפרק רביעי ממסכת שביעית [מ"ה]. אבל לא מכר את האבנים שאינן לצרכה, כגון שאינן סדורות לגדר ולא מונחות על גבי העמרים כמו שאמרנו. ולא את הקנים שבכרם שאינן לצרכו. כלומ', שאינן מונחין תחת הגפנים אע"פ שהן מחולקין ומוכנין לכך. ולא את התבואה התלושה מן הקרקע. פי', אמרינן בגמרא פשיטא דכיון דלא מיחברא בארעא לא מיזדבנא. ופשטינן, לא צריכה, דאע"ג דצריכה לארעא וקודם גמר בשולה נעקרה, מהו דתימא כיון דצריכה לקרקע אמרי' הרי היא כקרקע, קמ"ל, דכיון שאינה מחוברת באותה שדה אינה בכלל המכירה.
ובזמן שאמ' לו היא וכל מה שבתוכה הרי כלן מכורין. ובין שמכר לו סתם ובין שמכר לו היא וכל מה שבתוכה, לא מכר לו את מחיצת הקנים שהיא בית רובע. פי', אמרינן בגמרא פשיטא שכיון שהיא בית רובע חשיבה היא, ופשטינן לא צריכה אע"ג דקטיני. כלומ', אע"פ שהקנים קטנים ודקים מהו דתימא חשבינן ליה דכליתנהו ולא חלקו רשות לעצמן מכלל השדה, קמ"ל דלא. ולא את השומירה שאינה עשויה בטיט. כלומ', טוחה בטיט, אע"פ שהיא קבועה בארץ. ופי', שומירה בלשון ישמעאל מנט'רה [תרגום: מצפה]. ולא את סדן השקמה. פי', עיקר השקמה הנשאר בארץ כשחותכין הקורה שלה כדי שתצמח, כדאמרי' [לעיל ס"ז ע"א] סדנא דארעא.
<h2>דף סט.</h2>
מתניתין. המוכר את השדה סתם מכר את האבנים שהן לצרכה. פי', אמרי' בגמרא מאי אבנים שהן לצרכה, והישבנו הכא תרגימו אבני דאכפי. כלומ', אבנים שמניחין על העמרים של זרע כדי שלא יפזרם הרוח כדאמרי' בפרק כל שעה [פסחים מ' ע"א], אמ' להו רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו כיפי הפיכו בהן לשם מצה. כלומ', הזהרו בעמרים של תבואה שלא יבואו בהם מים. ויש מי שפירש שהן האבנים שנוטלין על הכתף, כמו ששנינו במסכת שביעית בפרק שלישי [מ"ט] אבני כתף כלשהן ניטלות שתים ושלש על הכתף, שאכפי וכתפי אחד הם. כדאמרי' לקמן בפרק המוכר [ע"ח ע"ב] חמרא אכפא דגברי שוור. והפירוש הראשון הוא העיקר כמו שיתבאר. ואמרינן נמי [ס"ט ע"א] עולא אמ' אבנים הסדורות לגדר. כלומ', שהן סדורות לגדור בהן את השדה. ודוקא בשהיו האבנים מונחין על העמרים או בשהיו סדורות לעשות מהם גדר, שנראין כמי שעשה בהן גדר כבר, כדאמרינן בגמרא סדורות ולא צבורות, שאם אינן מונחין על העמרין או אינן סדורות לגדר לא קנה לוקח, אע"פ שתשמישתם קבועה באותה שדה דקיימא דהמוכר כרם לא מכר תשמישי כרם, אלא מה שהוא קבוע בארץ הוא שמכר בלבד, וכן הלכה.
גמרא. אמ' ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא מחיצת הקנים בלבד אמרו, שאינה נמכרת בשיש בה כדי זריעת רובע קב. אלא אפי' ערוגה קטנה של בשמים, שיש באותה שדה המכורה, ויש לה שם בפני עצמה אינה נמכרת עמה בסתם, אלא אם פירש שמכרה, לפי שהיא חשובה ויש לה שם בפני עצמה. היכי דאמי אמ' רב פפא והוא דקרו לה בי ורדי דפלניא. פי', כגון שקורין לה ערוגת ורד של פלוני, שהרי נתיחד לה שם בפני עצמה בחשיבותה.
<h2>דף סט:</h2>
ואמרי' בגמרא מנא הני מילי שחרוב המורכב וסדן השקמה דלא מיזדבני בהדי ארעא דכתיב [בראשית כ"ג י"ז] ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר (על) [ל]פני ממרא השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב, עץ שהוא צריך לגבול הוא דמזדבן בהדי ארעא. כלומ', עץ שאין לו שם בפני עצמו ואינו ניכר אלא מגבולו. כלומ', משתופו עם מינו, כגון זתים ודקלים וחרובים ושקמים הוא שנמכר בכלל השדה. אבל עץ חשוב שיש לו שם בפני עצמו, כגון חרוב מורכב וסדן של שקמה שאינו צריך לסימו בגבולו, אלא ידוע וניכר הוא בלי גבול, שהרי יש לו שם בפני עצמו אינו נמכר בכלל השדה. אמ' רב מש(י)רשיה מיכאן למצרים מן התורה. פי', מיכאן שאנו צריכין מצרים להכרת השדה.
אמר רב יהודה האי מאן דזבין ארעא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך דקלין ותאלין והוצין. פי' רבותינו הגאונים שדקלין הם הדקלים הגבוהים ותאלין שאר אילנות גדולים. והוצין שאר אילנות קטנים. ובתלמוד כתוב וצינין ופירשו בו דקלים קטנים. והר"ם במז"ל [פכ"ד מהל' מכירה הי"ד] כתב המוכר פרדס לחבירו צריך לכתוב לו קנה לך דקלים ותמרים והוצין. ואע"ג דלא כתב ליה הכי קאני אילני, דהא תנן שקנה את החרוב שאינו מורכב ובתולת השקמה. אפי' הכי שופרא דשטרא. פי', נואי השטר הם, וכן המוכר קרקע לחבירו צריך שיכתוב לו ולא הנחתי לפני בממכר זה כלום כדי להסתלק מן הטענות ומן הדינין, שכיון שפירש בשטר שמכר הכל אינו יכול לטעון ולומ' שזה מכרתי וזה לא מכרתי. אמ' ליה לבר מדיקלא פלניא חזינן אי דקלא טבא הוא שיורי שייריה לעצמו כשמכר לו השדה, ושאר הדקלים מכורים הם עם השדה. ואי דקלא בישא הוא, כל שכן הנך שהם טובים ממנו שלא מכרם שזה כמי שאומ' אין בידי פרוטה אחת, שרוצה לומר ולא יתר מפרוטה. והוא שיהיה אותו דקל רע שבכולם אבל אם יש שם דקלים שהם רעים ממנו, הרי הם בכלל מכירת השדה.
ארעא ודקלי. פי', האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך חזינן, אי אית ליה דקלי בשדה אחרת יהיב לי[ה] תרי דקלי, שלשון דקלי אין פחות משני דקלים, ונותן לו שניים, ומתקיים המקח. ואי לית ליה דקלי זבין ליה תרי דקלי אם רצה המוכר שיתקיים המכר ויתנם לו, ואין הלוקח יכול לומ' לו איני לוקח אלא קרקע שיש בה דקלים.
ואי משעבדי פריק ליה תרי דקלי. כלומ', ואם היו הדקלים של מוכר משועבדים לבעל חוב וכיוצא בזה, פודה שנים מהם ונותנם ללוקח כדי שיתקיים המקח. ואין הלוקח יכול לומ' לו לא היה בדעתי שאקנה מן המשועבדים. [לשון הרי"ף] איכא מאן דשמיעא ליה מן האי מימרא דאמרינן ואי לא זבין ליה תרי דקלי ויהיב ליה ומתקיים המקח אמ' רבינו הרב, (כמאן) [דמאן] דמיזבין ליה לחבריה מידי דשכיח למיזבן. כלומ', שהמוכר לחבירו דבר שמוצא לקנותו וליתנו לו, אע"ג דליתיה לההוא מידי ברשותיה, מיחייב למזבן ולמיתן ליה. ואנן לא סבירא לן הכי דכל מידי דליתה ברשותיה דבר שלא בא לעולם הוא, ואע"פ שמוצא אותו המוכר לקנותו וליתנו ללוקח, ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. והאי דאמרינן הכא זבין תרי דקלי לאו חייובי מיחייב למזבן ולמיתן ליה תרי דקלי, כדבר שלא בא לעולם הוא. אלא רשותא יהיבנא ליה למוכר למיזבן תרי דקלי ולמיתן ליה ללוקח כדי שיתקיים המקח כשרוצה המוכר לקיימו, דאי אמ' ליה מוכר ללוקח זביננא לך תרי דקלי לא מצי לוקח למימר ליה לא שקילנא אלא ארעא דאית בה תרי דקלי, אלא כדזבין ליה תרי דקלי מיחייב לקבולה לההיא ארעא, ואע"ג דלית בה תרי דקלי. וכן פסק הר"ם במז"ל [פכ"ד מכירה הי"ג]. ויש נוסחאות מהלכות רבינו הרב שכתוב בהן מיהא שמעינן דמאן דזבין ליה לחבריה מידי דשכיח למזבן אע"ג דליתיה לההוא מידי ברשותיה, מיחייב למזבן ולמיתן ליה, וקימ' לן נמי דפוסקין על שער שבשוק אע"פ שאין לו, וזה הפך ממה שכתבנו הוא, וטעות היא וראוי לחוס על כבודו ולתקן הספרים. יראה לי שזה שאמרנו שיכול המוכר לקנות שני דקלים ויתנם ללוקח ויתקיים המקח כיון שמכר לו קרקע ודקלים. שאין מכירת הדקלים בכלל השדה אלא בתנאי משאר התנאים, כגון המוכר שדה לחבירו על מנת שיטע לו בה נטעים, או שיגדור לה גדר וכיוצא בזה, שאם נתקיים התנאי נתקיים המקח, ואם לא נתקיים בטל המקח. ונמצא שמכירת השדה ודקלים מכירה אחת, ואינה שתיים כדי שנאמר בדקלים שהם דבר שלא בא לעולם. ועוד, כיון שאין קיום האילנות אלא בקרקע, נמצאת מכירת השדה והדקלים כמוכר הגוף לפירותיו, שקנה לוקח הפירות, ואע"פ שעדיין לא באו לעולם שהרי אינם ברשות מוכר.
ארעא בדקלי חזינן אי אית בה דקלי קאני דהאי לישנא משמע דזבין ליה ארעא דאית בה דקלי, הילכך בעינן דלא ליהון בציר מתרי דקלי. ואי לא מקח טעות הוא דעבד ביה מוכר בלוקח וחוזר, ולא אמרינן בה אין אונאה לקרקעות, דהא הכא פריש דזבין ליה מידי וליתיה.
ארעא בי דקלי. פי', אמ' המוכר ללוקח קרקע של דקלים אני מוכר לך לית ליה ללוקח עליה דמוכר דקלי, מאי טעמא ארעא דחזיא לדקלי קאמר ליה. כלומ', קרקע הראויה ליטע בה דקלים אמ' לו ונתקיים המקח.
אמ' ליה לבר מאילני. פי', המוכר שדה לחבירו ואמ' לו חוץ מן האילנות. אי איכא דקלי בההיא ארעא איזדבנא ארעא לבר מדקלי, דהא שייורי שירינהי לנפשיה, ואי איכא גופני לבר מגופני דהא אתני עלוה, ומילתא פשיטה היא, אלא משום דקא באעי למימר אילני וגופני לבר מאילני, דאתינן למימר אפי' הכא גופני הוא דמזדבני, אבל אילני לא, אשמעינן דלא שייר באילני וגופני אלא אילני, דהא לבר מאילני קאמר ליה.
דקלי ואילני לבר מאילני, אילני וגופני לבר מאילני, גופני ודקלי לבר מגופני, דדקלי לגבי גופני אילני מקרו. דגופני לא מקרו אילני אלא כדהוו לחודייהו, אבל כדהוו בהדי דיקלי לא מיקרו אילני. ודקלי נמי כדהויאן בהדי אילני לא מיקרו אילני, אלא כדהוו בהדי גופני, משום דדקלי חשיבי מגופני, וקימ' לן [לעיל ל"ז ע"א] דהמוכר בעין יפה מוכר. וזו היא סברת הר"ם במז"ל. וניראין דבריו ממה שפירשו הגאונים האחרים ז"ל שאמרו הגפנים חשובין הן מהדקלים, והביאו ראיה מזה שאמרנו בפרק החובל [ב"ק צ"ב ע"א] שמואל איתי ליה אריסיה תמרי, כדהוה אכיל קא טעים בהו טעמא דחמרא, אמ' ליה מאי האי, אמ' ליה בי גפני קימא, אמר ליה מכחשא בחמרא כלי האי, למחר איתי לי מקוריהו. כלומ', למחר חתוך אותם והבא לי מראשי הדקלים קורא לאכל, והוא עיקר החריות הרך שאוכלין בני אדם מראשי הדקלים, ובלשון ישמעאל קורין לו אל גמאר. מכלל שהגפנים חשובים הם מהדקלים ומפני זה אמרנו גופני ודקלי לבר מגופני, דאזלינן בתר דעתיה דמוכר שלא שייר לעצמו אלא הגפנים שהם חשובים מהדקלים, וכיון שהעיקר בידנו שהמוכר בעין יפה מוכר, נמצא לפי הפירוש הזה שהמוכר בעין רעה מוכר, כיון ששייר החשוב לעצמו. ויראה שלא אמ' שמואל לאריסיה למחר איתי לי מקוריהו, אלא מפני שהיו הגפנים שבכרמו מרובין בדמים מהדקלים, והם היו העיקר באותו כרם ולא הדקלים שבו. או יש לומ', שהיה שמואל רוצה הגפנים יותר מן הדקלים, מפני שהתמרים בזול הם בבבל, כדאמרינן [פסחים פ"ט ע"א] צנא דדובשא בבבל בזוזא ולא גרסי. וחשיבות הגוף הוא שאנו רוצים בענין המכירה ולא חשיבות הדמים, שהרי הגפנים צריכים עבודה וזמירה בכל שנה ואם לאו מיד הן אבודין, אבל הדקלים יכולין להמתין הן זמן ארוך בלא עבודה, ועושין פירות כדאמרינן בפרק חזקת [לעיל נ"ד ע"א] ההיא אתתא דאכלה דקלא בתפשיחא תליסר שנין, מכלל שהדקלים חשובים הם בגופם מהגפנים. ואמרינן נמי בפרק חזקת [נ"א ע"ב] אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות וכו' עד קיבל מן הקטן יעשה סגולה, מאי סגולה רבה בר רב הונא אמ' דיקלא דאכיל מיניה פירות. ובפרק האשה שנפלו לה נכסים [כתובות ע"ט ע"א] אמרינן אמר חד מיניהו נזבון ארעא ואמ' אידך נזבון בתי זבני ארעא, דיקלי ואילני דקלי, אילני וגופני אילני. הנה לך ראיה ברורה שהדקלים חשובים הם מהגפנים.
אמ' רב כל שעולין לו בחבל. פי', מי שהתנה בשעת מכירת שדהו ואמר חוץ מן האילנות כל אילן גבוה שאין עולין לו ללקט פירותיו אלא בחבל, הוא דהווי שייור אבל אילנות קטנות שעולין להן בלא חבל ונוחין ללקט פירותיהן הרי הן בכלל מכירת הקרקע, שהמוכר בעין יפה מוכר.
<h2>דף ע.</h2>
ודייני גולה אמרו כל שהעול כובשו, כל שמגיע אליו העול שעל צוארי הבקר כשעוברין מתחתיו לא האוי שייור, אלא בכלל מכירת הקרקע הוא, מפני שנוח הוא ללקט פירותיו והמוכר בעין יפה מוכר. וכל שאין העול כובשו ולא מגיע אליו, הוי שייור מפני שהוא קשה להשתמש בו. ולא פליגי הא בדקלי והא באילני. פי', אם הדקלים הוא שייר, כגון שלא היו בשדה כי אם דקלים לא שייר אלא כל דקל גבוה שעולין לו בחבל, והשאר הרי הוא של לוקח. ואם שאר האילנות הוא ששייר לא שייר מהן אלא כל שאין העול כובשו, וכל שהעול כובשו הרי הוא של לוקח ובכלל השדה נחשב.
<h2>דף עא.</h2>
מתניתין לא את הבור ולא את הגת ולא את השובך. פי', המוכר את שדהו סתם, לא מכר את אלו בכללה ואפי' הגת שדורכין בה את הענבים או שסוחטין בה את הזתים לא נמכרו בכללה. בין חריבין ובין ישובין. פי', שלא תאמר כשיהיו חריבין הרי הם בכלל השדה אלא אפי' חריבין רשויות בפני עצמם הם, ואינן בטילין, וכיון שלא פירש בשעת מכירה שמכרן שייר אותן לעצמו וצריך המוכר ליקח לו דרך מהלוקח ממנו כדי שיכנס לבור או לגת או לשובך ששייר, דברי ר' עקיבא דקסבר שהמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו דרך כמו שאמרנו. וחכמים אומ' אינו צריך ליקח לו דרך שכיון ששייר שייר גם הדרך, ורבנן לטעמייהו דאמרי מוכר בעין רעה מוכר. ומודה ר' עקיבא בזמן שאמ' לו מוכר חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך, שכיון שפירש לו מה ששייר הקפיד גם על הדרך כמו שביארנו. בד"א במוכר מפני שהיה לו ללוקח לפרש שאף אלו בכלל המכר וכיון שלא פירש הפסיד על עצמו. אבל בנותן מתנה נתן את כלן שיותר נותן בעין יפה הנותן יתר מן המוכר וקנה המקבל אותן הדברים שאמרנו שאינן בכלל מכירה בין בבית בין בחצר בין בשדה בין בבית הבד. כללו של דבר כל הנותן קרקע קנה המקבל כל המחובר לה עד שיפרש הנותן. האחים שחלקו בנכסי מורישם כיון שזכו בשדה זכו בכלם אע"פ שלא פירשו כגון בור וגת ושובך כיון שזכה אחד מהם בשדה שיש בה דברים אלו זכה בכולם. ודוקא דברים שבבית ובחצר ובשדה עצמם שאמרנו שאינן בכלל מכירה הוא שזכו בהם האחים אבל דברים שהם חוצה לה כגון יציע וחדר שלפנים מהבית כיון שאינן בכלל המכר אינן בכלל המתנה מפני שאינן בתוך הבית אלא סמוכין לו הם ובית הוא שנתן אבל יציע וחדר וכיוצא בהם לא נתן. תדע, דהא אמרי' לעיל [ס"ה ע"א] אמ' שמואל האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה. אלמא לענין דרך דין אחים שחלקו כעין דין מוכר נינהו וממילא שמעת דהא דתנן בד"א במוכר אבל בנותן מתנה והאחים שחלקו זכו בשדה זכו בכלן אהנך מילי דקימי בתוך השדה עצמה הוא, אבל מידי דליתיה בתוך השדה, כגון דרך וכיוצא בה איכא למימר דמאן דסבירא ליה כחכמים לענין מכר ואין צריך המוכר ליקח לו דרך, הכי סבירא ליה נמי לענין אחים שחלקו שיש להם דרך זה על זה. זו היא סברת הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל, והנראה מדברי הר"ם במז"ל [פכ"ו מהל' מכירה ה"ה, ו'] שבין הנותן מתנה ובין אחים שחלקו זכו בכל מה שאמרנו בענין מכירה שאינו בכלל המכר שכך כתב אבל הנותן מתנה קנה את כלן בין בשדה בין בחצר בין בבית הבד כללו של דבר הנותן קרקע קנה המקבל כל המחובר לה עד שיפרש כמו שכתבנו. ואמ', וכן האחים שחלקו וזכה אחד מהן בשדה זכה בכלן מיכאן יש ללמוד שזה שאמרנו שהאחים שחלקו אין להם דרך זה על זה אינו אלא בשלא נשאר לאחד מהם ברשות חבירו חלק כגון שהיו שתי שדות או שני בתים למורישן והיתה לו דרך שעובר בה מזו לזו כיון שחלקו אין להם דרך זה על זה ואין אחד מהן יכול לומ' לחבירו אעבור מרשותך לרשותי כמו שהיה מורישי משתמש באילו השתי רשויות כדכתי' [תהילים מ"ה י"ז] תחת אבותיך יהיו בניך. אבל בשחלקו ונשאר לאחד מהם ברשות חבירו חלק. כגון, שנשאר לו בשדה חבירו בור או גת או שובך אין אנו אומרין כאן שאין להן דרך זה על זה, אלא יש להן.
המחזיק בנכסי הגר שאין לו יורשין כמו שביארנו, החזיק בשדה החזיק בכלן. כלומ', בכל הדברים שאמרנו שאינן בכלל מכירת השדה. המקדיש את השדה הקדיש את כלם שהמקדיש בעין יפה מקדיש שאם במכר אמרנו בעין יפה מוכר וכל שכן במקדיש. ר' שמעון אומ' המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה מפני שחרוב המורכב עושה פירות וסדן השקמה נמי גדולו ניכר מזולתו וקא ינקי מקרקע של הקדש, ולסברת רבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר והכי קאמ' להו לדידכו דקא אמריתו מוכר בעין רעה מוכר הכי נמי מקדיש בעין רעה מקדיש והוה לכו למימר ששייר מן הקרקע כדי יניקת האילנות ואמאי קאמריתו המקדיש את השדה הקדיש את כלן. ואי משום חומרא דהקדש קא אמריתו כי היכא דלא ליתהני לה מההקדש לא הוה לכו להחמיר אלא בחרוב ובשקמה דקא ינקי מההקדש ומכחשי ליה אבל גבי בור וגת וכיוצא בהן לא הוה לכו להחמיר דהא לא מכחשי בארעא ואע"ג דלדידי נמי מוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש וכיון שהקדיש שדהו שייר כמו כן מן הקרקע כדי יניקת האילנות, ואמאי קא אמריתו הקדיש הכל. ואמרי ליה רבנן לאו משום חומרא דהקדש קא אמרינן שהקדיש הכל כדסלקא דעתך אלא הכי סבירא לן דהמקדיש בעין יפה מקדיש וגמר והקנה הכל לשמים ולא שייר ליה מידי, ואין הלכה כר' שמעון.
גמרא. מאי שנא מכר דלא מכר את כלם ומאי שנא מתנה שנתן את כלם. פי' יהודה בן נקוסא לפני רבי זה היה לו לפרש וזה לא היה לו לפרש. פי', לוקח היה לו לפרש בשעת מכירה ולומ' למוכר, דע שזה וזה אני לוקח וכיון שלא פירש הוא הפסיד על עצמו. אבל מקבל מתנה אינו יכול לפרש ולומ', שזה וזה אקנה מפני שמתבייש להתנות על הנותן, ועל הנותן הוא שהיה לפרש ולומ' שזה הקניתי וזה לא הקניתי, וכיון שלא פירש זכה המקבל. אמ' הר"ם במז"ל [פכ"ו ממכירה ה"ז] אף במוכר ולוקח אין כל הדברים האלו וכיוצא מענינים אמורים אלא במקום שאין שם מנהג ולא שמות ידועים לכל דבר ודבר בפני עצמו, אבל במקום שנהגו שהמוכר כך מכר כך הרי זה מכור וסומכין על המנהג. וכן מקום שאין קורין בית אלא לבית לבדו או שקורין בית לבית ולכל שסביבותיו ולכל שעל גביו הולכין אחר לשון אנשי המקום וכן הדין במוכר חצר או שדה או עיר או מטלטלין בכל הולכין אחר השמות הערוכות בפי הכל וזה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן הולכין אחר לשון בני אדם באותו המקום ואחר המנהג. אבל מקום שאין בו מנהג ידוע ולא שמות מיוחדין אלא יש שקורין כך ויש שקורין כך עושין כמו שפירשו חכמים.
ההוא שכיב מרע דאמ' להו הבו לפלניא ביתא דמחזיקא מאה גולפי. כלומ', תנו לפלוני בית שמחזיק מאה כדין ואשתכח דמחזיק מאה ועשרין ולא נמצא לו בית אחר שמחזיק מאה בלבד, אמ' מר זוטרא מאה אמ' ליה מאה ועשרין לא אמ' ליה ואין לו מזה הבית כי אם חמשה חלקים והחלק הששי אין לו בו כלום. אמ' ליה רב אשי וכו', הכא נמי מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב וכיון שאין לו בית אחר שמחזיק מאה בלבד לזה נתכון וכן הילכתא. אמ' רב הונא אע"ג דאמור רבנן בפירקא דלקמן [לקמן פ"א ע"א] הקונה שני אילנות בתוך שדה של חבירו הרי זה לא קנה קרקע אפי' לדברי ר' עקיבא שאמ' מוכר בעין יפה מוכר אלא אם מתו או נקצצו אין ללוקח כלום בקרקע לפי שהיה לו לפרש שגם הקרקע שלהן קנאו וכיון שלא פירש הוא הפסיד על עצמו. מכר קרקע ושייר שני אילנות לפניו יש לו קרקע הראויה להם והיא תחתיהן וביניהן. וחוצה להן כמלא האורה וסלו כמו שנתבאר בפרק שלפנינו [ס"ד ע"ב] ואפי' לר' עקיבא דאמ' מוכר בעין יפה מוכר הני מילי גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא. כלומ', שאינן צריכין לקרקע לינק ממנה ולהזיקה, אבל גבי אילנות דמכחשי בארעא וצריכין לה לפי שאי אפשר להם שיחיו בלא קרקע, שייורי שייר דאי לא תימא הכי מצי אמ' ליה לוקח עקור אילנך שקול וזיל. וגרסינן נמי בפרק חזקת [לעיל ל"ז ע"א] פשיטא מכר קרקע ושייר אילנות שבה לפניו יש לו חצי קרקע כדין המוכר אילנות לאחד והשדה לאחד שיש לבעל האילנות חצי קרקע כמו שאמ' שם רב פפא. ויש מי שפסק דלא חצי ממש יש לו אלא כמלא האורה וסלו ואינה סברת הר"ם במז"ל שהרי החצי אמר שיש לו. והא דרב הונא דהכא עדיפא מהך דבפרק חזקת אמ' רבינו הרב. דאי מהתם הוה אמינא הני מילי שיש לו חצי קרקע בששייר שלשה אילנות אבל בששייר שנים אמרינן אין לו קרקע כדאמ' רב זביד התם זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע זה קנה האילנות וזה קנה קרקע. קמ"ל רב הונא דאפי' תרי יש לו קרקע. ויש מרבותינו המפרשים מי שאמר שאפי' לא שייר לפניו אלא אילן אחד יש לו קרקע הראוי לו ולא נראה זה מיכאן שהרי אלולי שביאר רב הונא שמי ששייר שני אילנות שיש לו קרקע היינו אומרין שאין לו עד ששייר שלשה. מכר אילנות ושייר קרקע לפניו פלוגתא דר' עקיבא ורבנן וכו'.
<h2>דף עג.</h2>
המוכר את הספינה מכר את התורן. פי', הוא העץ הארוך שמעמידין בספינה ותולין בו הנס, ופורסין אותו כדי שיכנס בו הרוח ויוליך הספינה, ונקרא אותו העץ בלשון ישמעאל אל צארי. ואת הנס. הוא הוילון, שעושין מפשתים או מקנבוס שתולין אותו בתורן כמו שאמרנו, וקורין לו בלשון ישמעאל אל קל(א)ע. ואת העוגין. הם חתיכות גדולות של ברזל שקושרין בהן חבלים, ומשליכין אותם בים, אחר שקושרין קצת החבל בספינה להעמידה ולעכבה מלילך, וקורין להם בלשון ישמעאל אלמראסי. ואת כל המנהיגין אותה. הם העצים שתופסין המלחים בידיהם, ומנהיגים בהם את הספינה, ובלשון ישמעאל קורין להם אל מקאד'ף. אבל לא מכר לא את העבדים הקנויין לעשות צרכי הספינה, ולא את המרצופין. שנותנין בהם פרקמטיא ומיני סחורה בספינה. וכן דרכם לעשות אותם כלים שנותנין בהם הפרקמטיא משיער ומעור ומפשתן וכיוצא בהן ומעצים. ולא את האנתיקי. והוא פרקמטיא שבתוכה. ובזמן שאמ' לו היא וכל מה שבתוכה הרי כלן מכורין. אבל בשמכר סתם אין לו אלא מה שאמרנו. והוא הדין לנותן את הספינה במתנה שלא קנה המקבל אלא מה שקונה לוקח, דלא דמיא הא להך מתניתין דהא לא קאתני הכא, כדהתם, דקתאני בד"א במוכר אבל במקדיש או בנותן מתנה קנה את כלם, ומדלא קתאני הכי, שמע מינה לא שנא מכר ולא שנא מתנה.
גמרא תורן איסקריא, וכן הוא אומר הנביא [יחזקאל כ"ז0ה'] בשבח צור ומעלתה שהיתה בה ואחרי כל זאת עומדת היא לאיבוד ארז מלבנון לקחו לעשות תורן עליך. נס אידרא. וכן הוא אומר [שם שם ז'] שש ברקמה ממצרים היה מפרש(י)ך. כלומ', פשתן מרוקם ברקמת מצרים היה הוילון שהיה פורשה לספינות שלך להיות לך לנס, והוא הקלע של ספינה כמו שביארנו, ונקרא אידרא, מלשון אדרת שהיא טלית, כמו [יהושע ז' כ"א] אדרת שנער, ונקראת אדרת לגדלתה וחשיבותה.
עוגין תאני ר' חייא אלו עיגונין שלה, וכן הוא אומר [רות א' י"ג] הלהן תעגינה, לאשה המתאחרת ומתעכבת בלא בעל. ואת כל המנהיגין אותה אמר ר' אבא אלו המשוטות, שמשיטין בהם המלחים את הספינה ומוליכין אותה ממקום למקום.
ת"ר המוכר את הספינה מכר את האסכלה. פי' אסכלה עץ ארוך ועבה וחקוק בו כמין חווקים של סולם, מקום פרסת הרגל ומושיטין אותו מן הספינה ליבשה ויורדין עליו. ויש שקורין לו בלשון ישמעאל אל סקאלה. וכן כתב הר"ם במז"ל בהלכותיו [פכ"ז מהל' מכירה ה"א] ואת הכבש ואת האסכלה שעולין בהן לספינה ויורדין עליהן. ואת בית המים שבתוכה. [כגי' הרי"ף]. יש מי שפירש שהוא מקום כניסת המים שמתמצין לפעמים מדפני הספינה. ויש מי שפירשו [רשב"ם] שהוא כלי שאוצרין בו המים המתוקים לשתות. והפירוש הראשון הוא הנכון, שהרי אמרנו שכלים שאוצרין בהן הפרקמטיא אינן בכלל המכר. ר' נתן אומ' מכר את הספינה מכר בצית, סומכוס אומ' מכר את הדוגית. פי' אמרינן בגמרא הינו ביצית הינו דוגית, ספינה קטנה היא, ופשטינן ר' נתן דבבלאה הוא קארי לה בצית, דאמרי אינשי בצייתא דמישן, כדאמרינן בסוף פרק הזורק מרשות היחיד [שבת ק"א ע"א] ומישן היא בקצה בבל, במקום אגמי מים, ובמקום בצה יש גומא וקנים ועושין להן ספינות קטנות שמהלכות לפני הגדולות במקום מים מעוטין, שאין יכולות הגדולות ללכת שם, ונכנסין לקטנה ויוצאין ליבשה, והיא קלה והולכת אפי' בבצה, ולכך נקראת בצית. ופי' בצה אגם מים. תרגום [ישעיה י"ד כ"ג] ואגמי מים, ובצין דמיין. ופי' מישן בלשון ישמעאל מיסאן. ופי' אגמים מקום מקוה מים שצדין בו הדגים. סמכוס דבארעא דישראל הוה קרי לה דוגית, והיא שצדין בה הדייגים, תרגום [עמוס ד' ב'] ואחריתכן בסירות דוגה ובנתכון בדוגות דציידין. והר"ם במז"ל כתב בהלכותיו [שם] אבל לא מכר את הבצית והיא הספינה הקטנה שהולכין בה על המים הקרובין ליבשה, ולא מכר את הדוגית והיא הספינה הקטנה שצדין בה המלחים את הדגים. וכן מצאתי במקצת נוסחאות של תלמוד כתוב ואחריתכן בסירות דוגה ומתרגמינן בדוגיין צידין.
<h2>דף עה:</h2>
איתמר ספינה. פי', מי שמכר ספינה לחבירו ואמ' לו לך משוך וקנה, רב אמר כיון שמשך כל שהוא ממנה מרשות הרבים שהיא שם לסימטא קנה. ושמואל אמר לא קנה עד שימשוך את כלה, ויוציאנה מרשות הרבים, שכיון שאמ' לו משוך וקנה הקפיד עליו שלא יקנה אלא במשיכה, כמו שאמרנו, והילכתא כשמואל, ואם לא אמר לו משוך, נקנית במסירה, הואיל ואי אפשר להגביהה ויש במשיכתה טורח גדול ואינה נמשכת אלא לרבים, וכן כל כיוצא בה.
<h2>דף עו.</h2>
תניא ספינה נקנית במסירה. כלומ', כיון שאמר המוכר ללוקח חזק וקנה, ואחז הלוקח בחבל הקשור בספינה קנה, ואין אחד מהם יכול לחזור אע"פ שלא הזיזה ממקומה דברי ר', וחכמים אומרים לא קנה עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה. פי' עד שימשכנה ויוציאנה מכל המקום שהיתה בו, או עד שישכור את המקום שהיא בו, שכיון ששכר את מקומה נעשת כרשותו ואינו צריך אפי' מסירה, שהשכירות מכירה לזמן היא. ואוקימנא דלא קנה אלא במשיכה בלבד, בשהיתה הספינה ברשות הרבים, והוא דאמר ליה מוכר ללוקח לך משוך וקנה, דר' סבר מראה מקום הוא לו. כלומ', מראה המוכר דרך ללוקח הוא לקנותה, ולא משיכה ממש היא וקונה הוא במסירה. ורבנן סברי כיון דאמ' ליה לך משוך, קפידה הוי מהמוכר, והכי קאמר ליה במשיכה תקני במדי אחרינא לא תקני. ודוקא בדאמ' ליה לך משוך וקנה, דמשמע דלאחר שתמשוך תקנה להבא, הלכך אי אמ' ליה לך חזק וקנה, כלי עלמא בין לר' בין לרבנן לא פליגי דקני במסירה, ומאי עד שימשכנה דקא אמרי רבנן עד שימשכנה מרשות הרבים לסימטא, שהן צדי הרחבה, שיש רשות לבני אדם להניח בהן סחורתן, ואין בני רשות הרבים יכולין לעכב עליהם, אבל משיכה ברשות הרבים לרשות הרבים עצמה לא קניא, דאביי ורבא דאמרי תרויהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם, ואינה קונה במקום אחר. משיכה קונין בה בסימטא ובחצר שהיא של שניהם, אבל ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם אין קונין בה, ואם היה הדבר שנקנה במשיכה ברשות הרבים ומשכו לרשות היחיד, או לסימטא, כיון שהוציא מקצת החפץ מרשות הרבים קנה, וההגבהה קונה בכל מקום. אמר הר"ם במז"ל [פ"ד מהל' מכירה הי"א] זה כלל גדול יהיה בידך הקונה את המטלטלין אם פסק הדמים ואחר כך הגביה קנה, ואם הגביה תחלה והניח ואחר כך פסק הדמים לא קנה באותה ההגבהה, עד שיגביה אחר שפסק או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה.
<h2>דף עו:</h2>
אמר רב פפא האי מאן דזבין לה שטרא לחבריה צריך למכתב ליה קנה לך הוא וכל שעבודא דאית ביה. פי', שמעון שהיה חייב לראובן מנה בשטר, ומכר ראובן אותו השטר ללוי, אין לוי יכול לתבוע לשמעון באותו השטר חוב, אלא אם כן כתב לו ראובן בשטר אחר, או על גבי אותו שטר, קנה לך שטר פלוני וכל שעבוד שבו, וימסור לו בשני שטרות שנמצא אותו שטר חוב נקנה בכתיבה ומסירה, ואינו צריך עדים לענין קנייתו, אבל צריך עדים לענין תביעה, שהרי הנתבע אומ' לו מי אמר שבעל דברים שלי כתב ומסר לך. וקנין השטרות בדרך הזאת אינה אלא מדברי סופרים, אבל מן התורה אין נקנות אלא גוף הדבר הקנוי בלבד, לפיכך המוכר שטר חוב לחבירו עדיין יכול למחלו, ואפי' יורשו מוחלו.
אמר רב אשי אמרתה לשמעתא קמיה דרב כהנא ואי לא כתב ליה לא קאני אותו חוב. אטו לצור על פי צלוחיתו קנה זה הלוקח זה השטר ולא לגבות החוב שיש בו. אמר לי אין לצור ולצור, ולא קנה כי [אם] גוף השטר בלבד אם לא כתב לו שטר אחר עליו. וכן הילכתא.
<h2>דף עז.</h2>
אמר אמימר אין אותיות נקנות במסירה אמ' ליה רב אשי לאמימר, האי דאמרת אין הראיה נקנית במסירה, גמרא או סברא. כלומ' כך למדת מרבותינו או מעצמך למדת זה בהקש. אמ' ליה גמרא גמירא לה. רב אשי אמ' סברא נמי הוא, מאי טעמא מילי נינהו ומילי במילי לא מיקניין, דמסירה לא מהניא אלא למקנא גופיה דשטרא, דהוה ליה כשאר מטלטלים שנקנין במסירתן לקונה, אבל הראיה שבשטר אינה נקנית באותה מסירה, מפני שהראיה דבר שאין בו ממש היא, שהרי אינה נתפסת ביד, כדי שתהא כשאר מטלטלין, הילכך אינו קונה אלא בכתיבה ומסירת השני שטרות לידו של לוקח, שהרי מועיל הוא במסירה לקנות עצמו של שטר כשאר מטלטלין, ומועיל בכתיבה שכתב לו, קנה לך שטר פלוני וכל שעבוד שבו לקנות ראיה שבשטר.
אמר רבה בר יצחק אמ' רב שני שטרות הן שיכול הנותן לחזור בהן, ואין המקבל זוכה בהן, כדי שיהיו בידו ראיה למערער שיערער עליו באותה מתנה, שלא נתנה לו כגון היורשין וכיוצא בהן. אמ' זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר וזכו לאותו פלוני בשדה, חוזר הנותן בשטר כשלא ירצה שיכתוב לו על אותה שדה שנתנה לו, כל זמן שלא הגיע השטר ליד המקבל, שהרי לא הקנה לו השטר אגב קרקע אלא לאחר שזיכה לו בשדה, הוא שאמר כתבו לו את השטר, וזה הוא שאמרנו מילי במילי לא מקניין. אמ' זכו לו בשדה על מנת שתכתבו לו את השטר, אע"פ שהחזיקו לאותו פלוני בשדה וזכו לו בה, אם ירצה הנותן חוזר בזה ובזה, כיון שלא נתקיים התנאי, שהרי לא הגיע שטר המתנה של אותה שדה ליד המקבל כדי שתתקיים המתנה.
ורב חייא בר אבין אמ' רב הונא שלשה שטרות הן. בשנים מהן בלבד הוא שיכולים הבעלים לחזור בהם. תרי הא דאמרי, ואידך אם קדם המוכר וכתב שטר ללוקח כאותה ששנינו לפנינו בפרק גט פשוט [לקמן קס"ז ע"ב] כותבין שטר למוכר אע"פ שאין הלוקח עמו. פי', כגון ראובן שאמ' לנו היו עלי עדים שמכרתי שדי פלונית לשמעון, וקנו מידו, כותבין לו שטר מכר אע"פ שלא היה שמעון עמו, כיון שהחזיק שמעון באותה שדה, נקנה השטר בכל מקום שהוא, משום דמילי מיקנו אגב קרקע. וזו היא ששנינו בפרק האשה נקנית [קדושין כ"ו ע"א] נכסים שאין להם אחריות, והם המטלטלין נקנין עם נכסים שיש להם אחריות, והם הקרקעות, בכסף ובשטר ובחזקה, וזה הלוקח קנה זה השטר אגב קרקע.
<h2>דף עז:</h2>
ואע"ג דלא מיקניין מילי במסירה, על גב קרקע מיקניין. פי', אם הקנה לו אותו השטר על גב קרקע, כגון שמכר או שנתן לו קרקע ואמר לו והקניתי לך אגב קרקע זה שטר פלוני קנה, דהא מטבע אין נקנה בחליפין, שהן קנין סודר, כמו שנתבאר בפרק הזהב [מ"ו ע"א]. וכן אין קונה המטבע את המטלטלין. ואגב קרקע מיקני מטבע, כי הא דרב פפא הוו ליה תריסר אלפי זוזי ביהוזאי, איקנינהו נהליה לרב שמואל אגב סיפא דביתיה. כלומ', הקנה אותם לו על גב המפתן של ביתו. כי אתא רב שמואל מבי הוזאי נפק רב פפא לאפיה עד תווך. פי' שם מקום, כדגרסינן בנדה בפרק בנות כותים [ל"ג ע"ב] רב פפא איקלע לתווך, אמ' איכא צורבא מרבנן הכא איזיל אקביל אנפיה, אמרה ליה ההיא סבתא איכא צורבא מרבנן ורב שמואל בר זוטרא שמיה. אלמא לא נפק רב פפא לאפיה דשמואל בר רב אחא עד תווך, אלא דרך כבוד, כמו שהיה מנהגו לחלוק כבוד לתלמידי חכמים, לא מפני שהיה ירא שמא יבוא רב שמואל ויחזיק בקרקע שהקנה לו רב פפא עליהם המעות ויזכה במעות, כמו שאמרו קצת מרבותינו המפרשים. שהרי אמרנו בפרק מרובה [ב"ק ע' ע"א] שליח שווייה כיון דכתב ליה כל מה דמתענית מן דינא עלי דידי הדר.
אמר הרב רבי יוסף הלוי גאון ז"ל נקטינן השתא, דאותיות לעולם לא מיקנו אלא בכתיבה ומסירה, או אגב קרקע, ובין אקנינהו נהליה בכתיבה ומסירה ובין אקניניהו נהליה אגב קרקע צריך למימר ליה קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית בגוויה, אי בכתיבה ומסירה כתיב ליה הכי, ואי אגב קרקע אמ' ליה הכי, ואי לא פריש ליה הכי, אמרינן לצור אותו על פי צלוחיתו הוא דאקנייה נהליה. והיכא דמסריה נהליה באפי נפשיה ואמ' ליה קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה, ולא כתב ליה מידי אלא קנו מיניה בהכי, כיון דלא כתב ליה אע"ג דקנו מיניה ההוא קנין לא מהני. וההיא דאמרי' [לעיל מ' ע"א] סתם קנין לכתיבה עומד, לא דמי להאי, דאלו התם עיקר ההקנאה לאו בההוא שטר הוא, אלא בההוא קנין דקנו מיניה על ההוא מידי, ושטרא לראיה בעלמא היא דכתבי ליה שהדי לאודועי דקנו מיניה על ההוא מידי, ועל ההוא אמרינן, סתם קנין לכתיבה עומד, דכיון דקנו מיניה איגמירא לה ההקנאה בההוא קנין, ואית להו רשותא לשהדי למכתב בה שטרא למהוי ראיה בהכי, ולא צריכי לאימלוכי ביה, משום דסתם קנין לכתיבה עומד [כתובות נ"ה ע"א]. אבל הכא דהאי שטרא דבעינן, לא למהוי ראיה הוא אלא למקני ביה בגופיהו דהנהו אותיות, כיון דלמקני בגופיה דשטרא הוא דבעינן, אי לא כתב ליה שטרא אכתי לא קנה מידי בההוא קנין, אע"ג דכתבי שהדי שטרא בתר הכי, בההוא קנין דקנו מיניה, ולא שטר הקנאה, דאישתכח דעיקר ההקנאה בההוא קנין הוא דאקני ליה ולא בשטרא, אכתי הוה ליה קנין מילי בעלמא ומילי במילי לא מיקנין.
פיסקה. ולא את האנתיקי. מאי אנתיקי אמ' רב פפא עיסקא דבגווה. פי', סחורה שבתוכה, שכן קורין בלשון יון לסחורה אנתיקי.
המוכר את הקרון. והיא עגלה של עץ שנותנין עליה התבואה או האבנים וכיוצא בזה, ומושכין אותה הבהמות ממקום למקום. לא מכר את הפרדות. שמושכות אותה בזמן שאינן קשורות עמה. מכר את הפרדות לא מכר את הקרון, מכר את הצמד, והוא העול שנותנין על צוארי השוורים כדי לחברם לחרישה או למשיכה, מלשון [במדבר י"ט ט"ו] צמיד פתיל. לא מכר את הבקר. שנותנין אותו העול על צואריהם. מכר את הבקר לא מכר את הצמד. ודוקא בזמן שאין הצמד על צוארי הבקר, כדין הפרדות שאינן קשורות עם הקרון כמו שביאר התלמוד אבל בשהיה קשור על צוארי השוורים הרי הוא בכלל המכר. מכר את הצמד לא מכר את הבקר. ואפי' במקום שמקצתן קורין לצמד בקר. יש מי שאומר והוא בשלא היו הבקר אדוקין בצמד בשעת מכירה, אבל בשהיו אדוקין בו בשעת מכירה הרי הם מכורין כדין פרדות בקרון. וממה שכתב הר"ם במז"ל [פכ"ז מהל' מכירה0ה"ג] שאמ' המוכר את העול מכר את הפרה, נראה שהמוכר את תשמישי דבר שנמכר הדבר שנעשה לשמשו כשהן מחוברין בו, אבל כשאינן מחוברים בו הרי ביאר התלמוד שאפי' במקום שמקצת אנשי המקום קורין לצמד בקר אין הבקר בכלל מכירה.
ר' יהודה אומ' הדמים מודיעין. אם הבקר בכלל המכר או אינן בכלל המכר, כיצד אמ' לו מכור לי צמדך במאתים זוז, הדבר ידוע שאין העץ של צמד במאתים זוז, אלא הבקר בכלל המכר הם. וחכמים אומרים אין הדמים ראיה. לקנות הבקר, ולא קנה כי אם הצמד לבדו. אמ' הרב רבי יוסף הלוי גאון ז"ל הא דקתאני וחכמים אומרים אין הדמים ראיה, קשיא לן עלה הא דגרסינן בבבא קמא בפרק שור שנגח את הפרה [מ"ו ע"א] איתמר המוכר שור לחברו ונמצא נגחן, רב אמ' הרי זה מקח טעות, ושמואל אמ' יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך, דאמרי' בה וליחזי דמי היכי, אלמא הדמים ראיה, והכא קתאני אין הדמים ראיה. ואיתחזי לן בפירוקא דהא דהמוכר שור לחברו ונמצא נגחן דלא דאמי להאי דמתניתין דקתני אין הדמים ראיה, דהא דקתני הכא אין הדמים ראיה, הני מילי לעייולי בזבינא מידי דלא זבין ליה בהדיא, כגון צמד בקר, אבל לברורי מילתא בזבינא גופיה היכי הוה, דנידע אי הוו זביני אי לא הוו זביני, בכי הא לא אמרינן אין הדמים ראיה, אלא לעולם הוו ראיה דלגלויי מילתא בעלמא הוא עליה דההוא זבינא היכי הוה, ומשום הכי אמרי' התם לענין המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, וליחזי דמי היכי אי לרדיא לרדיא אי לנכיסתא לנכיסתא, ופירוקא דמסתבר הוא וליכא ביה קושיא כלל.
פיסקה. מכר את הצמד לא מכר את הבקר וכו'. היכי דאמי אילימא באתרא דקרו ליה לצמד צמד, ולבקר בקר, פשיטא, צמד זבין ליה בקר לא זבין ליה, ואמאי קאמ' ר' יהודה הדמים מודיעין אם מכר הבקר, והא אינן בכלל צמד כלל, ואפי' הן אדוקין בו שאין אתה יכול לומ' גם לבקר קורין צמד. ואלא דקרו לצמד נמי בקר, כלהי זבין ליה, ומנא להו [ל]רבנן למימר דאין הדמים ראיה, והא כלהו קרו גם לבקר צמד, ועליה דמוכר רמיא מילתא, הכא דלא זבין לבקר. ופשטינן לא צריכא דקרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר, ואיכא דקרו ליה נמי לצמד בקר דאיסתפקא מילתא אי מוכר בהנך דקרו לצמד צמד ולבקר בקר זבין, אי כהנך דקרו לצמד נמי בקר זבין. ר' יהודה סבר הדמים מודיעין, אי כלהו זבין אי לא זבין אלא צמד. ורבנן סברי אין הדמים ראיה, כיון דאיכא דלא קרו לצמד בקר, דאוקי ממונא בחזקת מאריה ועליה דלוקח לאיתויי ראיה, דבקר נמי זבין ליה. ומתמהינן, ואי(ן) אין הדמים ראיה נהוי בטול מקח, (ולמא) [ומנא] להו לרבנן למימר דצמד קנה, יחזור הלוקח על המוכר ויטול הדמים ויחזיר לו צמד בדין יתר משתות בטל המקח. וכי תימא כי האי גוונא לא האוי אונאה לפי שהעול צורך בעלי חיים הוא, ואין אדם מקפיד בתוספת הדמים בו מפני שהוא רוצה לקיימו, והא תנן בפרק הזהב [נ"ו ע"ב] ר' יהודה אומר אף המוכר ספר תורה בהמה ומרגלית אין להם אונאה, אמרו לו לא אמרו שאין אונאה כי אם לעבדים ולשטרות ולקרקעות ולהקדשות שמנינו במשנה בלבד, מכלל שזולתם יש לו אונאה והיכי מצי למימר הכא דצמד הוא שקנה, ופרקינן מאי אין הדמים ראיה דנהוי בטול מקח. פי', הא דאמור רבנן אין הדמים ראיה לאו לקיים המכר ולקנות הבקר הוא, אלא לא קנה הבקר כלל, ובטל המקח מפני שהאונאה יתר על שתות.
<h2>דף עח.</h2>
ואי בעית אימא כי אמור רבנן דהוי בטול מקח, כאן בכדי שהדעת טועה, כגון שמכר לו שוה שלש בארבע או שוה ארבע בחמש, שכגון זה אין כל אדם מרגיש בטעותה, ואמרינן דבטיל ליה מקח. וכאן בכדי שאין הדעת טועה, כגון זה שמכר לו שוה זוז במאתים, שדבר ידוע הוא שלא טעה הלוקח בנתינת הדמים הללו למוכר, אלא מתנה הוא שנתנם לו.
מתניתין. המוכר את החמור. שלו סתם, לא מכר את כליו העשויין למשוי, ולא לרכיבה, כמו שיתבאר. נחום המדי אומ' מכר את כליו, אפי' כלים שעשויין למשוי. ר' יהודה אומר פעמים מכורין ופעמים אין מכורין כיצד היה חמור לפניו וכליו עליו, אמ' לו מכור לי חמורך זה, כליו מכורין, שכיון שידע הלוקח שהיא חמורו ואמ' לו זה, לקנות כלים שעליו נתכוין, וקנה כלים שעליו. חמורך ההוא. כלומ', חמור פלוני שיש לך. ובקצת נוסחאות של תלמוד כתוב חמורך הוא זה, שנמצא כמי שלא ידע שהוא חמורו ושאל עליו, אין כליו מכורין, שלא נתכוין זה לקנות הכלים.
גמ', אמ' עולא מחלוקת רבנן ונחום המדי. בשק שנותנין בו את התבואה וכיוצא בה, ונותנין אותו על החמור לשאת ממקום למקום. ודיסקא שהיא כעין מרצפין, וכומני. דתנא קמא סבר סתם חמור לרכיבה עומד, וכלים אלו אינם כלי רכיבה, לפיכך אינן מכורין אפי' היו עליו בשעת מכירה, ואע"ג דכ[ו]מני מרכבתא דנשי היא, רכיבה דנשי לאו רכיבה היא, אלא משוי היא, דאמרינן בפרק השוכר את האומנים [ב"מ ע"ט ע"ב] ת"ר השוכר את החמור לרכוב עליה איש לא תרכב עליה אשה, מפני שאינה זריזה ברכיבת הבהמה כאיש, אלמא משוי היא. ונחום המדי אומר למשוי עומד, הילכך אפי' כלי משוי, אבל אוכף שהוא עשוי מעצים ונתון על המרדעת, כגון טפטן של סוס שקורין בלשון ישמעאל אל סרג', ומרדעת דברי הכל קנה, כיון שכלים אלו לרכיבה הן עשויין. ואיבעיא לן האי שק ודיסקיא וכומני דאיפליגו בהו רבנן ונחום המדי בעודן עליו בשעת מכירה מחלוקת, אבל בשאין עודן עליו, מודה להו נחום המדי לרבנן שאינן מכורין וכו'. ולא איפשיט, הילכך בין בשעודן עליו בין בשאין עודן עליו אינן מכורין שהמוציא מחברו עליו הראיה. אבל אוכף ומרדעת אע"פ שאין עודן עליו הרי אלו מכורין, דהא לא איפליגו עליהו תנא קמא ונחום המדי. מאי כומני אמ' רב פפא בר שמואל מרכבתא דנשי. ובלשון ישמעאל קורין לו אל הודג'.
<h2>דף עח:</h2>
אמ' אביי ר' אלעזר ורשב"ג ור' מאיר ור' נתן וסמכוס ונחום המדי כלהו סבירא להו כל דמזבין איניש איהו וכל תשמשתיה מזבין וכו'. והני כלהו שיטה נינהו, ולית הילכתא כחד מיניהו. פי', שכל מקום שאנו אומרים בו שטה אחת הם עומדין, תדע שהנזכרים יחידים הם, ורבים חולקים עליהם, והלכה כרבים.
מתניתין. המוכר את החמור מכר את הסיח, והוא בנה של חמור. מכר את הפרה לא מכר את בנה, שכיון שהפרה לחלבה עומדת יכול מוכר לטעון לחלבה הוא שמכרתיה לך, ואין בנה בכלל. מכר בור מכר מימיו פי' אוקימנא שדברי יחיד הן ולית הילכתא כוותיה, אלא לא מכר מימיו, שהמים אינם גידולי בור. מכר אשפה מכר זבלה, ולא אמרינן מקום אשפה בלבד הוא שמכר לו, שאין נקראת אשפה אלא משום זבל שבתוכה. מכר כוורת והוא הכלי שעושין לנחיל של דבורים לעשות בו דבש, ונקרא בלשון ישמעאל כור אלנחל, מכר דבורים שעשאוהו להם. מכר שובך מכר יונים שמקננים בו, ואין אנו אומרים שהשובך בלבד הוא שמכר לו.
גמ' היכי דאמי אי דאמ' ליה היא ובנה אני מוכר לך, אפי' פרה נמי מכר את בנה, ואמאי קא תאני לא מכר את בנה. ואי דלא אמר ליה היא ובנה, מאי שנא חמור דקא תאני מכר את הסיח. ופשטינן, אמ' רב פפא מתניתין בדאמ' ליה חמור מניקה אני מוכר לך פרה מניקה אני מוכר לך וכו'. תוספתא [פ"ד ה"ג] המוכר שפחה לחבירו מכר לו כלים שעליה. כלומ', מלבושין שעליה אפי' הן מאה. אבל לא מכר לו את השירים שהם הצמידים, כדמתרגמי' [בראשית כ"ד ל'] (ו)הצמידים (נ)שיריא. ולא את הנזמים שבאוזניה, ולא הטבעות שבאצבעותיה ולא את הקטלאות שבצוארה. פי' קטלאות ענקים שקושרין הנשים בצואריהן. ופירש רבינו הרב בפרק במה האשה יוצאה [שבת נ"ט ע"ב] שהקטלה נקראת בלשון ישמעאל מכ'נקה. מפני שלא הלבישם לה אלא כדי שתתנאה בהם בעיני הקונה, ועל הלוקח להביא ראיה שמכר לו הכל כמו שעל עובר שבמעיה נתכוון. שפחה מניקה אני מוכר לך פרה מניקה אני מוכר לך, לא מכר את הוולד, שהרי יכול מוכר לטעון על הלוקח לא אמרתי לך שפחה מניקה, אלא שתניק את בנך, ופרה מניקה שאמרתי לך, ליהנות בחלבה. אבל בחמור מניקה מכר את הסיח מהטעם שאמרנו. ובגמרא אמרינן אמאי קרו ליה סיח, ופשטינן מפני שהולך אחר שיחה נאה, כלומ', שמזמר אדם לפניו הולך אחריו.
<h2>דף עט:</h2>
פיסקה. מכר בור מכר מימיו אמ' רב[א] מתניתין יחידאה היא וכו' אמ' הר"ם במז"ל [פכ"ז מהל' מכירה הי"א] אל ילוז מעיניך העיקר הגדול בדברים אלו שהוא מנהג המדינה, והשמות הידועים בייחוד לכל דבר ודבר, ובמקום שאין מנהג ולא שם שהכל אומרין אותו בייחוד בלא שתוף, הולכים אחר אלו הכללות שביארו חכמים.
<h2>דף פ.</h2>
הלוקח פירות שובך מחברו סתם ואין שם אלא האמהות בלבד וקנה הפירות לזמן כגון לשנה או שנתיים, מפריח בורך הראשנה. כלומ' מפריח עם האמהות הולדות שילדו פעם ראשונה ואינו לוקח אותן לעצמו, כדי שיהא השובך מיושב ולא יהיה חרב, לפי שדרכן של יונים לילד פעם בחדש שני ולדות, ובסתם הם זכר ונקבה וכל שני ולדות נקראין בורך, חוץ מחדש אדר שאין יולדות בו, וכשלא יניח הלוקח בריכה הראשנה פורחות האמהות. פירות כוורת נוטל שלשה נחילין ומסרס, פי' קבוץ של דבורים נקרא נחיל, ובלשון ישמעאל קורין להם [נסל] אל נחל. ואמ' כאן שנוטל הלוקח מאותן הולדות שעושין האמהות בכוורת, ולדות של שלשה פעמים, מיכאן ואילך פוסק ואינו לוקח יותר, לפי שאין דרכן לעשות בשנה יתר משלשה נחילין, ונקראין בלשון ישמעאל אל אטראדי. חלות דבש, מניח הלוקח בכוורת שתי חלות כדי שיאכלו אותם הדבורים כל זמן שהן מתעסקין בלידה, שאם יטול הכל, בורחין הדבורים ונמצאת הכוורת חריבה. זיתים לקוץ מניח שתי גרופיות, כלומ' שני ענפים כגון ארכובות שהם כפקק הקנים והגפנים, כדי שיחליף האילן ולא יאבד, שלא מכר לו כי אם העצים.
מתני' הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשנה. אקשינן, והא תניא מפריח בריכה ראשנה ושנייה. ופרקינן, אמ' רב כהנא לא קשיא הא דקתאני בברייתא מפריח בריכה ראשונה ושנייה בה. כלומ', כשהיו בזה השובך שתי זוגות, הבנות והאמהות, שמניח שתי זוגות לבנות כדי שיצטוותו עמהן ולא יברחו ויחרב השובך. והא דתנן בריכה ראשונה באמה שמניח לה זוג אחד בלבד, משום דאימא מצטוותא אברתא שעמה בשובך, ואזוגה דשבקינן לה שהיא הבריכה הראשונה. ובגמרא שאילנן מאי שנא אימא דמצטוותא אברתה ואזוגא דשבקינן לה, ומאי שנא ברתה דלא מצטוותא אלא אתרי זוגי דשבקינן לה, תצטוות אאמה ואזוגא נמי דשבקינן לה. ומהדרינן, אימא אברתא מצטוותא, ולהכי סאגי לה בזוגא חדא דשבקינן לה. ברתא אאמא לא מצטוותא, ולהכי שבקינן לה תרי זוגי. מיכאן יש ללמוד שאם אין בשובך כי אם האמהות בלבד, שצריך שיניח שתי בריכות שהרי אין שם בנות שתצטוות האם עמהם. אמר הר"ם במז"ל [פכ"ג מהל' מכירה ה"י] הבצים והאפרוחים עצמן שיש בשובך לא קנה אותם בעל השובך כל זמן שלא פרחו, ודבר זה גזירת חכמים היא, ומשום לא תקח האם על הבנים [דברים כ"ב ו'] נגעו בה, לפיכך, הרוצה להקנות אפרוחים אלו לחבירו מטפח על השובך עד שיפרחו ויגביהו מעל הארץ, ואחר כך יקנה אותם לחבירו בקנין או על גב הקרקע, או בשאר דברים שהמטלטלין נקנין בהם, ואיתה להא שמעתא בסוף מסכת חולין [קמ"א ע"א].
פיסקה. פירות כוורת נוטל שלשה נחילים ומסרס. במתניתא תנא נוטל הלוקח שלשה נחילים בזה אחר זה לעשות כוורת לעצמו, מיכאן ואילך נוטל אחד ומניח אחד כדי לישב הכוורת. וזהו פירוש מסרס שאמרנו במשנה כדאמרינן בפרק הקורא את המגילה למפרע [מגילה י"ט ע"א] דאמרינן ת"ר קראה סירוגין יצא סירוסין לא יצא, ואמרו בירושלמי [שם פ"ב ה"ב] סירוסין חדא פרא חדא. ופי' רבינו הרב [הרי"ף שם] שקורא אחד ומניח אחד, והילכתא כפירושה דבריתא. אמ' הר"ם במז"ל [פכ"ג מהל' מכירה ה"ט] המוכר פירות שובך ופירות כוורת לחבירו קנה, ואין זה מוכר דבר שלא בא לעולם, לפי שאינו מוכר יונים שיולדו או דבש שיבוא לכוורת, אלא מוכר השובך לפירותיו, והכוורת לדבשה, שהרי הוא כשוכר אמת מים לחבירו שהוא נהנה בכל מה שיצוד בה, וכך זה הקנה לו שובך זה לפירותיו, כמו שמקנה אילן לפירותיו, ודין כלם כדין השוכר בית לחבירו שהוא נהנה בכל הניות שיש בו, וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף פ:</h2>
פיסקה. זתים לקוץ מניח שתי גרופיות, ת"ר הלוקח אילן, חוץ מאלו הזכורין מחבירו, לקוץ מגביה מן הקרקע טפח וקוצץ כדי שיצמח ויחליף גזעו. בתולת השקמה מניח שלשה טפחים סמוך לארץ וקוצץ, שאם יניח פחות מזה נפסד ואינו מחליף. סדן השקמה מניח שני טפחים, שכיון שהוא גדול אינו נפסד, ודי לו בשני טפחים בלבד. בקנים ובגפנים מן הפקק, שהיא ארכובה שבקנים ושבגפנים ולמעלה. בדקלים ובארזים חופר ומשרש. כלומ', שעוקר השרשים שלהן לפי שאין גזעו מחליף לעולם.
<h2>דף פא.</h2>
מתניתין. הקונה שני אילנות בתוך שדה של חבירו הרי זה לא קנה קרקע, אם יבשו האילנות או נקצצו, מפני שהיה לו לפרש שקנה גם הקרקע, וכיון שלא פירש הוא הפסיד על עצמו. אבל דרך שיכנס לאותם אילנות יש לו, שהמוכר בעין יפה מוכר [עי' להלן פ"ב ע"ב]. ר' מאיר אומ' קנה קרקע משום דשני אילנות חשיבי. ור' מאיר לטעמיה דתנן בפרק ראשון ממסכת בכורים [מ"ו] הקונה שני אילנות בתוך של חבירו מביא בכורים ואינו קורא, שכיון שאין לו קרקע אינו יכול לומר מפרי האדמה אשר נתתה לי [דברים כ"ו י']. ששני אילנות אינן חשובין, ולענין בכורים אמרו חכמים שמביא ואינו קורא, מפני שנסתפק להם אם יש לו קרקע או אין לו. אבל לענין מכירה וקנין אמרו שאין לו. ר' מאיר אומר יש לו לפיכך מביא וקורא, ואין הלכה כר' מאיר. הגדילו אותן השני אילנות שקנה בתוך של חבירו, והוציאו שריגים ואמירים והרחיבו בשדה. לא ישפה. כלומ', לא ינקה וישווה, כגון זמירת הכרם מלשון, ושפית יתיה בשופינא [ת"א דברים ט' כ"א], שאין המוכר יכול לעכב על הלוקח לחתוך הענפים שנתפשטו והרחיבו, שכיון שאין ללוקח קרקע אין על המוכר בזה הפסד, ויש לבעל האילנות ליהנות בהן בכל צד הנאה עד שייבשו או יקצצו. העולה מן הגזע שהוא גוף האילן שזורחת עליו חמה. שלו, כלומ' של לוקח, שאילנו הוא שהגדיל לפיכך העצים שיקוץ הרי הם שלו. והעולה מן השרשים שתחת הארץ, והן שאינן רואין פני החמה לבעל הבית, שהקרקע שלו היא שגידלה.
קנה שלשה. אע"פ שקנה סתם קנה קרקע, הגדילו ישפה. ויעמיד אותם על מה שהיו בשעת לקיחה, כדי שלא יפסיד מהקרקע של מוכר מקום אותם גידולין. העולה מן השרשין של לוקח, שהרי קרקע גידלה. מתו האילנות יש לו קרקע, אפי' היו שלש נטיעות קטנות או שלשה בדי אילנות, יש לו קרקע הראויה להן, וקנה כל האילנות שביניהן.
<h2>דף פב.</h2>
גמ', היכי דאמי מן הגזע והיכי דאמי מן השרשים אמ' ר' יוחנן כל שרואה פני חמה זה הוא מן הגזע. כלומ', כל מה שאינו תחת כגון הבדין העולין מגופו של אילן, זה הוא מן הגזע כדכתי' [ישעיה י"א א'] ויצא חוטר מגזע ישי. ושאינו רואה פני חמה, אלא הרי הוא תחת הקרקע, כגון הבדין שעולין מן השרשין שתחת הקרקע, זה הוא העולה מן השרשין, כיון שאין השרשין רואין פני החמה כגוף האילן שרואה פני החמה, והבד עצמו העולה מן השרשין גזע נקרא, שהרי כשעולה רואה פני החמה הוא, וכל שרואה פני החמה גזע נקרא. ואלו מכר אותו אדם לחבירו, ועלה ממנו בד אחד, עולה מן הגזע היה נקרא, ולאו עולה מן השרשין אמרינן ביה. אבל בד העולה משרשי שני אילנות, שקנה בתוך של חבירו כיון שאין גוף השרשין רואה פני החמה, הרי הוא של בעל הקרקע. ואקשינן, וניחוש דילמא מסקא ארעא שרטון. כלומ' שמא יעלה עפר, בין הבדין מן האילן ארבע אמות והרי העפר ביניהן, ונראין שהן שלשה אילנות, ואמ' ליה לוקח למוכר תלתא אילני זבינת לי, ואית לי קרקע הראויה להן. אלא אמ' רב נחמן בר יצחק הגדילו יקוץ, וכן אמ' רב יוחנן הגדילו יקוץ. דלא כתנא קמא דאמ' שאם הגדילו לא ישפה, והילכתא כוותיהו.
פיסקה. קנה שלשה קנה קרקע. וכמה אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן הרי זה קנה קרקע תחתיהן וביניהן, וקנה חוצה להן כמלוא אורה וסלו. פי', כדי שיעמוד זה המלקט פירות אותן אילנות, והסל שמלקט בו הפירות בידו, ומשתמש בו מכל צדי האילנות בשעה שאורה אותן. ואותן מלא אורה וסלו אין זה וזה רשאין לזרען אלא מדעת חבירו לפי שלא קנה אותו הלוקח קנין גמור, כמו שקנה קרקע שתחתיהן וביניהן קנין גמור, שלא קנה חוצה להן מלא האורה וסלו, אלא כדי להשתמש בו בשעה שאורה האילנות. ואמרינן בגמ' זה שאין המוכר יכול לזרעו מפני שיכול הלוקח לומ' לו, מיטנפין הפירות שלי בעפר כיון שהוא תוחח כשיפלו שם.
<h2>דף פב:</h2>
וכמה יהא בין אילן לאילן ויהיה להן קרקע אמ' רב יהודה אמ' שמואל מארבע אמות ועד שמנה אבל בפחות מארבע אמות, רצופין הן, ואינם חיים וכעצים בעלמא דאמו, ואין להם קרקע כמו שביארנו. וכשהיה ביניהן כמו כן יתר משמנה אמות מפוזרין הם ולא קנה להם קרקע, ואין מצטרפין זה עם זה אלא הרי כל אחד מהם לעצמו, וכקונה אילן אחד בתוך של חבירו הן שאין לו קרקע. רבא אמ' רב נחמן אמר שמואל משמנה אמות ועד שש עשרה. אמ' הרב רבינו יוסף הלוי עד ולא עד בכלל, שאם היה ביניהן פחות משש עשרה אמה מצטרפין זה עם זה, ששדה אילן הם, ויש להם קרקע ואם היה ביניהן שש עשרה אמה אין מצטרפין. והר"ם במז"ל [פכ"ד מהל' מכירה ה"ד] כתב, או מרוחקין יתר על שש עשרה אמה. וכן נראה מדרך הגרסא.
<h2>דף פג.</h2>
בעאי ר' ירמיה כשהוא (מוכר) [מודד] ממקום קצר, שהוא למעלה מהעיקר הסמוך לארץ הוא מודד. או ממקום העיקר הרחב הסמוך לארץ הוא מודד. אמ' ליה רב גביהה מבי כתיל לרב אשי תא שמע מדתנן בתחילת פרק שביעי ממסכת כלאים [מ"ה] הארכובה שבגפן אין מודדין אלא מעיקר שני שבה להניח לה כדי עבודתה, והוא ששה טפחים, ואחר כך יזרע ולא יהיה משום כלאים. והעיקר השני הוא מקום הפקק כדתניא [לעיל פ' ע"ב] בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה. כלומ', גפן שעלה העץ שלה מן הארץ מעט ואחר כך נעקם ונמשך על הארץ, וחזר ועלה כמו ארכובה כשמודדין בין הגפן ובין הזרע ששה טפחים, או ארבע אמות כשצריך להרחיק ארבע אמות, כמו שנתבאר שם, אין מודדין אלא מסוף הארכובה לא מהעיקר הראשון של גפן שכשימדוד ארבע אמות מן העיקר נמצא שהן פחות מארבע אמות כשימדוד מסוף הארכובה, מכלל שהמודד לאילנות אינו מודד אלא מעיקר האילן הרחב הדבק לארץ שנמצא משתכר במדידתו.
מכר לו שנים בתוך שדהו ואחד על המצר, שנמצא שמקום זה שעל המצר אינו ראוי לחרישה, ויש לומר שלא הקפיד גם על מקום השנים, אע"פ שהוא ראוי לחרישה, ויש לומ' כיון שמקום השנים נוח לחרישה לא מכר הקרקע. או שמכר לו שנים בתוך שלו, ואחד שהיה לו בשדה חבירו, שיש לומר כיון שאין למוכר קרקע בזה שמכר ללוקח בשדה חבירו לא נתכוון הלוקח לקנות קרקע, ויש לומ' שכיון שקנה ממנו שלשה אילנות לקנות הקרקע הראוי להם והאילנות שביניהם נתכוון. או שהפסיק בור או אמת המים ביניהם, שיש לומ' שאינם מצטרפין ואין לו קרקע, ויש לומ' כיון ששלשה מכר לו יש לו קרקע, וכלם עלו בתיקו. וכו'.
<h2>דף פג:</h2>
כיצד הן עומדין אילו האילנות שאמרנו שיש לו בהן קרקע, רב אמ' כשורה. כלומ' שעומדין שלשתן בשורה אחת כגון זה. ור' יוחנן אמ' כחצובה, כלומ' כשעומדין בעיגול כחצב שהוא בקבוק של מים, והם כגון פטפוטי כירה שהם שנים על הסדר ואחד יוצא זנב כגון זה. מאן דאמר כשורה שראוי לזרוע ביניהם כל שכן כחצובה שאינן ראויין לזרוע ביניהם, לפי שאי אפשר לשוורים ליכנס שם ולחרוש, וכיון שאין אותו מקום חשוב בעיני המוכר מכרו האילנות אמרינן. ומאן דאמ' כחצובה, אבל כשורה כיון שהקרקע חשובה שהרי אפשר לחרוש אותה, לא איזדבנא, והילכתא כר' יוחנן.
מתניתין. המוכר את הראש בבהמה גסה. כגון בקר ומריא שהוא מין ממיני הבקר הגדולים. לא מכר את הרגלים, שהרגלים בבהמה גסה חשובין הן לבדן בלא הראש. מכר את הרגלים לא מכר את הראש. מהטעם שאמרנו. מכר את הקנה, שהריאה והכבד תלויין בו, לא מכר את הכבד שהכבד חשוב הוא בפני עצמו ואינו בטל לגבי הקנה. מכר את הכבד לא מכר את הקנה. שהוא תלוי בו לפי שכל אחד מהם חשוב הוא בפני עצמו. אבל בבהמה דקה מכר את הראש מכר את הרגלים, לפי שאין חשיבות לרגלים לפני הראש. מכר את הרגלים לא מכר את הראש, שאין הראש שהוא חשוב בטל לפני הרגלים שאינן חשובין. מכר את הקנה מכר את הכבד. לפי שאין דעת הלוקח על הקנה לקנות באונות הריאה שבו אלא על הכבד הוא דעתו. מכר את הכבד לא מכר את הקנה. שהכבד חשוב הוא, וכיון שלא זכר כי אם הכבד החשוב לא הקפיד הלוקח על הקנה שאינו חשוב.
ארבע מדות במוכרים. וכלן חלוקות זו מזו לענין חזרה. מכר לו חיטים יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו, ולא המוכר, שהלוקח הוא שנתאנה. רעות ונמצאו יפות המוכר יכול לחזור בו ולא הלוקח, שהמוכר הוא שנתאנה. רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפות אע"פ שאינן יפות שאין למעלה מהן, אלא שיש יפות מהן, ויכול הלוקח לומר למוכר כיון שיפות מכרתה לי ביפות שאין למעלה מהן אני רוצה. וכן אם מכר לו רעות ולא נמצאו רעות שאין למטה מהן, אלא שיש רעות מהן, ויכול מוכר לומר ללוקח כיון שרעות מכרתי לך רעות שאין למטה מהן הוא שיש לך עלי, החזיר לי פירותי וטול את מעותיך. אין אחד מהם יכול לחזור בו, כשאין שם הונייה כי אם שתות, אלא קנה ומחזיר אונאה. שכיון שאין יפות הן ומין רעות הן אין כאן בטול תנאי. אבל המוכר לחבירו חיטים שחמתית ונמצאת לבנה לבנה ונמצאת שחמתית. פי', שחמתית חטים אדומים ונמצאו לבנים, ונקראין שחמתית מפני שנתאדמו מחמת השמש. או שמכר לו עצים של זית ונמצאו של שקמה, או של שקמה ונמצאו של זית. או שמכר לו יין ונמצא חומץ, או חומץ ונמצא יין. כיון שאין זה המין שמכר לו אלא מין אחר הוא שנמצא, ויש מי שרוצה במין זה יתר ממין זה, שניהן יכולין לחזור בהם, וכן כל כיוצא בזה.
גמרא אמר רב חסדא מכר לו שווה חמש בשש. שנמצאת ההונייה שתות בלבד, ולא הספיק הלוקח להראות אם יש במקחו הונייה אם אין בו, והוקרו ועמדו על שמנה מי נתאנה, לוקח הוא שנתאנה בשעת מכירה, לפיכך לוקח הוא שיכול לחזור בו ולא מוכר, עד שיחזיר הלוקח למוכר הדמים ויקבלם ממנו, אבל עכשיו שהוקר אותו חפץ אין המוכר יכול לומר לו כשם שהגעתני באונאתך ונתחייבתי להחזיר מעותיך, כך אתה חייב להחזיר לי את מקחי ובטל המקח, שהרי נתאניתי עכשיו כשהוקר מקחי.
<h2>דף פד.</h2>
מאי טעמא משום דמצי אמ' לי' לוקח אי לאו לא אוניתן לא הוית מצית הדרת בך, ולבטל המקח אלא נקנה המקח, השתא דאוניתין מצית הדרת בך. בתמיהה ולבטל המקח, והיכן מצינו שחוטא נשכר והרי ברשותי הוקר, וכשם שאין אתה יכול לבטל המקח בשאין שם הונייה והוקר ברשותי, כל שכן שאין אתה יכול לבטלו בשיש שם הונייה והוקר. ותנא תונא. כלומר, וכגון זה הוא ששנה תנא דמתניתין יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו.
מכר לו שווה שש בחמש והוזלו אחר כך ועמדו על שלש, מי נתאנה בשתות בשעת מכירה מוכר, לפיכך מוכר הוא שיכול לחזור בו ולא לוקח, אע"פ שתבעו המוכר להחזיר לו את מקחו, אין הלוקח יכול לומ' לו עתה כשהוזל החפץ כשם שתבעת מקחך כשנתאניתי כך אני אתבע את מקחי עכשיו כשהוזל. משום דמצי אמ' ליה מוכר אי לאו לא אוניתן בשעת מכירה ויוקר החפץ ברשותי היה, לא היית יכול לחזור בך ולבטל המקח, השתא דאוניתן והוקר החפץ ברשותי אתה יכול לחזור בך. בתמיהה, והא אין חוטא נשכר. ותנא תונא במתניתין כי האי גוונא והוא זה שאמ' רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור בו. חזינן לגאון דקא מוקים להא דרב חסדא דאמ' מי שיש לו עליו האונאה הוא שיכול לחזור בו, ולענין קבולי מי שפרע הוא. כלומ', שאינו חייב כשחזר בו לקבל מי שפרע כדין כל החוזר בו במטלטלין שנתן את דמיהם ולא משכן כמו שנתבאר בפרק הזהב [ב"מ נ"א ע"א]. וכד מעיינת בה בשמעתא לא סלקא בהאי סברא כל עיקר, שהרי בענין מי שפרע כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר חייב לקבל מי שפרע. ומסתברא לן דלא קימא הא דרב חסדא, אלא אליבא דמאן דאמ' מי שהוטל עליו ההפסד בשעת מכירה ידו על העליונה בין מוכר בין לוקח, ואע"פ שאין באונאה יתר על שתות רצה מקיים המקח ואומ' לו תן לי מה שהוניתני. או אומ' לו החזיר לי מעותי ומבטל המקח, כדתנן התם אליבא דרבי יהודה הנשיא. ומסתברא לן אנן דלא קימא הא דרב חסדא אלא אליבא דמאן דאמר מי שהוטל עליו ידו על העליונה, והא דרב חסדא במי שהוטל עליו ליתה דהא פסק רבא בפרק הזהב [שם ע"ב] הילכתא שתות קנה ומחזיר אונאה, אלא מיהו כי איתא לדרב חסדא בשתות דמי שהוטל עליה הוא דליתא. אבל בביטול מקח איתה, כגון שמכר לו שווה ארבע בחמש שהוא יתר על שתות, ולא הספיק בכדי שיראה לתגר או לקרובו עד שהוקרו ועמדו בשבע, לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר וכו'. ואע"ג דדחינן ואמרינן ממאי מוקמינן להא דרב חסדא שאין יכול לחזור בו בבטול המקח אלא המתאנה, אבל המאנה אינו יכול לחזור בו. דילמא הא דרב חסדא תרוויהו בין מוכר בין לוקח מצו הדרי בהו, בין שהונו בין שנתאנו, כיון שיש שם כדי ביטול מקח, שהרי המקח בטל הוא מעיקרו וכאילו לא היה שם מקח כלל, ובין המאנה ובין המתאנה חוזרין בהן. ומתני' שלא נתנה רשות למאנה לחזור בו, ולבטל המקח, משום רע רע יאמ' הקונה ואוזל לו, אז יתהלל שנמצא שאין הונייה בדמים כלל, שהרי כשמכר לו יפות ונמצאו רעות הדמים שנתן לו דמי רעות היו, הילכך כשנמצאו רעות לא נמצאו בדמים הונייה. ולא הטעה אותו המוכר אלא לפי שאמ' לו פירות אלו יפות הן, אבל בדמיהן לא הונה אותו. וכן אם מכר לו על דעת שהן רעות ונמצאו יפות הדמים שנתן לו דמי יפות היו, שנמצא שלא היה בדמים הונייה, ולא היה הטעות אלא במה שמכר לו על דעת שהן רעות ונמצאו יפות. והינו טעמא דשאני בין טעות שבדמים לדין טעות שבין יפות לרעות, לפי שטעות שבדמים יש לומ' שכל אחד מהם טעה בדבר, והיה סובר שזה הוא שוויו של אותו חפץ, ונמצא המקח מעיקרו מקח טעות בין ללוקח בין למוכר. אבל שבין יפות ורעות כיון שדרך העולם לגנות הלוקח את המקח אע"פ שהוא יודע שהוא יפה, כדכתי' [משלי כ'] רע רע יאמר הקונה. כל זמן שהמקח לפני המוכר, והמוכר כמו כן דרכו לעולם לשבח מקחו, ואע"פ שיודע בו שהוא רע, אמרינן המתאנה הוא שיכול לחזור בו ולא המאנה שאם מכר לו יפות ונמצאו רעות הלוקח הוא שיכול לחזור בו שהרי ודאי טעה וחשב שהן יפות ונמצאו רעות. אבל המוכר יש לומ' שיודע היה שרעות היו, וזה שאמ' יפות דרכו היא לשבח את מקחו, ואם מכר לו רעות ונמצאו יפות המוכר הוא שיכול לחזור בו, שהרי ודאי טעה ואמ' שהן רעות ונמצאו יפות. אבל הלוקח אין יכול לחזור בו, לפי שיש לומ' שיודע היה שהיו יפות, וזה שאמ' שהן רעות לפי שדרך העולם לגנות הלוקח את מקחו, ואע"פ שיודע שהוא יפה, והינו טעמא דמתניתין. ואע"ג דאיכא למימר דילמא הא דרב חסדא תרויהו מצו הדרי בהו, ויהבינן טעמא למתניתין לא בטילא הא דרב חסדא בדאיכא בטול מקח. דלא דחינן מימרא פשיטא בדילמא, וטעמיה דרב חסדא בבטול מקח טעמא דמסתבר הוא.
<h2>דף פד:</h2>
מתניתין. המוכר פירות לחבירו משך, הלוקח אותו הטעון של פירות שהיה ברשות הרבים לרשותו, או לסמטא, אע"פ שלא מדד קנה, כיון שפסק עם המוכר הדמים קודם שימשוך. מדד ולא משך לא קנה. פי', אע"פ שמדד המוכר ונתן לתוך כליו של לוקח, כיון שאין ללוקח רשות להניח כליו ברשות הרבים לא קנה. אבל כשמדד הלוקח קנה, דקימא לן שההגבהה קונה בכל מקום. ואם היה הלוקח פקח והווה הפירות ברשות המוכר, וקיבל המוכר למכור לו, שוכר את מקומן כדי להוציאן מרשות המוכר, ואע"פ שלא מדד קנה.
הלוקח פשתן מחבירו הרי זה לא קנה עד שיטלטלנו ממקומו. פי', כיון דאוקימנה בגמרא [פ"ו ע"ב] למשך דמתניתין, בטעני דפירי נינהו דלא אפשר למגבהינהו, וסאגי להו במשיכה. ואקשינן אימא סיפא תנן הלוקח פשתן מחבירו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום, אטו פשתן בשליפי רברבי לא עבדי אינשי, כי היכי דנימא דלא קאני להו אלא בטלטול ממקום למקום. ופרקינן, שאני פשתן ממידי אחרינא דפשתן אע"ג דעבדי ליה אינשי בשליפי רברבי אמרי' לא קאני ליה במשיכה, משום דפשתן משתמיט. כלומר, שהרי אפשר להתיר האיגד ולהגביהו עץ עץ וכן כל כיוצא בזה. אבל אם היה הטעון של פלפלים או אגוזים ושקדים וכיוצא בהן, והיה גדול שאין אחד יכול להגביהן, הרי זה נקנה במשיכה שאם יתירו יתפרד ויהיה לו בו טורח גדול, וכן כל כיוצא בהן [עי' רמב"ם פ"ג מהל' מכירה ה"ב]. ואם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה, והוא שיהיה יבש ואינו צריך לקרקע. שהרי הוא כתלוש וכמו שיתבאר, ואחד המושך או המגביה או המחזיק בעצמו, או שאמר לאחר להגביה לו או למשוך או להחזיק לו הרי זה זכה, וכן בשאר דרכי ההקנייה.
אביי ורבא דאמרי תרויהו מסירה קונה ברשות הרבים, ובחצר שאינה של שניהם. כגון שימסור המוכר ללוקח דבר שאין דרכו להמשך כספינה וכיוצא בה, כמו שביארנו. משיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם בלבד, וההגבהה קונה בכל מקום. בין ברשות הרבים בין ברשות שאינה של שניהם.
<h2>דף פה.</h2>
גמרא רב ושמואל דאמרי תרוויהו כליו של אדם קונין לו בכל מקום חוץ מרשות הרבים. שכל מקום שיש ללוקח רשות להניח בו כליו, כיון שנעשו המטלטלין בתוך הכלי, אע"פ שלא אמ' לו המוכר לך וקנה בכלי זה, הרי זה קנה, ואין אחד מהן יכול לחזור בו, שנמצא הלוקח כמי שהונחו בתוך ביתו או כמי שהגביהן. ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו אפי' ברשות הרבים. קונה כליו של לוקח. אמ' רב פפא ולא פליגי כאן ברשות הרבים, ממש הוא דאמרי רב ושמואל דלא קנה כליו של לוקח מפני שאין לו רשות להניחו שם. כאן בסימטא, הוא דאמרי ר' יוחנן וריש לקיש שקונה כליו של לוקח, מפני שיש לו רשות להניחו שם, אבל ברשות הרבים ממש, אפי' ר' יוחנן וריש לקיש לא פליגי דלא קאני כליו של לוקח, וכן הלכה.
והא דתניא ארבע מדות בדין המוכרין, פסקו הדמים של אותן פירות הלוקח והמוכר והתחילו למוד עד שלא נתמלאת המדה למוכר, ואם רצה לחזור בו חוזר, משנתמלאת המדה ללוקח, בד"א במדה שאינה של שניהן כגון שהיתה מדה של סרסור, אבל אם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה ברשות הרבים, ובחצר שאינה של שניהם. ברשות לוקח, כיון שקיבל עליו המוכר למכור לו אחר שפסקו הדמים קנה הלוקח, והוא שיהיו הפירות צבורין בקרקע, אבל אם היו בכליו של מוכר, כשם שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות מוכר, אלא אם כן קנה אותו כלי מהמוכר והגביהו קודם שיתן בתוכו הפירות הקנויין ממנו, מפני שבשביל אותה הנייה שהיתה לו למוכר במכירת אותו כלי, אינו מקפיד על מקומו. אי נמי בשהיה הכלי של לוקח ואמר לו המוכר לך וקנה בכלי זה, שאפי' ברשות מוכר קנה כמו שיתבאר, כך אין כליו של מוכר קונה ללוקח אע"פ שהוא ברשות לוקח ואפי' פסקו הדמים. ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנו הלוקח לאותו חפץ המכור, או שיוציאנו מרשותו, שהפקדון ברשות בעליו הוא, אע"פ שהוא ברשות זה שהופקד אצלו, ואע"פ שהוא בכליו של לוקח. דשמעת מינה דכליו של אדם קונין לו ברשות הרבים, לאו רשות הרבים ממש היא, אלא סימטא, מפני שיש לו רשות להניח בה כליו, ועלה הוא דאמרינן ואמאי קרו לה רשות הרבים, ופשטינן לפי שאינה רשות היחיד. האי דקתאני, ואם היתה המדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה, ואע"פ שלא נתמלאת המדה, אוקימנא בשהיו שנתות במדה. כלומ' כשהיו בה רשמין לידע חציה ושלישה ורביעה, וכיוצא בהן הוא, שכיון שהגיע לרושם מן הרשמים קנה, אע"פ שלא נתמלאה המדה, שכל רושם מהן מדה בפני עצמה הוא, שהרי של אחד מהם היא המידה, והוא סומך על הרשמין שבה. אמ' הר"מ במז"ל [פ"ד מהל' מכירה ה"ו—הי"א] והאי דקתאני נמי ראשון ראשון קנה ברשות הרבים, ואוקימנא דלאו רשות הרבים ממש היא, אלא סימטא, הכי נמי אוקימנא בזה שאמרנו ובחצר שאינה של שניהם, דחצר של שניהם היא שיש להם רשות בין המוכר בין הלוקח להניח בה כליהם, דומיא דסמטא, דאמרינן מאי חצר של שניהם ופשטינן דלא דהאי כלה ודלא דהאי כלה אלא דתרוויהו, אבל חצר שאינה של שניהם אלא לאדם אחר לא קנה לוקח, אפי' היתה המידה שלו, מפני שאין לו רשות להניח כליו שם כמו שביאר. וזה שאמרנו היתה המדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה, פירש הרב רבי יוסף הלוי ז"ל כשהיתה המידה של לוקח. ואינה סברת הר"ם במז"ל [שם] כמו שנתבאר, אלא כיון שיש רשות ללוקח בסימטא ובחצר של שניהם, ופסק הדמים עם המוכר והתחיל למדוד, אע"פ שהכלי של מדה למוכר הוא, גמר והקנה, כיון שנתמלאת המדה, או שהיו בה שנתות, והרי הוא כאומ' לו קנה בכלי זה.
<h2>דף פה:</h2>
בעא מינה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות המוכר, ומדד הסרסור או המוכר את הפירות שקנה ממנו הלוקח ונתנם לתוכו, קנה הלוקח או לא קנה. אמ' ליה לא קנה, כיון שאין לו רשות להניח שם כליו. והני מילי דלא אמ' ליה מוכר קני בהכי. כלומ', קנה בכלי זה. אבל אמ' ליה קני בהכי קאני. דאמרינן אמ' ליה רבינא לרב אשי תא שמע דרב ושמואל דאמרי תרויהו כליו של אדם קונין לו בכל מקום חוץ מרשות הרבים. ופשטינן, בכל מקום לאיתויי מאי, לאו לאיתויי בין ברשות המוכר בין ברשות הלוקח. ודחינן לא, אלא לעולם אימא לך דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה. ושאני התם דאמרינן בכל מקום, דמשמע אפי' ברשות מוכר קונה כליו של לוקח. בדאמ' ליה מוכר ללוקח קני ברשותי מהאי כלי, דהוה ליה כמאן דקאני ליה בחצרו מקום למהוי ביה ההוא כלי, ואי לא אמ' ליה הכי לא קאני, עד שיגביה או יוציא מרשות המוכר כמו שביארנו. יש מי שטועה ואומ' שזה שאמ' הר"ם במז"ל [פ"ד מהל' מכירה ה"א] בהלכותיו לפיכך אין כליו של אדם קונה לו ברשות הרבים ולא ברשות המוכר, אלא אם כן אמ' לו המקנה לך וקנה בכלי זה, שקונה גם כן בזה ברשות הרבים. ואין זו סברת הגאון שאין הלוקח קונה בכגון זה, כי אם ברשות המוכר בלבד, שהרי הוא אומ' אחר כן, וכן אם קנה הכלי תחילה והגביהו ואחר כך הניחו שם ברשות המוכר וכו', מכלל שאינו אומר שקונה כליו של לוקח, בשאמ' לו המוכר לך וקנה בכלי זה כי אם ברשות המוכר. ואין בזה ספק שהרי בביאור אמרו בתלמוד כליו של אדם קונין לו בכל מקום חוץ מרשות הרבים, שכיון שאין למוכר קנין ברשות הרבים כדי להקנות ללוקח, אינו מועיל ללוקח, אם יאמר לו לך וקנה בכלי זה בה.
תניא משך חמרין ופועלים והכניסן לביתו. פי', זאת השמועה נחלקו בפירושה רבותינו המפרשים, וכל הפירושין שראיתי אינן מדוייקין כל כך, לפיכך אני מפרש בה כפי מה שנראה לי ממה שכתב הר"ם במז"ל בהלכותיו [הל' מכירה פ"ד הי"ג] וזה הוא מה שנראה לי לפרש בה. מי שמשך חמרין שמוליכין תבואה ממקום למקום, או פועלין שיש להם תבואה למכור, והכניסם לביתו כדי לקנות מהם פירותיהם. בין מדד המוכר אותן פירות לביתו של לוקח עד שלא פסק עם הלוקח הדמים, אפי' היה הלוקח הוא המודד. בין פסק עד שלא מדד ואחר כך מדד המוכר, שניהם יכולים לחזור בהם, דקימא לן שאם הגביה הלוקח את המטלטלין שרוצה לקנותם והניחם ואחר כך פסק עם המוכר הדמים, ולא הגביהן אחר כן, ולא משכן, לא קנה ואע"פ שפסקו הדמים, כיון שהמוכר הוא שמדד ולא הגביה אחר כן הלוקח ולא משך, ואע"פ שבביתו וברשותו מדד לא קנה לוקח, שכגון זה אין אנו אומרין שתקנה ללוקח חצירו. ועוד לפי [שלא] (ש)סמכה דעתו של לוקח עדיין לקנות, לפי שהוא מחשב שמא יחזור בו המוכר. וכן המוכר לא גמר והקנה, לפי שהוא מחשב בנפשו שמא יחזור בו הלוקח, שאין דומה זה לפירות שהיו ברשות לוקח, שכיון שקיבל עליו מוכר למכור קנה אע"פ שעדיין לא מדד, ששם כיון שכבר היו הפירות ברשות לוקח וקבל המוכר על עצמו שימכרם לו בדמים ידועים, סמכה דעתו של מוכר להקנותן ללוקח, שהרי הלוקח קנתה לו חצירו. אבל כאן כיון שמשך הלוקח הבהמה או האדם במשואן, והכניסם לביתו שאין זו דרך שסומכת בה דעת המוכר להקנות, שהרי אפשר שכשימצא בזול שיקנה, ואפשר שכשימצא ביוקר שלא יקנה, שכך מחשב המוכר בלבו, ואין שם כמו כן משיכה הראויה לקנות בה, שהיא אחר פסיקת הדמים, לא סמכה דעתו של מוכר להקנות ולא דעתו של לוקח לקנות.
<h2>דף פו.</h2>
פירקן הלוקח לאותן הפירות והכניסן לתוך ביתו, שנמצא שעשה מעשה שמורה שסומכת בו דעת המוכר להקנותו. אם פסק הדמים עם הלוקח עד שלא מדד לו ואחר כך מדד לו, אע"פ שלא משך הלוקח אחר [כן] ולא הגביה קנה, שכיון שגמר המוכר להקנותו קנתה לו חצרו. ואם מדד המוכר ברשות הלוקח עד שלא פסק הדמים עם הלוקח, ואע"פ שפסק עמו אחר שמדד, שניהם יכולין לחזור בהן, ואע"פ שמדד הלוקח עצמו, שכיון שלא פסקו הדמים לא סמכה דעתו של מוכר למכור מהטעם שאמרנו. ולא אמרינן בכי הא שקנתה לו חצירו.
ובגמרא מקשינן אהא דקתאני פירקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולים לחזור בהם, מכלל שקנה הלוקח משעה שפסק, כדתניא היו פירות מוכר ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר למכור קנה לוקח. והרי התבואה כאן בכלי החמרים היא, והיאך נאמר שקנה לוקח, מכלל שאין חוששין לכליו של מוכר ברשות לוקח, אלא קנה לוקח, וכיון שכן הוא כליו של לוקח כמו כן ברשות מוכר יקנה לוקח בו, ולמה אמרנו שלא קנה. ואוקמה מר בר רב אשי במסבלי דתומי. כלומ', כשהיו אותן משואות אגודות של שומים, דליתנון בכלי. אמר רבינו הרב [הרי"ף בסוגיין], שבלא כלי נושאין אותן, כי אם חבלים הוא שקושרין בהם בלבד, ולפי' אמרנו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולים לחזור בהם לפי שקנתה ללוקח חצרו.
אמר ליה (הון) [הונא] בריה דמר זוטרא לרבינא מכדי פירקן והכניסן לביתו קתאני, תקנה לו חצרו, ואמאי פליג בין מדד עד שלא פסק לפסק עד שלא מדד. אמר ליה פסק סמכה דעתיה, דמוכר וגמר ומקני ללוקח בפירוקו, ובהכנסתו לפירותיו ברשותו. לא פסק לא סמכה דעתיה, ולא אמרינן שקנתה לו חצירו וכן הילכתא. אמ' הרב רבינו יוסף הלוי גאון ז"ל. שמעינן מינה דמשיכה ומסירה והגבהה וכלהו אנפי דהקנאה נמי לא מהניין וקאני בהו לוקח, אלא בשפסק עד שלא עשאן ברשותו, אבל אם לא פסק עדיין לא סמכה דעתיה דמוכר, ולא מקני ליה ללוקח מידי. ואמ' ומסתברא דהני מילי במידי דאין דמיו קצובין, אבל מידי דדמיו קצובין אינו צריך פסיקה, ואע"ג דקא תבע השתא טפי לאו כל כמיניה, דאמרינן האי מהדר קא הדר ביה, הילכך כיון דמשך, אי נמי הגביה או עבד חד מאנפי הקנאה, ואע"פ שלא פסק הדמים קאני ליה לוקח, ויהיב ליה דמי כמה דשוי. ואמ' הדין הוא סברא דילן, אבל רבינו הרב ז"ל לא הוה סבירא ליה הכין, אלא אפי' בדברים שדמיהם קצובין נמי פסק אין לא פסק לא, דכיון דלא פסק לא סמכא דעתיה, ואכתי אית ליה למוכר למתבע ביה טפי ממאי דשוי. ואמ' הר"ם במז"ל [פ"ד מהל' מכירה הי"ב] היה הדבר הנמכר דמיו קצובין וידועין והגביהו קנה, ואע"פ שפסק אחר שהגביה, והוא הדין בשאר דברים שקונים בהם המטלטלין, שצריך לקנות בהם אחר שיפסוק הדמים, אלא אם כן היו דמיו קצובין כמו שביארנו.
אמ' רבא לא שאנו שנקנין נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה כמו שאמרנו למעלה, אלא בשנתן למוכר דמי כל השדות שקנה ממנו בפעם אחת, אבל לא נתן לו דמי כלן לא קנה אלא כנגד מעותיו. תניא כוותיה דרבא מכר לו עשר שדות בעשר מדינות, כיון שהחזיק באחת מהן קנה כלן. פי' אמרינן בגמרא משום דסדנא דארעא חד הוא. כלומ', מפני שגוף הקרקע אחד הוא כדאמרינן לעיל וסדן השקמה שהוא שורש השקמה, בד"א שנתן לו דמי כלן, שכיון שאינן במקום אחד אע"פ שהן מסויימות במצריהם תראה כשדה שאינה מסויימת, לפיכך אע"פ שהחזיק באחת מהן לא קנה עד שיתן דמי כלן וכו', לפיכך אם היו הכל במתנה שאין שם נתינת מעות, או בשכירות דקימ' לן דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף, כיון שהחזיק באחת מהן קנה כלן.
<h2>דף פו:</h2>
רב ושמואל דאמרי תרויהו האומר לחבירו כור בשלשים סלע אני מוכר לך יכול לחזור בו המוכר ואפי' בסאה אחרונה. כלומר אפי' מדד לו תשעה ועשרים, כיון שלא השלים השלשים יכול המוכר לחזור בכל, ולא יקנה הלוקח כלום, שכיון שאמ' לו המוכר כור בשלשים סלע אני מוכר לך נמצא שכל הכור כגוף אחד, ולא קנה הלוקח, אפי' מדד לו המוכר בכליו עד שימשוך הכל, וכיון שלא משך הכל כמי שלא משך כלום הוא, שאפי' הסאין שנמדדו בכליו לא קנאן.
כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה. שכיון שאמ' לו סאה בסלע כל סאה וסאה בפני עצמה היא חשובה, ומה שמשך מהם קנאו. זהו מה שפירשו רבותינו המפרשים. ומשכחת לה אמר רבינו הרב ז"ל [הרי"ף] בשהיו הפירות של מוכר בסימטא או בחצר של שניהם, אי נמי ברשות לוקח, והוא דאיתינהו לפירות בכליו דמוכר, דאי הפירות ברשות הרבים ומדד אותם המוכר לכליו של לוקח, הא קימא לן דאין כליו של לוקח קונין לו ברשות הרבים. ואי ברשות המוכר הם הפירות, הא קימא לן נמי דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה הלוקח הפירות שמדד בו המוכר. ואי ברשות הלוקח הם הפירות, מה לי מדד המוכר או לא מדד, כיון דליתנהו בכליו דמוכר, הא קימא לן שפירות של מוכר ברשות לוקח כיון שקבל עליו המוכר למכור קנה לוקח אע"פ שלא מדד, הילכך לא משכחת לה אלא כדאמרינן בשהיו בסמטא או בחצר של שניהם או ברשות לוקח ובכליו של מוכר. והר"ם במז"ל [פ"ד מהל' מכירה ה"ז] כתב היו הפירות בסמטא או בחצר של שניהם, ואפי' היו ברשות לוקח והיו בתוך כליו של מוכר, וקבל עליו המוכר למכור והתחיל המוכר למדוד לתוך כליו של מוכר, אם אמר לו כור בשלשים סלע אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה, הואיל ועדיין הפירות בכליו, ולא גמר כל המדה, וכליו של מוכר אינו קונה ללוקח אע"פ שהוא ברשות לוקח. ואם אמ' לו כור בשלשים סאה בסלע, ראשון ראשון קנה, שכיון שפסקו הדמים על כל סאה וסאה כל סאה שיגביה המוכר ויערה אותה, נגמרה מכירתה, הואיל ואין הפירות ברשות המוכר ולא ברשות הרבים, ואלו לא היו הפירות בכליו של מוכר כיון שהם ברשות לוקח קנה משפסק, ואע"פ שלא מדד כמו שביארנו. יש מי [הראב"ד בהשגות שם] שהשיג על הגאון בזה שאמ' כל סאה שיגביה המוכר ויערה אותה נגמרה מכירתה, ואמ' ערבובי דברים אני רואה כאן שלא פירש לאי זה כלי יערה, והוא עוסק ובא לתוך כליו של מוכר, אלא אפי' לתוך כליו של לוקח הואיל ואמ' לו כור בשלשים לא קנה ראשון ראשון. ואני אומ' שמה שכתב הגאון הוא האמת והצדק, ומה נמרצו אמרי יושר, שהרי אם היה המוכר מודד ונותן לכליו של לוקח, למה לא יקנה לוקח מה שכבר ניתן בכליו, אפי' כשיאמר לו מוכר כור בשלשים סלע אני מוכר לך, ואע"פ שלא נגמרה מדת הכור, שהרי לא אמר לו דברים שמורים שהוא דרך תנאי, כדי שנאמר אם נתקיים התנאי קנה לוקח ואם לאו לא קנה, שהרי אין כאן הארבעה דברים שצריך להיות בתנאי, ולא על מנת ולא מעכשיו כמו שנתבאר בפרק האומר לחברו צא וקדש לי אשה פלונית [קדושין ס"א ע"א] וכיון שאין זה דרך תנאי, למה לא יקנה הלוקח בכליו ראשון ראשון, אפי' יאמר לו המוכר כור בשלשים סלע אני מוכר לך, וכל שכן כשיאמר לו סאה בסלע. אם כן לדעת מי שאומר שאינו קונה, אפי' היה המוכר מודד ונותן לכליו של לוקח כשאמר לו כור בשלשים סלע אני מוכר לך, זה שאמרנו היו של מוכר ברשות לוקח, כיון שקיבל עליו מוכר למכור קנה לוקח, אע"פ שלא מדד, היאך יתכן ללוקח לקנות לעולם, שהרי אם יאמר לו המוכר כור בשלשים אני מוכר לך, אמרנו שצריך לגמור לו כל המדה, ואם יאמר לו סאה בסלע, הרי אין שם מדידה כלל, אם כן נמצא שלא תקנה ללוקח רשותו. ועוד על דרך זו היאך יתכן לעולם שיקבל מי שחוזר בו במכירת המטלטלין שלו לחבירו מי שפרע בשאמ' לו כור בשלשים אני מוכר לך, כיון שיש לו לחזור אפי' בסאה אחרונה אפי' היה מודד ונותן לתוך כליו של לוקח, וכל שכן בשאין שם מדידה כלל. הילכך אין לך להעמיד שמועה זו, אלא בשהיה המוכר מודד ונותן לתוך כליו של עצמו, שכיון שאמר לו כור בשלשים אני מוכר לך והיה מודד ונותן לתוך כליו, נמצא שהקפיד מלהקנותו עד שיגמור כל המדה. אבל כשיאמר לו סאה בסלע, אע"פ שהיה מודד ונותן לתוך כליו, יש לומר שאין כאן הקפדה, אלא כיון שפירש לו סאה בסלע, גמר להקנותו מעת שהגביה לו כל סאה וסאה מכלל הכור, ודין אמת הוא אל ילוז מעיניך.
<h2>דף פז.</h2>
הלוקח פשתן מחבירו וכו' ואם מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה. אקשינן משום דתלש כל שהוא קנה כל מה שנשאר מחובר לקרקע, אע"פ שלא הגביהו אלא בתלישת אותו המעט קנה השאר כיון שאינו צריך לקרקע. אמ' רב ששת הכא במאי עסקינן דאמר ליה מוכר יפה לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה, שכיון שיפה הקרקע קנה אותה שכירות ששכרו בה שהוא פשתן המחובר לקרקע ביפוי אותה מעט קרקע. אבל אם הקנה לו הפשתן במכר או במתנה, אע"פ שאין הפשתן צריך לקרקע, ודינו כדין המטלטלין בענין שבועה או באונאה, לא קנה אלא מה שתלש שהרי הגביהו, וכן כל כיוצא בזה.
מתניתין המוכר יין ושמן לחבירו והוקרו. שרוצה המוכר לחזור בו, או הוזלו, שרוצה הלוקח לחזור בו, עד שלא נתמלאת המדה למוכר. פי' מקשינן בגמרא האי מדה דמאן, אילימא מדה דלוקח למה לי למתנא עד שלא נתמלאת המדה למוכר והא מדה דלוקח היא, וראשון ראשון קנה, דהא בדקאיי בסמטא עסקינן, וכליו של לוקח קונה לו בסמטא כמו שביארנו. ופרקינן, לאו מדה דלוקח היא אלא מדה דמוכר. ואקשינן, אלא מדה דמוכר, ותנן משנתמלאת המדה ללוקח, והא מדת מוכר היא וכליו של מוכר אינו קונה ללוקח. ופרקינן, אמ' רב במדת סרסור עסקינן. תו אקשינן, והא מדקתאני סיפא אם היה סרסור ביניהם נשברה החבית נשברה לסרסור, מכלל דרישא בדליכא סרסור עסקינן. ופרקינן, רישא דמתניתין מדת סרסור היתה שם, שהשאילה להם ולא סרסור עצמו. סיפא דבנשברה החבית סרסור עצמו היה שם. אם היה סרסור ביניהם נשברה המדה נשברה לסרסור. פי', המדה שכתב רבי' הרב היא החבית שאמרו במשנה. וכתב רבינו הרב בהלכותיו [הרי"ף] פי' החבית שהיא המדה שמודדין בה. כלומ', שאם היה הסרסור הוא שמודד מכליו של מוכר ונותן לכליו של לוקח ונשברה המדה בשעה שהוא מודד, נשברה לסרסור וחייב לשלם דמי היין, מפני שהוא נושא שכר, אע"פ שהוא שלוחו. וכל סרסור שאבד החפץ מידו או נגנב או נשבר חייב לשלם. וחייב המוכר כשמערה מדתו לתוך כליו של לוקח שיהפוך אותה על פיה, וישהה אותה הפוכה על כליו של לוקח עד שתטיף שלש טפין זו אחר זו, כדי שלא ישאר בה כלום ויהיה גזל בידו, ואח"כ יחזור וימדוד בה או ללוקח עצמו או לאחר.
הרכינה ומצית הרי הוא של מוכר. פי', הטה את המדה אחר שמדד ללוקח ונתמצה השמן מדפני המדה ומשוליה ונתקבץ לצד המדה שהטה אותה עליו. הרי הוא של מוכר ואינו חייב להוליכו ללוקח. ואמרינן בגמ' משום ייאוש נגעו בה, שכיון שהלך לו הלוקח בידוע שנתייאש ממנו ואינו מקפיד על המצוי. תרגום [בראשית כ"ד י"ד] הטי נא כדך הרכיני כען קלתיך. החנוני המוכר גם הוא דבר לח, חייב להטיף ללוקח שלש טפין כדין בעל הבית. ר' יהודה אומ' אם היה ערב שבת עם חשכה פטור, מפני שהוא טרוד בצרכי שבת.
<h2>דף פז:</h2>
ואמרינן בגמרא, איבעיא להו ר' יהודה ארישא קאיי ולקולא, או דילמא אסיפא קאיי ולחומרא. פי', ארישא קאיי שהוא הרכינה ומצית וקאמ' תנא קמא הרי הוא של מוכר בין בחול בין בערב שבת, וקאמ' ליה ר' יהודה בערב שבת עם חשכה פטור הוא מפני שהמוכר טרוד, והלוקח גם כן טרוד ומתיאש ממנו, אבל בשאר ימים כיון שאין שם טרדה, אינו של מוכר אלא של לוקח, שנמצא שמקיל על הלוקח. או דילמא אסיפא קאי ולחומרא, דקאמ' תנא קמא החנוני חייב להטיף לו שלש טפין, ולא חלק בין ערב שבת לשאר ימים, וקאמ' ליה ר' יהודה אם היה ערב שבת עם חשיכה פטור הוא החנוני מלהטיף לו כלום, מפני שהוא טרוד, שנמצא ר' יהודה מחמיר על הלוקח. ופשטינן, תא שמע ר' יהודה אומ' ערב שבת עם חשכה פטור מפני שהחנוני [טרוד], אלמא אסיפא קאיי ולחומרא על הלוקח. והאי דקארי ליה חומרא וקולא, כלומ' ארישא הוה ליה הא דר' יהודה זכותא ללוקח, וסיפא הוה ליה חובתא ללוקח, וזה הוא פי' קולא וחומרא, אמ' הרב רבי' יוסף הלוי ז"ל.
מתניתין השולח בנו קטן. שאינו בן דעת אצל חנוני להביא לו באיסר שמן, ומדד לו באיסר שמן לתוך הצלוחית שהיתה ביד התינוק, או שלא מצא החנוני אצלו שמן שיתן לו, ונתן לו איסר לקנות בו מחנות אחרת, מפני שהיה זה החנוני מקיפו לאביו של תינוק. ושבר התינוק הצלוחית, ונשפך השמן שמדד לו החנוני לתוכה, או שלא היה בצלוחית כלום, ושברה ואיבד את האיסר שנתן לו החנוני לקנות בו מחנות אחרת. החנוני חייב בשמן ובדמי הצלוחית או באיסר שנתן לו. ור' יהודה פוטר את החנוני מן השמן וכל שכן מדמי הצלוחית, שעל מנת כן שלחו אביו של תינוק לתינוק אצל החנוני כדי שישלח לו עמו. ומודים חכמים לר' יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנוני לתוכה שהחנוני פטור. פי', פטור מדמי הצלוחית משום דהויא לה צלוחית שנתן בעל הבית ביד בנו קטן אבדה מדעת, וקימ' לן בפרק אלו מציאות [ב"מ כ"ג ע"ב] דאבדה מדעת אינו חייב להחזיר, ואע"פ שאסור לרואה אותו שהוא אובד מדעת שיטול אותו לעצמו, כיון שאיבד זה ממונו לדעתו, אין הרואה חייב להחזירו לו, שנ' [דברים כ"ב ג'] אשר תאבד ממנו ומצאתה, פרט למאבד ממונו לדעת.
גמרא בשלמא איסר שמן בהא פליגי רבנן, דהינו תנא קמא. סברי לאודועיה לחנוני שדריה, אבוה דתינוק לתינוק אבל למיתי ליה מיניה דחנוני לא אלא לשדוריה ליה עם בן דעת, ומשום הכי פטריה ליה לבעל הבית מלשלם, ור' יהודה סבר כיון דשדר לה לצלוחית בהדי תינוק לשדורי ליה שדריה, ומיחייב בעל הבית לשלומי ההוא איסר לחנוני. אלא צלוחית אבדה מדעת היא, ואמאי מחייב בה חנוני. ופשטינן תרגמה, כלומ' פירשוה רבא ור' זירא להא מתניתא כגון שנטלה החנוני מיד התינוק למוד בה לאחרים. וקא סברי רבנן דשואל שלא מדעת בעלים גזלן האוי, אליבא דבית הלל כדאיתה בסוף פרק המפקיד [ב"מ מ"ג ע"ב]. הילכך קימא לה צלוחית ברשותיה דחנוני, ואע"ג דאהדרה לתינוק לא מיפטר מינה עד דמהדר לה למרה, שהוא אביו של תינוק, ואין הלכה כר' יהודה.
אמ' שמואל הלוקח כלי מבית האומן על מנת לבקרו. כלומ' לדרשו כדי שיקנהו, ונאנס בידו של מבקר חייב, והני מילי דקיצי דמי. כלומ' שהיו דמיו ידועין בהיאך נמכר מפני שמעת שהגביהו נעשה ברשותו. והוא שיגביהנו לקנות את כלו, ויהיה אותו החפץ הנמכר חביב על הלוקח, אבל חפץ שהמוכר קץ בו ורודף ומבקש למכרו, הרי הוא ברשות המוכר עד שיפסוק הדמים ויגביהנו הלוקח אחר שפסק, כדכתבינן התם. אמ' רבי' הרב בפרק השואל [ב"מ נ"ז ע"א מדפי הרי"ף] מגררה דאיתי מפרק שלישי ממסכת נדרים [ל"א ע"א].
<h2>דף פח.</h2>
ההוא גברא דא[י]תי קארי לפום בדיתא. פי', הביא דלועין שנקראין בלשון ישמעאל אל קרע, למכור שם, אתא כל חד וחד ושקל ולא איתי ליה דמיה, כיון דחזא הכי קם אקדשינהו להנהו קארי, ואמ' ללוקחים הרי הם מוקדשין לשמים, אתא לקמיה דרב כהנא לשייולי אי קדשי אי לא קדשי, אמר ליה אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, שהרי ברשות הלוקחים הם אותם הדמים. כך כתוב בנוסחאות שבידנו מהלכות רבינו הרב. ובנוסחאות שהגיעו לידנו כתוב ההוא גברא דאיתי קארי לפום נהרא וכו' אתו לקמיה דרב כהנא אמ' להו [וכו'], והני מילי דקיצי דמיהו דהנהו קארי, דהוה ליה כמי שפסק הדמים והגביה לוקח שקנה לוקח וברשותו הן. אבל לא קיצי דמיהו ברשותיה דמוכר קימ' וקדשי, שהרי לא נלקחו דרך גזלה, כדי שנאמר שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינן שלו וזה לפי שאינן ברשותו כמו שנתבאר בפרק מרובה [ב"ק ס"ח ע"ב]. וכן מאן דאית ליה מטלטלי גבי חבריה וכפר ביה, כיון שצריך להוציאם בדיינין אינו יכול להקדישן דומיא דגזל ולא נתיאשו הבעלים, אבל במקרקעי דגזליה, אע"פ שלא הוציאן עדיין מיד הגוזל, כיון דקימא לן דקרקע בחזקת בעלים היא ויכול להוציאן בדיינין, אע"פ שלא הוציאה בדיינין יכול להקדישה. ומטלטלי דלא כפריה אע"ג דליתינהו ברשות בעלים, כיון דלא צריך להוציאן בדיינין ברשות בעלים קימי ומיקדשי, כל היכא דאיתינה', כמה דפרישנא בפרק שנים אוחזין בטלית [ב"מ ז' ע"א].
מתניתין הסיטון, שהוא הסוחר שלוקח מבעל הבית פירותיו, כגון יין ושמן ודבש ותבואה וקטניות וכיוצא בהן במדה מרובה בפעם אחת ומחלק אותו על בעלי החנויות למכור מעט מעט כדרכן של בעלי החנויות. מקנח מדותיו, שמודד בהן פעם אחת לשלשים יום, מפני שמקדיש אותו דבר שמודד בה, בשוליה ובדפנותיה פעם אחר פעם, ומתמעטת, וכיון שאינו מוכר פעם אחר פעם לחנוני תדיר, אלא לפעמים, כשיצטרך החנוני לקנות ממנו די לו שיקנח מדותיו פעם אחת בחדש. ובעל הבית שאינו מודד כסיטון אלא פעם אחת בזמן ארוך, מקנח מדותיו פעם אחת בשנה, שאע"פ שמודד שיעור מרובה בפעם אחת, כיון שאינו משהה המדה בדבר שדבק בה זמן אלא בפעם אחת הוא שמודד דבר שרוצה למכור, די לו לקנח פעם אחת בשנה. רשב"ג אומ' חלוף הדברים. כלומ', הסיטון הוא שמקנח פעם אחת בשנים עשר חדש, שכיון שהוא מוכר בכל זמן אין המדוד נקרש ומתיבש במידותיו. ובעל הבית שאינו מוכר אלא פעם אחת לזמן מרובה, המדוד נדבק במדותיו, לפיכך צריך לקנח בכל שלשים יום. החנוני מקנח מדותיו פעמים בשבת, שכיון שמודד הוא תמיד ללוקחין בכל פעם ופעם מתעכב בתוך המדה ממה שמודד ללוקח. וממחה משקלותיו. פי', רוחץ במים אבני המשקל ששוקל בהם פעם אחת בשבת, לפי שמלכלך אותן בידיו ומעלין חלודה ומתחסרין. ומקנח כף המאזנים, שנותן בה הדבר השקול על כל משקל ומשקל, מפני שדבק בה מהדבר השקול, ומכבדת, ונמצא שגונב בני אדם כששוקל להם בה. אמ' רשב"ג בד"א שמקנח על כל משקל ומשקל בלח, כגון שהיה שוקל שמן ודבש וכיוצא בהן, לפי שהוא דבק בכף המאזנים, אבל ביבש כגון שהיה שוקל פלפלין או אגוזים, וכיוצא בהן, אינו צריך קינוח אלא נפיחה בלבד. כדי להעביר האבק הדבק בכף, ואין הלכה כרשב"ג.
<h2>דף פח:</h2>
וחייב להכריע לו הכף, שנותן בה הדבר הנמכר על הכף שיש בה המשקלות טפח. שקל לו עין בעין, כלומ' שוה בשוה בלא הכרעה, במקום שנהגו שלא להכריע נותן לו גירומין. פי' גירומין, תוספת להכרעתו מלשון הגרמה דשחיטה, שהיא הטייה כלפי הראש שלא במקום שחיטה. אחד מעשרה בלח, ואחד מעשרים ביבש, נמצא שמעדיף ללח כפלים מהיבש, מפני שהלח נשאר בכלי מה שלא נשאר היבש.
גמרא הא דתנן. אמ' רבינו הרב [הרי"ף] וחייב להכריע לו טפח במקום שנהגו, אבל אם היה מנהגם ששוקל לו מוכר ללוקח עין בעין, נותן לו גירומין אחד מעשרה בליטרה לעשר ליטרין דלח, דהוי חד ליטרא למאה ליטרין, דהינו מעשר המעשר, ואחד מעשרים בליטרא לעשרין ליטרין דיבש, דהוי חד לטרא לארבע מאה ליטרין מדאוריתא, דאמ' ריש לקיש אמ' קרא אבן שלמה וצדק מה טעם אמ' וצדק, היה לומ' צדק, אלא רוצה לומ' צדק משלך ותן לו וכן הלכה.
מתניתין מקום שנהגו למוד בדקה לא ימוד בגסה. פי' כגון שנהגו למוד את הכור בקב לא ימוד בסאה, מפני שמפסיד את המוכר, שאין מדידת ששה פעמים לששת קבין, שוה למדידת סאה בפעם אחת, שהרי אי אפשר שימדוד בצמצום ששה פעמים כמו בפעם אחת. ואפי' במקום שמוכרין במשקל לא ישקול לו הכל בפעם אחת, מפני שמפסיד הלוקח חמש הכרעות. בגסה לא ימוד בדקה, שהרי מפסיד הלוקח, שאפי' במקום שמוחקין אי אפשר לצמצם במחיקת ששה פעמים כמו בפעם אחת.
למחוק לא יגדוש. פי', ומקום שנהגו למחוק את המידה במחק כשמודדין, לא יגדוש עליה וימדוד בלא מחיקה, מפני שבא להפקיע שערים, שהרי כשתהיה נמכרת הסאה המחוקה בשני דינרין ויקנה הגדושה בשלשה דינרין, נמצא ששומעין בני אדם שנמכרה הסאה בשלשה דינרין, וייקר השער, והם לא ידעו שהגדושה היא שנמכרה בשלשה דינרין. וקימ' לן דגודשא דכלי תולתא האוי, שאע"פ שלא הוסיף בדמים אסור למוד בגודש, מפני שמפסיד המוכר, אסור להוסיף בדמים שמא יבוא להפקיע שערים. לגדוש לא ימחוק. פי', אין צריך לומ' שאם לא יפחות המוכר ללוקח מן הדמים שהוא אסור, אלא אע"פ שפוחת לו מן הדמים אסור, מפני שמפסיד המוכרים, שהרי כשיהיה השער בשלשה והוא ימכור בשנים, וישמעו המוכרים שנמכרה הסאה בשנים, נמצא שצריכין כמוהם למכור בשנים, שהם לא ידעו שהמחוקה הוא שנמכרה בשנים. אלא ימוד כמנהג המדינה ולא ישנה ממנו.
ואמ' ר' לוי קשה עונשן של מדות יתר מעונשן של עריות, שזה שהוא גבי עריות נאמ' בהן אל דכתי' [ויקרא י"ח כ"ז] כי [את] כל התועבות האל עשו אנשי הארץ, וזה שהוא גבי מדות, נאמר בהן אלה, דכתי' [דברים כ"ה ט"ז] כי תועבת ה' אלוקיך כל עושה אלה כל עושה עול. אל קשה, דלישנא דקשיותא הוא דכתי' [יחזקאל י"ז י"ג] ואת אילי הארץ לקח. אמרי בגמרא ואלה קשה מאל לפי שהוא לשון רבים. ומאי עדיפיהו אהדדי, ופשטינן הכי, דהינו עריות אפשר לעובר בתשובה ונמחל לו, שכל חייבי כריתות כיון שלקו נפטרו מידי כריתן, אבל גבי גזל לא אפשר ליה בתשובה שלמה לעולם, אלא בהחזרת גזל לבעליו, דכתי' [ויקרא ה' כ"ג] והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל, וכיון שזה מכר להרבה בני אדם, באותן מידות החסרות, אינו יודע למי ישיב ונמצא שאין תשובתו תלויה אלא בהחזרה.
אמ' ר' לוי קשה גזלו של הדיוט יותר משל הקדש, שזה שהוא גזל הדיוט הקדים חטא למעילה, דכתי' [ויקרא ה' כ"א] נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו. וזה שהוא גזל הקדש הקדים בו מעילה לחטא דכתי' נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'. דאשתכח השתא דגבי הדיוט מתחילת גזל קרי ליה חוטא, וגבי הקדש לא קארי ליה חוטא עד דמיתהני מיניה.
<h2>דף פט.</h2>
גמרא. ת"ר מנין שאין גודשין במקום שמוחקין, ואע"פ שמוסיפין בדמים ואין מוחקים במקום שגודשין ואע"פ שפוחתים מהדמים ת"ל איפה שלימה וצדק, שאפי' קנה ממנו סתם, לא יאמר לו הרי אני מוסיף בדמים וגודשו, או פוחת מהדמים ומוחק, אלא ימוד כמנהג שקבלו עליהם בעלי המדינה שזה הוא הצדק. ומנין שאם אמ' הלוקח כשבא לקנות הרי אני גודש מהמוכר שאקנה ממנו במקום שמוחקין, ומוסיף לו בדמים, או שאמר הרי אני מוחק במקום שגודשין ומפחית לו בדמים שאין שומעין לו, ת"ל [דברים כ"ה ט"ו] אבן שלמה וצדק שלא ישנה ממנהג המקום.
ואמרינן בגמרא מנין שאין מעיינין במקום שמכריעין, ואין מכריעין במקום שמעיינין, ת"ל אבן שלמה וצדק יהיה לך. שאפי' קנה בסתם לא ישנה. ומנין שאם אמ' כשבא לקנות הרי אני מעיין במקום שמכריעין לפחות לו מן הדמים, או הרי אני מכריע במקום שמעיינין להוסיף לו על הדמים, ועל תנאי זה אני רוצה לקנות, שאין שומעין לו לשנות המנהג ת"ל אבן שלמה וצדק.
אמ' ר' חנינה מסורא לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה, מה טעם שלא יהיה לך בביתך כלום, אלא שתהיה עני ואין לך בביתך תבואה למכור מפני שהיו לך שתי איפות גדולה וקטנה. כיוצא בו לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, מה טעם שלא יהיה בכיסך מעות אלא תהיה עני מפני שהיו לך אבן ואבן גדולה וקטנה. אלא אבן שלמה וצדק (רק) יהיה לך.
אמ' ר' יוחנן מעמידין אגרדמים. ובעל ערוך [ערך אגרדמין] כתב אגרדמיז, מכלל שגרסתו אגרדמיס היתה בסמך. והר"ם כתב [פ"ח מהל' גניבה ה"כ] שוטרים, מכלל שגירסתו במם היתה ולא בסמך. בין למידות בין לשערים מפני הרמאין. כלומ' חייבין בית דין להעמיד שוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך, שיהיו מחזרין על החנויות ומצדקין את המאזנים ואת המידות, ופוסקין את השערים, וכל מי שנמצא ברשותו משקל חסר או מידה חסירה, או מאזנים מקולקלין, רשות יש להם להכותו כפי כוחו, ו[ל]קנסו כאשר יראה בית דין לחזק הדבר. וכל מי שמפקיע את השער ומוכר ביוקר מכין אותו, (ומכין) [וכופין] אותו, ומוכר כשער השוק כדאמרינן בפרק קמא דיומא [ט' ע"א] דמעמידין פרהדרין, והן האגרדמים שאמרנו, שהיו מכין בעלי חנויות, והיו אומרין להן מכרו בזול. ונפקא ליה לר' יוחנן מאבן שלמה וצדק.
ת"ר היה מבקש לשקול ללוקח לטרא שוקל לו ליטרא, חצי ליטרא שוקל לו חצי ליטרא, רביע ליטרא שוקל רביע ליטרא. פי', בא ללמדינו בזו הבריתא שאדם רשאי לעשות משקלותיו כמשקלות אלו, לפי שאין מתחלף חצי ליטרא בליטרא, ולא רביע ליטרא בחצי ליטרא, אבל שליש וחומש וכיוצא בהן לא יעשה, מפני שמטעה בהן בני אדם. וכן לא יעשה שלשה רבעי ליטרא באבן אחת, מפני שמתחלף בליטרא. ובגמרא אמרינן מאי קמ"ל, ומהדרינן דמתקלינן מתקלי עד הכי. כלומ' עד השיעורין שאמרנו בלבד. ואמ' הרב רבינו יוסף ז"ל מכלל דאפי' שמינית ליטרא לא עבדינן נמי מפני שמתחלף ברביע ליטרא, שאע"פ שלא מצינו משקל שהוא מתחלף במשקל אחר שהוא כפלים ממנו, שהרי עושין רביע ליטרא וחצי ליטרא וליטרא שכל אחד כפלים בחבירו, שמינית ליטרא מיהא אין עושין, לפי שאע"פ שרביע ליטרא כפלים ממנו, כיון שבמראה קרובין הן זה לזה חוששין שמא ירמה בו אחרים במקום רביע ליטרא. ואם תאמר אם כן מי שרוצה ליקח שלשה שמיני ליטרא היאך עושה. יש לומ' ששוקל חצי ליטרא ומניח [ג'] משקלות הנקראים "אואקיה" עם הבשר. והדין הוא סברא דרבינו הרב זצ"ל דמשמע לי מפומיה, ומסתברא כותיה, ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן עושין רביע ותומן ועוכלא, ההוא במידות, דכיון דנפישי לא אתו לאחלופי, אבל משקלות כיון דרביע ותומן משקלות קטיני נינהו ודמיאן להדדי, אתו לאיחלופי. עד הנה מדברי הגאון ז"ל.
ת"ר נפש מאזנים. פי', הצבת שבתוכה הלשון של משקל, נקרא נפש, מלשון נפש שעל גבי הקבר, שהיא המצבה שבונין על גבי הקבר, ובלשון מקרא נקרא [יחזקאל ל"ט ט"ו] ציון. ובלשון ישמעאל קורין לנפש מאזניים קבה' אל מיזאן. תלויה באויר שלשה טפחים. פי', צריך שיהיו החוטין שקשורין בנפש של מאזנים ואוחזן השוקל בידו אורך שלשה טפחים ובלשון ישמעאל קורין לאותן חוטין נאציה' אל מיזאן. שהרי כשיהיו החוטין קצרים, אי אפשר שתראה ההכרעה מהרה במאזנים כבדים כבמאזנים קלים, לפיכך צריך להיות החוטין אורך שלשה טפחים חוץ ממה שאוחז השוקל בידו, או חוץ ממה שקושר בעמוד כשתולהו בעמוד וכיוצא בו. וגבוהה מן הארץ שלשה טפחים, כדי שלא יגעו כפות המאזנים בקרקע, ולא יוכר אם הוכרעה הכף שיש בה הדבר המכור או לא הוכרעה.
קנה ומתנה שלה. פי', קנה המאזנים שתולין בשני קצותיו כפות המאזנים, והחוטין שנתלין הכפות בהן בקנה, צריך שיהיה ארכן שנים עשר טפח, ארבעה טפחים לאורך הקנה ושמנה טפחין לאורך החוטין של שתי הכפות, שמאזנים גדולה כזו, כשיהיו החוטין שלה קצרין אינה נכרת ההכרעה שלה בדבר מועט שנותנין בכף שלה, מפני כובד משקלה. של צמרין ושל זגגין. פי', מאזנים של מוכרי צמר ושל מוכרי זכוכית, תלויה באויר שני טפחים וגבוהה מן הארץ שני טפחים קנה ומותנה שלה תשעה, שלפי קלותו מספיק לו שיעור זה.
של חנוני ושל בעל הבית שהן מאזנים קלים, ואין שוקלין בהן דבר מרובה שמכביד עליהם. תלויה באויר טפח, וגבוהא מן הארץ טפח, קנה ומותנה שלה שלשה טפחים. ושל טרטני, פי' והחוט שתולין בו הפלס, והוא מה שאוחז בידו השוקל, והוא מסומן בסמנים לדעת המשקלים ותולין על נקודות הסימנים אבן המשקל, בלשון ישמעאל קורין לו אל קרסטון. ואמ' הר"ם במז"ל [פ"ח מגניבה הי"א] וכן חוט מאזנים של זהב ושל מוכרי ארגמן טוב, ארכו שלש אצבעות, וגבהן מעל הארץ שלש אצבעות.
קנה ומותנה שלה. איני יודע פי', כתב הר"ם במז"ל ואורך הפלס ואורך השלשלאות שלו כפי מה שהוא רוצה. ויראה שלפי יושרו של פלס, נתנו לו שיעור כחוט מאזנים של זהב, ושמא זה הטרטני אין שוקלין בו אלא דבר קל, ואינו כזה ששוקלין בו דברים כבדים. והך קמיתא דמאי. פי', כיון שנתננו שעור למאזנים של צמרין ושל זגגין ושל חנוני ושל שלחני ושל בעל הבית, תמה ואמר מאזנים ראשנה שאמרנו בתחילת זו הבריתא, שצריך שתהא נפש שלה תלויה באויר שלשה טפחים לאיזה דבר הוא עשויה לשקול. ופשטנו שזו המאזנים שאמרנו היא דגרונמי. פי', מאזנים שעשויה לשקול חתיכות גדולות של מיני מתכות, כגון עששיות של ברזל, שהם כמשקל מאה ליטרין ויותר וכיוצא בהן. וכן כתב הר"ם במז"ל מוכרי עששיות של ברזל והן שבטי ברזל, וכן תרגם יונתן ברזל עשות ערקין דפרזלא, כמו [ישעי' מ"ח ד'] וגיד ברזל ערפך.
<h2>דף פט:</h2>
ת"ר אין עושין משקלות לא של אבץ ולא של אבר. פי' אבץ בדיל, ואבר עופרת, כדמתרגמינן [במדבר ל"א כ"ב] (ו)את הבדיל ואת העופרת (ו)ית (אבעא) [אבצא] וית אבארא. ובלשון ישמעאל קורין לבדיל קזדיר ולעופרת רצאץ. ולא של גסטרון. פי' העשוי מכמה מיני מתכות ובלשון ישמעאל קורין לו אספאדרא. ולא של שאר מיני מתכות, מפני שמעלין חלודה ומתמעטין [רמב"ם פ"ח מגניבה ה"ד]. אבל עושה הוא של צונמא. והוא צחיח סלע. ושל זכוכית, מפני שאינן נפחתין. ואחרון אחרון ממה שזכרנו אינו פוחת כזה שלפניו.
ת"ר אין עושין את המחק, שמוחקין בו את הסאה כשמודדין תבואה או פירות, לא של דלעת מפני שהוא מיקל. ואינו מוחק ונמצא שמפסיד המוכר. ולא של מתכת מפני שהוא מכביד, וגודש הקמח בתוך המדה. אמ' הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל, הכין פריש רבינו הרב זצ"ל [וכן בשט"מ] ששניהם בהפסד מוכר חושש. אבל עושה הוא של זית ושל אגוזים ושל שקמה ושל אשכרע. פי', תדהר ותאשור [ישעיה מ"א י"ט] מתרגמינן מורנין ואשכרועין, ובלשון ישמעאל קורין לו בקס, והוא עץ שאינו לבן ולא שחור ולא אדום אלא בינוני [ערוך ע' אשכרוע].
ת"ר אין עושין את המחק צדו אחד קצר וצדו אחד עבה. פי', צדו האחד דק וצדו האחד עבה, מפני שכשמוחק בו נמצא קצת פי הסאה שתחת מקום הדק אינו נמחק כראוי ומפסיד את המוכר. ולא ימחוק מעט מעט מפי הסאה, כגון שיטה את ידו על ימינו וימחוק מעט, ויחזור ויטה את ידו לצד שמאלו וימחוק, מפני שמפחיתן למוכר, שנמצא אמצעית של פי הסאה אינו נמחק. ולא ימחוק בבת אחת. כלומ', בהדחאה אחת ובמהרה. מפני שמפסידו ללוקח. שנופל כל מה שעל פי המדה ונמחקה יותר מדאי. ועל (כן) [כולן]. פי', ועל כל מיני עולות הללו. אמ' רבן יוחנן בן זכאי אי לי אם אומר. כלומ' אוי לי אם אומר, כמו [קהלת י' ט"ז] אי לך ארץ שמלכך נער, אי לי אם לא אומר, אי לי אם אומר שמא ילמדו הרמאין מדברינו לרמות את בני אדם, דקימ' לן דילפי מקלקלתא. אוי לי אם לא אומר, שמא יאמרו הרמאין אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו. כלומ' אינם יודעים בענייני הרמאות שאנו עושים, וכן אמ' בפרק שבעה עשר ממסכת כלים [משנה ט"ז] כיון ששנינו שם קנה מאזנים והמחק שיש בהן בית קיבול מתכת, והאסל שיש בה בית קבול מעות, וקנה של עני שיש בו בית קיבול מים, ומקל שיש בה בית קבול מזוזה, ומרגלית, הרי אלו טמאין. ופי', קנה מאזנים, שעושין הרמאין חלולה, ועושין בתוך החלל שלה מתכת, כדי להכביד (קצת) [קצה] הקנה, ולוקח מבני אדם בצד הקל ונותן להם בצד הכבד. והמחק, הוא הלוח שמוחקין בו פי המדה, שעושין הרמאין בתוך חללן מתכת, כדי להכבידו שימחוק יתר מדאי, ולא ישאר על פי המדה כלום. והאסל, היא קורה עשויה ליטול על כתיפים, ותולין בה אותו דבר הנמכר, והסרסור מרמה ועושה בקצה שלה בית קבול מעות, כדי שישים שם מה שיגנוב מדמי אותה פרקמטיא ולא ידעו בו. וקנה של עני, הוא המקל שנשען עליו כשהוא מהלך, שעושה אותו חלל ונותן לתוכו מים לשתות ממנו, ומראה לבני אדם שהוא מתענה כדי שיחוסו עליו. וכן עושין בקצה המקל בית קבול מרגלית, להחביאה שם, כדי להבריחה מן המכס. שאילו כלן וכיוצא בהן מעשה רמאות הן. אמ' ר' יוחנן בן זכאי אי לי אם אומ' אי לי אם לא אומר וכו'. אי לי אם לא אומר שמא יאמרו הרמאין אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו, שאע"פ שהעקר בידינו שאין פשוטי עץ מקבלין טומאה מן התורה, כיון שנעשה בהן בית קבול מכל מקום טמאים הם. ושאל התלמוד אמרה רבן יוחנן בן זכאי או לא אמרה, ואמ' רב שמואל בר רב יצחק אמרה, וסמך אהאי קרא [הושע י"ד י'] כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. פי', דרכי התורה הם נתיבות היושר והצדק, הצדיקים נזהרין ממה שהזהירה עליו התורה, ופורשין ממנו מלעשותו, והרשעים שעוברין על מה שהזהירה נכשלים הם במעשיהם, שלומדים לרמות ועונותם על עצמותם הם.
ת"ר לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה. כלומר, לא תעשו עול במשפט, מדה זו מדידת קרקע ולא במשפט המשקל, ולא במשפט המדה, ואע"פ שכתוב לפנינו [ויקרא י"ט ל"ו] איפת צדק והין צדק יהיה לכם, בא להשמיענו כאן שלא לטול, כגון שני אחים או שני שותפים שבאו לחלוק קרקע שביניהם, שלא ימוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים. לפי שהחבל שמודד בו, מתקצר בימות החמה מפני יובשו, ומתפשט בימות הגשמים מפני ליחתן, לפיכך אם מדד בקנה או בשלשלת של ברזל אין בכך כלום. במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח, מפני שהמלח אוכלן ומפחיתן. ובמשורה שלא ירתיח במדת הלח, כגון שהיה מודד יין או שמן וכיוצא בהן לא יערה לתוך המדה בכח, מפני שהמשקה רותח ונראה ללוקח שנתמלאת המדה, וכשתנוח תמצא חסירה. והלא דברים אלו נלמוד מהם קל וחומר, ונאמר, ומה משורה שהיא אחת משלשים ושלשה בלוג, והיא פחות מחומש בצה, לפי שהלוג ששה בצים הוא. הקפידה עליו תורה שלא לטול בו, אע"פ שהוא דבר מועט ואינו חשוב, הין שהוא שנים עשר לוג כדכתיב [שמות ל' ל"א] שמן משחת קדש יהיה זה, ודרשינן [הוריות י"א ע"ב] זה בגמטריא שנים עשר לוג. וחצי הין וכו' שהן מדות גדולות יתר מן המשורה, על אחת כמה וכמה שהקפידה עליהם תורה, ואע"פ שאמ' הכתוב [יחזקאל ד' י"א] ומים במשורה תשתה ששית ההין, אינו רוצה לומ' שהמשורה היא ששית ההין, אלא שלא ישתה מעת לעת כי אם ששית ההין, ואותו ששית ההין ישתנו מעט מעט במשורה.
אמ' רב לא יעשה אדם מדה יתירה או חסירה בתוך ביתו, ואפי' ייחדה לעביט של מימי רגלים, ואע"פ שאינו לוקח ומוכר בה, שמא יבוא מי שאינו יודע וימדוד בה, ואינו לוקה על לאו זה [רמב"ם פ"ז מגניבה ה"ג] לפי שאין בו מעשה. והמשהה בביתו או בחנותו מדה חסירה או משקל חסר עובר בלא תעשה שנ' לא יהיה לך וגו'.
אמ' רב פפא לא אמרן שלא יעשה אלא באתרא דלא חתימי. פי', במקום שאין חותמין על המדות חותם הנאמן. אבל באתרא דחתימי עד דלא חזו חתמא לא שקיל. פי', שכיון שהבא למדוד באותה מדה אינו רואה עליה חותם, יודע הוא שאינה מדה אמתית ואינו נוטלה. תניא נמי הכי וכו' אבל עושה הוא סאה ותרקב, שהוא חצי סאה, והוא שלשה קבין. כלומ', תרי וקב דהוו להו תלתה. וחצי תרקב, שהוא רביע הסאה קב שהוא ששית הסאה. וחצי קב, שהוא חלק משנים עשר בסאה. ורובע קב שהוא חלק מארבעה ועשרים בסאה. וחצי רובע, שהוא שמינית הקב. ותומן, שהוא רביע הרובע.
<h2>דף צ.</h2>
ועוכלא וכמה עוכלא אחד מחמשה ברובע הקב. ובנוסחא אחרת מהתלמוד כתוב וכמה עוכלא אחד משמנה ברובע הקב, וכן כתב הר"ם במז"ל בהלכותיו בפרק ראשון מהלכות עירובין [הי"ב] שהעוכלא חצי רביעית. ובמדת הלח עושה הין וחצי הין, שהן ששה לוגין, ורביעית הין שהוא שלשה לוגין. ועושה לוג, שהוא חלק משנים עשר בהין, וחצי לוג שהוא חלק מארבעה ועשרים בהין, ורביעית לוג שהוא חלק משמנה וארבעים בהין, ושמינית שהוא חלק מששה ותשעים בהין, ואחד משמנה בשמינית הלוג, והוא חלק מארבעה וששים בלוג, וזה הוא קרטוב, שהוא חלק מששה עשר ברביע, והוא פחות מעשירית בצה. ובגמרא מקשינן וליעבד נמי קביים שהן שליש סאה, דהא עושין שלישית הין. ופרקינן אתו לאיחלופי בתרקב. ומתמהינן, אלמא טאעו אינשי בתילתא אי טאעו אינשי בתילתא קב נמי לא ליעבד, דאתי לאחלופי בחצי תרקב שהוא רביע סאה. ופשטנן אלא קביים הינו טעמא דלא עבדינן, דלמא אתו לאיחלופי בחצי תרקב. תו מתמהינן אלמא טעו אינשי בריבעא, אי טעו אינשי ברבעא, תומן שהוא רביע הרובע שהוא חלק מששה עשר בקב, ועוכלא שהיא חצי רביע הרובע לא ליעבד, שכיון שהן מדות קטנות אע"פ שבינהם החצי שבתומן הוא רביעית, ועוכלא חצי רביעית יבואו להתחלף, ואיפשר שירמה בהם, כמו שאפשר לרמות בשמיני ליטרא במקום רביע ליטרא, שאמרנו לא יעשה שמיני ליטרא. ופשט רב פפא מדות קטנות בקיאי בהו אינשי, ולא טעו.
תו אקשינן, אי במדות קטנות לא חיישת לפלגא משום דבקיאי בהו אינשי, מדות גדולות, שהן שלישית ההין, ורביעית ההין לא ליעבד, דכיון דריבעא איכא ביניהו וריבעא טעו ביה אינשי, כדאמרינן אמאי עבדינן להו. ופרקינן, כיון דהוו במקדש בימי משה לא גזרו בהו רבנן. ואקשינן, (ובמזרח) [ובמקדש] נמי נגזור. ופרקינן, כהנים זריזין הן, ולא אתו למטעא בין שלישית ההין לרביעית ההין.
אמ' שמואל אין מוסיפין על המדות. בני העיר שרצו להוסיף במידותיהן יתר משתות, שאם היה הקב מכיל חמשה רשאים הם לעשותו מכיל ששה, אבל יתר על שתות לא יעשו. ואמרי' בגמרא מאי טעמא דאין מוסיפין יתר משתות, אי לימא משום אפקועי תרעא, שהרי כשישמעו המוכרים שנתוסף במדה יוסיפו בדמים, אפי' שתות לא יוסיפו, לפי שבאין להוסיף בדמים. ואלא משום הונאה, דלא ליהוי בטול מקח. כלומ', כדי שלא יחזור המוכר ויאמר ללוקח הילך מעותיך ותן לי פירותי, שהרי ביתר משתות בטל המקח, ומפני זה אין מוסיפין כי אם שתות בלבד. והא אמ' רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר, בין מוכר בין לוקח לעולם, ולוקח מחבירו הטעות שהטעהו. ולא תקנו שתות בלבד אלא כי היכי שלא יפסיד התגר, אלא יצא שכרו בהפסדו, דאמרי' המשתכר אל ישתכר יתר משתות. פסידא הוא דלא בעינן למהוי ליה, ומשום הכי תקינו ליה שתות בלבד ריוחא לא בעינן להרויחו. זב(י)ן וזבין תגארא איקרי. כלומ', וכי הקונה ומוכר בלא ריוח תגר אינו נקרא תגר. ופשטינן דלא מהני טעמי הוא דאמ' שמואל אין מוסיפין על המדות יתר משתות. אלא שמואל קרא אשכח ביחזקאל [יחזקאל מ"ה י"ב] והשקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם. נמצא לפי חשבון זה שהמנה ששים שקלים, שהרי עשרים שקלים וחמשה ועשרים שקלים, וחמשה עשר שקלים ששים שקלים, וכיון שכל שקל ארבעה דינרין הוא שהשקל הוא הסלע, נמצא שעולה חשבון הששים שקלים מאתים וארבעים דינרין. והעיקר בידינו שהמנה הוא מאה דינרין בלבד, דאמ' קרא המנה יהיה לכם.
<h2>דף צ:</h2>
ועל זה תמהנו ואמרנו אמרת מנה, והא מאתאן וארבעים דינרין הוו הששים שקלים, כשנחשוב ארבעה דינרין לכל שקל. ופשטינן, שמע מינה מנה של הקדש כפול היה, ועיקרו לא היו בו ששים שקלים כי אם מאתים דינרין, שלשה דינרין ושליש לכל שקל, והוסיפו עליהם ארבעים שהם שתות מלבר, מכלל שאין מוסיפין על המדות יתר משתות, שהרי לא הוסיפו במנה שבמקדש אלא ארבעים לכל מנה כפול, שהם עשרים לכל מנה פשוט.
ת"ר אוצרי פירות. כלומר הקונין פירות מהשוק, ואוצרין אותן כדי שיוקרו וימכרו אותם אחר כן בארץ ישראל, או במקום שרובן ישראל, שנמצא שמצר לישראל ומצערם בדבר זה. ומפקיעי שערים. פי', שמוסיפין על השער למכור ביוקר. ומקטיני איפה, כלומ' שמקטינין המדות על מה שהיו למכור מדה בסלע, כמו שהיתה נמכרת בתחילה כשהיתה גדולה. ומלוי לישראל ברבית, שאסרה תורה. עליהם הכתוב אומר [עמוס ח' ה'] לאמור מתי יעבור החודש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעוות מאזני מרמה. ופירושו, מתי יעבור החדש הידוע שנמכרת בו התבואה בזול, והוא החודש של ימות הגורן ונמכור ביוקר, ותגיע שנת השמטה שהיא שבת לארץ שאין בה זריעה ולא קצירה, ונפתח אוצרות של בר. וזהו שאמרו אוצרי פירות להקטין איפה ולהגדיל שקל, להוסיף על משקל המטבע ממה שהיה שמכר לעניים שאין להם מטבע יוצא וגורם להם לקנותם, כדכתיב לקנות בכסף דלים, אחריו מה כתוב נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח את כל מעשיהם, אלא אגמול להם כפעלם וכרוע מעלליהם, לפי שהמפקיע שערים או אוצר פירות בארץ ישראל, או במקום שרובו ישראל, אינו אלא כמלוה ברבית.
אמ' רב עושה אדם את קבו אוצר. פי', אוצר אדם את הפירות שמביא משדותיו ואין שם שום אסור, שאין אסור אלא לקנות מן השוק ולאצור. תניא נמי הכי אין אוצרין פירות בארץ ישראל ולא במקום שרובן ישראל דברים שיש בהן חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות, אבל תבלין כמון ופלפלין מותר לאצור, ומותר להוציאן מארץ ישראל לחוצה לארץ כשאר העיקרין. בד"א שאינו רשאי לאצור פירות בלוקח מן השוק, אבל במכניס משלו מותר, ומותר לאצור פירות שלש שנים. כלומר לקנות מן השוק ולאצור בשנה ששית מן השבוע לקנות ולמכור בשביעית ובשמינית הסמוכה לה, פן ימות בשביעית ובשמינית ברעב, שהרי אין אוכלין מתבואת השנה השמינית עד סוף השנה דכתיב [ויקרא כ"ה כ"ב] וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית וגו'.
ר' יהודה בן בתירה מתיר ביין להוציאו לחוצה לארץ מפני שממעט את התפלה. פי', ממעט את העבירה כגון ליצנות וכיוצא בה, שהרי יש בני אדם שאינם יכולים לישב דעתם כששותין היין, ואין הלכה כר' יהודה בן בתירה, דלאו בשפטאני עסיקנן. וכשם שאין מוציאין מארץ לחוצה לארץ כך אין מוציאין לסוריא, והן הארצות שכבש דוד המלך, כגון ארם נהרים וארם צובה וכיוצא בהן. ולא מאפרכיא לאפרכיא, פי', כך אין מוציאין מרשות מלך או שר זה לרשות מלך או שר אחר בארץ ישראל.
<h2>דף צא.</h2>
ת"ר אין משתכרין. פי', אין עושין סחורה כדי להרויח בה בארץ ישראל בדברים שיש בהן חיי נפש, אלא זה מביא מגרנו ומוכר וזה מביא מגרנו ומוכר כדי שימכרו בזול. אמרו עליו על ר' אלעזר בן עזריה שהיה משתכר ביין ושמן בארץ ישראל, ביין כר' יהודה בן בתירה, דסבר הלואי שייקר ולא ימצאו לקנות ממנו. שמן באתריה דרבי אלעזר בן עזריה שכיח משחא טובא, ובמקום שהשמן מרובה מותר להשתכר בו, וכן הלכה.
ת"ר אין משתכרים פעמים בבצים, פליגא בה רב ושמואל חד אמר תגרא לתגרא. פי', לא יקנם מתגר שכבר הרויח בהם, כדי שירויח גם הוא בהם, אלא התגר הראשון הוא שמוכרן בשכר, אבל הלוקח ממנו אינו מוכרן אלא בקרן בלבד, מפני שבני אדם צריכים להם לחולים ולקטנים, ונמצא שיש בהם חיי נפש לקצת בני אדם. וחד אמר זוזא אתבריה. פי', מה שלקח בזוז לא ימכרנו בשנים, אבל בפחות משנים מותר, והילכתא כמאן דאמ' מתגרא לתגרא, דהא קימ' לן דהמשתכר אל ישתכר יתר משתות, שאף הבצים יש בהם חיי נפש כמו שאמרנו.
ת"ר מתריעין על פרקמטיא שהוזלה ונתמעטו מזונות של אנשי אותו מקום מפני שחיי רוב בני אדם אינם אלא בעסק סחורה, וכיון שנתמעט המשא והמתן בה מתענין וצועקין ומתפללין ומתריעין עליה בחצוצרות, ואפילו בשבת שנ' [במדבר י' ט'] על הצר הצורר אתכם והריעותם בחצוצרות. כלומ', על כל דבר שייצר לכם ממנו, צעקו והריעו. אמ' ר' יוחנן כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל, שהן עסק כל אדם וסחורתן דמהם היא מחיתם. אמ' ר' יוסף והוא דזל וקם עשרה בשתא. כלומ', כשהוזלו הבגדים ולא ימצא מי שקונה, אלא אם ימכור מה שהיה שווה עשרה בששה, שהרי זו צרת ציבור היא, ומתריעין וצועקין עליה בשבת, וכן הלכה.
ת"ר אין יוצאין מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא או ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מיד הגויים, ויחזור לארץ ישראל, אבל לצאת לשכון בחוצה לארץ אסור, אלא אם כן עמדו החטים סאתים בסלע. לפי שהשער הידוע בארץ הוא ארבע סאים בסלע, וכיון שהוקר עתה ונעשה שווה סלע בשנים רשאי הוא לצאת. אמ' ר' שמעון אימתי יש לו לצאת, בזמן שאינו מוצא פירות ליקח, אבל בזמן שמוצא ליקח (ו)אפי' עמדה סאה בסלע לא יצא. אמ' ר' יוחנן לא שנו שאין יוצאין חוצה לארץ אלא אם כן עמדו שווה סלע בשנים, אלא כשהיו מעות בזול. כלומ' כשהיו המעות מצויות, שבני אדם משתכרין ומרויחין, והרי המעות מצויות בידיהם לקנות הפירות אע"פ שהוקרו. אבל מעות ביוקר, שאין אדם מוצא להשתכר ולא להרויח כלום, אלא אבדה פרוטה מן הכיס, אע"פ שהפירות בזול ועמדו ארבעה סאים בסלע יצא לכל מקום שימצא בו ריוח, שסכנת נפשות היא, שכיון שאין בידו במה לקנות נמצא שמת ברעב. אע"פ שמותר לצאת אינה מד(ו)ת חסידות, דאמרי' בגמרא ר' שמעון בן יוחאי אומ' אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו, ופרנסי הדור, ומפני מה נענשו מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ, שנ' [רות א' י"ט] ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי. אמ' ר' יצחק מאי הזאת נעמי אלא שהיו אומרים חזיתם נעמי שיצאה מהארץ לחוצה לארץ מה עלתה לה יציאתה, שאע"פ שלא יצאו אלא מפני צרה גדולה נתחייבו כלייה למקום.
<h2>דף צא:</h2>
ואמר ר' יוחנן נהירנא כד הוו קימי חיטי ארבע סאים בסלע והוו נפיחי כפן בטבריה מדלית איסר. פי', נהירנא זכור אני, כדאמרינן בסוף מסכת שבת [קנ"ו ע"א] נהיר וחכים, כלומ' זכרן וחכם. כשהיו החטים נמכרין ארבע סאין בסלע בטבריה, והיו בני אדם מתים מחוסר המעות, שלא היו מוצאים להשתכר.
ואמ' ר' יוחנן נהירנא כד לא הוו מיתגרין פועליא למדנח קרתא מריח פיתא. פי', שלא היו הפועלים משתכרין למזרח העיר לעשות בה מלאכה מריח הפת, לפי שרוח מערב חזק הרבה ומוליך ריח הפת, והיו הפועלין מצטערין כשמריחין בה מכובד הרעב. ואמ' ר' יוחנן נהירנא כד הוה בצע ינוקא חרובא והוה נגיד חוטא דדובשא אתרין דרעוהי. פי', וזכור אני שהיה משמן בארצות, עד כשהיה התינוק בוצע החרוב ותופס חציו בימינו וחציו בשמאלו, שהיה חוט הדבש נמשך מהחרוב ונופל על שתי זרועותיו משומן הפירות.
<h2>דף צב.</h2>
המוכר פירות לחבירו. סתם, לא פירש הלוקח שקונה אותם לזריעה. וזרען ולא צימחו ואפילו זרע פשתן. שרוב בני אדם אין קונין אותו אלא לזריעה, הואיל ואוכלין אותו, אין המוכר חייב באחריות, ואין הלוקח יכול לומר לו לזריעה הם שלקחתיו, שאין זה מקח טעות, כיון שיש בו צד שהוא ראוי לו, והיא האכילה, ואע"פ שרוב בני אדם לזריעה הוא שקונים אותו, אין הולכין אחר הרוב בממון, אלא המוציא מחבירו עליו הראיה.
ר' שמעון בן גמליאל אומר זירעוני גנה שאינן נאכלים. הואיל וחזקתם לזריעה, ואין בני אדם לוקחין אותן לאכילה, חייב המוכר באחריותן. דסתמא לזריעה הוא, ואע"פ שיש הרבה שלוקחים אותם לדברים אחרים. והא דרשב"ג לאו היינו תנא קמא, (דמקח טעות היא) דלא פטר ליה נמי למוכר אלא בפירות שדרך בני אדם לאכלן, אבל בפירות שעומדין לזריעה ואין דרך בני אדם לאכלן מודה תנא קמא דמקח טעות הוא, דאמרינן בגמרא [לקמן צ"ג ע"א] דהוצאה איכא ביניהו, תנא קמא סבר דמי זרע שלא צמח בלבד הוא שמשלם לו, ורשב"ג סבר אף ההוצאה שהוציא הלוקח על החרישה ושכר הפועלים חייב מוכר לשלם. ומנא לי דהכי סבירא לרשב"ג, דתניא המוליך חטיו לטוחן ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן, קמח לנחתום ואפאו פת ניפולים, בהמה לטבח ונבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר.
איתמר המוכר שור לחבירו ונמצא שהיה נגחן כבר אצל הבעלים, והרי אינו ראוי לחרישה אלא לשחיטה. רב אמר הרי זה מקח טעות. דכיון דרובא לרדיא זבני ולא לשחיטה, הוה ליה מקח טעות, דבתר רובא אזלינא. ושמואל אומר יכול המוכר לומר ללוקח לשחיטה מכרתי לך ולא לחרישה, מפני שהלוקח הוא שמפסיד על עצמו, לפי שהיה לו לפרש שלחרישה הוא שקונה, וכיון שלא פירש נמצא שהוא מוציא מחבירו ועליו הראיה. ואקשינן, וליחזי האי גברא אי לשחיטה זבין אי לרדיא זבין. כלומר, שאם זה הלוקח טבח נדע שלא קנה אלא לשחיטה, ואם הוא עובד אדמה נאמר בודאי שלא קנה אלא לחרישה. ופרקינן, בגברא דזבין להא ולהא. פירוש, שפעמים קונה לשחיטה ופעמים קונה לחרישה, דליכא למיקם עלה דמילתא. שוב הקשינו, וליחזי דמי היכי. פירוש, כיון שאין אנו יכולין לעמוד על עיקר הדבר ממה שאמרנו, נחזור לדמי השור והם יוכיחו שאם קנה ביוקר. כלומר, ביתר מדמי השור העומד לשחיטה בידוע שלא קנה אלא לחרישה, ויחזיר המוכר הדמים ללוקח מפני שהוא מקח טעות, ואם זה השור לא נמכר כי אם בדמי שור הראוי לשחיטה, נאמר כי לשחיטה נמכר, ונמצא הלוקח הוא שמוציא מחבירו ועליו הראיה. ופירקנו, אין הכי נמי דחזינן לדמי. לא צריכה, דאיקור בשרא וקם כרדיא. כלומר, בשהוקר הבשר והיו השוורים נמכרים לשחיטה בדמים שנמכרים בהן לחרישה, ונמצא זה הלוקח שאינו מפסיד כלום.
<h2>דף צב:</h2>
ואי דליכא לאישתלומי מיניה לישקול תורא בזוזיה, דאמרי אינשי ממארי רשותך פארי אפרע. פירוש, ואם לא נמצא ביד המוכר ממה לפרוע ללוקח דמי שור זה, מה הפסד יש על הלוקח כשיטרח מעט וישחוט זה השור וימכרנו, ויפרע דמיו, שהרי אינו מפסיד כלום. והרי בני אדם אומרין בדרך משל מזה שאתה נושה בו, כדמתרגמינן [דברים כ"ד י'] כי תשה, ארי תרשה, קבל אפילו סובים ואין אתה רשאי לומר לו איני מקבל ממך אלא מעות. ומהדרינן בדאיכא לאישתלומי מיניה עסקינן. פירוש, לא אמרת לך אלא כשהמוכר הזה עשיר ויש בידו מעות שיפרע לו ללוקח דמי השור שלקח ממנו, שאין ללוקח לטרוח בשחיטת השור ומכירת הבשר. רב אמר הרי זה מקח טעות זיל בתר רובא ורובא לרדיא הוא דזבני, ואין לך הטעאה גדולה מזו, וכיון דזביני בסתם נינהו לא אמרינן בכי הא המוציא מחבירו עליו הראיה, אלא בדטעין מוכר ודאי לנכיסתא זבינתיה, דהויא טענת בריא. ושמואל אמר כי אזלינן בתר רובא באיסורא, כגון הך דאמרינן בנדה פרק כל היד המרבה לבדוק [נדה י"ז ע"ב] דתנן התם דם הנמצא בפרוזדור, שהוא חוץ מן המקור שממנו יוצא דם נדה, ואע"פ שהעלייה שהיא מקום השתנת המים התלויה על המקור ועל הפרוזדור, קרובה לפרוזדור, ודם העלייה טהור הוא, כיון שרוב הדמים מן המקור הן באים, בתר רובא אזלינן וטמא הוא. וכגון נמי הך דבפרק גיד הנשה [חולין צ"ה ע"א] דאמרינן התם תשע חנויות מוכרות בשר שחיטה ואחד מוכרת בשר נבלה, ולקח בשר מאחת מהן ואינו יודע מאיזו מהן לקח, ספיקו אסור, שכל קבוע כמחצה על מחצה הוא. אבל בשר הנמצא בשוק הלך בו אחר הרוב, שזה הוא דין תורה שאם היו רוב המוכרים גוים אסור, ואם היו רוב המוכרים ישראל מותר מן התורה אע"פ שאסרו אותו חכמים, אלמא בתר רובא באיסורא הוא דאזלינן. אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא, אלא הדרינן לכללא דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ועליה דלוקח רמיא, כדבעי לאפוקי זוזיה מידא דמוכר. ואי אכתי קימי זוזי בידא דלוקח, עליה דמוכר לאיתויי ראיה דלנכיסתא זבניה נהליה, וכן הילכתא. וליכא לאקשויי, אהא דמשמע שהדמים ראיה מדאמרינן וליחזי דמי, מהך דאמרינן לעיל בפרק המוכר את הספינה [ע"ז ע"ב] דתנן מכר את הצמד לא מכר את הבקר, ואמר ר' יהודה הדמים מוכיחים, וחכמים אומרים אין הדמים ראיה, והלכה כחכמים. דהא טעמא דמילתא כתיבנא ליה התם.
ואמר רבינו הרב [הרי"ף בסוגיין] ומדמקשינן ואי דליכא לאישתלומי מיניה וכו' גרסינן בריש גמרא דפרק אלו טרפות [חולין נ' ע"ב] ת"ר מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות. פירוש, בית הכוסות הוא ראש הכרס שהוא עשוי כלו עגולות עגולות, שנקראין בלשון ישמעאל עיונא, והוא המקום שנוקבין אותו הטבחים ותולין בו את הכרס, אם נמצאת בו מחט נעוצה בעובי הבשר בין שנמצא ראשה לפנים, ובין שנמצא ראשה לחוץ מצד אחד כשרה. פירוש, אם לא נקבה נקב מפולש כשרה. משני צדדין. פירוש, ואם נקבה נקב מפולש טרפה, שזו הנקובה משמנה מיני טרפות שנאמרו למשה בסיני היא. נמצא עליה קורט דם. פירוש, נמצא על המחט טפת דם, בידוע שהיא נקובה קודם שחיטה וטרפה היא. לא נמצא עליה קורט דם, בידוע שהיא לאחר שחיטה, שאחר שחיטה אין הדם יוצא מהבשר ומסתבך על המחט, אלא מחמת שדחקה עצמה עם יציאת נפש הוא שנקבה המחט, ואלו לא היתה מחט לא היינו מכשירין אותה כשנמצאת נקובה ואע"פ שלא נמצא על הנקב קורט דם. והתם מקשינן, ומאי שנא מחט משאר נקבי דעלמא, דאע"ג דלא נמצא עליהן קורט דם טרפינן לה לחיותא. ופרקינן, שאני הכא כיון דאיכא מחט דאם איתה דקודם שחיטה נקבה סרוכי הוה מסריך. כלומר, מסתבך היה הדם עליה לפי שמונעת אותו מלצאת, אבל בבשר בלא מחט אין הדם מסתבך בו, מפני שלחלוחית הבשר מעכבת את הדם. הוגלד פי המכה. פירוש, עלה קרום על פי הנקב וסתמו, בידוע שהוא שלשה ימים קודם שחיטה, לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה. ומתמהינן למאי נפקא מינה. כלומר, מה בא להשמיענו זה שאמרנו קודם שלשה ימים או לאחר שלשה ימים, והשבנו למקח וממכר. פירוש, לענין מקח וממכר בא ללמדנו, שאם מצינו שהוגלד פי המכה ולא שהתה הבהמה ברשות לוקח שלשה ימים נדע שברשות מוכר נולד הספק, ומחזיר הדמים ללוקח ומחזיר לו נבלתו. ואם לא הוגלד פי המכה, אם כבר נתן הלוקח דמי הבהמה למוכר אינו יכול להוציאם ממנו אלא בראיה, שבודאי לא בלעה המחט אלא ברשות מוכר, ואם עדיין לא נתן הדמים על המוכר להביא ראיה שברשות לוקח בלעה המחט. והר"ם במז"ל [פט"ז מהל' מכירה ה"ו] לא חלק בין הוגלד ללא הוגלד. אמר המעתיק שהר"ם במז"ל חלק בפרק עשרים [מהל' מכירה הט"ו] הוגלד ולא הוגלד, שכך כתב מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות וניקבה נקב מפולש אם נמצא עליה קורט דם בידוע שזו טרפה קודם שחיטה, לפיכך אם הוגלד פי המכה בידוע שהיתה טרפה שלשה ימים קודם שחיטה, לא הוגלד פי המכה הרי הדבר ספק ועל הטבח להביא ראיה, שקודם לקיחה נטרפה, שהרי ברשותו נולד הספק, ואם לא הביא ראיה ישלם הדמים למוכר כמו שביארנו. אבל בפרק י"ו [שם ה"ו] לא חלק בין הוגלד ללא הוגלד ושם כתב שמועה זו, אלא כך כתב, המוכר בהמה לטבח ושחטה ונמצאת טרפה, אם נודע בודאי שהיתה טרפה כשלקחה, הרי זה מחזיר לו את השחוטה ומחזיר המוכר את הדמים. ואמר מיכאן אתה למד שהמוכר שהיה מום בממכרו, ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שיודע לו המום הראשון, אם עשה דבר שדרכו לעשותו, כגון זה ששחט את הטרפה פטור, ואם שנה ועשה מום אחר קודם שיודע לו המום, מחזיר המקח לבעליו ומשלם דמי המום שעשה. קנה בגד וקרעו לעשות ממנו חלוק, ואחר כך נודע המום מחמת הקריעה מחזיר לו את הקרעים. תפרו ואחר כך נודע המום, אם השביח נוטל שבח התפירה מן המוכר וכן כל כיוצא בזה.
ושנינו בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין [ל"ז ע"א] השוחט את הבכור שנפל בו מום ומכרו, ונודע אחר כן שלא הראהו לחכם מומחה שהורשה מבית דין שבארץ ישראל לראות מומי בכורות, אם הוא מום קבוע ויהיה מותר לזרים, או מום עובר ויהיה אסור, מה שאכלו הלוקחים אכלו ויחזיר להם המוכר כל הדמים שלקח מהם, ומה שלא אכלו יקבר לפי שהוא קדש ויחזיר להם הדמים כמו שאמרנו. השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה, מה שאכלו אכלו, ויחזיר המוכר את הדמים, ומה שלא אכלו יחזירו את הבשר ויחזיר להן את הדמים, שכיון שלא נעשה האיסור אין אנו קונסין אותו ממון, אע"פ שמייסרין אותו, כי הא דאמרינן בפרקא קמא דחולין [י"ח ע"א] היכא דלא סר סכיניה קמי חכם. פירוש, כל טבח שלא בדק הסכין שלו ששוחט בה לפני חכם, ושחט בה מנדין אותו, אע"פ שנמצאת יפה ובדוקה, מפני שסמך על עצמו פעם אחרת תהיה פגומה וישחוט בה, ואם נמצאת פגומה משמתינן ליה ומעברינן ליה ומכרזינן אבשריה דטרפה היא, וימכור אותה לגוים, דלית הילכתא כרבינא דאמר ממסמסינן ליה לבשריה בפרתא. כלומר, מלכלכין את הבשר בפרש, כדי שלא ימכר אפילו לגוים. מכרוהו לגוים או הטילוהו לכלבים, ישלמו לו דמי טרפה. פירוש, מחשבין הלוקחין עם המוכר על דמי טרפה ויחזיר להם שאר הדמים. ותנו רבנן בגמרא דההיא מתניתין [בכורות שם] המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור, פירות ונמצאו טבלים. כלומר, ונמצאו שאינן מתוקנין שלא יצאו מהן חלקי גבוה כמו שצריך להוציא מהן. יין ונמצא יין נסך, (מי) [מה] שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים, וכן כל המוכר דבר שאסור לאכלו מן התורה, כך הוא דינו, בין שהיה איסורו בכרת בין שהיה בלאו בלבד. אבל המוכר דבר שאסורו מדברי סופרים אם היו הפירות קיימין מחזיר את הפירות ונוטל את הדמים, ואם אכלן אכל, ואין המוכר מחזיר לו כלום, וכל איסורי הנייה בין מן התורה בין מדבריהם מחזיר את הדמים ואין בהן דין מכירה כלל.
תניא [תוספתא פ"ד ה"ד] המוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קבוסטיס. פירשו בו רבותינו הגאונים מרמה את בני אדם וגונב דעתם בקנוניא כגון גנב עצמו. והר"ם במז"ל [פט"ו מהל' מכירה הי"ג] כתב חוטף או גונב נפשות, וכן אם היה בורח תמיד או זולל וסובא וכיוצא בדברים אלו, הגיעו ללוקח ואינו יכול לחזור על המוכר, וליטול הדמים שנתן לו, שכל העבדים בחזקת שיש להם כל הדעות הרעות הן, אלא אם כן פירש הלוקח בשעת מכירה. נמצא לסטים מזויין או מוכתב למלכות. פירוש, ואם נמצא שנושא כלי זיין ויושב על הדרכים ומלסטם את בני אדם, שהוא עומד לאיבוד, שאם יתפסהו (המוכר) [המלך] יהרגהו, או שהיה מוכתב בפנקסו של מלך שנמצא המלך תופסו למלאכתו, בכל עת שירצה, אומר לו הלוקח למוכר הרי שלך לפניך, ומחזיר את הדמים, שזה ודאי מום הוא.
<h2>דף צג.</h2>
גמרא ת"ר המוכר זירעוני גנה לחבירו זרעים שאינם נאכלים. כגון זרע כרוב וחציר וכיוצא בהו, חייב המוכר באחריותן, ומחזיר ללוקח את הדמים שלקח ממנו. זרעים הנאכלים, זרעם ולא צימחו אינו חייב באחריותן, כיון שלא פירש הלוקח בשעת לקיחה שלזריעה הוא קונה. ואם התנה עמו מתחלה שלזרע הוא קונה, חייב באחריותן, והוא הדין לדברים שנמכרים לצביעה ולרפואה, וכן כל כיוצא בזה, אמר הר"ם במז"ל [פט"ז מהל' מכירה ה"ג, ד'] מכאן אתה למד, שהלוקח מקח מחבירו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם, ואחר שהוליך שם נמצא בו מום אינו יכול לומר לו החזיר לי מקחי לכאן, אלא מחזיר לו את הדמים והמוכר מיטפל להביא ממכרו או למכרו שם, ואפילו אבד או נגנב אחר שהודיעו, הרי הוא ברשות מוכר, אבל אם לא הודיעו שיוליכו למדינה אחרת והוליכו ונמצא בו שם מום, הרי זה ברשות הלוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר. הלוקח מקח ונמצא בו מום ואבד אחר כך או נגנב, הרי זה ברשות לוקח עד שיחזירו למוכר, ואם התליע ונפסד מחמת הזמן הרי זה ברשות מוכר, ואם היה לו להודיע המוכר ולא הודיעו הרי זה ברשות לוקח.
<h2>דף צג:</h2>
מה הוא נותן לו דמי זרע שלקח ממנו, ויש אומרין אף ההוצאה [לשון הרי"ף]. פירוש, אמרינן בגמרא מאן יש אומרים, ואמר רב חסדא רשב"ג, והילכתא כתנא קמא. והני מילי שלא צימחו מחמת עצמם מפני שהם מפסידין, אבל מחמת דבר אחר כגון שלקו בברד וכיוצא בו, כגון שלא זרען כראוי או לא השקם וכיוצא בדברים אלו אינו חייב באחריותן, ואע"פ שלא לקו השדות של אחרים, מזלו הוא שגרם לו.
רשב"ג אומר נותן לו דמי בשתו ודמי בשת אורחיו. וכן היה רשב"ג אומר מנהג גדול היה בירושלם המוסר סעודה לחבירו וקלקלה, נותן לו דמי בשת[ו] ודמי בשת אורחיו, וכן זה המוכר חייב בהוצאה שהוציא הלוקח על הזריעה, ואין הלכה כרשב"ג.
מתניתין המוכר פירות לחבירו סתם, במקום שאין שם מנהג. הרי זה הלוקח מקבל רובע קב טנופת. שאינו ממין אותו פרי שקנה, כגון תבן וכיוצא בו לסאה של פירות. תאנים מקבל עליו עשר מתליעות למאה, שדרך התאנים היא להיות עשיריתם מפסדות שמתליעות במהרה. אבל אם היה בהן יתר מעשר למאה אינו מקבל אפילו אחת. מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה. פירוש, עשרה חביות שיינם קרוב להחמיץ לכל מאה חביות. קנקנים בשרון. פירוש שרון בקעה, שנאמר [שה"ש ב' א'] אני חבצלת השרון. ויש אומרין מקום ידוע הוא בארץ ישראל, ואין בו מנהג במכירת הקנקנים, כגון חבית וכדים של כלי חרש. מקבל עליו (ב') [י'] פטסאות למאה. פירוש, עשר חביות או כדין השואבות יין ומזיעות אותו מבחוץ, ומתמצה מגבן לכל מאה חביות.
אמר רבה בר חייא קטפסאה משמיה דרב הבורר צרור מתוך גרנו של חבירו, במקום שנהגו שלא לברור פירותיהם ולא לנקותם, אלא אפילו יהיה בהן מחצה תבן או עפר או מין אחר ימכרו כמות שהן, נותן לו כנגד אותן צרורות דמי חטים, דאי שביק להו הוו מזדבני אגב חטיהו, וכיון שהזיקו בידים משלם, ואם תאמר שיחזירנו, הרי אמרו שאסור לערב כל שהוא.
<h2>דף צד.</h2>
גמרא תניא המוכר פירות לחבירו אם היו חטים הרי הלוקח מקבל עליו רובע קב קיטונית למאה. פירוש, קיטונית עדשים של בר, שיש להן עוקצים חדין, כאותה ששנינו בסוף מעשרות [פ"ה מ"ח] ר' יוסי אומר אף הקוטנית פטורין מן המעשרות. ויש מי שפירש רובע קטנית והם כל הזרעים הנאכלין לאדם, כגון הפול והאפונין והעדשים והדוחן והאורז והשמשמין וכיוצא בהן. וכן כתב הר"ם במז"ל [פי"ח מהל' מכירה הי"א]. שעורים מקבל עליו רובע נישובית לסאה. פירוש, נישובית עשב שצומח עם השעורים. ובלשון ישמעאל קורין לו זיואן. עדשים מקבל עליו רובע עפרורית. כלומר, רובע עפר לסאה מפני שהעדשים נעקרין בגושיהן, ואינן כשאר הפירות שקוצרין אותן קצירה. וכן אם מכר לו שאר פירות מקבל עליו רובע טנופת לכל סאה, והעפר אינו מקבל אותו כי אם בעדשים בלבד מהטעם שאמרנו, וכן הלכה. ויש מרבותינו הגאונים שפסק שבכל מקבל העפרורית, ואינה סברת רבינו הרב ז"ל ולא סברת הר"ם במז"ל. ולפי חלוקת הגרסא בנוסחאות של תלמוד נחלקו הפסקנין. הני שיעורי כלהי באתרא דליכא מנהגא, אבל באתרא דאיכא מנהגא עבדינן כמנהגא, דקיימא לן בכל כי האי גונא הכל כמנהג המדינה, שעיקר גדול הוא מנהג המדינה בדברים אלו וכיוצא בהם.
אמר רב הונא ואם בא לנפות מנפה את (כליו) [כולו]. דהיכא דאיכא עפרא טפי מהאי שיעורא, הואיל ונתחייב לנפות במקום שאין שם מנהג, מנפה לכולה עפרא. ולא מוקים ליה אהאי שיעורא דמתניתין, שאין המוכר יכול לומר לו רובע בכל סאה כבר הגיעוך, והיתר מזה השיעור אחלפנו לך ואתן לך כנגדו פירות, אלא חייב לנפותן עד שלא תשאר בהם טנופת כלל. אמרי לה דהא דרב הונא דינא הוא, וגמרינן מיניה לדינא אחרינא, ואמרי לה קנסא, ולא גמרינן מינה לדינא אחרינא. אמרי לה דינא, דמאן דיהיב זוזיה אפירי לחבריה, אפירי שפירי יהיב. כלומר, אין כוונתו שיתנו לו אלא פירות יפות בלא שום פסולת, לפיכך אין הטורח כאן אלא על המוכר לא על הלוקח. ורובע לא טרח איניש ואזיל עם חבריה לבי דינא, כי היכי דלינפה ליה ההוא רובע, שדבר מועט כזה מוחל בו הלוקח. יתר מרובע טרח ויש למוכר לנפותם עד שלא ישאר בהם כלום, דמאן דיהיב זוזיה, אפירי שפירי יהיב. ואמרי לה קנסא, רובע שכיח שאין אדם טורח לברור גרנו ברירה עד שלא יהיה בו טנופת כלל בין הרבה בין מעט, ואדעתא דהכי יהיב ליה הלוקח הדמים, ואין לו לעכב עליו ברובע לסאה אלא יש לו לקבל ממנו. יתר מרובע טרח בעל הגורן ובורר ומנפה, מפני שיודע שהלוקח מקפיד על זה, וכיון שכן הוא, יתר מרובע לא שכיח ואיכא למימר דאיהו הוא דעריב, וכיון דעריב קנסוה רבנן בכליה. ופסקו רבואתא דלא דינינן האי דינא בכי האי גונא, אלא כמנהג המקום.
<h2>דף צה.</h2>
פיסקה. מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה, והני מילי בדלא אמר ליה למקפא. פירוש, בשלא אמר המוכר ללוקח יין לתבשיל אני מוכר לך. אבל אמר ליה למקפא, נותן לו יין שכולו יפה, שדבר ידוע הוא שאין לוקחין לציקי קדרה אלא יין שכלו יפה. דתני רב זביד בר הושעיה מוכר שאמר ללוקח מרתף של יין אני מוכר לך, נותן לו יין שכולו יפה, שכיון שאמר לו סתם כמה מרתפות יש שיינם כולו יפה, ויכול הוא לקנות מהם וליתן לו. אבל אם אמר לו מרתף זה של יין אני מוכר לך, נותן לו יין שכולו יפה, ומקבל עליו הלוקח עשר קוססות למאה, לפי שאמר לו זה, שרוב אוצרות יין יש בהן העשירית שאינו יפה כל כך, הילכך צריך לקבל הלוקח עשרה קנקנים למאה, אבל יתר אינו מקבל, שהרי יין אמר לו, וזה הוא אוצר שהוא מרתף ששנו חכמים במשנתינו. ותניא בברייתא, מוכר שאמר ללוקח מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה, שכיון שאמר לו מרתף של יין סתם, נתחייב לקנות היפה וליתן לו. מרתף זה של יין אני מוכר לך, נותן לו יין הנמכר בחנות שהוא בינוני, שיין כזה נמכר הוא בחנות, כיון שהוא מזומן ללוקחים שאין מטריחין על עצמם לילך אצל בעלי בתים לחפש ולקנות. מרתף זה אני מוכר לך, אפילו כולו חומץ הגיעו, שהרי לא אמר לו יין. וקשיין אהדדי, הא דרב זביד אברייתא וברייתא אדרב זביד, דהא רב זביד אמר מרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות למאה, ובברייתא קא אמר מרתף זה של יין אני מוכר לך, נותן לו יין הנמכר בחנות. ומשנינן דרב זביד שאמר נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות למאה, דאמר ליה למקפא. וברייתא דאמר נותן לו יין הנמכר בחנות דלא אמר ליה למקפא. הילכך האומר לחבירו מרתף של יין אני מוכר לך, ואמר ליה למקפא, נותן לו יין שכולו יפה, מרתף זה של יין ואמר ליה למקפא, נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו הלוקח עשר קוססות למאה. מרתף זה של יין, ולא אמר לו למקפא, נותן לו יין הנמכר בחנות. מרתף זה, ולא אמר לו של יין אפילו כולו חומץ הגיעו.
ובגמרא אמרינן תני ר' חייא חבית של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה, ואפילו לא אמר לו יין למקפא, דשאני חבית של יין דכוליה חמרא חדא הוא, הילכך בעי למיתב ליה כולה יפה. ואיבעיא לן, אמר לו מרתף של יין סתם אני מוכר לך, ולא אמר זה, ולא אמר למקפא מאי. פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר, מקבל הלוקח עשר קוססות למאה, וחד אמר אינו מקבל. מאן דאמר מקבל דייק מדרב זביד, דתאני מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה, ואוקימנא דאמר ליה למקפא הא לא אמר ליה למקפא מקבל. ומאן דאמר אינו מקבל דייק מברייתא, דקתני מרתף של יין אני מוכר לך, נותן לו יין שכולו יפה, ואוקימנה, ואפילו בדלא אמר ליה למקפא. ואקשינן, ולמאן דדייק מדרב זביד דאמר בשמכר לו סתם ולא אמר לו למקפא שמקבל, קשיא ברייתא עליה דקתאני בה, דבסתמא אינו מקבל, ופריק חסורי מחסרא ברייתא, והכי קתאני בד"א שאינו מקבל, דאמר ליה למקפא הא לא אמ' ליה למקפא מקבל ממנו עשר קוססות למאה. וקיימא, דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא, הלכה כדברי המיקל וכו', ולא צריכנא לאוקומי מתניתין בדאמר ליה זה כדאוקמה רב זביד דאמר זה הוא אוצר ששנו חכמים במשנתינו, ולא מפקינן לה מן פשטה.
<h2>דף צו.</h2>
איתמר המוכר חבית של יין או של שכר לחבירו והחמיצה, והיתה החבית של מוכר, אמר רב כל שלשה ימים ברשות מוכר וחייב להחזיר הדמים ללוקח, מכאן ואילך שהוא לאחר שלשה ימים ברשות לוקח, [צ"ו ע"ב] ושמואל אמר, חמרא אכתפא דגברי שוור. פירוש, בעודנו על כתף הלוקח דולג מטבעו וקופץ להחמיץ. עבד רב יוסף עובדא בשכרא כוותיה דרב, דעד שלשה ימים ברשות מוכר. בחמרא כוותיה דשמואל, ולאו מטעמיה דאמר, אלא כיון שלא אמר לו למקפא אני לוקח, יכול המוכר לומר לו לשתותו מיד מכרתיו לך, ולא לשהותו. והילכתא כרב יוסף. הא דשמואל, אי בקנקנים דמוכר קאיי חמרא וקאמר דלא מצי לוקח הדר ביה, בדלא אמר ליה לוקח למקפא קא זביננא הוא. ואי בקנקנים דלוקח קאמר, אע"ג דאמר ליה למקפא לא מצי לוקח הדר ביה, כי היכי דלא תקשי אדר' יוסי בר חנינה דהילכתא כוותיה, דתרויהו הילכתא נינהו ולא קשיין אהדדי. נמצא עכשיו שאין לחוש לדברי רב חייא בר יוסף שאמר חמרא מזלא דמאריה, ולא לדברי שמואל שאמר חמרא אכתפא דגברי שוור, אלא הילכתא כר' יוסי בר חנינה דסבירא ליה דאם החמיץ מיד, והוא בקנקני הלוקח, אע"ג דאמר ליה למקפא הגיעו, ואין המוכר חייב באחריותו. ואי בקנקנים דמוכר ולא אמר לו למקפא, אין הלוקח יכול לומר לו הא חמרך והא קנקנך, אלא מיד הגיעו, ובין הערה היין מכלי אל כלי ובין לא הערה, ובין טלטל הלוקח הקנקנים ובין לא טלטלן, אין לחלוק, כמו שפירשו קצת מרבותינו המפרשים.
<h2>דף צז:</h2>
פיסקה. קנקנים בשרון מקבל עליו עשר פוטסאות למאה. תניא פוטסאות שאמרנו שמקבל, אע"פ שהמשקה מתמצה מגביהן, צריכות שיהיו נאות ומגופרות. פירוש, עשויות בגפרית, כלומר שצריך כשמבשלין לתת בהן גפרית, כדי שתלחוך אותן האש ויראו שהן מבושלות, שהגפרית סותם את השבר ויכול להשתמש בהם קצת מתשמישן.
מתניתין המוכר יין לחבירו והחמיץ. מיד כשנתנו הלוקח בקנקניו אינו חייב באחריותו, ואע"פ שאומר לו הלוקח לתבשיל אני צריך לו, שהדבר ידוע שאינו מסתפק ממנו אלא מעט מעט, שכיון שנתנו הלוקח בקנקניו יכול המוכר לומר לו הקנקנים שלך הפסידו היין. ואם ידוע שהוא מחמיץ, כגון שהיה יין של מוכר זה מחמיץ בכל שנה, או שהיה היין מכרם שדרכו להחמיץ הרי זה מקח טעות, אע"פ שהוא בקנקני הלוקח וחייב המוכר להחזיר לו את הדמים. ואם לא אמר לו למקפא אינו חייב באחריותו, מפני שיכול המוכר לומר לו היה לך לשתותו מיד ולא לשהותו.
<h2>דף צח.</h2>
אמר לו יין מבושם. כלומר, יין משובח אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד העצרת. פירוש, חייב שיתן לו יין שמתקיים עד העצרת כדרך כל יין יפה שמתקיים זמן מרובה. אבל מעצרת ואילך, אינו חייב באחריותו לפי שחום תקופת תמוז מקלקל אפילו יין מבושם. מכר לו יין ישן, משל אשתקד. פירוש, צריך שיתן לו יין של שנה שעברה ולא של שנה שהוא עומד בה. ואם מכר לו יין מיושן צריך שיתן לו יין שיש לו שלש שנים, וצריך שיעמוד ולא יחמיץ עד החג, ובמקום שיש מנהג ידוע הכל כמנהג המדינה.
גמרא אמר ר' יוסי בר חנינה לא שאנו שאין המוכר חייב באחריות היין שמכר אלא בקנקני הלוקח, אבל בקנקנים דמוכר מצי למימר ליה לוקח הא חמרך והא קנקנך. דליכא למימר דפסידא מחמתי קא אתי, אלא מגופיה דחמרא דידך קא אתי, אע"ג דלא אפסיד אלא בתר דזבניה לוקח. ומתמהינן, וכי קאי חמרא בקנקנים דמוכר מאי האוי, לימא ליה ללוקח לא איבעי לך לשהוייה, הוה לך למשתייה, וכיון דאשהיתיה את אפסידת אנפשך. ופשטינן, לא צריכה דמצי לוקח למימר למוכר הא חמרך והא קנקנך, בדאמר ליה למקפא אבל בדלא אמר ליה ל[מ]קפא, מצי אמר ליה לא איבעי לך לשהוייה, והוה ליה כמאן דזבן לזבוני ביומא דשוקא, ומטא יומא דשוקא ולא זבין, דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה. ממאי. כלומר, ממאי איכא לאוקומיה לרישא דמתניתין בקנקנים דמוכר ובדאמר ליה למקפא, כי היכי דאיצטריך ליה ר' יוסי בר חנינא לאוקומיה בהכי, מדקתני בסיפא דמתניתין, ואם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות, אפילו היה בקנקני הלוקח, דאיכא למימר התם נמי, אמאי לימא ליה המוכר ללוקח לא איבעי לו לשהוייה, דמקח טעות הוא. ודחינן, אלא לאו, פירוש, כיון דלא מצי מוכר למימר ללוקח במקח טעות לא איבעי לך לשהוייה. שמע מינה דרישא דמתניתין בדאמר ליה למקפא, שמע מינה. ופליגא, הא דר' יוסי בר חנינה דאמר אבל בקנקנים דמוכר ואמר ליה למקפא מצי אמר ליה לוקח הא חמרך והא קנקנך, אדר' חייא בר יוסף, דאמר ר' חייא בר יוסף חמרא מזלא דמריה גרים להפסיד, ואפילו היה בקנקני המוכר, ואין הלוקח יכול לומר לו הא חמרך והא קנקנך. שנ' [חבקוק ב' ה'] ואף כי היין בוגד גבר יהיר ולא ינוה. כלומר, ואף כי היין שהוא מנטע שורך, שהוא מבחר הגפנים שאין בו חרצין, בוגד בגבר שהוא יהיר ומתחמץ כאלו סורו רע, ואינו מנטע מובחר.
ואמרינן בגמרא אמר רב מארי שמע מינה האי מן דיהיר אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל, דכתיב לא ינוה, לא ינוה בנוה שלו. פירוש, הגבר שהוא גס רוח שיודע ועושה הרע בגסות רוח שנוי הוא, אפילו מאנשי ביתו ומשכנו, ולא ימצא מנוחה עמהם להשתכן. והילכת' כר' יוסי בר חנינה דלא אמרינן חמרא מזלא דמארי גרים, ומתחייב לוקח בו אף בשעודו בקנקני המוכר.
אמר רב יהודה אמר רב כל המתגאה בטלית תלמידי חכמים ואינו תלמיד חכם. פירוש, כל המתעטף בסדין של חכמות שלא על האמת ונקרא בו בחנם, אין מכניסין אותו למחצתו של הקב"ה, דכתיב [חבקוק ב' ה'] (כ)גבר יהיר ולא ינוה, וכתיב התם [שמות ט"ו] אל נוה קדשך. כלומר, לא יכנס בנוה קדשו של שם.
אמר רבא האי מאן דזבין ליה חביתא דחמרא לחבריה אדעתא דליזבנה ותקוף אפלגא או אתלתא. פירוש, המוכר חבית של יין לחבירו כדי למכרה מעט מעט והחמיצה במחציתה או בשלישית, דינא הוא דמקבל לה מיניה. פירוש, מן הדין הוא שיחזיר אותה למוכר ויקבלנה המוכר ממנו, שכיון שלא קנה אותה אלא כדי שימכור מעט מעט נמצא כמי שקנה למקפא, ויכול לומר לו הא חמרך והא קנקנך, כיון שבקנקן המוכר הוא, ואין המוכר יכול לומר לו לא איבעי לך לשהוייה. ולא אמרן אלא בדלא שני בברזא. פירוש, בשלא שנה הלוקח בנקב שיוצא ממנו היין מן החבית, אבל שני ליה בברזא, כגון שסתם הנקב שהיה היין יוצא ממנו ועשה נקב אחר או שהרחיב הנקב על מה שהיה, שיש לומר שנכנס ממנו הרוח והפסידה היין, לא מצי לוקח למהדר עליה דמוכר בהפסד דאתי מחמתיה. ולא אמרן דמצי למהדר עליה דמוכר אלא דלא מטא יומא דשוקא, שהרי אינו מוצא מי שיקנה ממנו החבית כלה, אבל מטא יומא דשוקא לא. פירוש, אבל אם הגיע יום השוק והיה אפשר לו למכור אותה כולה, ונתרשל ולא מכר, אין המוכר חייב לקבל אותה ממנו, מפני שיכול לומר ללוקח לא איבעי לך לשהוייה.
ואמר רבא האי מאן דמקבל חמרא מחבריה אדעתא דממטי ליה אפרואתא דלישפט. פירוש, שם מקום הוא שעשוי למכור בו היין תמיד, בין שהיה ביוקר בין שהיה בזול, כמו שנתבאר בפרק אי זהו נשך [ב"מ ע"ג ע"ב]. כלומר, המקבל חבית של יין מחבירו שיוליכנה למקום פלוני וימכרנה שם. ואדמטי התם זל. פירוש, וקודם שיגיע שם הוזל היין, דינא הוא דמקבל לה מוכר מיניה, דאדעתא דהכי זבניה מיניה, דהאי פסידא לאו מחמת לוקח הוא, אלא פסידא דממילא הוא, וליכא הכא למימר ליה לא איבעי לך לשהוייה.
איבעיא להו הוה חלא מאי. פירוש, חזר חומץ והרי הוא בקנקנו של מוכר מהו הדין. אמר ליה רב הלל לרב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר לן חלא לא. כלומר, אין המוכר חייב לקבלו ממנו אע"פ שהוא בקנקנו. ושאלנו כמאן אמר ליה רב כהנא, והישבנו כר' חייא בר יוסף אמרה, דאמר חמרא מזלא דמאריה גרים, שאפילו היה בקנקנים של מוכר אינו מקבלו מן הלוקח. איכא דאמרי אפילו חלא חייב המוכר לקבלו מן הלוקח, כמאן, כר' יוסי בר חנינה דאמר כיון דבקנקנים דמוכר הוא מקבל ליה, דהאי פסידא דממילא הוא ולאו מחמת לוקח הוא, וכיון דמפסיד מקמי דלימא דלימטייה להתם הוה ליה כמאן דזל דמקבל ליה. מיהא דהוא לישנא בתרא דגמרא שמעינן דהילכתא כר' יוסי בר חנינה, אמר רבינו הרב. ומכאן נראה כמו כן דלא סבירא ליה להך דשמואל דאמר חמרא אכתפא דגברי שוור.
<h2>דף צח:</h2>
מתניתין המוכר מקום לחבירו לעשות לו בית. פירוש, המוכר קרקע לחבירו לבנות בו בית. וכן המקבל מחבירו לעשות לו בית חתנות לבנו, או בית אלמנות לבתו שמת בעלה וחזרה לבית אביה, עושה ארבע אמות רוחב על שש אמות אורך דברי ר' עקיבא, והלכה כמותו. ובגמרא אמרינן, למה ליה למתנא בית חתנות לבנו ובית אלמנות לבתו, ליתני נמי בית חתנות לבתו. ומהדרינן, מילתא אגב אורחא קמ"ל, דלאו דרכיה דחתנא למידר בי חמוה, דבספר בן סירא כתיב הכל שקלתי בכף מאזנים ולא מצאתי קל מסובין, וקל מסובין חתן הדר בבית חמיו, וקל מחתן אורח מכניס אורח, וקל מאורח משיב דבר בטרם ישמע. דכתיב [משלי י"ח י"ג] משיב דבר בטרם ישמע אולת היא לו וכלמה.
ר' (שמעון) [ישמעאל] אומר רפת בקר היא זו. פירוש, אמרינן בגמרא דהכי קתאני ר' (שמעון) [ישמעאל] אומר הרוצה לעשות רפת בקר עושה ארבע אמות על שש. ואיכא דאמרי ר' עקיבא קא תאני לה, והכי קאמר אע"פ שרפת בקר היא זו. כלומר, שאע"פ ששיעור רפת בקר הוא ארבע אמות על שש, פעמים שעושה אדם את דירתו כרפת בקר. והקונה מקום מחבירו לבנות לו בית, או שקיבל ממנו לבנות לו בית חתנות לבנו, או בית אלמנות לבתו סתם, עושה ארבע אמות על שש. קטן. פירוש, ואם קנה ממנו מקום שיעשה בו בית קטן, או שקבלו ממנו בדמים לעשותו לו בו בית חתנות לבנו, או בית אלמנות לבתו, עושה שש על שמנה, והא ר' ישמעאל היא, ולית הילכתא כוותיה. גדול שמנה על עשר ור' עקיבא היא דהילכתא כוותיה. טרקלין, שהוא מגדל, יש לקונה לבנות טרקלין שהוא עשר אמות על עשר אמות, רומו של כל בית ובית מאילו הנזכרין כחצי ארכו וכחצי רחבו. שאם בית סתם הוא רומו חמש אמות, ואם בית גדול הוא רומו תשע אמות, ואם טרקלין הוא רומו עשר אמות, ראיה לדבר ר' שמעון ב"ג אומר בנין ההיכל שהיה ארכו ארבעים אמה, ורחבו עשרים ורומו שלשים, שהן חצי ארבעים וחצי עשרים.
גמרא מאי טרקלין בי ורד. פירוש, מקום שזורעין בו ערוגות של ורדים לנוי להסתכל בהם. ויש נוסחאות של תלמוד שכתוב בהן מאי טרקלין קובתא דבי ורדי, ופירשו בו מקום שפורשין בו אהלים, ועגול הוא מלמעלה כקובה ומוקף מכל דפניו, ופורשים שושנים לשם כדי שיהא ריחם נודף ושוכבים בתוכו השרים.
וקנתינר שתים עשרה אמות על שתים עשרה אמות, מאי קנתינר תרביץ אפדני, פירוש, תרביץ החצר שהוא מילוסא, ובלשון ישמעאל בראח בין אלמגאלס [תרגום: רחבה שבין מקומות הישיבה].
<h2>דף צט.</h2>
מתניתין מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו, נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסים, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין, ואינו רשאי שיבוא בלילה ויטרחהו לעמוד ממטתו וכיוצא בזה. ואין מכניס בהמתו ומשקה מבורו, לפי שאינו רשאי להכניס בהמתו לרשות חבירו, אלא ממלא ומשקה מבחוץ. זה עושה לו פותחת, שהוא מנעול. וזה עושה לו פותחת.
גמרא ושאלנו תנן זה עושה לו פותחת וזה עושה לו פותחת, פותחת זו להיכא עבדין לה, אמר ר' יוחנן שניהם לבור הוא שעושין. והישבנו, בשלמא בעל הבור עושה הוא הפותחת משום דבעי לאישתמורי מיא דבוריה, כדי שלא יקח מהם בעל הבית. אלא בעל הבית למה ליה איהו נמי למעבד פותחת לבורו של חבירו, אמר ר' אלעזר משום חשדות אשתו של בעל הבית, שכיון שיודע בעל הבור שאין הבור נפתח עד שיבוא חבירו, נמצא שאינו נכנס לשם אלא מדעתו.
<h2>דף צט:</h2>
מתניתין מי שיש לו גנה לפנים מגנתו של חבירו. כגון יורשין או שותפין שחלקו. ורצה חיצון לתת לפנימי דרך ברשותו שיכנס בה לשדהו, נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין, שאינו רשאי להרבות עליו את הדרך. ואין מכניס לתוכה תגרין לקנות ממנו פירות הגנה, לפי שאין לו רשות להכניס אחרים ברשות חבירו. ולא יכנס מתוכה לשדה אחרת, מפני שאין לו רשות להכנס כי אם לגנתו בלבד. והחיצון זורע את הדרך שנכנס ממנה הפנימי לגנתו, שהדבר ידוע שלא מחל לו בדרך אלא ליכנס ממנה, אבל שיניחנה בלא זריעה ותחלק שדהו לשתים לא מחלו. נתנו דרך מן הצד למי שתעלה בחלקו השדה הפנימית מדעת שניהם. נכנס בשעה שהוא רוצה ויוצא בשעה שהוא רוצה, ומכניס לתוכה תגרין שכיון שנתנו הדרך מדעת שניהם ומן הצד, אין בעל החיצונה יכול לעכב, שהרי אינו ניזק. ולא יכנס מתוכה לשדה אחרת, אע"פ שנתנו הדרך מדעת שניהם ומן הצד, מפני שמרבה עליו את הדרך, וזו דומה לאותה ששנינו למעלה בפרק חזקת [ס' ע"א] לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפים מפני שמרבה עליהם את הדרך. וזה וזה אין רשאין לזרעה, שכיון שהיא מדעת שניהם ומן הצד, מחלו בזריעה, לפיכך כל אחד מהם יכול לעכב על חבירו שלא יזרענה.
גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל אמת בית השלחין אני מוכר לך. פירוש, מי שמכר לחבירו מקום בתוך שדהו לעשות בו אמה להעביר ממנה המים לשדהו להשקותה, נותן לו שתי אמות. פירוש, נותן לו בתוך שדהו אמה שרחבה שתי אמות, ואמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה, נמצא שנוטל מן השדה רוחב ארבע אמות. בית הקילון אני מוכר לך. פירוש, ואם מכר לו אמת המים להשקות בה בקילון, כתב הר"ם במז"ל [פכ"א מהל' מכירה ה"ז] ופירושו, כשיהיו המים מקובעין במקום אחד ואינן נמשכין, ועושין להם דרך להמשיך ממנו המים לאותה השדה שרוצים להשקותה, ונוטלין המים בכלי ממקום קבוצ(י)ן, וממשיכין באותו דרך, נקרא אותו דרך שהיא האמה שממשיכין בה בית הקילון. כאותה ששנינו, בתחלת מועד קטן [ב' ע"א] אין משקין לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון. וראיה למה שפירשנו, אותה ששנינו בפרק רביעי ממסכת מכשירין [מ"ט] הממלא בקילון עד שלשה ימים טמאים. פירוש, המים הנשארים בקילון הרי הן תלושין ברצון עד שלשה ימים ומכשירין הם את האוכלין לטומאה, אבל לאחר שלשה ימים אינן תלושין ברצון, ואם נשאר מהם שם אינן מכשירין את האוכלין שנגעו בהם, שנאמר [ויקרא י"א ל"ח] וכי יתן מים על זרע, עד שיותן עליו ברצון הבעלים, ואחר שנעקרו מן הקרקע. ונקראין מי קילון, לפי שאותן המים המקובעין ממי גשמים באותה גומא נחסרין והולכין, כשנוטלין מהם בכלי וממשיכין באמה. וקצת מרבותינו המפרשים פירשו שאמת בית הקילון, הוא שמכר לו מקום ברשותו לעשות בו אמה להעביר עליה מי רגלים ומי תכבוסת, נותן לו אמה אחת לתוכה, וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לאגפיה, שנמצא שנוטל הלוקח מרשות המוכר רוחב שתי אמות.
ואותן אגפים שהן גדות של אמה מי זורען, אמר רב יהודה אמר שמואל בעל השדה זורע(י)ן, רב נחמן אמר שמואל בעל השדה נוטען, מאן דאמר זורען וכל שכן נוטען, שהנטעים אינם מקלקלים את הקרקע כמו הזרעים. ומאן דאמר נוטען אבל זורען חלחולי מחלחלי. כלומר, המחרישה מחלחלת היא את הקרקע ומתקלקלת האמה שאין המים נמשכין ממנה כראוי, מפני שמתעכבין מלעבור, או שנזרעין על פני השדה. והילכתא נוטען אבל לא זורען.
ואמר רב יהודה אמר שמואל אמת המים שאמרנו שכלו אגפיה, ונמצאו המים מתפזרין. מתקנה הלוקח מעפר אותה שדה, מאי טעמא אמר רב פפא שעל מנת כן קיבל עליו בעל השדה להיות אמת המים בתוך שדהו.
מתניתין מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו והיתה מוחזקת לרבים לעבור מתוך השדה, נטלה ונתן לה[ם] מן הצד. כלומר, פסק את הדרך מאמצע השדה והחזירה להם בסוף השדה, מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו. פירוש, הדרך שנתן לרבים מצד שדהו זכו בה בני רשות הרבים, וזו שפסק מתוך השדה לא תשאר בידו. ואמרינן בגמרא, דינא הוא דקנסינן ליה כדי שלא יהיו אחרים רגילים להזיק את הרבים, דרבים לא בני מחילה נינהו.
דרך היחיד. פירוש המוכר לחבירו דרך בתוך שדהו, נותן לו רוחב ארבע אמות. ואם קיבל דמים שיתן דרך לרבים, נותן להם רוחב שש עשרה אמה לא פחות. דרך המלך אין לה שיעור, אלא כפי מה שהוא צריך ואינו מעקם הדרכים מפני כרמו (שלקח) [של זה], או מפני שדהו של זה, אלא הולך בשוה ועושה מלחמתו, דאוקימנא בגמרא שפורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו. ודרך הקבר אין לה שיעור. פירוש, אמרינן בגמרא משום זילותא דשכבא. כלומר, שבאין לזלזל בכבודו של מת, שהרי כשלא ימצאו המלוין ריוח שילכו בו לא יבואו ללותו. אמר הר"ם במז"ל [הל' מכירה פכ"א ה"י] ויראה לי שזה (במוכר) [כמוכר] דבר שאין מינו ידוע. כלומר, כיון שדרך המלך ודרך הקבר אין להם שיעור, נמצא ענין המכירה בהם (נמי) [כמי] שאומר לחבירו כל מה שיש בבית זה אני מוכר לך, או כל מה שיש בתבה זו או בשק זה אני מוכר לך בכך וכך, שאע"פ שרצה הלוקח ומשך, אין כאן קנין כלל מפני שלא סמכה דעת הלוקח, שהרי אינו יודע מה יש בו אם תבן או זהב, ואין זה אלא כמשחק בקביא וכן כל כיוצא בזה. וממה שאמרנו במגלה בפרק בני העיר [כ"ט ע"א] יתבאר שדרך הקבר אין לה שיעור, שם אמרנו, מבטלים תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה, בד"א בשאין לו כל צרכו אבל יש לו כל צרכו [אין] מבטלין, וכמה כל צרכו, ואסיקנא כנתינתה של תורה על הר סיני שהיתה בששים רבוא, כך נטילתה שהוא פטירת לומדה צריך ללוותו ששים רבוא, והני מילי למאן דקארי ותאני לנפשיה, אבל למאן דמתני וגמיר לאחריני לית ליה שיעורא.
המעמד. פירוש, הקונה מחבירו מקום לעשות לו בו מעמד למת כשימות לו, לפי שיש מקומות שנהגו לעשות מעמד ומושב למת, והוא שמעמידין שאר הקרובים ובני המשפחה שאינן בני אבל, במקום שקבעו להם למעמד בצד בית הקברות, ואומרין לפניהם כמו כן קינות ודברים שמהבילין ענייני העולם, וחוזרין ואומרין עמדו יקרים עמודו ואומרין קינות ושבעה מעמדות, ושבעה מושבות עושין לו, כמו שנתבאר כאן בתלמוד [ק' ע"ב] כנגד [קהלת א' ב'] הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל, שנמצאו שבעה הבלים. דייני ציפורי אמרו בית ארבעת קבין. והוא מקום ששיבורו אלף אמה ושש מאות וששה וששים אמה ושני שלישי אמה, וריבועו ארבעים אמה ושני שלישי אמה על ארבעים אמה, ושני שלישי אמה בקירוב.
<h2>דף ק.</h2>
גמרא דרך היחיד ארבע אמות, תניא אחרים אומרים כדי שיעבור חמור במשאו ולא יתעכב. והר"ם במז"ל [פכ"א מהל' מכירה ה"ט] כתב שיעמוד חמור במשאו על אורך הדרך, וענין אחד הוא, אמר רב הונא הלכה כאחרים. ודייני גולה אמרו שני גומדין ומחצה. פירוש, שני אמות ומחצה כדכ' [שופטים ג' ט"ז] גומד ארכה ותרגם יונתן גרמידא. יש מי שאומר דהני מילי היכא דליכא מחיצות, אבל איכא מחיצות חמור במשאו לא מסתגי, וכל שכן דלא הדר, דהא לעבור בעינן.
ואמרינן בגמרא, דרך מעיר לעיר רוחב שמנה אמות, ודרך ערי מקלט שתים ושלשים אמה לא פחות.
<h2>דף ק:</h2>
פיסקה. דרך הקבר אין לה שיעור, ת"ר המוכר קברו ודרך קברו או מקום מעמדו או בית הספידו, פירוש, מנהגם היה בארץ ישראל שחופר אדם מערה ועושה בה קברות, כדי שיהיו מוכנין שיקבר בהן הוא ובני משפחתו, כמו שיתבאר. ואותה מערה נקראת קבר, ומי שמכר קברו באין בני משפחה וקוברין אותו המת שמת להם באותה מערה בעל כרחו של לוקח, משום פגם משפחה. ואמר הר"ם במז"ל [פכ"ד מהל' מכירה הי"ז] ונותנין דמי הקבר שקברו בו ללוקח אע"פ שלא פירש המוכר ללוקח בשעת מכירה, שאם ימות הוא או אחד מבני המשפחה שיקברוהו שם ויתנו דמי הקבר. ותנן בבכורות בפרק יש בכור לנחלה [נ"ב ע"ב] היורש את אשתו יחזיר לבני המשפחה וינכה להם את הדמים. ואמרינן עלה, הכא במאי עסקינן שהורישתו אשתו בית הקברות, ואמור רבנן משום פגם משפחה ליתנו ליה דמי, וליהדריה נהליהו, כי דתניא המוכר קברו ודרך קברו ובית הספדו ובית מעמדו באין בני משפחה ונוטלין אותן בעל כרחו משום פגם משפחה. ומאי ינכה להם מן הדמים דמי קבר אשתו. ואיתא נמי בפרק הכותב [כתובות פ"ד ע"א] מפני שהוא חייב בקבורתה, כמו שנתבאר בפרק נערה שנתפתתה [שם מ"ו ע"ב].
מתניתין המוכר מקום סתם לחבירו לעשות לו קבר, וכן המקבל מחבירו לעשות לו קבר עושה תוכה של מערה ארבע אמות על שש. פירוש, עושה הוא מערה שרחבה ארבע אמות ואורכה שש אמות, ופותח לתוכה של מערה שמנה ככין שהן קברות, כדאמרינן במועד קטן בפרק קמא [ח' ע"ב] מאי כוכין ומאי קברות, אמר רב יהודה כוכין בחפירה וקברות בבנין. שלשה כוכין מכאן שהוא מימין הנכנס, ושלשה מכאן לשמאל הנכנס, ושנים מנגד הנכנס, שהוא סוף המערה. והכוכין ארכן ארבע אמות לאורך ארונו של מת, לפי שהיו מכניסין ארונו של מת לכוך וטחין את פיו. ורומן שבעה טפחים כפי קומת הארון שמכניסין בו. ורוחבן ששה טפחים, לפי רוחב הארון, נמצא שמתחיל לחפור מקרן זוית של צד ימין, ועושה כוך ברוחב אמה ומניח אמה ומחצה כותל, ועושה כוך שני ברוחב אמה ומניח אמה ומחצה כותל, ועושה כוך שלישי ברוחב אמה, וכן עושה בצד שמאל. והשנים שעושה ברוח אמצעית שהיא כנגד הנכנס, עושה כוך בקרן זוית זו ברוחב אמה וכוך בקרן זוית זו ברוחב אמה, נמצא בין כל קבר וקבר שמן הצדדין אמה ומחצה, ובין השנים האמצעיים שתי אמות, וזו היא צורת המערה והכתלים שביניהם.\raster(25-,25-)="Z659;"
<h2>דף קא.</h2>
ר' שמעון אומר עושה תוכה של מערה שש אמות רוחב על שמנה אמות אורך, ופותח לתוכה שלשה עשר כוך, ארבעה מכאן וארבעה מכאן ושלשה מנגדו, ואחד מימין הפתח ואחד משמאלו. פירוש, ר' שמעון סבר שעושה כוך ברוחב אמה ומניח כותל ברוחב אמה נמצא שעושה בשבע אמות ארבעה כוכין, והאמה השמינית מניח חצי אמה סמוך לקרן זוית, כשיבוא לחפור הכוך הראשון, וחצי אמה לעובי כותל של פתח, וכן עושה בשלשה שכנגדו, מניח חצי אמה סמוך לקרן זוית זו וחצי אמה סמוך לקרן זוית זו, ואחר כך חופר כוך ברוחב אמה, ומניח כותל ברוחב אמה, נמצא שעושה בחמש אמות שלשה כוכין, והשנים שעושה בפתח המערה כיון שרוחב פי המערה שש אמות, מניח שתי אמות לרוחב פי המערה, נשארו שתי אמות מימין, ושתי אמות משמאל, מניח חצי אמה סמוך לכותל וחופר כוך ברוחב אמה מכאן ומכאן, נמצא שנשאר לכל כוך מהשני כוכין חצי אמה ריוח מכאן וחצי אמה ריוח מכאן, ומשך השני כוכין לפנים של מערה באורך ארבע אמות או פחות, כפי מה שירצה, ועושה חצר על פתח המערה שש על שש כמלא המטה. כלומר, חוקק בסלע שעושה פי המערה חצר על פי המערה שיש בה שש אמות על שש אמות, כדי שיורידו נושאי המטה את המטה שם ונוטלין הארון ממנה ומכניסין אותו למערה ונותנין אותו לתוך הכוך, ופותח לתוך אותה חצר שתי מערות, אחת מימין ואחת משמאל. ר' שמעון אומר ארבע מערות הוא עושה בארבע רוחות החצר ומשך הכוכין שעושה בהם לפנים של מערה הן לא לחצר דתנן באהלות בפרק חמשה עשר [מ"ח] חצר הקבר העומד לתוכה טהור, ובגמרא אמרינן שאפילו המערה שעושה סמוך לפתח המערה הראשונה שציירנו ראויה היא לעשות בה כוכין קטנים לקבור בהם נפלים אם יש לחוש שמא יגעו כוכין בכוכין, רשב"ג אומר הכל לפי הסלע. פירוש, הכל לפי חוזק הקרקע ורפיונו שאם כרה הקרקע חזק וקבל ממנו לעשות לו קבר עושה לו מערה ברוחב ארבע אמות ובעוד שש אמות כרבנן, ואם היה הקרקע רפה ונוח לחפור עושה לו שש על שמנה כרבי שמעון, והילכתא כתנא קמא שהם רבנן ואינו עושה חצר.
<h2>דף קב:</h2>
האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך. פירוש, מי שהיתה לו שדה גדולה ואמר לחבירו בית כור עפר ממנה אני מוכר לך, דמשמע עפר שהוא מקום הראוי לזריעה, שאינו לא מקום אבנים ולא מקום קשה. והיו שם נקעים. פירוש, מקומות עמוקים, כגון גומות עשרה טפחים, או סלעים גבוהין עשרה טפחים, אין נמדדין עמה. ואע"פ שאין בנקעים מים, ולוקח אותן בכלל הבית כור בלא דמים, לפי שאינן נזרעין בכלל השדה, והוא לא מכר לו אלא מקום הראוי לזריעה. פחות מכאן נמדדין עמה.
ואם אמר לו כבית כור, כיון שלא אמר לו עפר, אפילו היו שם נקעים עמוקים מעשרה טפחים, או סלעים גבוהים מעשרה טפחים, אע"פ שאין נזרעין עם השדה מפני קטנותן ועמקם, נמדדין עמה. שיש לומר שמא לשטוח באותו מקום פירות או להעמיד בו בהמה מכרו לו. ויש נוסחאות של תלמוד, שכתוב בהם ואם אמר לו כבית כור עפר אני מוכר לך, וזו היא גירסת הר"ם במז"ל [פכ"ח מהל' מכירה ה"ד]. כלומר, שאין יפוי כח הלוקח כשאמר לו עפר, והורעתו בשלא אמר לו עפר, אלא כשאמר לו בית או כבית.
<h2>דף קג.</h2>
גמרא היו שם נקעים וכו'. מאי טעמא, אמר רב פפא אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו לו כשנים. כלומר, שאין אדם טורח לקנות שדה לזרעה, ותראה זריעתו באותה שדה כזורע בשנים או בשלשה מקומות, כשיזרע קצת למעלה וקצת למטה.
אמר ר' יצחק טרשים שאמרו. פירוש, סלעים שאמרו, שאפילו היו גבוהין עשרה טפחים שנמדדין עמה בית ארבעת קבין. פירוש, כשלא היה בהם כי אם בית ארבעת קבין, והוא שיאמר לו כבית כור עפר אני מוכר לך. אמר מר עוקבא בר חמא והוא שמובלעין הארבעת קבין בתוך חמשת קבין. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן והוא שמובלעין ברובה של שדה. שהוא בית כור זה הנמכר, אבל בפחות מכאן כמכונסין דמו ואינן נמדדין. וכן אם היה יתר על ארבעת קבין, או שהיו מפוזרין הרבה, או אינן מובלעין אע"פ שאין בה עשרה, אין נמדדין עמה. ובגמרא אמרינן בעי ר' חייא היו מובלעין רובן במיעוטה של שדה, או מיעוטה ברובה מהו, תיקו.
<h2>דף קג:</h2>
בעי ר' ירמיה כשיר. כלומר, היו כמו עגול, מהו. כשורה. כלומר, או שהיו מחולקין כמו חוט שווה מהו. איצטדינין מהו. פירוש, איצטדינין, כמו משולש אחד כנגד אחד, ושלישי משוך מביניהם כנגד חוץ. דרך עקלתון. פירוש, היו דרך עקמומית מהו. תיקו. פירוש, כל אלו ספק הן והמוציא מחבירו עליו הראיה.
תנא אם היה סלע יחידי אפילו כל שהוא אין נמדד עמה. ויש נוסחאות של תלמוד שכתוב בהן אפילו בית רובע לכור אין נמדד עמה, וזו היא גרסת הר"ם במז"ל [פכ"ח מהל' מכירה ה"ג] שכיון שהוא יחידי ואין שם זולתו, נעשה כמו מופרש ומובדל מן השדה, וכאלו אינה מכללה דמי. ירושלמי [בפרקין ה"ה] ר' יוסי בשם ר' יוחנן ובלבד במיעוט השדה ובמובלעים בה, ובסלע ששלחו בית רובע אין נמדד עמה, שבאמצע נמדד, שבצדדין אינו נמדד. ופירוש שלחו, רחבו, כמו ששנינו במדות בפרק שני [משנה ג'] רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה. תראה שהנוסחאות שכתוב בהן אפילו בית רובע הם המדוייקות. וכן כתב הר"ם במז"ל [שם שם ה"ב] שהסלעין שבצדדין אינן נמדדין. ואם היה הסלע סמוך למצר השדה אפילו היה הסלע כל שהוא אין נמדד עמה, שכיון שהוא סמוך למצר נעשה מכלל המצר, שאינו נמדד ואינו מכלל השדה, אע"פ שאינו סלע יחידי, כתב הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל.
ואמרינן בגמרא בעי ר' ירמיה הפסיק עפר בנתים. כלומר, הפסיק העפר בין הסלע למצר מהו. בעי רב אשי עפר מלמטה וצונמא שהוא הסלע מלמעלה, או שהיה עפר מלמטה מאי, תיקו. ודינם כספיקות הראשונות.
מתניתין בית כור. פירוש, האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל. שמשמעו מדת בית כור שוה בשוה בלא פחות ולא יתר, פחת כל שהוא, ינכה הלוקח דמי אותן הפחת מהדמים שפסק עמו, שיתן לו בבית כור. הותיר כל שהוא יחזיר לו הלוקח המותר, דאמרינן בסוף גמרא דפרק המוכר את הספינה [לעיל צ' ע"א] כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. כלומר, חוזר זה שהוטלה עליו ההטעאה ומוציא מחבירו מה שהטעהו. ואינו כמו שפירש[ו] קצת מרבותינו המפרשים שחוזר המקח, דהא קיימא לן דשתות קנה ומחזיר אונאה, ואי בשתות קנה בפחות משתות לא כל שכן, והאי הוא חומרא דאיכא בהטעאה, אע"ג דלא הדרי זביני, דאי איכא הטעאה בחשבון ואפילו פורתא, כגון שהיתה ההטעאה זוז באלף או אמה באלף חוזרת ההטעאה אפילו לאחר כמה שנים. אבל כשהיתה בדמים פחות משתות, מחילה הויא, כדאמרינן בפרק הזהב [ב"מ נ"ו ע"ב] ואע"ג דקיימא לן התם דאין אונאה לקרקעות, אונאה הוא דליכא אבל הטעאה איכא. ואם אמר לו אם חסר אם יתר, אע"פ שאמר לו מדה בחבל, אפילו פחת רובע קב לכל סאה שהוא חלק מארבעה ועשרים בסאה או הותירו רובע לסאה הגיעו, שכיון שאמר לו אם חסר אם יתר מחל הוא בשיעור זה. יתר מכאן יעשה חשבון, כלומר יחשב המוטעה עם המטעה על כל הרבעים שחסרו או שהותירו על בית כור, ויחזיר לו, או ינכה לו בשחסר מן הדמים.
מתניתין ומה הוא מחזיר לו הלוקח למוכר בשהותיר על המדה שפסק עמו, מעות הוא שמחזיר לו ולא קרקע. ואם רצה המוכר שיחזיר לו הלוקח אותה תוספת קרקע, מחזיר לו קרקע, ואין הלוקח מחייבו למכור לו התוספת. ולמה אמרו מחזיר לו מעות, ליפות כוחו של מוכר מפני שאינו נהנה באותו קרקע המועט שמחזיר לו, לפי שאינו קרוי שדה. שאם שייר בשדה בית תשעת קבין ובגנה בית חצי קב, וכדברי ר' עקיבא דאמר בפרק ראשון [לעיל י"א ע"א] בדין חלוקת הגנה בית רובע קב בלבד נקרא גנה, מחזיר לו את הקרקע. שתשעת קבין בשדה קרויין שדה, וחצי קב בגנה קרוי גנה, ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל המותר, מפרש לקמן.
גמרא איבעיא להו בית כור סתמא מאי. פירוש, אמר לו בית כור עפר אני מוכר לך ולא אמר לו מדה בחבל, ולא אם חסר אם יתר, מה הוא דינו, כאומר מדה בחבל הוא ואם פחת או הותיר יחזיר, או כאומר אם חסר אם יתר דאמי הוא, ורובע לסאה הגיעו, ופשט רב אשי דסתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי וכן הילכתא.
<h2>דף קד.</h2>
גמרא אקשינן אהא דתנן ולמה מחזיר לו מעות ליפות כוחו של מוכר, ואמרינן ליפות כוחו של מוכר אמרינן. שאם רצה המוכר נוטל אותה תוספת קרקע מעות, ואין הלוקח יכול להחזיר לו קרקע, ואם רצה נוטל אותה תוספת קרקע, ואין הלוקח יכול להכריחו שיטול ממנו דמים. והא תניא פחת שבעת קבין ומחצה לכור, או הותיר שבעת קבין ומחצה לכור, שהן רובע קב לסאה, שהכור שלשים סאה הוא, הגיעו. כלומר, אם נמצא שנתוסף ללוקח אין המוכר יכול להוציא מידו, ואם פחת ללוקח אינו מוציא מן המוכר, דרובע לסאה מחילה הוי. יתר על כן כופין את המוכר למכור, ואת הלוקח ליקח. אלמא כי היכי דעבוד רבנן תקנתא דמוכר, עבוד נמי תקנתא דלוקח, דהא כייפינן למוכר למכור וליקח דמים, אע"ג דאיהו לא בעי למהדר ליה אלא קרקע. ופרקינן, התם דכייפינן ליה למוכר למכור כגון דהות ההיא קרקע יקירא מעיקרא, בשעה שקנה אותה הלוקח, וזל השתא בשעה שרוצה המוכר שיחזיר לו הלוקח המותר, דאמרינן ליה למוכר אי ארעא יהבת ליה הב ליה כי זולא דהשתא. כלומר, אומרין למוכר אם אין אתה רוצה שתחזיר לך המותר מן הלוקח קרקע, אלא דמים אתה רוצה שתטול ממנו, תן לו אותו מותר בדמים ששוה עכשיו, שהיא שעת לקיחתו לאותו מותר, לא בדמים שהיה שוה בשעת מכירת השדה, שהיתה שעת היוקר, בזה הוא שכופין המוכר, אבל בשאינו רוצה למכור אין כופין אותו שימכור. ולא קשיא ברייתא אמתניתין, דתנן ולמה מחזיר לו מעות ליפות כוחו של מוכר.
תו אקשינן והא תניא כשהוא נותן לו נותן לו כשעה שלקח ממנו. פירוש, כשהלוקח נותן למוכר דמי אותו מותר, אינו נותן לו אלא כשעה שלקח. למימרא דלא מצי לוקח למיתב ליה כי זולא דהשתא, וקשיין ברייתא אהדדי. ופרקינן, התם כגון דהות ההיא ארעא זולא מעיקרא ויקרא לה השתא, שאין הלוקח חייב שיתן לו דמים ביוקר של עכשיו, אלא כשעה שקנה את השדה, שלא שנינו ליפות כוחו של מוכר אלא שאם אינו רוצה למכור אותו מותר, והלוקח רוצה לקנותו שאין כופין את המוכר שיטול ממנו דמים, אלא מחזיר לו קרקע, ואם המוכר רוצה ליטול דמים והלוקח רוצה להחזיר לו קרקע, שכופין את הלוקח ונותן לו דמים, אבל ביקרא וזולא כח לוקח הוא דמיפינן. זה הוא מה שפירשו רבותינו הגאונים. והר"ם במז"ל כתב [פכ"ח מהל' מכירה ה"ז ה"ח] ומה הוא מחזיר לו, אם היתה התוספת פחותה מתשעת קבין מחזיר לו דמים כשעת המכירה ליפות כח המוכר, היתה התוספת יתירה על תשעת קבין נותנין רובע לכל סאה וסאה, והנשאר יתר על כל הרבעים, אם יש בו תשעת קבין נותן לו כל הרבעים כלן עם היתר מן הקרקע ונותנה לו כשעה שלקחה ממנו. בד"א בשהיתה בזול בשעת ממכר והוקירה בשעת החזרת היתר, אבל אם היתה ביוקר והוזלה, אומרין ללוקח אם רציתה ליתן לו דמי התוספת כולה תן לו דמים לפי הממכר, ואם רציתה ליתן לו קרקע תן לו כפי מה ששוה עתה. ומה שכתב זה הגאון ודאי הוא סוגיא דשמעתא, ובהכי סלקא לה כהוגן בלא קשיא ולא ספק. ודייקינן מיהא דאמרינן אי ארעא יהבת ליה זיל הב ליה כי זולא דהשתא, דמשמע דמאן דארעא בידיה הוא דאמרינן ליה זיל הב לחברך, וארעא ודאי בידא דלוקח קיימא השתא, ולאו בידא דמוכר, וכיון דהכין הוא, ליכא לפרושי שמעתין אלא אליבא דגאון, והכי מיפרכי קשיי דידן, דכיון דתנן ליפות כוחו של מוכר אקשינן עלה והא תניא פחת שבעת קבים ומחצה לכור או הותיר שבעת קבין ומחצה לכור הגיעו, יתר מכאן כופין את המוכר למכור ואת הלוקח ליקח, וכיון שכופין את המוכר למכור, מכלל שיש ליפות אף כוחו של לוקח, וקשיא עלה דמתניתין דקתני ליפות כוחו של מוכר, דמשמע ולא של לוקח, ופרקינן התם כגון דהות יקירא מעיקרא וזל השתא, והא בעי לוקח למהדר ליה למוכר תוספת דאית ליה גביה קרקע, דאמרינן ליה ללוקח אי ארעא בעית למהדר ליה הב ליה מהקרקע כי זולא דהשתא. כלומר, שאם היתה אותה תוספת שווה בשעת מכירה עשרה דינרין, ועכשיו בשעת החזרה אינה שוה כי אם חמשה דינרין, אומרין לו החזיר לו בעשרה דינרין מהקרקע כמו ששווה עכשיו שהוא בזול. ואקשינן, ואמאי יהיב ליה כי זולא דהשתא ליתיב ליה כיוקרא דמעיקרא כמאן דזבן מיניה, והא תניא כשהוא נותן לו התוספת שנתוספה אצלו נותן לו כשעה שלקח ממנו. ופרקינן, התם כגון דהות זולא מעיקרא ויקרא לה השתא, דאמרינן ליה ללוקח איבעית למיתב ליה דמיהב ליה כיוקרא דהשתא, מאי דאיתוסף ליה גבך מהקרקע, ואי בעית למיתב ליה קרקע הב ליה כי זולא דמעיקרא, וליכא לאקשויי מברייתא אמתניתין דודאי ליפות כוחו של מוכר הוא דבעינן הכא, מכלהו אנפי. והאי דאמרינן בברייתא דכופין את המוכר למכור, בדנקט ליה כי יוקרא כדאמרינן הוא, וליכא לפלוגי ולימא דביוקרא וזולא מיפין כוחו של לוקח, דהא איפריקו להו קשיין כהוגן וליכא בהו ספיקא.
פיסקה. שאם שייר בשדה בית תשעת קבין ובגנה בית חצי קב וכו' אמר רב הונא תשעת קבין שאמרו, אפילו נתוספו בבקעה גדולה שיש בה כמה כורין מחזיר לו. ורב נחמן אמר נותן שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור, מאותה תוספת שנתוספה ללוקח.
<h2>דף קד:</h2>
ואי איכא יתירא למליאתה דתשעת קבין. כלומר, והשאר מהתוספת, אם יש בו השלמת תשעת קבין הדרי. והילכתא כרב נחמן.
ואמרינן בגמרא בעי רב אשי מכר לו שדה ונעשה גנה ביד הלוקח, או גנה ונעשת שדה מאי תיקו. כלומר, הרי זה ספק אם מחשב לו כדין שהיתה בשעת המכר, או כדין שהיא עתה, שדין חצי קב בגנה כדין תשעת קבין בשדה, שאם הותיר בגנה פחות מחצי קב על הרבעים שנותן לכל סאה אינו מחזיר לו אלא דמים, הותיר חצי קב מחזיר לו את כל הרבעים עם היתר דמים או קרקע כשער הזול של עת החזרה, כמו שמחזיר לו בשדה כשהיתה התוספת על הרבעים תשעת קבין, כמו שנתבאר.
תנא אם היה אותו קרקע, שבתוספת אצל הלוקח שהוא פחות מתשעת קבין, שאמרנו שחייב הלוקח להחזיר לו דמים, אם היה אותו קרקע סמוך לשדה המוכר האחרת, אפילו כל שהוא. פירוש, אפילו לא הותיר אלא כל שהוא על תשעת קבין ומחצה, מחזיר לו קרקע אותה תוספת, ואינו חייב ליתן לו דמים, שהרי סומך אותה לשאר פירותיו ואינו מפסיד כלום.
פיסקה. ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר לו אלא את כל המותר. אקשינן, כלפי ליא. פירוש כתב בעל ערוך [ערך כלפי] כלפי אליה. ופירש בו דברים מהופכין הן, כמו שהאליה הפוך מן הראש, כי המהלך כסדר ראשו לפנים והמהופך הולך (וגבו) [וזנבו] לפנים. ובנוסחאות שבידנו לא כתב כלפי אליה, ולא עמדנו על נוסחא שכתוב בה כן אלא מה שכתבנו. ויראה שכך רוצה לומר כלפי אי זה דבר אתה אומר מה שאמרת, כאותה שאמרנו בפרק הרואה [ברכות נ"ח ע"א] במעשה דרב ששת שאמר לו אותו מין כגני ליא, כלומר הכנים העשוים לישב עליהם הכלים לאי מקום הולכין. פירוש, רב ששת סגיא נהור היה, ויצאו אנשי המדינה לראות המלך, ויצא גם הוא עמהם, אמר לו אותו מין, בר בי רב חצבי לנהרא כגני ליא. כלומר, הכדים הנקראין חצבי הולכין אל הנהר לשאוב מים בהן, אבל כני הכלים לאי מקום הולכין. כלומר, להיכן הולכין, וכן בכאן, כשהקשו על זה ששנינו ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר אלא כל המותר, אמרו להיכן חוזרין דבריך, על הרובע או על המותר. ופירש רב אידי בר אבין דהכי קאמר, לא את המותר על רובע קב לסאה בלבד הוא מחזיר לו, אלא את הרבעים כלן, כיון שיש תשעת קבין יתר על הרבעים של כל סאה וסאה, כמו שביארנו. אבל רובע אחד לאו בר חזרה הוא.
מתניתין מדה בחבל הן חסר הן יתר. פירוש, האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר, בטל הן חסר הן יתר את מדה בחבל. שכיון ששתי לשונות הללו סותרין זה את זה, הלך אחר לשון אחרון, וכיון שלא הקפיד באחרונה אם פחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו, כמו שביארנו. אמר לו בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר, מדה בחבל, בטל מדה בחבל את הן חסר הן יתר. שכיון שדקדק עמו באחרונה והקפיד, אין לו אלא בית כור בשוה, דברי בן ננס.
<h2>דף קה.</h2>
גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי בן ננס דאמר תפוס לשון אחרון, אבל חכמים אומרין הלך אחר הפחות שבלשונות, בין שהיה ראשון בין שהיה אחרון, ולא יהבינן ליה אלא מדה בחבל. זו ולא סבירא ליה לשמואל מימריה דבן ננס, מאי טעמא ספיקא הוא אמר רבינו הרב אי תפסינן לשון ראשון אי תפסינן לשון אחרון ולא מפקינן ממונא מספיקא, אלא הדרינן לכללא המוציא מחבירו עליו הראיה. ורב סבר כבן ננס דאמר תפוס לשון אחרון, דאמר רב הונא אמרי בבי רב אסתירא מאה מעי מאה מעי, מאה מעי אסתירא אסתירא. פירוש, שטר שכתוב בו שראובן חייב לשמעון אסתירא מאה מעי, גובה שמעון מאה מעות, ואם היה כתוב בו שראובן חייב לשמעון מאה מעי אסתירא, מאה אסתירות הוא שגובה דלשון אחרון הוא דתפסינן. ורבנן סברי, דלעולם לא מגבינן [א]לא מאה אסתירי, דאינון פחות שבלשונות, דקיימא לן לקמן בפרק גט פשוט [קס"ו ע"א] דיד בעל השטר על התחתונה. ואסתירא דהכא דנחשא הוא, ולא מצית למימר דכספא, דהא קיימא לן דשש מעה כסף דינר, דאם כן הויא לה תלתא מעי, והוה ליה חושבנא רבה, אלא ודאי דנחשא הוא או דכסף מדינה, דלא איכא ביה אלא השמינית כסף כדאמרינן בכתובות בפרק אע"פ [כתובות ס"ד ע"א]. וכמה אסתירא פלגא דזוזא, וזוזא מכסף מדינה עביד, אבל מעה מכסף נקי הוא דעבידא, וקיימא לן דכל היכא דפליגי רב ושמואל בדיני הילכתא כשמואל [בכורות מ"ט ע"ב]. והא דפליג רב נחמן עליה דשמואל התם בפרק השואל [ב"מ ק"ב ע"א] במעשה דציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשוי עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש, ובא מעשה לפני רבן גמליאל ולפני ר' ואמרו יחלקו את חדש העיבור, ואמר שמואל בבא באמצע החדש עסיקנא, דמאי דתפס שוכר תפס ומאי דלא תפס לא תפס, אבל בא בתחלת החדש כלו למשכיר, בא בסוף החדש כלו לשוכר, ורב נחמן אמר אפילו בא משכיר בסוף החדש, כלו למשכיר, דשמעת מיהא דרב נחמן דתפסינן לשון אחרון כרב, דהא בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש קאמר ליה, וקשיא לשמואל, לאו טעמיה דרב נחמן התם דתפסינן לשון אחרון, דהא אפילו אפיך מיפך ואמר מדינר זהב לחדש בשנים עשר זהובים לשנה קאמר רב נחמן דיהבינן כולה למשכיר, אמרינן התם, אלא הכין טעמיה דרב נחמן דקרקע בחזקת בעליה קיימא, ולא מפקינן ממונא מחזקיה אספיקא, אלא מוקמינן ממונא בחזקת מאריה, והוה ליה אידך המוציא מחבירו וכו'.
<h2>דף קו.</h2>
בסימניו ובמצריו. פירוש, ואם מכר לו בית כור ואמר לו בסימניו כך וכך, וסיים לו את המצרים, פחת שתות הגיעו מפני שלא אמר לו מדה בחבל שדקדק עליו, עד שתות ינכה דמי אותו פחת מן הדמים שקנה בהן אותה שדה.
פיסקה. בסימניו ובמצריו פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה. איתמר, שתות בשוה, רב הונא אמר כפחות משתות. דהכי קתני פחות משתות ושתות עצמו הגיעו, דעד ועד בכלל, עד שתות, שהוא סמוך לסוף השתות. כלומר, כשיעבור משם השתות ינכה. ורב יהודה אמר שתות כיתר משתות. דהכי קתני, פחות משתות הגיעו, ועד שתות ואין שתות בכלל ינכה, דעד ולא עד בכלל. והילכתא כרב הונא דתניא כוותיה [לשון הרי"ף]. פירוש, בגמרא מותבינן ואמרינן והא תניא פיחת שתות או הותיר שתות הרי הוא כשום הדיינין והגיעו. והא שום הדיינין בשתות כיתר משתות הוא, דתנן בפרק אלמנה ניזונית [כתובות צ"ט ע"ב] שום הדיינין שפחת שתות או הותיר שתות מכרן בטל. ופרקינן אמר לך רב הונא ולטעמיך דשתות דהכא כשתות דהתם, והא הכא הגיעו קתני בברייתא, אע"ג דהוי שתות. אלא הכי קאמר כשום הדיינין ולא כשום הדיינין, כשום הדיינין כשתות ממש. כלומר, שדינו משתות מתחיל להיות בטול מקח שנמצא שתות עצמו מכלל הדין, אף כאן לענין ויתור שתות עצמו בכלל דין ויתור הוא, ולא כשום הדיינין דאלו התם מכרן בטל קתני, ואלו הכא הגיעו קתני דהוי ויתור. ואע"ג דקא פסק גאון והוא הרב רבינו האיי ז"ל בספר מקח וממכר כרב יהודה, הילכתא כרב הונא מהאי טעמא דכתבינן, דהוא דתניא כותיה כדפרישנא.
<h2>דף קו:</h2>
רב פפא זבן ארעא מההוא גברא אמר ליה מוכר הויא עשרין גרוי. פירוש, גרוי מדות. כלומר, כך וכך היא מדתה, כדאמרינן בריש גמרא דפרק המוכר את הספינה [לעיל ע"ג ע"א] ארבעין גרוי דחרדלא. משחה ולא הויא אלא חמיסר, אתו לקמיה דאביי אמר ליה לרב פפא סברת וקבילת. כלומר, בטחת וקבלתה ואין לך לחזור על המוכר. תרגום [תהילים ט"ז ט'] ישכן [ל]בטח ישרי בסברא. אמר ליה רב פפא והא אנן תנן פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה, אמר ליה הני מילי דלא קים ליה בגוה. פירוש, בשלא היה הלוקח מכיר אותה ואת מצריה ולא הורגל בה. את דקים לך בגוה סברת וקבלת. אמר ליה רב פפא והא עשרין אמר לי והטעני במדה, ואית ליה למהדר עלויה. אמר ליה דעדיפא כעשרים אמר לך ולאו הטעאה היא, כיון דקים לך בגוה דלא אמר לך עשרים אלא להשביח את מקחו, ומתניתין דקתני פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה, ליתא אלא בדלא קים ליה ללוקח בגווה, וכן הילכתא.
תניא ר' יוסי אומר האחין שחלקו כיון שעלה גורל לאחד מהם קנו כולם. פירוש, כגון שחלקו את השדה לחלקים כמנין האחים, ואמרו שחלק זה הוא חלק ראשון, וחלק זה שני לו, וזה שלישי לו, וזה רביעי לו, וכן לכל החלקים שחלקו למנין האחים, וכתבום בפסקאות. או שעשו סימנים לחלקים שזה ראשון וזה שני לו וכן לכלם, ונתנום בכלי ואמרו מי שיכניס ידו לכלי ויעלה בידו חלק מכלל החלקים, יזכה בו ראשון, ויטול אחריו פלוני החלק שהוא שני לאותו חלק שעלה ראשון, ופלוני יטול אחריו החלק השלישי לו, ופלוני יטול אחריו החלק הרביעי לו, וכן לכלם, כיון שפשט אחד מהם שהסכימו עליו ליטול ראשון ידו לכלי, ועלה בידו מהחלקים מה שעלה, זכו שאר האחים בחלקיהם על הסדר שהתנו ביניהם, ואין אחד מהם יכול לעכב ולומר נחזור ונחלוק חלוקה אחרת, וכן כל כיוצא בזה. מאי טעמא אמר רב אשי בההיא הנאה דצייתי להדדי. כלומר, באותה הנאה ששומעין זה מזה לחלוק בדרך שיסכימו עליה. גמרי ומקנו להדדי, משעה שהסכימו, ואינם צריכים לדבר אחר, מאחר שיעלה הגורל.
איתמר שני אחים שחלקו ירושתם, ובא להם אח ממדינת הים, שלא היו יודעין בו, והביא עדים שהוא אחיהם מאביהם שיש לו חלק עמהם בירושה. רב אמר בטלה מחלוקת. כלומר, שיש לכל אחד משלשתן לבטל אותה חלוקה, ולחזור ולחלוק לשלשה חלקים, דאיגליא מילתא כיון שבא זה האח השלישי שלא היתה שם חלוקה כלל. ושמואל אמר מקמצין. כלומר, מוציא כל אחד מהשני אחים קומץ מחלקו, שהוא שליש חלקו, ונותנין לאותו האח שבא להם ממדינת הים. ולא בטלה מחלוקת, שכיון שרוצה הוא שיטול שליש מחלקו של זה ושליש מחלקו של זה, לא בטלה מחלוקת כשירצה אחד מהשני אחים לבטלה, אע"ג דמעיקרא אדעתא דתרי פליג הכי סבר לה שמואל, אבל אי ערער זה שבא ממדינת הים, ליכא מאן דפליג דבטלה מחלוקת, משום דמצי למימר להו מאן פלג לכו [עי' ב"מ ס"ט ע"א].
אמר ליה רבא לרב נחמן ולרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא הדר דינא. שהיא החלוקה שחלקו אלו השני אחין בנכסים. אלא מעתה שאמר רב שבטלה מחלוקת, הני בי תלתא אחי או שותפי דקימי, כלומר, שיודעים שהם שלשה, ואזול בי תרי מיניהו ופלוג בינם לבינם ממון ירושתם או שותפותם, הכי נמי דבטלה מחלוקת, כשיבוא האח או השותף השלישי ויערער. אמר ליה הכי השתא דמדמינן הא להאיך, התם בהנהו בי תלתא אחי או שותפי נחות למפלג אדעתא דבי תלתא מעיקרא, ומשום הכי לא בטלה מחלוקת, אע"ג דפליגי להו הנהו תרי ביניהו לכלהו נכסי, ולא אפיקו ליה לההוא תליתאה מנאתא, כד אתי מקמצין מה שמגיע לו מחלקיהם, ונותנין לו כשירצה ליטול מהם בלא בטול מחלוקת, ואין אחד משניהם יכול לערער לבטל מחלוקת. הכא בשני אחים שחלקו ובא להם אח ממדינת הים לא נחות אדעתא דבי תלתא מעיקרא, שהרי לא ידעו שיש להם אח אחר במדינת הים, וכיון דלאו אדעתא דבי תלתא נחות, כל חד מיניהו מצי לבטולי ההיא חלוקה, אע"ג דניחא ליה לההוא אח דלא הוה בהדיהו לקמוצי ליה מחולקא דתרויהו בלא בטול חלוקה.
מיהא דרב נחמן דאמר דאי אדעתא דבי תלתא נחות לא בטלה מחלוקת, שמעינן דתרי אחי או תרי שותפי דאזל חד מיניהו למדינת הים, ואיצטריך אידך למנאתא דיליה, דפלגינן אנן בי דינא ביניהו, ויהבינן ליה מנאתא דיליה, ולא נטרינן להאיך עד דאתי. וכן שותף שבא לחלוק שלא מדעת חבירו פירות וכיוצא בהם, אינו חולק אלא בפני שלשה, ואותן השלשה אפילו הן הדיוטות ובלבד שיהיו נאמנים ויודעין בשומא, ואם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום, כמעשה דאיסור ורב ספרא דעבדו עיסקא בהדי הדדי, ואזל רב ספרא ופלג בלא דעתא דאיסור, דאמר ליה רבא צריכת למיתי תלתא דפלגת קמיהו, אי נמי תרי דמסהדי דפלגת קמי תלתא, כדמפרש בפרק אילו מציאות [ב"מ ל"א ע"ב]. ואי זוזי הוא דבעי למפלג והוו כלהו טאבי, לא צריך לפלוגי קמי בי דינא, דהא כפליגי דאמו, אלא פליג להו איהו ומנח ליה למנאתיה דחבריה בבית דין. ואי הוו זוזי חדתי ועתיקי, וכל שכן אי הוו טאבי ובישי, לא פליג להו אלא בבית דין כדפליג להו לפירי. ואי קרקע הוא, איכא מרבואתא מאן דספיקא ליה דלא מצי לפלוגי אפילו בבי תרין, משום דדעתיה דכל חד מיניהו בפלוגי עיסקא ופירי, ומאי דדמי להו אדמי. אבל קרקע דעתיה דכל חד מיניהו אגופיה דקרקע ניהי. ואנן איתחזי לן דאפילו קרקע נמי מצי לפלוגי בפני ב"ד, דכיון דבשומא ובגורל פלגי ליה, לא עדיף איהו מבית דין, דהא שותפא גופיה לא מצי לפלוגי בהדי שותפיה טפי מהני, ואי איכא למימר דבעאי איהו בהאי מנאתא טפי מהאי מנאתא, הכי נמי איכא למימר בעסקא ומאי דדמי ליה, והא תקון רבנן לבעל חוב למגבא מנכסי שלא בפני בעל חובו, ואי איכא למימר דהתם לא תקון רבנן לבעל חוב אלא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, הכא נמי לא סליק אדעתא דמפסיד האי נכסיה, או שיהיה מת מוטל ברעב, ולא מצי פליג, הילכך בפני בית דין פליג אפילו קרקע. אבל איתחזי לן, דאי הוה אפשר לשדורי ולאודועיה מודיענן ליה כדין בעל חוב שבא לגבות מנכסי לוה, ואי לא אפשר, פלגינן.
<h2>דף קז.</h2>
איתמר שלשה שחלקו בנכסי מורישם, ובא בעל חוב של מורישם ונטל חלקו של אחד מהם בחובו, רב אמר בטלה מחלוקת וחוזרין וחולקין השני חלקים ביניהם לשלשה. ושמואל אמר, כיון שחלקו ולקח כל אחד מהם חלקו, גמר כל אחד מהם וסילק עצמו מחלקו של חבירו, ומחל, וזה שנטרף אינו יכול לחזור ולחלוק בחלקי אחיו. ורב אסי אמר זה שנטרף, לוקח חצי של חצי חלקו בחלקי אחיו קרקע וחציו מעות, רב אמר בטלה מחלוקת, קסבר האחין שחלקו בנכסי מורישם יורשין הוו, ומה שיפסידו בשביל מורישם יד כלם שוה בו, ובאחריות כלם הוא. ושמואל סבר האחין שחלקו לקוחות הוו, וכלוקח שלא באחריות דמו, וכיון שהלוקח מחבירו קרקע שלא באחריות כלומר שהתנה עליו המוכר שאין לו עליו אחריות אותה קרקע שמכר לו, שאפילו בא בעל חוב של מוכר וטרפה מהלוקח, אין הלוקח יכול לחזור על המוכר לגבות ממנו, כך זה האח הנטרף אינו יכול לחזור ליטול חלקו מחלקי אחיו. ורב אסי מספקא ליה וכו', פשוטה היא מדברי רבינו הרב ז"ל.
אמר רב פפא הילכתא בכל הני שמעתתא, מהאחין שחלקו ובא להם אח ממדינת הים, עד כאן. מקמצין בין לזה האח שבא ממדינת [הים], בין לזה האח שחלקו אחיו הנכסים בינם לבינם, אפילו על דעת שהם שלשה, בין לאח שבא בעל חוב ונטל חלקו ולא בטלה מחלוקת. ואמימר אמר בטלה מחלוקת, וכל אחד מהאחים יכול לבטלה, והילכתא אמר התלמוד בטלה מחלוקת. ואע"פ שהעיקר בידנו [בכורות מ"ט ע"ב] שמחלוקת רב ושמואל שהלכה כשמואל בדיני, כל מקום שיפסוק התלמוד הלכה מסתלק העיקר בין ברב ושמואל בין בזולתם.
ת"ר שלשה שירדו לשום, למלוה מנכסי לוה כנגד אותו חוב שנתחייב לו בבית דין, שבית דין שולחין שלשה בקיאין לשום למלוה מנכסי לוה, כשלא ימצאו ביד הלוה כי אם קרקע. אחד אומר על הקרקע ששמו, ששוה מנה, ושנים אומרין במאתים, או אחד אומר במאתים ושנים אומרין במנה, בטל יחיד במיעוטו. וזהו שאמרנו עשה לך בית דין נוטה. אחד אומר במנה, כלומר במאה דינרין, ואחד אומר בעשרים סלע שהם שמנים דינרים, ואחד אומר בשלשים סלע שהם מאה ועשרים דינרין, נדון במנה דהוא ממצה האי דאמר מנה והאי דאמר מאה ועשרין ובטיל ליה ההוא דאמר שמנים במיעוטו. ר' אליעזר ב"ר צדוק אומר נדון בתשעים. דקסבר ר' אליעזר שזאת הקרקע תשעים שווה, וזה שאמר שמנים שהם עשרים סלעים טעה בעשרה לאחריו, וזה שאמר מנה טעה בעשרה לפניו.
<h2>דף קז:</h2>
והקשינו ואמרנו ויש לומר שזאת הקרקע מאה ועשר שווה, וזה שאמר מאה טעה בעשרה לאחריו, וזה שאמר שלשים סלעים שהן מאה ועשרים דינרין, טעה בעשרה לפניו. ופירקנו יש לך ליקח השנים הראשונים שלא הוציאוה מתורת מאה, ובטל האמצעי. אחרים אומרים עושין שומא ביניהם ומשלשין. פירוש משלשין אותן הארבעים שנחלקו בהן, ולוקחין מהן שלשה עשר ושליש ומצרפין אותן על השמנים שהוא מנין שהכל מודים בו, דקא סברי אחרים דהאי ארעא תשעים ותלתא ותילתא שויא, והאי דקאמר שמנים טעי תליסר ותולתא לאחוריה, והאי דקא אמר מנה טעי תליסר ותולתא לקמיה, ובדין הוא דליימא טפי, כגון שיאמר מאה ושבעה פחות שליש, אלא זה שאמר מאה בלבד אמר בדעתו די ממה שהוספתי על חבירי עד מאה, ונתבייש מלהוסיף יותר, ונמצא שבעל השמנים ובעל המאה שטעו בשלשה עשר ושליש זה לפניו וזה לאחריו, וכאלו לא העידו כי אם על שלשה ותשעים ושליש, ובטל אותו שאמר מאה ועשרים במיעוטו. ואקשינן, אדרבה כלומר, כלך לדרך זו, ואימא האי ארעא מאה ותליסר ותולתא שויא, והאי דקא אמר מנה טעי תליסר ותולתא לקמיה, ובדין הוא דיימא טפי. כלומר, מאה ושבעה פחות שליש, והאי דלא אמר אלא מאה, קסבר מסתאי דקא(י) מטפינא אחבראי כולי האי. ופרקינן, נקוט מיהא תרי קמאיי, דמתורת מאה לא מפקי לה. והילכתא כתנא קמא שנדון במאה. וכן אם אמר אחד במאה ועשרה, ואחד אמר בתשעים, ואחד אמר במאה ושלשים נדון במאה ועשרה, שהרי השנים לא הוציאוה מתורת מאה ועשרה, ועל דרך זו לעולם שמין ביניהם. ואע"ג דאמר רב הונא הילכתא כאחרים, לית הילכתא כוותיהו, דהא דחי ליה רב אשי דהוא בתרא מתמהא דאתמה עליהו, ואמר טעמא דאחרים שאמרו שזה שאמר במאה בלבד נתבייש מלהוסיף עוד יותר, ולא ידעינן, שאין זו דרך יראי שמים, הילכתא כוותיהו עבדינן, אלא לית הילכתא כוותיהו.
מתניתין האומר לחבירו חצי שדי אני מוכר לך משמנין ביניהם. פירוש, שמין כמה שווה כל השדה ונותן לו הלוקח חצי דמי השדה, וכיון שהשדות יש חלוקה בדמיהן כפי יפיותם וכחשותם, נותן לו המוכר מאותה שדה, מי ששוה חצי דמי השדה מן הכחוש שבה, והמוכר דבר לחבירו בשויו כמי שפסק לו דמים הוא. חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהם ונותנין לו חציה בדרום כמות שהוא. ומקבל עליו הלוקח לעשות בחלקו מקום הגדר, כדי שלא תכנס החיה ותפסיד השדה. וחריץ גדול מבחוץ, ובן חריץ. שהוא קטן סמוך לגדר לשמירת השדה. וכמה הוא רוחב החריץ ששה טפחים, ובן חריץ רוחב שלשה טפחים, כדי שלא תקפוץ הנמיה וכיוצא בה ותכנס לשדה, ותפסיד הפירות.
גמרא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ולוקח נוטל כחוש. כלומר, שאם היתה מדת שדה זו מאה אמה, שלשים ממנה שווים שלשים דינרין, ושבעים אמה שוים שמנה ועשרים, נותן כחצי דמי השדה השבעים אמה בשמנה ועשרים דינרין, ומוסיף לו אמה מהשלשים בדינר, הרי חצי דמי השדה, דקיימא לן דיד בעל השטר על התחתונה. אמר ליה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן והא אנן משמנין ביניהם תנן, דמשמע שיד שניהם שווה כמו שנוטל הלוקח כך נוטל המוכר, אמר ליה אדאכלת כפניאתא בבבל תרגמנוה מסיפא. כלומר, כשהיית אתה אוכל פגי תמרה שהם פירות של דקל קודם שיתבשלו בבבל, היינו אנחנו מתעסקין בתלמוד ופירשנו זאת המשנה, שנוטל הלוקח ממקום הכחוש מסופה. דקא תאני סיפא חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חציה בדרום, ודקדקנו אמאי משמנין כשנוטל חלק בדרום ויטול בלא שומא, אם הוא חצי השדה בין שיהיה כחוש בין שיהיה יפה, אלא לדמי הוא שחוזרין ונוטל הלוקח חצי דמי השדה מהרוח שסיים לו, ואפילו הוא כחוש. נמצא שאין ידם שוה, כך רישא דמתניתין אינו נוטל אלא מהמקום הכחוש. וכן הלכה דכי אמרינן מוכר בעין יפה מוכר, הני מילי שהיה המקום המכור עצמו קנוי כלו ללוקח, ולא שייר המוכר לעצמו בו כלום, כגון זה ששנינו בפרק המוכר את הבית [לעיל ס"ד ע"א] ולא את הבור ולא את הדות ואע"פ שכתב לו עומקא ורומא, וצריך המוכר שיקח לו דרך מן הלוקח כדי שיכנס להם, שכיון שמכר לו סתם לא נשאר לו דרך על הלוקח שהמוכר בעין יפה מוכר, אבל במוכר לחבירו חצי שדהו בשויה סתם, יד בעל השטר על התחתונה, הואיל ולשון השטר משמעו שהוא החצי הכחוש, או החצי היפה, ולפיכך אין לו אלא החלק הכחוש שהוא פחות שבה משמע. תדע דהא דתנן המוכר את הבית [ס"א ע"א] לא מכר את היציע ולא את החדר שלפנים ממנו, ותנן המוכר את השדה לא מכר לא את הבור ולא את הדות, אלמא כיון שלא הזכיר לו לא יציע ולא חדר ולא בור ולא דות, אלא בית ושדה, אמרינן יד בעל השטר על התחתונה, והוא הדין אפילו במתנה, אע"ג דלכולי עלמא נותן בעין יפה נותן, הנותן חצי שדהו סתם בלי שיברר אם כחוש אם יפה, ובלי שיסיים לו הרוחות, שאין למקבל המתנה אלא חלק הכחוש.
גרסינן בסוף עבודה זרה [ע"ב ע"א] פירוש כיון ששנינו משמנין ביניהם, ואוקימנא שאינו להשוות החלקים, וליתן שבח בין כחוש ליפה, אלא לשום אותו החלק הכחוש לידע כמה הוא שווה כדי ליתן דמיו, מכלל שכשמכר לו בלי פסיקת דמים לא מכר לו אלא סתם, וקיימא לן שהמוכר בלי פסיקת דמים לא קנה לוקח עדיין כלום, כדתניא בפרק המוכר את הספינה [ע"ה ע"ב] מדד עד שלא פסק שניהן יכולין לחזור בהם, שכיון שלא הזכיר לו בכמה הוא מוכר לו לא סמכה דעתו של לוקח לקנות, ולא של מוכר למכור, שהרי הלוקח אומר בדעתו שאינו מוכר לו אלא ביוקר, והמוכר אומר מדעתו שאין הלוקח קונה ממנו אלא בזול. הביא הגאון [הרי"ף] הני דגרסינן בסוף עבודה זרה דמשמע האומר לחבירו זה אני מוכר לך בשויו, שהוא כמי שפסק לו דמים שמכר לו בהן, שכיון ששמין אותו עכשיו ומתברר כמה שווה, איגלאי מילתא למפרע שבאותן הדמים הוא שמכר לו, וכמי שפסק לו דמים בשעת מכירה הוא. ההוא גברא דאמר ליה לחבריה אי מזביננא להא ארעא לדידך מזביננא לה, וקנה מידו שמכרה לו מעכשיו כשרוצה למכרה, אזל זבנה לאיניש אחרינא, אמר רב יוסף קמא קנה כיון שקנו מידו, שמכרה לו מעכשיו כשירצה למכרה. אמר ליה אביי, ומנא תימרה דקמא הוא שקנה, והא לא פסק עמו דמי השדה בשעת מכירה, וכיון שלא פסקו דמים לא סמכה דעתא. אמר ליה רב יוסף ומנא תימרה דהיכא דלא פסק לא קנה, אמר ליה אביי דתנן התם בעבודה זרה [שם] המוכר יינו לנכרי פסק הישראלי עם הגוי דמי היין עד שלא מדד דמיו מותרין, שכיון שפסק סמכה דעתו ומשימשוך קנה, ויין נסך אינו נעשה עד שיגע בו, נמצא שבשעת מכירה מותר היה, והוא שימדוד הישראלי לכליו, אבל אם מדד הישראלי לכלי הגוי או לכלי ישראל שביד הגוי, צריך ליקח את הדמים ואחר כך ימדוד, ואם מדד ולא לקח הדמים אע"פ שפסק דמיו אסורין, שהרי משיגיע לכלי אוסר כסתם יינם. מדד עד שלא פסק, דמיו אסורין, אע"פ שמשך הגוי לא סמכה דעתו ליקח, אע"פ שנגע בו, דכיון שנאסר היין בנגיעתו בו, נמצא המוכר כמוכר סתם יינם שהוא אסור בהנאה מדבריהם. אמר ליה רב יוסף מאי הוי עלה. כלומר, מאי איכא למפשט מינה לקנין דעלמא, ודילמא חומרא דיין נסך שאני, דמשום הכי לא קניא משיכה בלי פסיקת דמים, אבל בעלמא קני. אמר ר' חייא בר אבא עובדא הוה בי רב חסדא, ורב חסדא בי רב הונא רביה, דאם קנה בלי פסיקת דמים לא קנה, אע"פ שמשך, ופשטוה מיהא משך חמרין ופועלין והכניסן לתוך ביתו בין מדד מוכר בין מדד לוקח עד שלא פסקו הדמים בין פסק עד שלא מדד שניהם יכולין לחזור בהם, פירקן והכניסם לביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולים לחזור בהם, מדד עד שלא פסק שניהם יכולים לחזור בהם. כמו שביארנו למעלה בפרק המוכר את הספינה [שם]. ההוא דאמר ליה לחבריה אי מזביננא להא ארעא לדידך מיזביננא לה במאה זוזי, וקנה הלוקח מיד המוכר שמכרה לו מעכשיו במאה זוז כשירצה למכרה, אזל בתר הכי זבנה לאיניש אחרינא במאה ועשרין, אמר רב כהנא קמא קנה, שהרי קנה מידו שכשירצה למכרה ימכרנה לו במאה זוז מעכשיו, והרי מכרה. מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד האי זוזי אנסוה. כלומר, זה המוכר אותה התוספת שהוסיפו לו על המאה היא שאנסתו למכור, והוא לא אמר ללוקח ראשון אלא כשאמכרנה במאה מדעתי, וכיון שהוסיפו לו על שוויה עשרים, נמצא כמי שנאנס ומכר בעל כרחו. אמר ליה כדשמי בי תלתה. פירוש, אמר לו כשאמכרנה הרי היא קנויה לך מעכשיו כמו שישומו אותה בית דין של שלשה, וקנו מידו אפילו תרי מיגו תלתה. פירוש, אפילו שמו אותה שנים מן השלשה קנה לוקח, והאי דנקט ליה תלתה, לתורת בית דין נחות, ולאו עד דשמי בי תלתא מבעי ליה, וכיון שאמר לו בשויה אמכרנה לך סמכה דעת הלוקח ליקח, מפני שאין המוכר יכול להוסיף עליו וסמכה דעת המוכר למכור, ונמצא כמי שפסקו דמים כמו שביארנו, כדאמרי תלתה עד דאמרי תלתה, דהא אדעתא דאמירה נחות ולא אדעתא דבי דינא. כדשימי בי ארבעה, עד דשימי בי ארבעה כלהו. פירוש, לא קנה לוקח ראשון עד שישומו הארבעה כלן, ויסכימו על אותה שומא, וימכור לאחר כמה שהסכימו, ואחר כך יקנה הראשון, דהא המוכר אדעתא דרוב דעות נחות. וכל שכן היכא דאמר ליה כדאמרי ארבעה. אמר ליה כדשימי בי תלתה, ואתו תלתה ושמוה, ואמר מוכר ליתו תלתה אחריני דקים להו טפי מהני. כלומר, שהם בקיאים בשומא יתר מאלו. אמר רב פפא דינא הוא דמעכב מוכר עליה דלוקח עד דייתו תלתא אחריני או ארבעה בדאמר ליה ארבעה, מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע ממאי אית לן למימר דהני בתראי קים להו טפי, דילמא הני קמאיי קים להו טפי. וקיימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע. וקיימא לן אמר רבינו הרב ז"ל הני שמעתתא כלהי בדאמר ליה מעכשיו וקנו מיניה.
פיסקה. ומקבל עליו מקום גדר וחריץ ובן חריץ וכו', תנא חריץ מבחוץ ובן חריץ מבפנים. וזה וזה אחורי גדר מבחוץ כדי שלא תהא חיה קופצת לשדה. פירוש, אמרינן בגמרא וליעביד חריץ ולא ליעביד בן חריץ, ומהדרינן אידי דרווח קימא בגויה וקפצה. כלומר, אלו לא היה כי אם החריץ בלבד, כיון שהוא רחב תרד הנמיה וכיוצא בה לתוכו ותחזור לאחוריה מעט, כיון שתמצא הריוח, ותקפוץ ותכנס בשדה. ואמרינן וליעביד בן חריץ ולא ליעביד חריץ, ומהדרינן אידי דקטין קימא אשפתיה וקפצה. כלומר, כיון שאינו רחב תעמוד על שפתו ותקפוץ לשדה, וכשיהיו שניהם אינה יכולה ליכנס לבן חריץ מפני שאינו רחב, ואינה יכולה לקפוץ רוחב השני חריצין וליכנס לשדה. וכמה רוחב הכותל שבין חריץ לחריץ טפח, והכל עושה הלוקח בחלקו או בחלק המוכר כמו שפירש[ו] קצת מרבותינו המפרשים, דתנן ומקבל עליו, אלמא בחלקו. וזו היא צורת הגדר והחריץ ובן חריץ כגון זה\raster(35-,35-)="Z660;".
<h2>דף קח.</h2>
יש נוחלין ומנחילין. פירוש, יש קרובים שיורשין את קרוביהם כשימותו, ומורישין גם הם את ממונם לקרוביהם כשימותו קודם מהם, ונמצאו שנוחלין זה את זה. והאי דלא קתני בהדיא יש נוחלין זה את זה, משום דקא בעי למתנא סיפא נוחלין ולא מנחילין, הוא דלא אפשר ליה למתנא זה נוחל את זה וזה אינו נוחל את זה. נוחלין ולא מנחילין. פירוש, יש קרובים שנוחלין את קרוביהם כשימותו, ואם ימותו הם קודם לקרוביהם אין קרוביהם נוחלין אותם. מנחילין ולא נוחלין.
והאחין מן האב. כגון, ראובן ויוסף בני יעקב מלאה ורחל. נוחלין זה את זה, בשאין להם זרע ומת אביהם. ומנחילין דכתיב [במדבר כ"ז ט'] ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו. האיש את אמו והאיש את אשתו ובני אחיות נוחלין ולא מנחילין. פירוש, האיש יורש את אמו בשמת אביו קודם, או גרשה ומתה, משאר אחיו מאביו. ואין האם יורשת את בנה אלא אחיו מאביו הם יורשין אותה. והאיש הוא שנוחל את אשתו, אבל האשה אינה יורשת את בעלה, אלא משפחת אביו הם יורשין אותו בשמת בלא זרע. ואם היתה קרובת בעלה, כגון, בת אחיו ולא לאחיו בן אלא היא, יורשת היא את בעלה דהא משפחת אב היא. ופירוש בני אחיות, כגון לאה ורחל שלא היו להם אחים, והיו ללאה בנים ורחל לא היו לה בנים, ומתה רחל יירשנה בן לאה אחותה, שכיון שאלו היתה לאה בחיים היתה יורשת אחותה, בנה במקומה הוא, שכל הקרוב בנחלה יוצאי יריכו קודמין. אבל אם מת בן לאה, לא תירשנו רחל אלא משפחת מטה אביו יירשוהו.
האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין. פירוש, אמרינן בגמרא הא תו למה לי היינו הך דאמרינן האיש את אמו ואמאי קאהדר ותני האשה את בנה. והאשה את בעלה היינו האיש את אשתו. ואחי האם, הינו בני אחיות שיורשין את אחי אמם, ואין מורישין לו. ופרקינן, האשה את בנה דומיא דאשה את בעלה כדמפרש לקמן. והאחים מן האם, שאין ביניהם קרבה מצד האב, לא נוחלין ולא מנחילין.
אלו נוחלין ומנחילין האב את הבנים והבנים את האב. פירוש, האב יורש את בניו כשימותו בלא זרע, והבנים יורשין את אביהם. ובגמרא מקשינן מאי אריא דתאני האב את הבנים ברישא ליתני הבנים את האב ברישא מתרי אנפי, חדא דאתחולי בפרענותא לא מתחלינן, ואין לך פורענות יתר ממה שימותו הבנים בלא זרע ויירש אותם אביהם, אבל כשימות האב ויירשוהו בניו סימן ברכה הוא, דכתיב [בראשית מ"ו ד'] ויוסף ישית ידו על עיניך, הבטיחו שיקברנו בנו [עי' רשב"ם]. ועוד דכתיב [במדבר כ"ז ח'] איש כי ימות ובן אין לו, שאינו סימן יפה, ולא היה לו לשנות בתחלה האב את הבנים מאילו השני פנים. ופרקינן אידי דאתיא ליה מדרשא חביבא ליה. כלומר, ירושת האב לבן כיון שאינה מפורשת בתורה אלא מדרשא הוא שיוצאה, חביבא ליה לתנא ולפיכך התחיל ממנה.
<h2>דף קט.</h2>
גמרא האב את הבנים מנא לן שיורשין, דתניא את זו דרש ר' ישמעאל ב"ר יוסי איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו, במקום שיש בת לזה הבן שמת אתה מעביר נחלתו מן האב, ואע"פ שאין לו אלא זרע הזרע אין אביו יורשו אלא זרעו, ואין אתה מעביר נחלה מן האב במקום שיש למת אחים שיירשוהו אחיו, אלא אביו הוא שיורשו.
<h2>דף קי.</h2>
פיסקה. והבנים את האב. מנא לן, דכתיב [במדבר כ"ז ח'] (ו)איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו, טעמא דאין לו בן, הוא שמעבירין את נחלתו לבתו מדלא כתיב איש כי ימות ובן ובת אין לו. ועוד, מדלא כתיב והעברתם את נחלתו לבנו ולבתו, הא יש לו בן עם הבת בן קודם לבת.
<h2>דף קי:</h2>
ואי בעית אימא מהכא [ויקרא כ"ה מ"ו] והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה, בניכם הם שיורשין אתכם ולא בנותיכם במקום שיש בנים. ובגמרא מקשינן, אלא מעתה [דברים י"א כ"א] למען ירבו ימיכם וימי בניכם, בניכם מבעי ליה דיורכון יומי ולא בנותיכם. ופרקינן ברכה שאני. כלומ', דהתם לגבי ברכה לכל זרע ישראל בעינן בין זכרים בין נקבות, ומשום הכי לא איצטריך למכתב למען ירבו ימיכם וימי זרעכם, אבל גבי ירושה אלו הוו נקבות ירתי בהדי זכרים, הוה ליה למכתב והתנחלתם אותם לזרעכם אחריכם, ומדלא כתב הכי לא ירתי נקבות בהדי זכרים, ואין לנקבות בנכסי האב כי אם מזונות עד דינסיבן, או דיבגרן, מפני שהן מתנאי כתובה כמו שנתבאר בכתובות בפרק נערה [נ"ב ע"ב]. ויש להם עישור נכסים לפרנסתן, ואינו מתנאיי כתובה כמו שנתבאר בפרק מציאת האשה [ס"ח ע"א].
פיסקה. והאחין מן האב נוחלין ומנחילין, מנא לן אמר קרא [במדבר כ"ז י"א] ממשפחתו וירש אותה, משפחת אב קרויה משפחה, ומשפחת אם אינה קרויה משפחה, דכתיב [שם א' ב'] למשפחותם לבית אבותם ולא לבית אמותם.
<h2>דף קיא.</h2>
פיסקה. והאיש את אמו נוחלין ולא מנחילין. מנא לן דכתיב [במדבר ל"ו ח'] וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל, היאך בת יורשת שני מטות, אלא זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחד. פירוש, כגון שאביה משבט ראובן ואמה משבט שמעון, וכשנשאת אמה לאביה לא היתה ראויה לירש את אביה לפי שהיו לה אחים, שלא הקפיד הכתוב בהסבת נחלה ממטה למטה אחר באותו הדור, כמו שיתבאר [לקמן ק"כ ע"א] אלא כשתהיה ראויה לירש את אביה בשעת נשואין, אבל כשהיו לה אחים ואחר כך מתו בלא זרע, ומתו אביה ואמה של בת זו נמצאת שיורשת שני מטות, נחלת אביה משבט ראובן, ונחלת אמה משבט שמעון. ואין לי אלא בת הוא שיורשת את אביה ואת אמה במקום שאין שם בן, בן מנין שיורש את אמו במקום בת, ואין הבת יורשת עמו בנכסי אמם כלום. והישבנו, אמרת קל וחומר, פירוש מקל וחומר שהוא אחד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשה בהם יש לנו ללמוד ולומר, ומה בת שהורע הכתוב כחה בנכסי האב שאינה יורשת במקום בן כלום, דכתיב [שם כ"ז ח'] איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו, יפה כחה בנכסי האם שיורשת את אמה כמו שיורשת את אביה. במקום שאין שם בן, ב(י)ן שיפה כחו בנכסי האב שהבן קודם לבת בירושת האב, אינו דין שיפה כחו בנכסי האם ויירש הוא בהם קודם הבת. וממקום שבאתה. פירוש, וממקום שהתחלת ללמוד שהבן קודם לבת שהן בנכסי האב, אף כאן בנכסי האם חזור ולמוד שהבן קודם לבת.
בעא מניה ר' יהודה נשיאה מר' ינאי. פירוש, ר' ינאי סגיא נהור הוה והוה מסתמיך אכתפא דשמעיה, וכד אתא ר' יהודה נשיאה לאפיה, בעא מיניה, מנין לבן שקודם לבת בנכסי האם, אמר ליה דכתיב [במדבר ל"ו ח'] ממטות בני ישראל, מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב בן קודם לבת בירושה, אף מטה האם בן קודם לבת בירושה. ולא אמרינן הכא דיו לבא מן הדין להיות כנדון. כלומר, דיו לבן שבא מקל וחומר להיות כבת, ויהיו הבן והבת בירושת אמם שוין. ואע"ג דדיו דאורייתא הוא. כלומר משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן הוא, דתניא מדין קל וחומר כיצד, [שם י"ב י"ד] ויאמר ה' אל משה ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום, תנא קמא בעלמא דריש דיו, ולא במקום זה, ושאני הכא דלא דרשינן דיו, דאמר קרא [שם ל"ו ח'] ממטות. אמר לו ר' יהודה נשיאה או מה מטה האב בכור נוטל פי שנים עם אחיו בנכסי אביו, אף מטה האם בכור נוטל פי שנים עם אחיו בנכסי אמו. ואסיקנא אמר רבא אמר קרא [דברים כ"א י"ז] לו משפט הבכורה, משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה. פירוש משפט הבכורה לבכור בנכסי אביו, ואין לו משפט הבכורה בירושת אמו, ואינו נוטל בה כי אם חלק עם אחיו כפשוט, בין שהיה בכור לנחלה בין שהיה פטר רחם, וכן הלכה.
<h2>דף קיא:</h2>
פיסקה. והאיש את אשתו נוחלין ולא מנחילין. מנא לן דתנו רבנן שארו [במדבר כ"ז י"א] זו אשתו מלמד שהוא יורש את אשתו. פירוש, ואע"ג דכתיב ונתתם את נחלתו לשארו, דמשמע שהאשה יורשת את בעלה, אמרינן בגמרא אמר רבא הכי קאמר ונתתם את נחלת(ו) שארו לו, קסבר שגורעין ומוסיפין ודורשין. פירוש, זה שאמר גורעין, לאו גריעה ממש היא, אלא הכין פירושיה, כל קרא דכתב בלשון קדש ומפרשי ליה בלשון ארמי או זולתו, אי אפשר להעתיקה כמות שהיא, אלא נראה כמוסיף וגורע. וכך מתפרש זה, ונתתם את נחלתו של מורישה לשארו. כלומר, הנחלה שמוריש האב לבתו שהיא שאר בעלה, דכתיב [בראשית ב'] והיו לבשר אחד, מלמד שהאשה היא שאר בעלה, ובשרו הוא שיורשה.
ותנא מיתי לירושת הבעל לאשתו מהכא, וירש אותה הוא יורש אותה והיא אינה יורשת אותו, והבעל קודם לכל בירושת אשתו, אע"פ שהיא אסורה עליו, כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ואע"ג דבעמוד והוציא קאיי, ואע"פ שהיא קטנה, ואע"פ שהבעל חרש, שאין נשואיו גמורין, יורש את אשתו, שכיון שהיא בת דעה זיכתה לו ממונה. אבל פקח שנשא חרשת אינו יורשה, לפי שאינה בת דעת כדי שתקנה לו ממונה, ואפילו נתפקחה אחר שנשאת. ואין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס לרשותו, כמו שנתבאר בפרק נערה שנתפתתה [כתובות מ"ז ע"א]. ומי שנתגרשה ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה, אלא יורשיה מאביה הם שיורשין אותה, בשלא היה לה זרע, שאין ספק מוציא מידי ודאי. ומי שנשא קטנה שאינה צריכה מיאון כמו שנתבאר ביבמות בפרק שנים עשר [ק"ה ע"ב] אינו יורשה, שהרי אין כאן שום אשות. וכן שוטה שנשא פקחת, או פקח שנשא שוטה אינו יורשה, שלא תקנו להם חכמים נשואין. תניא אידך [במדבר ל"ו ט'] [ו]לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר, בסיבת הבעל הכתוב מדבר. כלומר, הקפידה תורה שלא תינשא אשה מבנות שמעון לאחד מבני ראובן, שמא ימות אביה בלא זרע, ולא יניח אלא זו הבת ותירש את אביה ותמות, ויירשנה בעלה, אתה אומר שזה הכתוב בסיבת הבעל הוא שמדבר, או אינו מדבר אלא בסיבת הבן, והקפידה תורה שאם ימות אבי אמו בלא זרע ותירשנו אמו, ונמצא שהוא יורש את אמו, אבל הבעל לא הקפידה תורה עליו שאין הבעל יורש את אשתו. והישבנו כשהוא אומר ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה, הרי סבת הבן אמור, שהקפידה עליה תורה, הא מה אני מקיים ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר בסיבת הבעל הכתוב מדבר, מלמד שהבעל יורש את אשתו, ועליו אומר הכתוב אחר, מפני שהוא אחר לגבה, דבן לאו אחר הוא אלא כרעא דאימיה הוא. ובגמרא גבי בנות צלפחד אמרינן [לקמן ק"כ ע"א] אמר קרא [שם פס' ו'] זה הדבר דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. ואמרינן נמי תנן התם בסדר זמנים בסוף תעניות [ל' ע"א] אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים וכו', ואמרינן, בשלמא יום הכפורים יום מחילה וסליחה יום שנתנו בו לוחות אחרונות, אלא חמשה עשר באב מאי היא, אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, מאי דרוש זה הדבר דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.
<h2>דף קיג:</h2>
פיסקה. ובני אחיות נוחלין ולא מנחילין. תנא בני אחיות ולא בנות אחיות. למאי הילכתא. כלומר, מה בא להשמיענו מזו הבריתא, תאמר שבא להשמיענו שנתמעטו בנות אחיות מלירש אחי אמם, והרי מכח אמם הם באין, ובמקום אמם עומדות, וכיון שאמם יורשת את אמה, כך יורשין גם הם. אמר רב ששת לקדם הבן לבת, גם בירושת אחי אמם בא להשמיעינו, כדין כל ירושה שבעולם שהבן קודם לבת. פירוש, כתוב בקצת נוסחאות מהילכות רבינו הרב כגון נחשון ואלישבע אחותו בנכסי אחי אמם, נחשון קודם, ואם אין נחשון, יורשת אלישבע, כגון כל נחלה שהבן קודם לבת, וזה הוא מה שפירש הרב רבינו חננאל ז"ל בהילכותיו של רבינו הרב ז"ל. ויראה שלא כתב זה הפירוש רבינו הרב בהילכותיו, אלא כך כתב, אמר רב ששת לקדם, דכל היכא דכי הדדי נינהו קדמי בנים לבנות.
תני רב שמואל בר רב יצחק קמיה דרב הונא וירש אותה מקיש ירושה שנייה לירושה הראשונה. פירוש, מקיש ירושת שאר קרובים כגון ירושת האחין ואחי האב שהן זרע אבי המת, וזרע אבי אבי המת ובני אחי האב וכיוצא בהן, לירושה ראשונה, שהיא ירושת הבן לאביו, דכתיב [במדבר כ"ז ח'] ובן אין לו הא יש לו בן הבן קודם, מה ירושה ראשונה שהיא ירושת הבן לאביו הבן קודם לבת, אף ירושה שנייה שהיא ירושת שאר הקרובים הבן קודם לבת, שאין הבת יורשת במקום בן, אלא כשיהיו משני אחים, כגון ראובן שהיה לו בן ושמעון בת, ומתו ראובן ושמעון ואחר כך מת יעקב אביהם, שיורש בן ראובן חצי נכסי הזקן, ובת שמעון יורשת החצי, ואפילו היו לראובן עשרה בנים כלם יטלו החצי ובת שמעון החצי שבת שמעון במקום אביה עומדת, והעשרה בני ראובן במקום אביהן עומדין, וכיון שאילו היו ראובן ושמעון בחיים לחצאיין היו חולקין כך חולקין זרעם אחריהם. ואע"ג דגמרינן [ב"ק מ"ה ע"ב] מהאי קרא דוירש אותה לבעל שיורש את אשתו, כדאמרינן [שבת ס"ג ע"א] אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והיינו דקא תני רב שמואל בר רב יצחק תניא [דברים כ"א ט"ז] והיה ביום הנחילו את בניו, ביום אתה מפיל דין נחלות, ואי אתה מפיל דין נחלות בלילה, דכיון דהוה ליה למכתב והיה בהנחילו, וכתב ביום הנחילו, מכלל שאין דנין דיני נחלות אלא ביום כשאר דינין, שאין דנין אותן אלא ביום, דכתיב [שם פס' ה'] ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, ואמרינן מה ענין ריבים אצל נגעים, אלא מקיש ריבים לנגעים, מה נגעים ביום דכתיב [ויקרא י"ג י"ד] וביום הראות בו, אף ריבים ביום. ואע"ג דאמר קרא [שמות י"ח] ושפטו את העם בכל עת דמשמע בין ביום בין בלילה, וכתיב גבי נחלות ביום וקשיין אהדדי. אוקמה רבא יום לתחלת דין, ולילה לגמר דין, דקיימא לן דדנין ביום וגומרין בלילה כדאיתה בסנהדרין בפרק רביעי [ל"ד ע"ב]. ותניא אחריתי נמי [במדבר כ"ז] והיתה לבני ישראל לחקת משפט, אורעה על הפרשה כלה להיות דין, פירוש, נסתיימה כל הפרשה כלה מלשון מאורע, להיות דין דמשפט שבהפלת נחלות, דין קצוב הוא כשעת המיתה הכל כמו שאמר המת ואין הדבר צריך דיינין אלא כל אחד ואחד יחזיקוהו שומעי הצואה כשלו.
וכדרב יהודה דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה, וצוה בפניהם מה שצוה, רצו כותבין רצו עושין דינין. פירוש, רצו לעשות עצמם עדים עושין וכותבין הצואה וחותמין עליה, וכשתבוא הצואה לבית דין לדון עליה צריכין שנים מאותן השלשה להעיד לפניהם עליה, והדיינין עושין דין. ואם רצו לעשות עצמם בית דין, עושין ואין צריכין להעיד בזו הצואה בפני בית דין אחר אלא (אם) [הם] עצמם הרי הם (לית) [בית] דין ודנין באותה הצואה שצוה החולה בפניהם, שכיון שצוה בפניהם והם שלשה, בית דין עשאם, והויא לה כהודייה בבית דין, וכיון שבהודייה שהיתה בבית דין חותכין הדיינין עליה את הדין ואין צריכין אחרים שיעידו בה בפניהם שהרי בפניהם היתה ההודייה, כך שלשה שצוה המת בפניהם נעשין בית דין ומורידין על מי שצוה לו החולה בכלום מנכסיו אל הנכסים, ואין צריכין אחרים שיעידו בפניהם ולא הם עצמם שיעידו בבית דין אחר.
שנים כותבין צואת המת להעיד בה בבית דין, ואין עושין דין, שאין בית דין שקול, אמר רב חסדא לא שאנו שאם רצו לעשות עצמם בית דין עושין, אלא שצוה לפניהם ביום. אבל בלילה כותבין בתורת עדות, ואין עושין דין, לפי שהלילה פסולה לדין כמו שביארנו דגמרינן לדינין שהן ביום מדכתיב [דברים כ"א] ביום הנחילו את בניו. ולגמר דין בלילה, מדכתיב [שמות י"ח] ושפטו את העם בכל עת וכיון שהלילה פסולה לתחלת דין אין להם רשות לעשות עצמם בית דין, ולדון בצואה שהיתה בפניהם בלילה, ואילו ביום אחר אין דנין באותה צואה שהרי בתורת עדות נצטוית לפניהם. מאי טעמא, דהוו להו עדים ואין עד נעשה דיין. בדבר שהוא מן התורה ומתנת שכיב מרע של תורה היא כמו שנתבאר לפנינו בפרק מי שמת [קנ"א ע"ב].
<h2>דף קיד.</h2>
אתמר. קנין אימתי חוזר. פירוש, מי שקנו מידו למכור או ליתן מתנה וכיוצא בזה, עד מתי יכול לחזור בו זה שקנו מידו. רבה אמר כל זמן שיושבין במקומם, אע"פ שאין עסוקין עתה באותו ענין. רב יוסף אמר כל זמן שעסוקין באותו ענין, שכיון שלא פסקו מאותו ענין עדיין לא נגמרה ההקנייה, אבל בשפסקו מאותו ענין סמכה דעתו של מוכר, וגמר להקנות. והילכתא כרב יוסף בשדה קנין ומחצה. שדה, הא דאמרן בפרק השותפין [לעיל י"ב ע"ב] בריש מסכתין תרויהו אחד ניגרא, אמר רב יוסף כגון הא ודאי כופין לחלוק ולתת חלק חבירו במקום אחר על מדת סדום. כלומר, כדי להתרחק ממדת סדום שאין מהנין זה לזה. קנין, הא דאמרן. מחצה לקמן בפרק מי שמת [קמ"ג ע"א] ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי ליך ולבניך אמר רב יוסף קנאי דביתהו פלגא דנכסי ובניה כלהו פלגא דנכסי, דכתיב [ויקרא כ"ד ט'] והיתה לאהרן ולבניו, מחצה לאהרן ומחצה לבניו. ובהאי מחצה לאו רבה הוא דקא מפליג עליה, אלא אביי הוא דקא מקשי ליה, והאי דאיצטריך ליה תלמודא למפסק בה הילכתא כרב יוסף ואע"ג דשני ליה לאביי שפיר, משום דהווה איעקר תלמודיה דרב יוסף כשחלה, ולא הוה בתר דאיעקר תלמודיה שנוייה עיקר, כדאיתה בנדרים בפרק אין בין מודר הנאה [מ"א ע"א], ומשום הכי איצטריכו למפסק בה הילכתא בהדיא כרב יוסף. והאי דלא חשיב הכא מאי דפסק בחזקת בתים [לעיל ל"ב ע"ב] כוותיה דרבה בארעא וכוותיה דרב יוסף בזוזי, משום דהתם לית הילכתא בכולה שמעתא כרב יוסף.
<h2>דף קיד:</h2>
פיסקא. האשה את בנה והאשה את בעלה וכו'. קמ"ל מיהא דהדר תנא וקא תאני לה, כדאמרינן דאשה את בנה דומיא דאשה את בעלה, מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו בקבר. פירוש, כגון שמת הבעל ואחר כך מתה אשתו, שאין אומרין הואיל והבעל היה קודם לכל אדם בירושתה, כך יורשי הבעל יקדמו לשאר יורשי האשה, דהא קיימא לן שהיורש במקום מורישו עומד, אלא יורשה ממשפחת בית אביה הוא שיורשין אותה בשלא היה לה זרע, אף אשה את בנה אין הבן יורש אמו שמתה לאחר מותו והוא בקבר להנחיל לאחין שיש לו מן האב, דלא אמרינן הואיל והבן קודם בירושת אמו כשתמות בחייו, כך יורשיו קודמים בירושתה, אע"פ שמתה לאחר מותו, אלא אם לא היה לבנה זרע חוזרת ירושתה למשפחת בית אביה. ומקשינן, אשה נמי תירש את בנה. ופרקינן אמר קרא וכל בת יורשת נחלה ממטות. כלומר, מקצת מטות ולא כל מטות, והוא מטה האם, אבל מטה האב בהדיא כתיב והעברתם את נחלתו לבתו, והכי קאמר יורשת היא הבת את אמה ואינה מורשת ירושת אביה ליורשי אמה. ויש מי שפירש, שזו הבת הוא זה הבן עצמו שאינו מוריש לאמו, והכי קאמר יורשת ואינה מורשת למטה אמה, משום דאמה אינה יורשת אותה, ואע"ג דמטות כתיב, ואחד מטה האב ואחד מטה האם, כיון דאי אפשר לאוקומיה להא דאמרינן אינה מורשת למטה האב, דהא קיימא לן דאב יורש את בנו, מדכתיב והעברתם כדאמרינן לעיל [ק"ח ע"א], מוקמינן לה אמטה האם.
<h2>דף קטו.</h2>
מתניתין סדר נחלות כך הוא איש כי ימות ובן אין לו בן קודם לבת. כלומר, ראובן קודם לדינה בירושת יעקב, וכל יוצאי ירכו של בן שהוא חנוך בן ראובן קודמין לבת שהיא דינה בת יעקב אחות אביהם. בת ראובן קודמת בירושת אביה לאחין שהן שאר בני יעקב. וכל יוצאי יריכה של בת ראובן בין זכרים בין נקבות קודמין לאחין. אחין שהם בני יעקב קודמין בירושת ראובן אחיהם בשלא נמצא לו זרע לאחי האב שהוא עשו אחי יעקב, וכל יוצאי יריכם של אחים קודמין לאחי האב, זה הכלל כל הקודם בנחלה יוצאי יריכו קודמין, אפילו היה זרע זרע הזרע, והאב שהוא יעקב קודם בירושת ראובן בשלא היה לו זרע לכל יוצאי יריכו.
גמרא ת"ר [בן] אין לי שיורש את אביו אלא בן במקום בת, מדכתיב ובן אין לו, בן בן הבן ובת הבן ובן בת הבן מנין שיורשין במקום מורישתן, ת"ל ובן אין לו עיין עליו. כלומר, מדמצי למכתב איש כי ימות בלא בן בשתי מלות, והוסיף אין, לא הוסיף אלא לעיין על זרע הבן במקום שיש בת. כלומר, לעיין על זרע הבן ראובן במקום דינה, והוא הדין לזרע האם עם אחותה שמתה בלא בנים, וכן כל כיוצא בהן. בת, אין לי אלא בת מדכתיב ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו, בן הבת ובת הבת מנין, ת"ל אין לו עיין עליו אפילו בזרע הנקבה, הא כיצד נחלה ממשמשת והולכת ועולה עד ראובן. ושאלנו ולימא עד יעקב ועד יצחק ועד אברהם ולמעלה. והישבנו גמירי כלומר מפי השמועה למדו דלא כלי שבטא, לפי שהשבטים כנגד שנים עשר מזלות הם, וכיון שאי אפשר לעולם להתקיים בלא שנים עשר מזלות, כך אי אפשר לו להתקיים בלא שנים עשר שבטים. ועוד דכתיב [מלאכי ג' ו'] כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם. כלומר, כשם שהשם יתברך לא ישיגנו שנוי וחסרון אלא חי וקיים הוא לעדי עד ולנצח נצחים, כך מנין שבטי ישראל לא ישיגנו חסרון לעולם.
<h2>דף קטז.</h2>
פיסקה. זה הכלל כל הקודם בנחלה יוצאי יריכו קודמין. בעי רמי בר חמא אבי האב ואחיו. כגון אברהם ויעקב בנכסי עשו, כשמת עשו בלא זרע מי יירשנו מהם, אמר רב תא שמע האב קודם לכל יוצאי יריכו תנן, ואברהם הוא שיורשו. ורמי בר חמא הדר ודק אגב חורפיה ואע"ג דלא דק כדבעייה, ואמר לך יוצאי יריכו של אב תנן, שקודם הוא לירושת בנו שמת בלא זרע להם, ולא שקודם הוא בירושת בן בנו ליוצאי יריכו של בנו, ויעקב שהוא אחיו של עשו הוא שיורש עשו, לא אברהם שהוא אבי אביו של עשו, הכי נמי מסתברא וכו' אמרינן בגמרא.
<h2>דף קטז:</h2>
מתניתין. בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה, קודם לשאר היורשים, בנחלת ארץ ישראל כמו שאמרנו, שכל יוצא ירכו קודם לשאר היורשין. חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים, לפי שארץ ישראל ליוצאי מצרים נתחלקה, דאמרינן בגמרא תניא ר' יאשיה אומר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, שנאמר [במדבר כ"ו] לשמות מטות אבותם ינחלו, אלא מה אני מקיים לאלה תחלק הארץ, כאלה להוציא את הטפלים. כלומר, להוציא מי שהיה פחות מעשרים שנה כשיצא ממצרים שלא נטל חלק בארץ, אלא ממה שנטל אביו, שהיה בן עשרים שנה כשיצא ממצרים, ואם לא נכנסו לארץ כי אם אותן טפלים, לא נטלו כי אם חלק אבי אביהם בלבד, ואע"פ שלא נכנסו יוצאי מצרים שהם מבן עשרים שנה לארץ, אלא במדבר מתו, לשמותיהם נתחלקה הארץ. כלומר, לשנים עשר שבטים נתחלקה, כדאמרינן לקמן ארץ ישראל לשבטים אפלוג. ואחר כך מנה כל שבט מהם יוצאי מצרים שהיו בו, ונתנו חלק כל אחד ואחד לבניו, ואפילו היו מיוצאי מצרים שני אחים שיש לאחד מהם עשרה בנים ולאחד בן אחד, חלקו נחלת מורישם לשנים, ונטל הבן האחד החצי, והעשרה בנים כלם החצי, דכתיב [שמות ו'] ונתתי אותה לכם מורשה ירושה היא לכם מאבותיכם. לפיכך נטלו בנות צלפחד חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר שהוא אבי אביהם ושהיה צלפחד בכור ונטל שני חלקים, דבמקום אביהם קיימי. ובגמרא אמרינן [קי"ח ע"ב] דהני תלתה חולקי דנסיבו להו בנות צלפחד מקרא נפקי, דתניא נתון תתן להם אחוזת נחלה, זו נחלת אביהם, בתוך אחי אביהם זו נחלת אבי אביהן, והעברת את נחלת אביהן להן זה חלק בכורה, כדכתיב [שמות י"ג] והעברת כל פטר רחם, אלמא צלפחד וחפר לאו טפלים הוו כדנסקו ממצרים.
<h2>דף קיט.</h2>
גמרא אקשינן אמאי יטלו בנות צלפחד חלק בכורה והא ראוי הוא. חלק חפר בארץ ישראל שעדיין לא בא לרשותו, אמר רבה ארץ ישראל מוחזקת היא ליוצאי מצרים, וכאלו חפר בא חלקו לרשותו והחזיק בו, ואע"פ שמת צלפחד קודם חפר אביו, בנותיו במקומו הם ונוטלין חלק בכורתו, כמו שנוטלין חלק פשיטותו, דלא אמרינן ראוי גבי בכור, אלא בדהוו ליה לצלפחד בנים בכור ופשוט וקדמה מיתת צלפחד לחפר, דהוו להו נכסי חפר ראויין שיירשו צלפחד, ועדיין לא ירשם שהרי הוא מת קודם מורישו, דהני נכסי דחפר ודאי ראוי הן, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. ירושלמי [ה"ג] כיצד יורש הבן במוחזק חלק בכורתו, מת אביו בחיי אבי אביו נוטל פי שנים בנכסי אביו, ואינו נוטל פי שנים עם אחיו בנכסי אבי אביו כשימות, שכיון שמת אביו בחיי אבי אביו נמצא שעדיין לא באו נכסי אבי אביו לרשותו של אביו, ואם היה אביו בכור נוטל פי שנים גם מנכסי אבי אביו עם אחי אביו, ואם יש לו אחים חולק עם אחיו אותו חלק בשוה, ואינו נוטל בו פי שנים, אם היה בכור מפני שהוא ראוי, אבל אם מת אבי אביו בחיי אביו אע"פ שהיו נכסי אבי אביו במדינת הים, בחזקת אביו הם, ונוטל בהן פי שנים. ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא נאמר משפט לענין פשוטה דכתיב והיתה לבני ישראל לחקת משפט, ונאמר משפט לענין בכורה דכתיב [דברים כ"א י"ז] לו משפט הבכורה, מה משפט האמור לענין בכורה אתה רואה את הבן כאלו אביו קיים ליטול פשיטותו עם אחי אביו בנכסי מורישם, אף משפט האמור לענין בכורה, אתה רואה הבן שהיה אביו בכור ומת כאלו אביו קיים ליטול בכורתו בנכסי אבי אביו עם אחי אביו, ור' שמעון מפרש הוא ואינו חולק.
<h2>דף קכב:</h2>
מתניתין. אחד הבן ואחד הבת בנחלה. מפרש לקמן. אלא שהבן נוטל פי שנים עם אחיו בנכסי האב, ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם אלא בחלק אחד מהם, כדאמר [דברים כ"א י"ז] לו משפט הבכורה ודרשינן [לעיל קי"א ע"ב] משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה. והבנות ניזונות מנכסי האב כשיהיו הנכסים מועטין, כדתנן בריש פרקא דלקמן [קל"ט ע"ב] הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים. ואינן ניזונות מנכסי האם, אלא הבנים הם שיורשין אותם כלם, שאינם ניזונות מנכסי האב אלא משום תנאי כתובה, כמו שנתבאר בפרק נערה שנתפתתה [כתובות מ"ט ע"א].
גמרא. דייקינן מאי ניהו האי דקתני אחד הבן ואחד הבת, אי לימא דירתי בנכסי מורישיהם כי הדדי, והא תנן בן קודם לבת וכל יוצאי יריכו של בן קודם לבת, אלמא אין לבת במקום הבן כלום. ועוד, מאי אלא. כלומר אם לא באת משנתינו אלא להשוות הבת לבן בירושה למה הזכירה ההפרש שיש לבן בנכסי אביו מנכסי אמו, והזכירה כמו כן ההפרש שיש לבת בנכסי אביה מנכסי אמה. ואסיקנא אלא אמר מר בר רב אשי הכי קאמר, אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם ובנכסי האב, שהבן הוא שיורש את שניהם במקום הבת אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב כשיהיה בכור ויחלוק עם אחיו, ואינו נוטל פי שנים כשיחלוק עם אחיו בנכסי האם.
ת"ר כתוב [דברים כ"א] לתת לו פי שנים, שנתן לו פי שנים כאחד, אתה אומר פי שנים כאחד. כלומר, שיטול הבכור שני חלקים כנגד חלקו של אחד מן האחים, שנמצא כשיהיו חמשה אחים שיטול הבכור שליש הממון, ויטלו הארבעה אחים, שני שלישי הממון, ועל דרך זו חולקין לעולם בין שיהיו האחים מרובין בין שיהיו מועטין. או אינו אלא פי שנים בנכסים. פירוש, שיטול הוא שני חלקי הממון ויטלו שאר האחין חלק אחד מכלל הממון, כמו שיש לו לחלוק כשאין לו כי אם אח אחד. והישבנו, ודין הוא חלקו עם אחד וחלקו עם חמשה, מה חלקו עם אחד פי שנים כאחד הוא, אף חלקו עם חמשה פי שנים כאחד הוא שנוטל, לא יותר.
<h2>דף קכג.</h2>
ואמרינן בגמרא, נאמרה בכורה ליוסף דכתיב [דה"א ה' א'] (בן) [ובני] ראובן (בן) [בכור] ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל, וכתיב [שם שם ב'] כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף. ונאמר בכורה לדורות, דכתיב [דברים כ"א י"ז] לו משפט הבכורה, מה בכורה האמורה ליוסף פי שנים באחד היא, דכתיב [בראשית מ"ח כ"ב] ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, אף בכורה האמורה לדורות פי שנים באחד היא, וכן הילכתא.
<h2>דף קכג:</h2>
ובגמרא אמרינן ת"ר הבכור נוטל פי שנים זרוע ובלחיים ובקבה, הניח להם אביהם פרה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים. פירוש, מוחכרת שקבלה השוכר שיתן לו בשכירותה פירות קצובין, ומושכרת שקבלה ממנו במעות, כדתניא בתוספתא דדמאי [פ"ו ה"ב] מה בין שוכר לחוכר ושנו השוכר במעות והחוכר בפרות או שהיתה רועה באפר וילדה הבכור נוטל פי שנים. פירוש, אפילו בולד, אבל בנו בתים ונטעו כרמים אין בכור נוטל בהן פי שנים. ושאלנו, האי הזרוע והלחיים היכי דאמי אי דאתו לידיה דאבוה פשיטא דהבכור נוטל בהם פי שנים, דהא מוחזקין הן. ואי דלא אתו לידיה דאבוה ראוי הן. ופשטנו, במכרי כהונה ולויה עסקינן. כלומר, לא אמרנו אלא במתנות אדם שמסביר פנים לאותו כהן או לוי, מלשון [דברים א' י"ז] לא תכירו פנים, ולא הורגל שיתן מתנותיו אלא להם, והוא שנשחטה הבהמה קודם שימות, שאע"פ שלא הורמו אלא לאחר מיתה, כאלו הורמו הן. או שהיתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באפר. פירוש, אפר אחו [שמות ב' ג'] ותש(י)ם בסוף על שפת היאור, תרגם יונתן ושויתיה באפרא על גיף נהרא. ומתמהינן השתא מושכרת ומוחכרת דלאו ברשותיה קימא אמרת שקיל, רועה באפר מיבעיא, ופשטינן הא קמ"ל דמוחכרת ומושכרת דומיא דרועה באפר, מה רועה באפר שבחא דממילא הוא, דלא חסרי בה מזוני. כלומר, שלא הפסידו האחים עליה מזונות כדי שנאמר הם הוא שהשביחו, ואין לבכור במה שהשביחו האחים פי שנים, אף מוחכרת ומושכרת שבחא דממילא הוא דלא קא חסרי בה אחי מזוני. ואע"ג דאוקימנא להא מתניתא דר' היא, הא אוקים רב פפא דלא פליגי רבנן ור' אלא בחפורה והוו שבלי ושלפפי והוו תמרי, דכגון הני ודדמי להו דאישתני גופיהו הוא דלית ליה לבכור בשבחא פי שנים, אבל בולד של פרה אית ליה, דהא פרה הואי בחיי המוריש, ופרה קיימא לה השתא והולד שילדה כגידול גופה הוא והילכתא כרב פפא. ובהילכות הר"ם במז"ל [פ"ג מהל' נחלות ה"א] מצאתי כתוב בכל הספרים שהגיעו לידי וכן אם היתה לאביו מלוה, או היתה לו ספינה בים יורשין אותה הבכור והפשוט כאחד. וזה תמה הוא מה טעם ספינה בים לבהמה מוחכרת או מושכרת או רועה באפר, (או) [אי] משום סכנה, המפרש בים והיוצא בשיירה אחד הם כמו שנתבאר בפרק האומר התקבל גט זה לאשתי [גיטין ס"ג ע"ב]. ואם משום שהיא חוץ לרשות המוריש, הרי התלמוד אמר השתא מושכרת ומוחכרת דלא ברשותיה קיימא, ואעפ"כ הבכור נוטל בה פי שנים ואם ספינה שבים ראוי היא למה הוצרך הגאון לכתוב כיצד הוא הראוי, ואמר [רמב"ם שם] אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו הבכור והפשוט יורשין כאחד, שזה הוא מסקנא דגמרא בבכורות בפרק יש בכור לנחלה [נ"א ע"ב], ומכל מקום קשה היא לפי דעתי. ונראה לי שלא כתב הגאון או היתה לו ספינה בים שדבר שאין לו טעם הוא מדרך הגרסא.
<h2>דף קכד.</h2>
תניא אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם, בשנוי שנשתנו על מה שהיו, ונשתנה שמם, כגון פגי תמרים שהניח להם אביהם, והרי הם שוים עשרה דינרין, ונעשו תמרים והרי הם שווים עשרים דינרין, שאין הבכור נוטל, כי אם חצי השבח כפשוט. ר' אומר, אומר אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם, שכיון שהיו הנכסים בחזקת אביהם אע"פ שנשתנו ולא שבחו, אלא לאחר מיתת אביהם, מוחזק הוא אותו השבח ואינו ראוי, דכי אמרינן ראוי במידי דהוא ראוי לו ועדיין לא בא לרשותו עד שמת, כגון שמת אביו בחיי אבי אביו ואחר כך מת אבי אביו כמו שביארנו, אבל נכסים שהוחזקו ברשות האב והשביחו לאחר מותו, מוחזק הוא אותו השבח. ירשו שטר חוב בכור נוטל בו פי שנים, שכיון שאותו חוב בשטר, מוחזק הוא, וכאלו השטר הוא שהשביח, ונמצא כנכסים ששבחו מחמת עצמם, אבל מלוה על פה שהיא בעדים ראוי היא, ואין הבכור נוטל בה פי שנים, שכיון שיכול הלוה לומר למלוה פרעתיך, ונשבע הסת ונפטר אפילו היתה בעדים דקיימא לן [כתובות י"ח ע"א] שהמלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים, נמצא שלא הוחזקה אותה מלוה ברשות האב. והילכתא אין הבכור נוטל פי שנים אפילו במלוה בשטר, משום דמלוה להוצאה ניתנה, ואין חוזרין להם המעות שהלוה אביהם, אלא מעות אחרים הוא שחוזרין להם, ור' הוא דאמר מלוה בשטר בכור נוטל בה פי שנים, ורבנן לא סבירא להו.
יצא עליהם שטר חוב שעל אביהם. בכור (נוטל) [נותן] בו פי שנים, כמו שנוטל פי שנים, ואם אמר לאחיו איני נוטל חלק בכורה, ואיני נותן פי שנים בחוב שעל אבי, אלא הרי אני כאחד מכם, רשאי, שחלק בכורה כמתנה הוא, שאם לא רצה המקבל לקבל רשאי, דהא בלשון מתנה אפקיה קרא, דכתיב [דברים כ"א י"ז] לתת לו, ודברי הכל היא. מאי טעמיהו דרבנן דאמרי אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם, דאמר קרא לתת לו, מתנה קרייה רחמנא לחלק בכורה, מה מתנה לא מצי נותן למקני למקבל דבר שלא בא לרשותו, מפני שהוא כדבר שלא בא לעולם, אף חלק בכורה אין הבכור זוכה בו עד שיהיה בחזקת מורישו. ור' היינו טעמיה, דאמר קרא פי שנים, הוציא הכתוב השני חלקים בתיבה אחת, מה חלק פשוט אע"ג דלא מטא לחזקתיה דמוריש בנכסים ששבחו לאחר מיתת אביהם, וכמלוה בשטר מוחזק הוא, וזכי ביה יורש. ולא אמרינן דראוי הוא, דלא אמרינן ראוי אלא כדהוי ראוי ודאי, כדאמרינן. ורבנן הא כתיב פי שנים, דמשמע שהשוה הכתוב השני חלקים. ומאי דרשי ביה. ומהדרינן ההוא דרשי ביה למיתבא ליה לאחד מצרא. כלומר, שאם רצה הבכור שיטול השני חלקים שלו במקום אחד אין האחין יכולין לעכב עליו, כמו שנתבאר (בפרק) [בפ"ק (י"ב ע"ב)]. ור' נמי הא כתיב לתת לו דהוא לשון מתנה. ומהדרינן, ההיא דריש ביה שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי. אמר הגאון הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל שמעינן מינה, דיורש שירש נכסים ויצאו על מורישו שטרי חוב בכדי אותם נכסים, שאין אותו יורש יכול לסלק ידו מאותה ירושה, ולומר לאותן בעלי חובות הנה הנכסים לפניכם אני לא ארצה לירש אותם ולא ליתן לכם כלום, אלא כופין אותו להיטפל בדבר, ולמכור אותן ולהגבותם או לשומן עליהם, דדקינן טעמא דמתנה קרייה רחמנא, משום הכי מצי אמר איני נוטל ואיני נותן, הא אלו הוה יורש לא הוה מצי מסלק נפשיה. וטעמא דהא מילתא, משום דירושה ממילא קא אתיא, ומההיא שעתא דמית ליה מורישו הוו להו הני נכסים ממילא נכסים דיליה, והוה ליה הוא במקום מורישו, מה מורישו לא מצי מסליק נפשיה אף הוא נמי לא מצי מסליק נפשיה, דבמתנה הוא דמצי למימר לא ניחא לי בהאי מתנה, דאכתי לא מטת לידיה, אבל ירושה מכי דמית ליה מורישו, הא נפלה ליה ממילא לידיה, והוו הנהו נכסי, נכסי דידיה, והוה ליה כמקבל מתנה ומטת לידיה, דלא מצי בתר הכי לסלוקי נפשיה מינה.
אמר רב פפא דקלא ואלום. פירוש, הניח להם מורישם דקל וגדל ונעשה עבה. ארעא ואסיק שרטון, פירוש, או שהניח להם קרקע שאינו ראוי לזריעה מפני שהוא מצולה, ולאחר מיתת האב יבשו המים ונתמלא עפר, ונעשה שדה והוכשר לזריעה. כלי עלמא לא פליגי דשקיל בכור בהו פי שנים, דדקלא וארעא הוו בחיי אבוהון, והיכי קימי השתא בההוא שמא, אלא דאשבוח. כי פליגי ר' ורבנן, בחפורא והוו שבלי, שלפפי והוו תמרי. פירוש, לא נחלקו אלא בשהניח להם מורישם שחת ונעשה אחר מותו שבלים, או שהניח להם כפניות ונעשו תמרים. ר' סבר כיון שהוחזקו למורישם בחייו השחת והכפניות אע"פ שנשתנו, שבחא דממילא הוא. כלומר, שבח ששבחו הנכסים מעצמם הוא, והבכור נוטל בהם פי שנים. ומר שהם רבנן סברי, אישתני, וכיון דאשתני גופיהו אין הבכור נוטל בהם פי שנים.
<h2>דף קכד:</h2>
תני רמי בר חמא בשאר ספרי דבי רב, פירוש בספרי שחבר רב לבאר עיקרי המשנה שחיבר רבינו הקדוש, שהוא רבו כמו שנתבאר בפרק יציאות השבת [שבת ג' ע"א]. ואמר בשאר ספרי. כלומר, בקצת ספרי, והוא ספרי של ספר (ויקרא) [דברים]. בכל אשר ימצא לו [דברים כ"א י"ז] פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם, בשנוי שנשתנו כמו שביארנו. וכל שכן שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהם. כגון שפטמו בהמה שהניח להם אביהם עד שהשביחה בדמים על מה שהיה שוה או שבנו בתים ונטעו כרמים והשביחו, דלא שקיל בכור פי שנים בשבח ומני רבנן היא.
הא דתני ראמי בר חמא לא פליגא אדרב פפא, אמר רבינו הרב [הרי"ף בסוגיין] דהא שבחא דאישתני הוא כחפורא והוו שבלי, שולפפי והוו תמרי.
[לשון הרי"ף] מתניתין בכורות בפרק יש בכור לנחלה [נ"א ע"ב] הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם, עם אחיו הפשוט, אלא חולקין בשוה, ואינו נוטל בשבח ששבחו נכסים אחר מיתת אביהם, בשנוי שנשתנו. ולא בראוי כבמוחזק כמו שביארנו. ולא האשה בכתובתה, פירוש, ואין האשה נוטלת כתובתה אם אינן מספיקין לה בה הנכסים שהניח בעלה מהשבח ששבחו נכסי בעלה אחר מיתתו. ולא הבנות במזונותיהן. פירוש וכן הבנות אינן נוטלות מזונות מהשבח ששבחו הנכסים אחר מיתת אביהן. ולא היבם. פירוש, וכן מי שיבם אשת אחיו אינו נוטל פי שנים עם אחיו בשבח ששבחו נכסי אביהם אחר מיתת אביו, כגון שמת יעקב ואחר כך מת ראובן בנו קודם שיחלוק עם אחיו בנכסי יעקב, ויבם שמעון את אשתו, אין שמעון נוטל פי שנים, שהן חלקו וחלק ראובן אחיו בשבח ששבחו נכסי יעקב לאחר מיתתו, אלא חלק אחד הוא שנוטל כמו שנוטלין אחיו וכן אם מת ראובן בחיי יעקב ואחר כך מת יעקב, ובא שמעון שייבם אשת ראובן לחלוק עם אחיו בנכסי יעקב, אינו נוטל בהם פי שנים, אלא חלק אחד כאחד מן האחים, מפני שנכסי יעקב לא היו מוחזקין לראובן, אלא ראויין שיפלו לו בנחלה היו. [ו]כולן אלו שאמרנו אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק. פירוש זה שחזר ואמר אין נוטלין בשבח, אינו רוצה לומר בשבח שהשביחו האחים לנכסים בעצמם הוא, שאין הבכור נוטל פי שנים, אלא בחפורא והוו שבלי שלפאפי והוו תמרי, כדאמרינן אינו נוטל פי שנים אע"פ ששבחו הנכסים מחמת עצמן, מפני שנשתנו כמו שאמרנו. ואמרינן עליה בגמרא [נ"ב ע"א] אמרת ולא האשה בכתובתה, איני והא אמר שמואל בפרקא קמא דבבא מציעא [י"ד ע"ב] בעל חוב גובה את השבח. פירוש, כגון ראובן שמכר שדה לשמעון ובא בעל חוב של ראובן לטרוף אותה משמעון מפני שלא מצא אצל ראובן מה לטרוף בחובו, אם אין מספיקין לו דמי השדה בחובו גובה אף השבח שהשביחה אחר מכירת ראובן. והאשה גם היא בעלת חוב היא, ואמאי לא גביא ליה לשבח בכתובתה. ופרקינן, אמר ר' אבא מקולי כתובה שאנו כאן. פירוש, דבר זה אחד מקולי כתובה שתקנו רבנן הוא שאין האשה נוטלת כתובתה מהשבח ששבחו נכסי בעלה לאחר מיתתו, ולא מירושה שהיתה ראויה לבעלה שיירשנה, ומת בעלה קודם מורישו, כמו שביארנו. ואע"פ שתקנו הגאונים בישיבות [עי' תוס' כתובות נ"א ע"א] לגבות האשה כתובתה לאחר מיתת בעלה אף מן המטלטלין. ולא היבם. בכור קרייה רחמנא דכתיב [דברים כ"ה ו'] והיה הבכור אשר תלד, כלומר, (אם) [אח] המת יקום על שם אחיו המת, מכאן שמצוה בגדול ליבם [יבמות כ"ד ע"א]. אמר אביי לא שאנו אלא שבח ששבחו נכסים בין מיתה ליבום. פירוש, ששבח ששבחו נכסי יעקב שנפלו לפני בניו ולא חלקום עדיין ומת ראובן ויבם שמעון את אשתו, אותו השבח שבין מיתת יעקב ליבום שמעון לאשת ראובן אחיו הוא שאינו נוטל כי אם כאחד מן האחים, אבל שבח ששבחו נכסי יעקב בין יבום לחלוקה, שקיל בו היבם פי שנים, יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם. דאוקימנא ביבמות בפרק כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו [כ"ד ע"א], דהאי דאמר רחמנא יקום על שם אחיו לנחלה הוא, וכיון שקם יש לו פי שנים בשבח ששבחו נכסי יעקב בין יבום לחלוקה. רבא אמר אפילו שבח דבין יבום לחלוקה לא שקיל, מאי טעמא כבכור, מה בכור אין לו בשבח ששבחו נכסי האב קודם חלוקה, ואפילו בשבח ששבחו נכסים מחמת עצמן בלא שנוי בעלים, אף יבום נמי אין לו קודם חלוקה, וליתה להא דרבא דאמר אין לבכור פי שנים בשבח ששבחו נכסים קודם חלוקה, דהא איפסיקא הילכתא בהדיא דיש לבכור בשבח ששבחו נכסים (קודם חלוקה התם מימרה) דלא אישתני כדאמרינן. ואי קשיא לך הא איפסיקא הילכתא לקמן דיש לו לבכור בשבח ששבחו נכסים קודם חלוקה, התם מימריה דרבא בעיקר ממונא הוא, דאי מצי לזבוני חלק בכורה קודם חלוקה או לא מצי לזבוני עד דמאטי לידיה, הכא מימריה דרבא ליתה אלא בשבחא ולאו בעיקר ממונא. והלכתא כרבא ביבם שאינו נוטל בשבח ששבחו נכסים, אפילו בשבח שבין יבום לחלוקה.
<h2>דף קכה:</h2>
ההוא דאמר להו נכסי לסבתא ובתרה לירתיה. פירוש, צוה שתירש אמו נכסיו ואחר שתמות אמו יחזרו הנכסים ליורשיו הוא ויירשום. הויא ליה ברתא דהות נסיבא ושכיבא בחיי סבתא. כלומר, היתה לו בת נשואה ומתה בחיי הזקנה והיא תחת בעלה, אתא בעלה קא תבע לנכסי בתר דמתה לה סבתא. אמר רב הונא לירתיה אפילו לירתי ירתי. פי', כיון שצוה אבי הבת שיירש[ו] הנכסים אחר מיתת אמו (יורשין) [יורשיו], זכתה הבת בנכסים משעת הצואה וירשנה בעלה אע"פ שמתה, מפני שהוא במקום אשתו, ונמצא הבעל שהוא ירתיה של אבי אשתו כמו שצוה שיירש אחר הזקנה יורשו. ורב ענן אמר לירתיה ולא לירתי ירתיה. שכיון שצוה ואמר ואחרי הזקנה ליורשי, משמע דיורש של יורשו אינו יורש, שאפילו היה לזאת הבת בן אינו יורש במקום אמו, אלא יורשי הזקנה הם שיורשין. שלחו מיתם הילכתא כרב ענן ולא מטעמיה, דאמר כיון דאמר לירתיה דמשמע ולא לירתי ירתיה הוא דאמרינן הילכתא כוותיה, שאפילו היה לזו הבת בן אינו יורש. אלא מהאי טעמא הוא דאמרינן הילכתא כוותיה, משום דהוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, שהרי הקנה כל הנכסים לזקנה כל ימי חייה, ומתה הבת בחיי הזקנה, הילכך כיון שאין לזאת הבת זרע ירשו את אביה שאר יורשיו, כגון אחיו ואחי אביו וכיוצא בהן, אבל יורשי הזקנה אינן יורשין אותם נכסים אלא ליורשין, ואין יורשי הזקנה יורשיו.
ומתמהינן, מכלל דרב הונא סבר דבעל נוטל בראוי כבמוחזק, ופשטינן אמר ר' אלעזר דבר זה נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים. כלומר, דבר זה שהוא כל האומר אחריך יירש פלוני, כאומר מעכשיו דמי וקנה ליה אפילו היורש שלאחריך, נחלקו בו מתחלה חכמי המשנה שהן גדולים, ונחלקו בו עכשיו חכמי תלמוד שהם לגבי התנאים קטנים, והתנאים הם ר' ורשב"ג, דגרסינן לקמן בהאי פירקא [קל"ז ע"א]. תניא נכסי לך ואחריך לפלוני יורש ראשון ומוכר ואוכל דברי ר', רשב"ג אומר אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד, ואוקימנא דבהא פליגי, ר' סבר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, והוה ליה הגוף קנוי לשני מעכשיו, ואין לראשון אלא אכילת פירות בלבד. ורשב"ג סבר כל האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי, ואין לשני אלא מה ששייר ראשון, והאמוראים שנחלקו גם הם בדבר זה, הם רב ענן ורב הונא שנחלקו כאן ואע"ג דטעמא דרב ענן הכא משום דסבירא ליה לירתיה ולא לירתי ירתיה הוא, ולאו משום דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו, כיון דטעמיה דרב הונא משום דסבירא ליה כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי הוא, הא נסתיים קרינא ביה. ויש לפרש אמר הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים, כלומר, האי סברא דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, נפתח מעיקרא בגדולים שהוא ר', ונסתיים אחר כך בקטנים שהוא רב הונא, בלי זכרון חלוקה, לפי שיתכן לומר כן על יחיד בלשון רבים.
[לשון הרי"ף] ודייקינן מינה, טעמא דאמר אחריך הוא דהוי ראוי ולא ירית ליה יורשי שני אם מת שני בחיי ראשון. כלומר, שאין הבעל יורש בשמתה הבת בחיי הזקנה, הא אמר מעכשיו מוחזק הוי וירית ליה בעל, וכן הלכה ודוקא בעל הוא דבעינן ליה מעכשיו, אבל אם הניחה הבת זרע, זרעה הוא שיורשה או תחזור הירושה למשפחת בית אביה בשלא אמר מעכשיו.
אמר רב פפא הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. פירוש אין הבעל יורש את אשתו והיא בקבר לי(ו)רש נחלה שנפלה לה אחר שמתה מאחד ממורישיה, אלא יורש אותה זרעה אם יש לה זרע, או תחזור הירושה למשפחת בית אביה. ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה שגבו לאחר מיתת אביהם, בין שגבו קרקע דאיכא למימר האי איגלאי מילתא למפרע דמוחזקת הויא לאבוה, בין שגבו מעות דהא לאו ההיא קרקע שבק אבוהון, ולא הנהו זוזי, ומשום הכי הוו להו ראויין.
<h2>דף קכו.</h2>
ובמלוה שעמו פליגי. פירוש, במלוה שהלוה האב לבנו הבכור ומת קודם שיפרענו, פליגי, אבל במלוה שתחת יד אחרים, ליכא למימר שהבכור נוטל פי שנים. כלומר הואיל וישנה לאותה מלוה תחת יד הבכור יש לו בה חלק בכורה דמוחזקת היא לו, כיון שהיא תחת ידו. ואיכא מאן דאמר מלוה שעמו פליגי לה אחוה בהדיה, דשקיל איהו פלגו חלק בכורה, ואידך פלגא ליה אחוה בשוה, דמספקא לן אי הויא לה מוחזקת אי לא, דאיכא למימר כיון דישנה תחת ידו הויא לה מוחזקת ושקיל ליה כליה, דקיימא לן דהמוציא מחבירו עליו הראיה. ואיכא למימר כיון דלא מטיא ההיא מלוה לידא דאבוה, כמלוה בעלמא דמיא. ולית ליה ולא מידי הילכך שקיל פלגא כדין כל ממון המוטל בספק דהא ברשותא דכולהו קיימא ההיא מלוה, וכן פסק הר"ם במז"ל [פ"ג מהל' נחלות ה"ה].
אמר רב אסי בכור שנטל חלק כפשוט ויתר. פירוש, בכור שחלק עם אחיו במקצת הנכסים, בין קרקע בין מטלטלין ונטל חלק כאחד מהם, מחל. מאי ויתר רב פפי משמא דרבא אמר ויתר בשאר הנכסים ואינו נוטל כי אם חלק אחד כפשוט, קסבר יש לו לבכור חלק בכורה קודם חלוקה, ואלו רצה שיתן או שימכור אותו קודם חלוקה רשאי הוא, שכיון שהוציא הכתוב חלק בכורה בלשון מתנה כמו שביארנו, נדון בו כמתנה, וכיון שנטל במקצת חלק כפשוט, מכלל שאינו רוצה לקבל אותה מתנה ומחל. ומדאחיל בהא אחיל בכלהי. פירוש, והוא שלא מיחה באחיו, אבל אם מיחה באחיו ואומר בפני שנים, ענבים אלו שאני חולק עם אחי בשוה, לא מפני שמחלתי בחלק בכורה אני חולק עמהם בהם בשוה, הרי זו מחאה, ולא ויתר בשאר נכסים, אפילו מיחה בענבים כשהם מחוברים ובצרום וחלקום בשוה, לא (מיחה) [ויתר] בשאר נכסים, אבל אם דרכום וחלק עמהם בשוה ביין, ולא מיחה בהם משנעשה היין, ויתר בכל הנכסים, הא למה זה דומה למי שמוחה בענבים וחלק עמהם בשוה בזתים, שהרי ויתר בכל, וכן כל כיוצא בזה. רב פפא משמא דרבא אמר ויתר באותה שדה שחלק עמהם בשווה בלבד, או באותן מטלטלין שחלק עמהן בשוה, אבל בזולתן לא ויתר, קסבר אין לו לבכור קודם חלוקה לא למכור ולא ליתן עד שיחלוק, דמה מתנה אין המקבל זוכה בה עד שתגיע לידו אף חלק בכורה אינו זוכה בו שימכרנו או שיתננו במתנה עד שיגיע לידו, ומאי דאתא לידיה וחלק בו כפשוט אחיל, ואידך לא אחיל.
<h2>דף קכו:</h2>
שלחו מתם בכור שמכר חלק בכורתו קודם חלוקה לא עשה כלום, אלמא לא זכה הבכור בחלק בכורה קודם חלוקה, כמו שזכה בחלק פשיטות משעה שמת אביו, אע"פ שלא נתברר איזה הוא חלקו עם אחיו, והילכתא יש לו לבכור קודם חלוקה. פירוש, שאם רצה למכור חלק בכורתו מוכר, ואע"פ שעדיין לא הגיע לידו, אבל לקנות בשבח ששבחו נכסים מחמת שנשתנו, לא קנה כמו שביארנו.
[לשון הרי"ף] חזינן מאן דפסק הילכתא כר' דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה וכו' עד ואמר כיון דאיפסיקא הילכתא דיש לו לבכור קודם חלוקה, שמעינן דאע"ג דלא מטא לידיה דבכור ההוא מידי דירית מן אבוה כמאן דמטא לידיה דמי. והאי סברא לא דסמכא הוא וכו', אבל מלוה דליתיה ברשותא דאבוה לא שייכא בהא מילתא כלל, וכן הילכתא.
מר זוטרא פלג בהדי אחוה בסלא דפלפלי בשוה. פירוש חלק עם אחיו באותו שכוברין מהפלפלין שהוא דק כמו המורסן, ונקרא בלשון ישמעאל סן פלפל, בשוה ולא נטל חלק בכורה מהן, ולא מיחה. ויש מי שפירש סנא, סל מלא פלפלין, ואלו היה כתוב צנא בצדי יתפרש סלי או קופה וכיוצא בהן, אבל זה בסמך כתוב, אתו לקמיה דרב אשי, מפני שרצה שיטול משאר הנכסים כלן, וכן הלכה.
מתניתין האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים, איש פלוני בני פשוט לא יירש עם אחיו לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה, לעקרו, הילכך יורש זה עם אחיו, ואין תנאי אביו מסלקו מן הירושה, אלא אם נתן נכסיו במתנה, או שאמר פלוני יירש לה מכלל בני כמו שיתבאר, אבל לעקור הירושה ממנו אין התנאי מועיל מפני שכתוב בפרשת נחלות [במדבר כ"ז י"א] והיתה לבני ישראל לחקת משפט, לומר לך שחוקה זו לא תשתנה. ואין התנאי מועיל בה בין שצוה והוא בריא, בין שצוה והוא שכיב מרע, כתב הר"ם במז"ל [פ"ו מהל' נחלות ה"א].
מתניתין המחלק נכסיו על פיו. פירוש, שכיב מרע שחילק נכסיו לבניו על פיו, כדקיימא לן [לקמן קנ"א ע"א] דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, שאין צריכין לא קנין ולא שטר ולא משיכה, אלא על פי צואתו בלבד אנחנו עושים. ריבה לאחד מבניו ומיעט לאחד, כגון שהיו לו שלש שדות ושני בנים, ואמר וינתנו שתי שדות לפלוני בני, והשדה האחת לפלוני. או שהיה עמהם בכור והשוה להם במתנתו את הבכור, ולא נתן לו כי אם כחלק אחד מהן, דבריו קיימין. שכיון שיכול ליתן נכסיו במתנה לכל מי שירצה, יכול להשות הבכור לפשוט בלשון מתנה. ואם אמר משום ירושה, כגון שיאמר יירש פלוני שדה פלונית ופלוני שדה פלונית ופלוני שדה פלונית, לא אמר כלום, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה לבטלו. והוא שהשוה להם את הבכור בירושה ולא נתן לו פי שנים. אבל בשהיו כלן פשוטין, יכול לחלק להם אפילו בלשון ירושה, דכתיב [דברים כ"א ט"ז] והיה ביום הנחילו את בניו, והתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, כדאיתה לקמן [ק"ל ע"א]. כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה, אע"פ שהזכיר לשון ירושה, דבריו קיימין, אע"פ שיש שם בכור.
גמרא אמר רב יוסף האומר איש פלוני בני בכורי הוא. פירוש האב שאמר על מי שלא הוחזק שהוא בנו, זה הוא בני ובכורי הוא, נאמן דכתיב [דברים כ"א י"ז] יכיר, שצריך שיכירנו ואחר כך יטול פי שנים. אמר בכור הוא אינו נוטל פי שנים, דילמא בוכרא דאימא קאמר, ומספק אינו נוטל פי שנים אלא אע"פ שתפס מוציאין מידו [עי' רשב"ם] שהאחים ודאין הם בירושה, והוא בחלק בכורה ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי [עי' יבמות ל"ח ע"א].
ההוא דאתא לקמיה דר' חנינה ותבע חלק בכורה מאחוה אמר ליה עד אחד לר' חנינה מוחזק אני בזה שהוא בכור, והעיד אחר עמו שהוא בכור [עי' רשב"ם], אמר ליה מנא ידעת, אמר ליה דכי הוו אתו לקמיה דאבוה חולי עינים, הוה אמר להו זילו לגבי שכחת ברי, שהוא זה האיש. דבוכרא הוא ומסי רוקיה. פירוש, שהוא בכור והרוק שלו מרפא חולי עינים בלחישות שלוחשין עליו. ודילמא בוכרא דאימא הוא, גמירי בוכרא דאבא מסי רוקיה בכורא דאימא לא מסי רוקיה. וכיון שאין מרפא אלא הרוק של בכור של אב, נותנין לו חלק בכורה אע"פ שלא פירש האב ואמר זה בני בכורי, כיון שיאמר דברים שיודע מכללן שזה בנו בכורו, הרי זה נוטל פי שנים.
אמר ר' אמי בכור שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים. כיון שנולד ולא נודע אם הוא זכר או נקבה, אלא איברי הזרע ממנו טמונים בגופו, ואחר כך נקרע ונתפרשו איברי הזרע מגופו, ונמצא שהוא זכר. דאמר [דברים כ"א ט"ו] והיה הבן הבכור עד שיהא בן משעת הויא, כלומר משעת לידתו.
<h2>דף קכז.</h2>
אמימר אמר אף אינו ממעט בחלק בכורה. פירוש, כגון שהיה בכור ושני פשוטים וטמטום, והיתה הירושה מאה דינרין, שנוטל הבכור בחלק בכורתו חמשה ועשרים שלמים, והחמשה ושבעים חולקין אותם לארבעה חלקים, וכל אחד מהם נוטל חלק, דאע"פ שאינו ממעט בחלק בכורה בחלק פשיטות ממעט. רב שיזבי אמר אף אינו נמול לשמנה, אם חל שמיני שלו להיות בשבת שאין דוחין עליו את השבת, שנאמר [ויקרא י"ב ב'] וילדה זכר הוא שנאמר בו וביום השמיני ימול, ואפילו בשבת, עד שיהא זכר משעת לידה, וזה לא נולד אלא טמטום ואחר כך נקרע.
אמר רבא תניא כוותיה דר' אמי בן ולא טמטום, בכור ולא ספק, דבעינן למהוי בכור משעת לידה, לאפוקי מדדרש [רבא]. פירוש, מדרש קמא דרבא, אבל דרשא בתרא הילכתא כוותיה, דדרש רבא שתי נשים שילדו במחבוא כותבין הרשאה זה לזה. פירוש, כגון שתי נשים של ראובן ושמעון שילדו במקום אפל, והיו השני ילדים בכורים לאבותיהם, ואחר כך נולדו להם בנים אחרים, ומתו האבות, ובאו הבנים לחלוק בנכסים, כותבין התערובות הרשאה זה לזה, וילך האחד מהם אצל בני ראובן, והאחר אצל בני שמעון, ויאמר להם אם אחיכם אני תנו לי פי שנים בנכסים, שהרי בכור לאבי אני, ואם אין אני אחיכם אלא חבירי הוא אחיכם, תנו לו פי שנים בנכסים, שהרי הרשאתו בידי, ונמצא ששניהם נוטלין חלק בכורה. אמר ליה רב פפא לרבא כיון דלא פליג בין הוכרו ולבסוף נתערבו, בין לא הוכרו כלל, והא שלח (ראובן) [רבין] מארץ ישראל לבבל באיגרתיה, דבר זה שאלתי את רבותי, ולא אמרו לי דבר, ברם כך אמרו משום ר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה, דכתיב הבן הבכור, וכתיב יכיר, טעמא דהוכר או הוחזק ודאי, שהוא בכור לאביו בשעת לידה, ולא בכור שלא הוכר אלא מספק, לא הוכרו ולבסוף נתערבו אין כותבין הרשאה זה לזה, מפני שהן ספק. הדר אוקים רבא אמוראה עליה בבית המדרש, כדי להשמיע לעם ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן וכו', לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה, ואין כאן חלק בכורה כלל אבל בחלק פשיטות כותבין הרשאה זה לזה אע"פ שלא הוכרו בשעת לידה.
[לשון הרי"ף] גרסינן בפרק מי שמת לקמן [קמ"ב ע"א] תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל, אמר רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב פירוש כגון רחל שילדה את יוסף וביום שילדתו מתה, ומת גם הוא אחריה, שנוחל יוסף את אמו להנחיל ירושתה לאחיו בני לאה אשת אביו, כדתנן [לעיל ק"ח ע"א] והאחין מן האב נוחלין זה את זה ומנחילין זה לזה, בשאין להם זרע, ודוקא בן יום אחד שנולד חי אע"פ שלא כלו לו חדשיו, שכיון שחיה אחר אמו שעה אחת, הרי זה נוחל את אמו ומנחיל אותה הנחלה ליורשיו ממשפחת אביו. אבל עובר לא מאי טעמא דהוא מיית ברישא. ואין הבן יורש את אמו, והוא בקבר, להנחיל לאחין מן האב. ואקשינן, והא הוה עובדא ופרכיס תלתה פרכוסי. פירוש, מעשה היה במעוברת שמתה, ואחר מיתתה נתנדנד העובר במעיה שלשה פעמים. ופרקינן, אמר מר בר רב אשי מידי דהוה אזנב הלטאה שמפרכס, שהרי זנב הלטאה חתוך הוא מן הגוף ואין בו חיות כלל, ואחר כך מפרכס, וכן זה העובר אחר מותו פרכס וקודם אמו מת. ובלשון ישמעאל קורין ללטאה סאם (אלו) אברץ. מר בריה דרב יוסף אמר משמיה דרבא לומר שממעט בחלק בכורה. פירוש, כגון שהיה בכור ושני פשוטין, וזה הילד שהוא בן יום אחד, ובאותו היום שנולד מת אביו ואחר כך מת הוא באותו היום, והניח להם אביהם מאה דינרין, שאין הבכור נוטל חלק בכורתו כי אם עשרים, שאלו לא היה זה שהוא בן יום אחד, היה נוטל חמשה ועשרים בחלק בכורתו, וחמשה ועשרים בחלק פשיטותו, ועכשיו נתמעט חלק בכורה ואינו נוטל כי אם עשרים, שהוא חומש הממון, שכשיהיו ארבעה אחים ואחד מהם בכור לחמשה חלקים הוא שחולקין את הנכסים, וכשיהיו חמשה חולקין הנכסים לששה, ונוטל הבכור שליש הממון, ועל דרך חלוקה זו חולקין לעולם, נמצא שנשאר מהמאה של שני פשוטין והבכור ובן יום אחד שמונים, חולקין אותם לשלשה חלקים, שלא זכו בעשרים, שהם חלק בן יום אחד אלא לאחר מותו, אבל עובר לא. כלומר, אינו ממעט בחלק בכור, ואע"פ שכלו לו חדשיו, מאי טעמא וילדו אמר רחמנא, שבלידה תלוי הדבר, וכיון שיצא חי לאויר העולם ואע"פ שלא כלו לו חדשיו ממעט. ואמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה. פירוש, כגון ראובן ושמעון ולוי שנולדו בחיי יעקב, ואחר מות יעקב נולד יהודה, אין יהודה ממעט מחלק בכורת ראובן כלום, שיחלקו הנכסים לחמשה חלקים ויטול ראובן שני חלקים ושמעון ולוי ויהודה שלשה חלקים, אלא חולקין את הנכסים לארבעה חלקים, ויטול ראובן חלק מהם שלם בבכורתו, והוא רביע הנכסים, והשלשה חלקים יחלקו אותם לארבעה ויטול כל אחד מהם חלק. מאי טעמא וילדו לו אמר רחמנא, שנולד בחייו הוא שממעט בחלק בכורה, אבל שנולד לאחר מותו אינו ממעט. ואם נולדו בחייו בכור ושני פשוטין, ואחר מותו נולד אחר, לארבעה הוא שחולקין הנכסים, ונוטל הבכור רביע הנכסים בבכורתו, והשלשה רבעים חולקים אותם לארבעה, וכל אחד מהם יטול חלק. בסורא מתנו הכי, בפומבדיתא מתנו אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא. בכור שנולד לאחר מיתת אביו, כגון שהניח אשתו מעוברת ומת וילדה תאומים, או שהניח נשים מעוברות ומת וילדו לאחר מותו, אינו נוטל פי שנים, מאי טעמא יכיר אמר רחמנא והא ליתיה דיכיר, וכדאיתיה אע"ג דלא הכיר לא מעכבא הכירא, כיון שהוחזק שהוא בכור, ואם יצאת פדחתו בחיי אביו, אע"פ שלא יצא כל ראשו לאויר העולם אלא לאחר מיתת אביו, הרי זה נוטל פי שנים, ודוקא בשכלו לו חדשיו.
[לשון הרי"ף] מתניתין בבכורות בתחלת פרק שמיני [מ"ו ע"א] יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן, לכהן ואינו בכור לנחלה, בכור לכהן ולנחלה, ואינו בכור לא לכהן ולא לנחלה, איזה הוא בכור לנחלה ואינו בכור לכהן הבא אחר הנפלים, ואע"פ שיצא ראשו של נפל חי כיון שלא נולד חי, אלא מת קודם שיולד, הרי זה בכור לנחלה בלבד, מפני שאינו פטר רחם, כדי שיהיה בכור לכהן, והבן הראשון שיולד לאדם מן הישראלית הוא בכור לנחלה, ואין אנו חוששין אם הוא פטר רחם או אינו פטר רחם, אלא כבר ילדה אמו בנים מאיש אחר, דראשית אונו בעינן בבכור הנחלה בלבד, ובן תשעה שיצא ראשו מת, אע"פ שכלו לו חדשיו, כיון שלא יצא רוב ראשו חי הבא אחריו בכור לנחלה הוא, כיון שנולד מת מתחלה. והמפלת מין בהמה חיה ועוף, הבא אחריהן אינו בכור לכהן, מפני שאינו פטר רחם דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת האדם, הוא דהוי פטר רחם ופוטר הבא אחריו מן הכהן. והמפלת סנדל. פירוש, אמרינן בנדה בפרק המפלת [כ"ה ע"ב] חתיכה סנדל דומה לסנדל דג של ים, ולד הוא מתחלתו אלא שנרצם, רשבג"א סנדל דומה ללשון של שור הגדול, משום רבותינו העידו על הסנדל שצריך צורת פנים. ואמר רבין בר רב יודא אמר רב נחמן בר יצחק סנדל צריך צורת פנים ואפילו מאחוריו משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר את פניו לאחוריו. אמר הר"ם במז"ל [פ"י מהל' איסורי ביאה הל' י"ב] פעמים יקפה משאר הדמים שנוצר מהן האדם חתיכה, כמו לשון השור ותהיה כרוכה על מקצת הולד, והיא הנקראת סנדל, ולעולם לא יעשה סנדל זה אלא עם ולד, אבל חתיכה שנוצרה לבדה בלא ולד אינה נקראת סנדל, ורוב העוברים לא יהיה עמהם סנדל. ופעמים שיכה המעוברת דבר על בטנה ויפסד העובר ויעשה כסנדל [זה] ופעמים ישאר בו הכר פנים, ופעמים ייבש הולד וישתנה ויקפא עליו שאר הדמים עד שלא ישאר בו הכר פנים. או שליא, דקיימא לן דאין שליא בלא ולד אלא שנימוק, והשליא היא החמת שבתוכה נוצר הולד, והיא המקפת אותו ואת הסנדל, אם יהיה עמו סנדל, וכשמגיע זמן הלידה קורע הולד את השליא ויוצא ותחלת בריית השליא דומה לחוט של ערב, וחלולה כחצוצרת ועבה כקרקבן התרנגולין, וכל זמן שמתגדל הולד בתוכה נרחבת ונדקת, ואין שליא פחותה מטפח, ושפיר מרוקם. פירוש, אמרינן התם [נדה כ"ה ע"א] אי זה הוא שפיר מרוקם, אבא (שמואל) [שאול] אומר תחלת ברייתו כרשון. פירוש רשון, מין חגב, תרגם [ויקרא י"א כ"ב] ואת הסלעם וית רשונא. והר"ם במז"ל [פ"י מהל' איסורי ביאה הל' ג'] כתב כעדשה, ושני עיניו כשני טפי זבוב מרוחקין זה מזה, ושני חוטמיו כשני טפי זבוב מקורבין זה לזה, ופיו מתוח כחוט השערה, וגויתו כעדשה. כלומר, גופו כעדשה וזה הוא מה שכתב הר"ם במז"ל. ושתי יריכותיו כשני חוטין של זהורית של ערב, ושני זרועותיו כשני חוטין של זהורית של שתי, ואם היתה נקבה נידונת באותו מקום כשעורה סדוקה, זה הוא שפיר מרוקם. והיוצא מחותך. פירוש, עובר שנתחתך במעי אמו והוציאו אבר אבר, כללו של דבר, כל נפל שאמו טמאה לידה הבא אחריו אינו פטר רחם, וכל שאין אמו טמאה לידה כגון המפלת ממין דגים וחגבים וכיוצא בהם, או הפילה יום ארבעים וכיוצא בהם, הבא אחריו בכור לכהן הוא, וחייב לפדותו בחמש סלעים מכסף נקי והם משקל עשרים דינרי זהב מדינר זהב של ערביים, שמשקל הדינר ששה ותשעים שעורות, וכשפודהו מברך תחלה בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן, וחוזר ומברך שהחיינו, ואחר כך נותן הפדיון לכהן, ואם פדה עצמו, מברך לפדות הבכור ונותן לו החמש סלעים. ואפילו נתן החמש סלעים בזה אחר זה יצא, ואפילו נתן בהן מטלטלין ביתר משווין יצא, ולא יתן ודעתו שיחזיר לו, ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו שיתן לו מתנה גמורה, ואם החזיר לו הכהן אחר כן מעצמו יצא. וכן אם פירש ונתן לו על מנת להחזיר הרי זה יצא, שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה כמו שנתבאר בפרק האשה נקנית [קידושין ו' ע"ב].
<h2>דף קכז:</h2>
תניא יכיר יכירנו לאחרים מיכאן אמר ר' יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכורי, [וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכורי] כך נאמן לומר אם היה כהן זה בן גרושה או בן חלוצה ועושה אותו חלל דאורייתא, שנושא גרושה ומיטמא למתים, דאמרינן בקדושין בפרק שלישי חלל ישראל מעליא הוא. ובן גרושה לכהן הדיוט או מזונה או מחללה, או הנולד לכהן גדול מאלמנה הוא דהוי חלל מדאורייתא, אבל בן חלוצה חלל דרבנן הוא, דגזרינן חלוצה אטו גרושה. וחכמים אומרים אינו נאמן (לפסלן) [לפסול]. והילכתא כרב יהודה דנאמן אף לפסול, ואפילו היו מוחזקין בזה שהוא בכור, אבל לא ידעו בודאי שהוא בכור ואמר אביו על אחד משאר בניו שהוא בכור נאמן. וגרסינן בפרק עשרה יוחסין [קידושין ע"ד ע"א] אמר רב נחמן שלשה נאמנין על הבכור ואלו הן חיה ואביו ואמו, חיה והיא המילדת נאמנת לאלתר שתאמר זה הוא שיצא ראשון. אמו נאמנת כל שבעת ימי הלידה, שעדיין אין אביו מכירו, אבל לאחר שבעה, אביו מכירו ועליו להכירו לאחרים ולא על עמו, אביו לעולם מכירו לאחרים.
אמר ר' יוחנן אמר בני וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן, בין שאמר בתוך כדי דיבור בין שאמר לאחר זמן, שאין לו לומר שזה שאמר בני מפני שהיה אוהבו הוא שקראהו בני, שאין דרכו של אדם לקרות לעבד בנו. עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן, דמשמש לי כעבדא קאמר. כלומר, שמשמשני יותר מדאי כעבד אמר. וחלופא אבית המכס, דתניא היה עובר על בית המכס ובן עמו, ואמר בני הוא וחזר אחר שעבר ואמר עבדי הוא, נאמן, שלא אמר על עבדו שהוא בנו, אלא כדי להבריחו מן המכס. עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן, שאלו היה בנו לא היה מחזיק אותו בבית המכס בחזקת עבד, שאין לו בדבר זה ריוח, כי אם הפסד, וכיון שאמר עליו במקום שמפסיד שהוא עבד ודאי עבד הוא. ואותבינן עליה דר' יוחנן דאמר עבדי הוא וחזר ואמר בני דנאמן, מיהא בריתא היה משמשו כבן שמלביש ומכסה ומאכיל ומשקה ומכניס ומוציא, ובא ואמר בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן, היה משמשו כעבד כגון שהיה מנעיל לו מנעלו או מתיר לו מנעלו או שהיה מוליך כליו אחריו לבית המרחץ וכיוצא בדברים אלו, כמו שנתבאר בפרק האשה נקנית [קידושין כ"ב ע"ב], ובא ואמר עבדי, וחזר ואמר בני אינו נאמן. ופרקינן אמר רב נחמן בר יצחק הא ברייתא דקתני בה אינו נאמן דקרו ליה עבדא מצר מאה, מאי מצר מאה דאמרי אינשי מצר עבדא מאה זוזי. כלומר, גבול של דמי העבד מאה זוזים, וכגון שהיו אומרים עליו בטוח הוא אדוניו של עבד זה שיכול ליקח בו מאה זוזים, או כיוצא בדברים אלו, שאין אומרין אותן דברים בייחוד אלא על העבדים הוא שאינו נאמן.
שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא עבדי גנבת, והוא אומר לא גנבתי, אמר לו הטוען מה טיבו אצלך. כלומר, באי זה סבה בא לידך, השיבו הנטען אתה מכרתו לי או אתה נתתו לי במתנה, רצונך השבע וטול. פירוש, אמר הנתבע לתובע אע"פ שאני חייב להשבע הסת שאתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה ולהפטר, אם תרצה תשבע אתה וטול, ונשבע התובע שלא מכר ולא נתן לו אין הנתבע יכול לחזור בו, ומשכחת לה כגון שאין לתובע עדים שמעידים שזה העבד שלו הוא, אי נמי כגון דאייתי נתבע סהדי שהחזיק בו שלש שנים רצופות, דקיימא ליה חזקה בגויה. אי נמי בעבד קטן המוטל בעריסה דאית ליה חזקה לאלתר כדאמרינן בפרק חזקת [לעיל ל"ו ע"א] ודיקנן מאי קמ"ל, הא דר' אבא תנינא בדיני ממונות זוטא [סנהדרין כ"ד ע"א] נאמן עלי אבא בדבר זה שאתה טוען עלי או נאמן עלי אביך. או שאמר לו נאמנין עלי שלשה רועי בקר שידונו או שיעידו בינינו, ר' מאיר אומר יכול המקבל לחזור בו בשלא קנו מידו, שכיון שלא קבל עצמו אלא מדעתו הוא שאמר כן יכול הוא לחזור בו, שאין זה דומה למתפיס זכותו בבית דין בזה ששנה שלשה רועי בקר בא להשמיענו שאע"פ שפסולין הם, ואינן דומין לאבא ולאביך, דקיימא לן [ב"מ ה' ע"ב] דסתם רועה בהמות עצמו פסול הוא מפני שחזקתו שפושט בגזל ורועה בשדות אחרים, אם קיבלן עליו אינו יכול לחזור בו, מאחר שיעידו, כרבנן דאמרי אינו יכול לחזור בו, כיון שקבל אותם על עצמו בבית דין, הא קמ"ל מיהא דר' אבא דבאתן לך מחלוקת, וקא אמר ורבנן דאפילו לחייב את הנתבע ליתן מתחייב, אבל לפטור כגון שיאמר לו שאם יבוא אביך ויעיד שאין אתה חייב לי, זה שאני טוען עליו תיפטר אפילו ר' מאיר מודה שאינו יכול לחזור בו, דהוה ליה כמחול לך, שכיון שהממון תחת ידו זכה בו, והלכה כדברי חכמים דבאתן לך היא המחלוקת, וכיון שאמר הנתבע לתובע השבע שלא מכרת העבד ולא נתתו לי ותטלנו ונשבע אינו יכול לחזור בו. אמר הר"ם במז"ל [פ"ז מהל' סנהדרין הל' ב'] מי שקיבל עליו קרוב או פסול בין להיותו דיין בין להיותו עליו עד, אפילו קיבל עליו אחד מן הפסולין בעבירה כשני עדים כשרים להעיד עליו, או כשלשה בית דין מומחין לדון לו בין שקיבל על עצמו לאבד זכויותיו ולמחול, מה שהוא טוען על פיהם, בין שקיבל שיתן כל מה שיטעון עליו חבירו בעדות זה הפסול, או בדיניו, אם קנו מידו על זה אינו יכול לחזור בו, ואם לא קנו מידו יש לו לחזור בו, עד שיגמר הדין, נגמר הדין והוציא הממון בדין זה הפסול, או בעדותו, אינו יכול לחזור בו, ולא האוי גמר דין עד שמשתבע תובע ואמרי ליה בי דינא לנתבע קום שלים דהא אשתבע לך כדקאמרת דומיא דנאמן עלי אבא נאמן עלי אביך, מה התם לא האוי גמר דין עד דאתי האב ומסהיד עליה כדקאמר ליה, ואמרי ליה בי דינא קום שלים דהא אסהיד עלך אבוך, הכא נמי בהשבע וטול לא האוי גמר דין עד שמשתבע.
<h2>דף קכח.</h2>
שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא הלכה גובין מן העבדים. פירוש, בעל חוב גובה חובו מן היתומים מן העבדים שהניח להם אביהם, דכמקרקעי דאמו, דהא הוקשו לקרקעות, ומקרקעי משתעבד לבעל חוב. ורב נחמן אמר אין גובין, דכי איתקוש לקרקעות מדכתיב [ויקרא כ"ה מ"ו] והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה, (וכתיב) [דכתיב] גבי שדה אחוזה, לקנותם בכסף ובשטר ובחזקה ושלא לישבע עליהם שבועת התורה, ושאין להן אונאה, אבל לענין בעל חוב כמטלטלי דמי, ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי, משום דבעל חוב לא סמכה דעתיה אמטלטלי משום דלית להו קלא כדמזדבני, הילכך אין גובין מן היתומים בחוב שעל אביהם מן העבדים שהניח להם. והילכתא עבדא כמקרקעא דמי, כמו שביארנו בהגוזל קמא [ב"ק צ"ה ע"א].
שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא הלכה שלישי בשני כשר. פירוש, כגון ראובן ושמעון שהם אחים ראשון בראשון הם, ובניהם להעיד זה עם זה שני בשני, ובני בניהם הם שלישי בשלישי, נמצא שבן בנו של שמעון עם בנו של ראובן שלישי בשני וכשר הוא. רבא אמר אף בראשון, כלומר, אף בן בנו של שמעון מעיד עם ראובן שהוא ראשון, והילכתא כוותיה. מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא. כלומר, שיעיד בן בנו של ראובן עם ראובן, או עליו, ולית הילכתא כמר בר רב אשי.
שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא היה יודע לו בעדות קרקע. כלומר, במדתה וסיום מצריה עד שלא נסתמא ונסתמא פסול, שנאמר [ויקרא ה' א'] והוא עד או ראה, מי שהוא ראוי לראות הוא שמעיד. ושמואל אמר כשר, אפשר דמכוין מצרנאהא. פירוש, אפשר לו לכוין הארבעה מצרים שלה מהשדות שבסביבותיה. אבל גלימא לא. פירוש, אבל להעיד לו על טלית אחר שנסתמא אינו מעיד, שהרבה טליתות שמדותיהן שוות. ורב ששת אמר אפילו גלימא, אפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו בצמצום. אבל נסכא, שהוא (שרביט) [שברים] של כסף או של זהב לא, שהרבה יש שדומים זה לזה. ורב פפא אמר אפילו נסכא, אפשר דמכוין מדת משקלותיו בצמצום. מיתיבי עליהו דהני דמכשרי כלהו בעדות קרקע, מיהא היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו, שנפסל משום קורבה, פקח ונתחרש. פירוש, היה בן דעת שמדבר ושומע ונתחרש, בין שהיה חרש שמדבר ואינו שומע או ששומע ואינו מדבר, ואע"פ שראייתו ראייה מעולה ודעתו נכונה, צריך להעיד בבית דין בפיו, ויהיה ראוי לשמוע דברי הדיינין והאייום שמאיימין עליו, שלא הקלו כי אם בעדות אשה בלבד. פתח ונסתמא. פירוש, היה רואה ועיניו פתוחות ונסתמא. שפוי, שהוא אדם בריא בדעתו ואחר כך נשתטה, פסול, אבל היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו, ומתה בתו, ואע"פ שהניחה לו בנים. פקח ונתחרש וחזר ונתפקח וכו', זה הכלל כל שתחלתו בכשרות וסופו בכשרות כשר, אבל תחלתו בכשרות וסופו בפסלות או תחלתו בפסלות וסופו בכשרות פסול, כמו שנתבאר בפרק שלפנינו, דכתיב [ויקרא ה' א'] או ראה או ידע אם לא יגיד, שצריך שיהא בעת ראיית הדבר שיעיד עליו ראוי להעיד, וכן צריך שיהיה בעת שיגיד עדותו בבית דין. תיובתא דכולהו תיובתא.
<h2>דף קכח:</h2>
שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא האב האומר על תינוק בין הבנים שלו בכור הוא, יטול פי שנים. פירשה רבא נאמן כר' יהודה, דאוקימנה לעיל כשיאמר בני בכור בלבד חישינן דילמא בוכרא דאימא הוא, עד שיאמר בני בכורי, דמשמע דבוכרא דידיה הוא. ובדמוחזק לן באחד מן הבנים שהוא בכור, אי נמי בדמוחזק לן בהאי גופיה דלאו בכור הוא, דפליגי ר' יהודה ורבנן, דרבנן סברי כיון דאיתחזק לן אע"ג דלא ידעינן בודאי לא צריך הכרה, ור' יהודה סבר צריך הכרה. אבל היכא דלא איתחזק לן מידי בין לר' יהודה בין לרבנן נאמן, דהא צריך הכרה, כדאמרינן לעיל [קכ"ז ע"ב].
שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים. פירוש, שכיב מרע שצוה שתטול אשתו בנכסיו חלק כאחד מבניו מוסף על כתובתה, או שנתרצית וקבלה חלק עם הבנים במקום כתובתה, או שהיה בריא וקנו מידו על כך, נוטלת כאחד מן הבנים. אמר רבא בנכסים של עכשיו ובבנים הבאים לאחר מיכאן. פירוש, בנכסים שהן בחזקתו הוא שנוטלת, אבל בנכסים שבאו לו לאחר מכאן אין לה בהן חלק, שאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, ודבר שלא בא לרשותו כדבר שלא בא לעולם הוא, ואינה במקום יורש כדי שתטול חלק אפילו מנכסים שבאו לאחר מיכן, אלא מתנה בעלמא הוא שנתן לה. ואע"ג דקיימא לן דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, הני מילי במידי דאיתיה בחזקתיה, אבל מידי דליתיה בחזקתיה לא מצי לאקנוייה. ואם היו לו בשעת הצואה שלשה בנים ואחר כן נולדו לו שני בנים, אינה נוטלת כי אם חלק אחד עמהם, שהוא שתות הנכסים, לפי שבשעת הצואה לא אמר תטול אשתי כאחד מן הבנים האלו, אלא כאחד מן הבנים סתם, דמשמע בין אלו שישנם עכשיו בין שבאים לאחר מיכאן. אמר הגאון הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל לא דמיא הא לההיא דאמר קני כחמור לא קנה, חדא דלא אמר לה קנה כאחד מן הבנים הבאים, אלא כאחד מן הבנים סתם קאמר לה, והא אית ליה בנים, והנך למעוטי בחלוקה קא אתו. ועוד, אפילו אית ליה בנים השתא ואומר לה תטול כאחד מן הבנים שיהיו לי, לאו קני כחמור הוא, דכי אמרינן קני כחמור לא קנה, היכא דזכה לעובר מאי דלא מטי ליה בירושה, ואמר ליה להאי קני כאותו עובר, דכיון דעובר גופיה לא קני לההוא מידי דזכי ליה, דהא ליתיה בעולם, איהו נמי לא קני דהוה ליה קני כחמור, אבל הני בנים דהוו ליה בתר הכי בני ירושה נינהו ולא קא מזכי להו במידי, דלא מטי להו כירושה, הילכך כי אמר לה קני כוותיהו לא קני כחמור הוא, דהא אינהו גופיהו (לאו) לאו חמור נינהו, דהא זכו בירושה וקנו לה, וכיון דאינהו זכו איהי נמי זכיא. והאי מתנה, אי במתנת שכיב מרע מוקמינן לה, ואע"ג דלית בה קנין ולית בה לשון הקנאה, כיון דלא הדר ביה קניא. ואי במתנת בריא מוקמינן לה, והוא דאית בה קנין ודאמר לה בלשון הקנאה, אבל תטול לאו לשון הקנאה הוא, דהא קנין דברים בעלמא הוא, ומסתברא דהאי מתנה מתנת שכיב מרע היא מדקאמר תטול.
שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום, ולוה אומר פרעתי מחצה, והעדים מעידין אותו שפרעו כלו, נשבע הלוה שבועת התורה שפרעו מחצה, וגובה המלוה המחצה שהודה בה הלוה, ולא סמכינן בהא אעדים, דקיימא לן דהודאת בעל דין כמאה עדים, והויא לה עדיפא מהעדת עדים, ובכי הא לא אמרינן בעל השטר נשבע ונוטל, דכי אמרינן בעל השטר נשבע ונוטל הני מילי בדטעין ליה דשטרא פריעא הוא, דכיון דשטרא מעליא בידא דמלוה אלא לוה הוא דטעין דשטרא פריעא הוא, ולא סהדי דמסהדי בהכי משתבע מלוה בנקיטת חפץ מדרבנן, כדין כל נשבע ונוטל שלא נפרעתי כלום, וגובה שטריה עד גמרא, אבל הכא כיון דאיכא סהדי דמסהדי דשטרא פריעא הוא, איבטיל ליה שטרא לגמרי והוה ליה חספא בעלמא, והויא לה טענת מלוה כטענה על פה, וכיון שהודה הלוה במקצת נתחייב שבועה של תורה כדין כל מודה במקצת. וליכא למימר הכא, כיון דאיכא שטרא וטענת מלוה מחמת שטרא היא דהויא לה כפירת שעבוד קרקעות, וקיימא לן דאין נשבעין שבועת התורה על כפירת שעבוד קרקעות, דהכא ליכא שטרא כלל אלא איבטיל ליה לגמרי בהעדת העדים, דכי אמרינן אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כגון שטר שכתוב בו סלעין או דינרין סתם, דכיון דאיכא למימר תרי, ואי[כא] למימר טפי, וקא טעין מלוה טפי ממאי דקא מודה ביה לוה, כיון דמשמע משטרא אפילו טפי, כדקא אמר מלוה, הויא לה כפירת שעבוד קרקעות ומשתבע לוה הסת ומיפטר, דקיימא לן בסוף מסכתין [קס"ו ע"א] דיד בעל השטר על התחתונה. ושמעינן מינה, דלא אמרינן כפירת שעבוד קרקעות אלא היכא דאיכא שטרא ודאי, אבל היכא דליכא שטרא, אלא מלוה הוא דטעין דהוה ליה שטר ואירכס, ואע"ג דאודי ליה לוה דכתב ליה שטרא, אי נמי אודי ליה דקנו מיניה, דקיימא לן דסתם קנין לכתיבה עומד, וקא כפר לוה במידי, ממאי דטעין עליה מלוה, לא אמרינן דכפירת שעבוד קרקעות היא, אלא כיון דליכא שטרא השתא, הודאה במקצת היא. מנכסים בני חורין אבל מנכסים משועבדים לא, מאי טעמא אמרי לקוחות אנן אעדים סמכינן, והא קא מסהדי דשטרא פריעא הוא, וקנוניא הוא דעבדיתו בהדי הדדי, וקא בעיתו למטרפן שלא כדין.
ואפילו לר' עקיבא דאמר משיב אבדה האוי. פירוש, ר' עקיבא פליג עליה דר' שמעון בן אלעזר בפרק שנים אוחזין בטלית [ב"מ ד' ע"ב] דגרסינן התם שטר שכתוב בו סלעין או דינרין סתם ולא פירש כמה הם, ומלוה אומר חמש ולוה אומר שלש, ר' שמעון בן אלעזר אומר הואיל והודה הלוה במקצת הטענה ישבע שבועת התורה. ר' עקיבא אומר כיון שאין כתוב בשטר אלא סלעים או דינרין סתם, ומשמע מלשון השטר שהן שנים ואמר הלוה שהן שלש, הוה ליה לוה באותו הדינר השלישי שהודה בו משיב אבדה, שאינו נשבע שלא מצא כי אם זה שהשיב מפני תקון העולם, שמא ימנעו בני אדם מלהשיב אבדה. הני מילי היכא דליכא שטרא, כגון זה הסלע השלישי שהודה בו הלוה, שאינו כתוב בביאור בשטר, אלא משמע נמי (נשמע) מלשון השטר בלבד, ופחות משני סלעים הוא דלא אמרינן, אבל פחות משלש אמרינן, אבל הכא גבי מודה במקצת כיון דאיכא שטרא אירתותי מירתת. פירוש, אימת השטר עליו ממה שכתוב בו ומתפחד הוא ממנו, תרגום [שמות ט"ו ט"ו] יאחזמו רעד אחדתנון רתיתא. הילכך לאו משיב אבדה הוי אלא מודה במקצת, כדברירנא. מתקיף לה מר בר רב אשי אדרבה אפילו לר' שמעון בן אלעזר דאמר בשטר שכתוב בו סלעים סתם, והודה הלוה שהן שלש מודה במקצת הוי, הני מילי היכא דליכא עדים דקא מסייעי ליה, אבל היכא דאיכא עדים דקא מסייעי לה, כגון עדים אלו שמעידין ששטר פרוע הוא, ודאי משיב אבדה הוי.
דרש מר זוטרא משמיה דרב שימי בר אשי הילכתא בכל הני שמעתתא, כדשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא, אמר ליה רבינא למר זוטרא דרב נחמן דאמר אין גובין מן העבדים משום דכמטלטלא נינהו, וקא מפליג עליה ר' אבא דאמר גובין דכמקרקעא נינהו, מאי, הילכתא כוותיה דר' אבא בהך נמי, או הילכתא כוותיה דרב נחמן, דקיימא לן הילכתא כרב נחמן בדיני, אמר ליה אנן אין גובין מתנינן אליבא דר' אבא כרב נחמן, ואלא האי דאמרת דהילכתא כדשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא לאפוקי מאי קמ"ל, אי לאפוקי מדרבא דקא מכשר לענין עדות שלישי בראשון, מוסיף הוא עליה דמימריה דר' אבא דשלח לרב יוסף בר חמא, ולאו מפליג עליה הוא בשלישי בשני דכשר, דהא אף בראשון קאמר. ואי לאפוקי מדמר בר רב אשי דאכשר באבא דאבא, הא פסקינן בהדיא דלית הילכתא כמר בר רב אשי. ואי לאפוקי מדשמואל ורב ששת ורב פפא הא איתותבו וקמו בתיובתא. אמר ליה, לאפוקי מדר' יוחנן דפליג עליה בהא דאמר האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא אינו נאמן, כרבנן. ולאפוקי נמי מאתקפתא דמר בר רב אשי דאתקיף בהמוציא שטר חוב שכתוב בו סלעין סתם, ואמר אפילו לר' שמעון בן אלעזר דאמר מודה במקצת הוי הני מילי היכא דליכא עדים דקא מסייעי ליה וכו', דלית הילכתא נמי כמר בר רב אשי. וכבר ביארנו בהגוזל קמא [ב"ק צ"ה ע"א] דעבדא כמקרקעא דמי, שלא כסברת רבינו הרב. ולפנינו בפרק מי שמת [ק"נ ע"ב], יתבאר כמו כן מדחייתו של רב אשי לדברי רב נחמן שאומר עבדא כמטלטלא דמי.
<h2>דף קכט.</h2>
גמרא היכי דמי מתנה בתחלה והיכי דמי מתנה באמצע והיכי דמי מתנה בסוף, אמר ר' יוחנן, אמר תנתן שדה פלונית לפלוני ויירשנה, זו היא מתנה בתחלה וכו'. ודוקא אדם אחד שנתן לו שדה אחת, כלומר הוא שנאמר (הבו) [בהו] לשון מתנה ולשון ירושה, שנמצא לשון מתנה נאמר בשדה עצמה ובאדם עצמו. אבל אדם אחד ושתי שדות, כגון שאמר יירש פלוני שדה פלונית ותנתן לו שדה פלונית, כיון דלא שייך לשון מתנה בהך דירושה, לא קני הך דירושה, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה. או שדה אחת ושני בני אדם, כגון שאמר תנתן חצי שדה פלונית לפלוני וירש פלוני חצייה האחר, לא קנה הך דלשון ירושה, משום דלא שייך ביה לשון מתנה. ור' אלעזר אמר אפילו אדם אחד ושתי שדות, כיון דשייך ביה גופיה לשון מתנה, או שדה אחת ושני בני אדם כיון דשייך לשון מתנה בגופיה של שדה, קנה. אבל שתי שדות ושני בני אדם, לאחד במתנה ולאחד בירושה, כיון דלא שייך לשון מתנה כלל, בין בשדה של ירושה בין במקבלה לא קנה.
כי אתא רבין מארץ ישראל לבבל אמר יירש פלוני שדה פלונית ותנתן שדה פלונית לפלוני, ר' יוחנן אמר קנה ור' אלעזר אמר לא קנה. פירוש, אמרינן בגמרא אע"ג דקשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן, דהתם קאמר לא קנה אלא באדם אחד ושדה אחת בלבד, והכא קאמר דאפילו בשתי שדות ושני בני אדם, אמוראי נינהו דאיפלוג אליבא דמימריה דר' יוחנן, והם רב דימי ורבין.
וריש לקיש אמר לעולם לא קנה שדה זו שנאמרת בלשון ירושה, עד שיאמר בלשון הזה, פלוני ופלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית ופלונית שנתתים להם במתנה וירשום, דהוה ליה לשון מתנה שייך באדם ושייך בשדה, ואע"ג דאיכא לשון ירושה קנה מידי דהוה אדם אחד ושדה אחת.
תניא האומר תנו שקל לבני בשבת, למזונותיהם, והם ראויין לתת להם סלע שהוא שני שקלים, לפי שאין מספיק להם שקל, נותנין להם סלע. שאין כונתו להרעיבן אלא היה חושב שמספיק להם שקל. ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל, כיון שמיחה בהם אין נותנין להם אלא שקל. ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם, בין שאמר תנו להם שקל בין שאמר אל תתנו להם אלא שקל, אין נותנין להם אלא שקל. שהרי הקפיד על הנכסים שישאר מהם מה שיירשו אחרים תחת בניו, ונמצא שצואתו להם בעין רעה. וגרסינן [עי' רי"ף] בפרק מציאת האשה [כתובות ע' ע"א] אמר רב עוקבא הילכתא בין שאמר תנו לבני שקל בין שאמר אל תתנו להם אלא שקל נותנין להם כל צרכם, שלא נתכוון זה להצר על בניו, ואקשינן והא קיימא לן כר' מאיר דאמר מצוה לקיים דברי המת, דתנן בפרק (אלו מציאות) [מציאת האשה (שם ס"ט ע"ב)] המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי, יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי רבי מאיר, בד"א מן האירוסין אבל מן הנשואין הרשות בידה, ובד"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום, בין במקום שליש בין במקום אפטרופוס. וקיימא לן דמצוה לקיים דברי המת, דהא יעשה שליש מה שהושלש בידו אמרינן, ופרקינן הני מילי אחרניאתא של צואותיו, אבל בהא מינח ניחא ליה שיתנו לבניו כל צרכם. והאי דאמר הכי לזרזינהו הוא דעבד. פירוש, לזרז אותם נתכוון שלא יוציאו יותר מדאי במזונותיהם הוא שנתכוון. אמר הר"ם במז"ל [פי"ב מהל' זכיה ומתנה ה"ו] על זה שאמרנו שאם הפסיק הירושה בלשון מתנה שקנה שני מה ששייר ראשון, אם נתן המעות על ידי שליש או שאמר תנו לבני שקל בכל שבת, ולא משום ירושה אני נותן להם, והנשאר מן הנכסים אחר מותם יהיה לפלוני, אין נותנין להם אלא שקל, אע"פ שאינו מספיק להם.
<h2>דף קכט:</h2>
ואותיב רב אשי לכלהו אמוראי בין לר' אלעזר שאמר אדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם הוא שקנה בלבד, אבל שתי שדות ושני בני אדם לא קנה. בין למאן דאמר דוקא אדם אחד ושדה אחת הוא שקנה, אבל אדם אחד ושתי שדות, שדה אחת ושני בני אדם לא. מיהא דתניא נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחר אחריך יירש פלוני, מת ראשון קנה שני, מת שני קנה שלישי, ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון, והא הכא דכשתי שדות ושני בני אדם דמי, ואע"ג דהויא לה שדה אחת, דהא בעידנא דקני לה להאי לא קני לה האיך, והוו להו כשתי שדות, משום דלא שייך חד מינייהו בהדי חבריה, ואפילו הכי כיון דלשון מתנה קא אמר לקמא, קאי נמי האיך, ואע"ג דבלשון ירושה קא אמר ליה. וסלקא להו בתיובתא, אלא אפילו הך דבלשון ירושה קני.
ואמרינן כיון דקיימא לן מיהאי ברייתא דקני אפילו הך דבלשון ירושה, לימא נמי תהוי תיובתיה דריש לקיש דאמר הכא ובפרק החולץ [יבמות ל"ו ע"ב] לא קנה עד דהוי לשון מתנה שייך באדם עצמו ובשדה עצמה, שאמר בהן לשון ירושה. ודחינן ותסברה דלית הילכתא כריש לקיש והא אמר רבא התם הילכתא כריש לקיש בהני תלת, כמו שכתב רבינו הרב ז"ל לפנינו. ופרקינן לא קשיא, ברייתא דאמרינן בה דמהניא מתנה דראשון אף לשני, דבלשון ירושה בתוך כדי דבור הוא דמהניא לשני מתנה של ראשון, כגון שאמר תנתן שדה פלונית לפלוני ויירש פלוני שדה פלונית ולא הפסיק דבורו ביניהם, ודריש לקיש דאמר לעולם לא קנה כדהוי לזה במתנה ולזה בירושה לאחר כדי דבור, כגון ששתק בין המתנה לירושה כדי דיבור, אבל לא שתק אפילו ריש לקיש מודה שקנה. ופירוש כדי דבור, כדי שאלת התלמיד בשלום רבו ששוחה לפניו ואומר לו ביראה וכבוד שלום עליך רבי, כדאיתה בפרקא קמא דמכות [ו' ע"א]. והילכתא תוך כדי דבור שהוא שלום עליך רבי כדבור דמי, בין שהיתה המתנה בתחלה בין שהיתה בסוף, כמו שנתבאר, שכל שני דברים שמוציא אדם מפיו זה אחר זה תכף שסיים הדבור הראשון התחיל האחרון, אין אנו חוששין אותו נמלך, אלא הרי הוא כאלו אמר השני הדברים ביחד. והיכא דהדר ביה בהדיא בתוך כדי דבור, ואמר חוזר אני בי וכיוצא בזה, הכל מודים שהיא חזרה חוץ מע"ז וקדושין, פי' בפרקא בתרא דנדרים [פ"ז ע"ב] אמרינן חוץ ממגדף ועובד ע"ז ומקדש ומגרש, והאי דלא אמ' הכא מגדף ומגרש, משום דמגדף מכלל ע"ז הוי, ומגרש בכלל מקדש, הילכך משעה שיקבל עליו אחד מכל מיני ע"ז באלוה, חייב סקילה, ואפילו הגבה לבנה ואמר לה אלי אתה, וכל כיוצא בדבור זה, ואפילו חזר בו בתוך כדי דבור ואמר אין זה אלי אין חזרתו כלום, אלא נסקל. וכן המברך את השם המיוחד בשם מן השמות שאינן נמחקין, אפילו חזר בו בתוך כדי דבור, כיון שגדף בעדים נסקל. וכן אם קדש אשה ואחר שנתן הקדושין לידה, אמר לה על מנת שתתני לי מאתים זוז וכיוצא בזה, ואע"פ שהתנה בתוך כדי דבור, ולא שהה, הרי זו מקודשת מיד ואין שם תנאי. וכן המגרש את אשתו והתנה עליה תנאי אחר שהגיע הגט לידה, או שאמר איני מגרש, אין בדבריו כלום אלא כבר נתגרשה משהגיע הגט לידה.
<h2>דף קל.</h2>
מתניתין האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת. פירוש, מי שלא היה לו בן כי אם בת, ואמר איש פלוני יירשני במקום בתי, אפילו היה אותו פלוני ראוי ליורשו, כגון אביו או אחיו או אחד משאר (מורישיו) [יורשיו]. או שאמר בתי תירשני במקום שיש לו בן, לא אמר כלום, לפי שהתנה על מה שכתוב בתורה, שהרי עקר הירושה ממקומה, שאין לאחר במקום בת ירושה, ואין לבת במקום הבן ירושה כמו שביארנו [לעיל קכ"ב ע"ב].
ר' יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו, כגון בן בין הבנים ובת בין הבנות, דבריו קיימין. פירוש, אמרינן בגמרא הינו תנא קמא, ואסיקנה דכלה מתניתין ר' יוחנן בן ברוקה היא, אלא כיון דשמעיה לתנא קמא דקא אמר ריבה לאחד ומיעט לאחד, דהיינו בן בין הבנים דאם אמר משום ירושה לא אמר כלום, אתא הוא לאשמועינן דבמקום שאין שם בכור אפילו אמר בלשון ירושה, כגון שיאמר בני פלוני יירשני משאר בני, דבריו קיימין. אבל אם אמר על מי שאינו ראוי ליורשו, כגון אחר במקום בת או בת במקום בן, לא אמר כלום.
גמרא תניא אמר ר' ישמעאל לא נחלקו אבא וחכמים על אחר במקום בת ובת במקום בן שלא אמר כלום, ועל מה נחלקו, על בן בין הבנים ובת בין הבנות, שאבא אומר אפילו אמר בלשון ירושה שיירשנו פלוני משאר בניו במקום שאין שם בכור, או שתירשנו פלונית משאר בנותיו, שאבא אומר יירש. וחכמים אומרים כיון שאמר בלשון ירושה לא יירש, אע"פ שאין שם בכור. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן ברוקה. ועוד תניא אבא חנן אומר משום ר' אלעזר מה ת"ל לא יוכל לבכר והא כתוב [דברים כ"א י"ז] כי את הבכור בן השנואה יכיר, אלא לפי שנאמר [שם פס' ט"ז] והיה ביום הנחילו את בניו, שיש לומר שהתורה נתנה רשות לאב להעביר הבכורה עם שאר הנחלה מהבכור ולהנחילה למי שירצה מבניו, שיוכל לעשות זה, ויש להקיש ולומר והלא דין הוא, ומה פשוט שייפה כוחו שנוטל בראוי כבמוחזק, דלא כתיב ביה בכל אשר ימצא לו, התורה נתנה רשות לאב להנחיל ירושתו לכל מי שירצה מכלל בניו, בכור שהורע כוחו, שאינו נוטל בראוי כמוחזק (לכל) [לא כל] שכן שיש רשות לאב להעביר הנחלה ממנו ולהוריש אותה לאחד משאר בניו, ת"ל לא יוכל לבכר, מכאן אתה למד שאין רשות לאב להעביר הנחלה מהבכור כלל. אבל בפשוט דלא כתיב ביה לא יוכל, יש לאב רשות להוריש כל נכסיו לאחיו. והא דתנן לעיל [קכ"ו ע"ב] האומר איש פלוני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום, לא תימא רבנן היא ולא ר' יוחנן בן ברוקה, אלא אפילו תימא ר' יוחנן בן ברוקה, דעד כאן לא קא אמר ר' יוחנן בן ברוקה אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, אלא היכא דאמר איש פלוני בני יירשני, דממילא מסתלקי שאר אחין מן הנחלה. אי נמי פלוני ירש כך וכך ופלוני יירש כך וכך, אבל היכא דאמר פלוני לא יירש עם אחיו, אע"ג דממילא שמעת מינה דשאר בנוהי ירתי ליה, כיון דלא אמר בהדיא פלוני ופלוני יירשוני, אפילו ר' יוחנן בן ברוקה מודה דלא אמר כלום. וטעמא דמילתא, משום דכיון דלא אמר בהדיא פלוני ופלוני יירשוני, אשתכח דעדיין לא העביר הירושה ממקומה, שהרי לא הקנה אותה לאחד מהם כדי שתסתלק מן האחר, וכיון שלא העביר אותה ממקומה ממילא נפלה לה הירושה לההוא בן שהתנה עליו שלא יירשנו בכלל (עמו) [הבנים], ומשום הכי לא איכפת לן במאי דקא אמר האב פלוני בני לא יירש עם אחיו, דכיון דממילא נפלה לה וזכה ביה בחולקיה, הוה ליה האי דקא אמר האב לא יירש עם אחיו, כאלו אמר לא יטול זה הבן ממון שלו, דלא מהני מידי. אמר הגאון הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל.
<h2>דף קל:</h2>
אמר ר' חנינא אמר ר' הלכה כר' יוחנן בן ברוקה אמר ליה ר' אבא לר' זריקא הורה ר' איתמר. ושאלנו במאי קא מפלגי ר' חנינה ור' אבא. והישבנו ר' חנינא סבר הלכה עדיפא, דכיון דפסקו הלכה למעבד בה עובדא הוא דפסקו לה, אבל בהורה איכא למימר דהוראה בטעות הוא. או דילמא לא פסקו הלכה כר' יוחנן בן ברוקה, אלא בשיש טענה אחרת, כגון שאמר האב לשון מתנה עם לשון ירושה, דהא דברי הכל, כיון דשייך בירושה לשון מתנה קנה, ודילמא עלה הוא דקא אמר ר' הלכה כר' יוחנן בן ברוקה. ומר שהוא ר' אבא סבר מעשה רב, כלומר, עדיף ממה שאומרין הלכה כפלוני, שהרי אין מורין לעשות מעשה אלא כדי לסמוך עליו ולעשות כן, אבל כשאומרין הלכה, למעשה כמו שיתבאר.
למדנו עכשיו בדין העברת ירושה ארבעה שערים [עי' ר"י מיגש בשטמ"ק]. השער הראשון, העביר ירושתו ממי שראוי לה למי שאינו ראוי לה, אם אמר בלשון מתנה דבריו קיימין, ואם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום, שהירושה אין לה הפסק ממי שהיא ראויה לו. והשער השני, אם שניהם ראויין לירש אותה ירושה כאחד, כגון שני בניו והעביר הירושה מזה לזה, ואותו שהעביר ממנו אינו בכור, כיון שלא עברה הירושה אלא למי שהיא ראויה לו, בין שאמר בלשון מתנה בין שאמר בלשון ירושה דבריו קיימין, בין שהעבירה לפשוט בין שהעבירה לבכור. והשער השלישי, אם העביר הירושה מהבכור לפשוט, או שריבה לפשוט ומיעט לבכור, אם אמר בלשון מתנה דבריו קיימין, ואם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום. והוא הדין, אם היו אחין מרובין ואחד מהם בכור והעביר הירושה לאחד מן הפשוטין בלשון ירושה, או שריבה לאחד מהם, כשם שלא אמר כלום לענין בכור לא אמר כמו כן כלום לענין הפשוטין, אלא בטלה צואתו מכללה, וחוזרין וחולקין לפי עיקר דין הירושה. והשער הרביעי, אם לא העביר הירושה מהראוי לה אלא לאחר מיתתו, כגון שאמר יירש פלוני כל נכסי לאחר מיתת פלוני בני, כיון שלא העביר בירושה מבניו אלא לאחר מיתתו, אין כאן העברה כלל בין שאמר בלשון ירושה בין שאמר בלשון מתנה, אין העברה זו כלום, שהרי זכה בנו בירושתו וירשה, וירושה זו אין לה הפסק. ואין בדבר הפרש בין שהיה זה האחרון נכרי שאינו ראוי לירושתו, בין שהיה ראוי לירושתו כגון שהיה לו בן אחר זולתי זה הראשון שאמר עליו שאחר מותו יירשנו פלוני, דין כלן אחד הוא, שכיון שהראשון לא הוציאו מן הירושה בחייו, לאחר מותו, כמו כן לא יצא, לפי שאין לו לאדם לצוות ולהנחיל למי שירצה אלא בנכסי עצמו, לא בנכסי אחרים, וזה הבן הראשון כיון שזכה בחלקו בירושת אביו, נעשה אותו חלק לאחר מיתת אביו נכסי עצמו ולא נכסי אביו. וילפינן להא מילתא, מהא דשלח ליה רב אחא בר רב עיוא לדברי ר' יוחנן בן ברוקה נכסי לך ואחריך לפלוני, וראשון ראוי ליורשו, אין לשני במקום ראשון כלום, שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה, וירושה אין לה הפסק כמו שיתבאר לפנינו.
ת"ר אין למדין הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי מעשה. פי' מפי תלמוד, התלמיד היושב לפני רבו ומעיינין בהלכה, ונראה להם שהלכה כדברי פלוני, אין אותו תלמיד רשאי לסמוך על מה שעלה בידם הוא ורבו מהסברא בתלמודם, שהלכה למעשה היא וילך ויעשה מעשה, שמא נראה לרבו אחר כן טעם אחר וסברא אחרת, וחזר מהסברא הראשונה לפי שנראה לו שלא דקדק כראוי, עד שיאמר לו הלכה למעשה, שכיון שאמר לו הלכה למעשה, דבר ידוע הוא שלא אמר לו אלא לאחר עיון ודקדוק, ולאחר שנתבאר לו הדבר כהוגן, אבל כשלא יאמר לו הלכה למעשה, שאלו היה נראה לו בדבר טעם אחר וסברא אחרת שלא כסברתו הראשונה, היה חוזר בו. ולא מפי מעשה, מעשה הכתוב במשנה, כלומר, זה שכתוב במשנה והלכה כדברי פלוני, כגון אותה ששנינו ביבמות בפרק החולץ [מ"ט ע"א] דתנן התם אי זה הוא ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבוא דברי ר' עקיבה, שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים והלכה כדבריו, ואמר רבינו הרב ז"ל [הרי"ף ביבמות שם] והלכה כשמעון התימני, ולא משום דתנן והלכה כדבריו, דבהדיא קיימא לן דאין למדין הלכה לא מפי משנה ולא מפי תלמוד, אלא משום דתני לה גבי הילכתא פסיקתא, דתנן בקדושין בסוף פרק שלישי [ס"ו ע"ב] כל מקום שאין לה עליו קדושין, כלומר, מפני שהיא ערוה עליו, אבל (אם) יש לה על אחרים קדושין, ובא עליה אותו שאין לה עליו קדושין הולד ממזר, ואיזה זה זה הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה, ובפרקא קמא דיבמות [י"ד ע"א] אמרינן אמר ר' אלעזר אע"פ שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות מודים שאין ממזר אלא ממי שאסורו אסור ערוה וענוש כרת, מכלל שהלכה כשמעון התימני. וזה שכתוב כאן שאין למדין הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי מעשה ולא אמר לא מפי תלמוד ולא מפי משנה, כמו שאמרו במקום אחר [ירוש' פאה פ"ב ה"ד] מפני שהמחלוקת כאן בין הלכה למעשה היתה. ור' יוחנן נמי לקמן מעשה הוא דקא אמר, וכך רוצה לומר כאן ולא מפי מעשה שבמשנה כמו שפירשנו. ודוקא קודם חבור התלמוד, הוא שאין למדין אבל לאחר חבור התלמוד כל מה שנפסק בו הלכה למעשה הוא, לפי שלא נכתב אלא לאחר עייון ודקדוק בכמה דורות, ואין לנו לסמוך אלא על מה שכתוב בו, ואם לא נסמוך עליו למי נשאל עוד בשעת מעשה, והלא אין אדם רשאי לחדש דבר אחר מה שפסקו רבינא ורב אשי, הילכך הדין והאמת הוא מה שנפסק בתלמוד, ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע.
ירושלמי [פ"ב פאה ה"ד] ר' זעירא בשם שמואל אין למדין לא מהלכות ולא מהגדות ולא מתוספות אלא מהתלמוד, שהם דברי האמוראים שדקדקו ופסקו הלכה. ולא מפי מעשה הכתוב במשנה ובברייתא וכגון דרבים פליגי עליה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה. והרב רבינו שלמה צרפתי ז"ל [רש"י נדה ז' ע"ב] פירש, שאין למדין הלכה מתוך משנה ובריתא ששנוי בהם הלכה כפלוני אין למדים מהם, עד שיאמר האמורא הלכה כפלוני, שהאמוראים האחרונים דקדקו בטעמי התנאים, והעמידו הלכה על בוריה, אבל הראשונים לא דקדקו איש בדברי חבירו אלא כל אחד ואחד אמר מה ששמע מרבו, ומלמד לתלמידיו השמועה כמות שהיא, והיא היתה נקראת משנה וברייתא, והיה נותן לבו לתת טעם לשמועתו זה נותן בה טעם וזה נותן בה טעם אחר, כדאמרינן [שבת פ"ג ע"א] נגמר איניש והדר נסבר, ואותה סבר נקראת תלמוד בימי התנאים, ומשנה ששנויה בה פסק הלכה מסברת התלמוד שלהם נשנית, ואין למדין הימנה כההיא דאמרינן בפרק קמא דנדה [שם] אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר בארבע, כלומר, באותן ארבע שמועות, וכלם שנה בהם והלכה כדבריו. ומפריק אלא לפי שאין למדין הלכה מפי תלמוד עד שיאמרו לו הלכה למעשה שאל, ואמרו לו הלכה למעשה, ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה, אמר רב אשי זה שאמרנו ובלבד שלא ידמה, שלא ידמה בטרפות הוא. כלומר, שלא ילמד טרפות של אבר זה מטרפות של אבר אחר, כגון שילמד טרפות של כוליא מטריפות של ריאה, או טרפות של ריאה מטרפות של כוליא, לפי שיש כשר בריאה ופסול בכוליא ויש כשר בכוליא ופסול בריאה, כשר בריאה ופסול בכוליא, ליחה שאינה סרוחה, פסול בריאה וכשר בכוליא, נקב, דתניא בפרק אלו טרפות [חולין נ"ה ע"ב] אין אומרין בטרפות זו דומה לזו, שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיתה. פירוש, חותכה במקום צומת הגידים ומתה וחותכה למעלה מצומת הגידים ואפילו מעט וחיתה ולא תמות הבהמה כשיחתוך הרגל משם ויפול לארץ, כמו שנתבאר בפרק אלו טרפות שם דאמרינן בפרק בהמה שהיא מקשה לילד [חולין ע"ו ע"א] ומי איכא מידי דאלו מתותאי פסיק לה מתה, מעלאי פסיק לה וחית, אמר רב אשי טרפות מדמית להדדי אין אומרין בטרפות זו דומה לזו, שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה. ומקום צומת הגידים הוא העצם האמצעי שנקרא שוק, והוא העצם שבין הקולות שהוא העצם המלא מוח, וסתום משני צדדיו הסמוך לגוף הבהמה, ובין העצם הנקרא רגל שנמכר עם הראש, ובמקומו יתבאר בעזרת שד-י.
אמר ליה ר' אסי לר' יוחנן כי אמרת לן הלכה כפלוני, נעביד בה מעשה, אמר ליה לא תעביד בה עובדא עד דאמרינא לכו הלכה למעשה. פירוש, ר' יוחנן מחמיר היה על עצמו בדבר שלא נפסקה בו הלכה בביאור, ואע"פ שנראה לו בו שהוא הלכה, ופוסק בו הלכה, היה אומר לא תעשו בו מעשה עד שאומר לכם הלכה למעשה, שמא יראה לו בו טעם אחר. אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתי פיסקא דדינא דידי לקמיכו, שאני כותב לבעל דין כשיאמר כתבו לי מאי זה טעם דנתוני, וחזיתו ביה פירכא לא תקרעוניה עד דאתיתו לגבאי, דאי אית לי טעמא אמינא לכו ההוא טעמא דדיינא מיניה ההוא דינא, וכדמתברר לכו טעמא דידי יסתבר לכו דינא, ואי לא מיתינא טעמא דסמכא דעתא עילויה הדרנא בי. לאחר מיתה לא מקרע תקרעוניה ולא מגמר תגמרון מיניה, לא מקרע תקרעוניה דאי הואי דילמא הוה אמינא לכו טעמא, או תשכחון אתון טעמא למלתא, ויתברר לנו דשפיר דייננא. ומגמר לא תגמרון מיניה למידן ביה דנא אחרינא, אלא במאי דמסתבר לכו ביה, דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכפי מה שנראה להם שהוא האמת יש להם לסמוך ולדון.
<h2>דף קלא.</h2>
בעי רבא בבריא היאך. פירוש, כיון שאמר ר' יוחנן בן ברוקה על שכיב מרע שאמר על מי שראוי ליורשו לירש נכסיו לבדו משאר היורשין, כגון, בן בין הבנים או בת בין הבנות, שאפילו אמר בלשון ירושה דבריו קיימין, היאך הדין בבריא שקנו ממנו שיירש נכסיו בנו פלוני משאר בניו, דבריו קיימין הן כדין שכיב מרע. או דילמא, בשכיב מרע הוא שקנה כשאמר לו בלשון ירושה, אבל בבריא לא קנה עד שיכתוב לו בלשון מתנה, ולא איפשיטא. הילכך לא עבדינן בה עובדא בבריא, ואע"פ שקנו מידו, אלא אם אמר משום ירושה לא אמר כלום ואינו יכול להוסיף ולא לגרוע לא לבכור ולא לאחד משאר היורשין.
<h2>דף קלא:</h2>
אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו במתנה ולא שייר כלום בין בריא בין שכיב מרע, ואע"פ שקנו מידו לא עשאה אלא אפטרופיא על יורשיו. ואע"פ שאחר קונה במתנה קנין גמור, לא נתכוון זה במתנתו לה אלא כדי שתהא אימתה עליהם, ויהיו נשמעין לה, בין שהיו יורשיו ממנה בין מאשה אחרת, או אחיו או שאר בניו. ואם שייר כל שהוא בין קרקע בין מטלטלין קנתה כל מה שכתב לה, דבאומדין דעתא לא שייר מה ששייר אלא ליורשים, ומה שנתן לה גמר והקנה.
פשיטא, כלומר, דבר ברור וידוע הוא זה, שאם כתב נכסיו במתנה לבנו גדול לא עשאו אלא אפטרופוס, לפי שהוא גדול שבאחין וראוי הוא למנותו עליהם, כדי שיחלקו לו כבוד. קטן מאי איכא למימר, איכא למימר נמי דאפטרופוס מינהו, או איכא למימר כיון דקטן הוא, לאו בר אפטרופיותא הוא. אמר רב חנילאי בר אידי אפילו קטן המוטל בעריסה לא עשאו אלא אפטרפוס, והרי הוא בנכסים כאחד מאחיו, אומדין דעתא הוא שלא נתכוון אלא שיהיו אחין נשמעין לו, ולא אמרינן כיון דקטן הוא חזי לאפטרפיותא. ואם שייר כל שהוא בין קרקע בין מטלטלין זכה הבן במתנה.
ומפרשי רבנן פירוש, אמר רבינו הרב ז"ל [הרי"ף בסוגיין] ודקדקו הגאונים שאחר התלמוד הדבר, מזה שאמר שמואל הכותב דדוקא הכותב, אבל אם אמר יירשני פלוני בני לבדו על פה, שפיר דאמי וירית ליה, דקיימא לן כר' יוחנן בן ברוקה כדפרישנא לעיל. ואי קשיא לך, ההיא דאמרינן לקמן בגמרא [קל"ג ע"א] אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחד סתם ולא פירש לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה, אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה, ואם לאו נוטלן משום מתנה. ואמר ליה רב נחמן גנבא גנובי למה לך. כלומר, מכסה דבריו למה לך לכסות את דבריך, מלשון [בראשית ל"א כ"ז] ותגנוב (אותי) [את לבבי], ומתרגמינן וכסית מני, ותאמר אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה וכו', אי סבירא לך כר' יוחנן בן ברוקה אימא הלכה כר' יוחנן בהדיא, ואל תאמר דברים מסותרים שלא יובנו דשמעתך כר' יוחנן בן ברוקה אזלא, שכן אמר כמו כן ר' יוחנן בן ברוקה אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין. ההיא בשאר יורשים. כגון שכתב כל נכסיו לבת בין הבנות, או לאח בין האחין וכיוצא בהן משאר יורשים, אבל לבן בין הבנים בכתיבה לא עשאו אלא אפטרפוס כדקא אמר שמואל אע"פ שקנו מידו. ודרב הונא לא פליגא עליה וכו'. פשיטא פירוש כיון דאמרינן הכותב כל נכסיו לבן בין הבנים לא עשאו אלא אפטרפוס, אמרי פשיטא, שאם כתב כל נכסיו לבנו ואחר במתנה, שזכה האחר בחצי הנכסים במתנה, ובנו באותו החצי שנתן לו אינו אלא אפטרפוס, ולא אמרינן שהבן אפטרפוס הוא גם על אותו אחר ולא זכה בחצי הנכסים.
כתב כל נכסיו לאשתו ולאחר במתנה זכה האחר בחצי הנכסים, משום המתנה, כדאמרינן בפרק מי שמת [קמ"ג ע"ב] והיתה לאהרן [ויקרא כ"ד ט'] מחצה לאהרן ומחצה לבניו ואשתו אפטרופיא הוא שעשאה בחצי האחר, כיון שלא שייר מהנכסים כלום, ולא זכתה במה שנתן לה. אשתו ארוסה ואשתו גרושה שכתב להם כל נכסיו, אע"פ שלא שייר מהנכסים כלום, דברי הכל קנו מפני שהן כשאר כל אדם.
איבעיא להו אשתו אצל האחין ואצל בני הבעל. פירוש, שכיב מרע שלא היו לו יורשין כי אם אחין, וכתב כל נכסיו לאשתו במקום אחין, או שכתב נכסיו לאשתו במקום בניו שיש לו מאשה אחרת מהו. אמר רבינא משמיה דרבא בכלהו לא קניא האשה ולא עשאה אלא אפטרפיא, והנכסים בחזקת היורשין הם, לבד מאשתו ארוסה ואשתו גרושה דכאחר חשבינן לה גבי יורשים. ורב עוירא משמיה דרבא אמר בכלהו קניא אפילו אשתו אצל האחין, לבד מאשתו אצל הבנים ואשתו אצל בני הבעל, דבהא ודאי לא קניא, והילכתא כרבינא.
<h2>דף קלב.</h2>
בעי רבא בבריא היאך. כלומר, דין בריא שכתב כל נכסיו לאשתו או לבנו כדין שכיב מרע הוא, שלא עשאום אלא אפטרופין דניחא ליה דלישתמען דההוא אפטרופא דשוייה נהליהו. או דילמא כשכיב מרע הוא דאמרינן דניחא ליה דלישתמען מיליה, אבל בבריא הא קאי איהו. כלומר, הרי האב קיים ומאימתו עליהם יהיו נשמעין למי שכתב לו נכסיו ומתנתו קיימת היא, ולא מצית למימר דאפטרופא שוייהו, או דילמא בבריא נמי אמרינן דאפטרופא שוייה, דניחא ליה דלישתמען מיליה מהשתא, בעוד שהוא חי. ופשטינן לה מיהא ברייתא תא שמע הכותב פירות נכסיו לאשתו. פירוש, כגון פירות שהן מחוברין לקרקע או ביתו שתדור בו, או שדותיו לאכל פירותיהם ולא כתב לה גוף הקרקע גובה כתובתה מן הקרקע, שכיון שלא הקנה לה גוף הקרקע כי אם לאכל פירותיו בלבד, הדבר ידוע שלא מחלה כתובתה, אלא עדיין שעבודה על הקרקע וגובה כל כתובתה מן הקרקע, שהפירות לא נתנם לה אלא במתנה. למחצה לשליש ולרביע. פירוש, ואם כתב לה מחצית הקרקע או שלישיתו או רביעיתו גובה כתובתה מן השאר, דלא תימא אינה גובה כתובתה אלא בשלא כתב לה קרקע כלל, אלא פירות בלבד, אלא אפילו כתב לה קרקע, לא איסתליק ליה שעבודא דידה כיון דשייר. כתב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שטר חוב שזמנו קודם למתנה ולאחר זמן הכתובה, ר' אלעזר אומר תקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה. פירוש, יקרע שטר המתנה ויבטל ותעמוד על שעבוד כתובתה כשהיתה מקודם, לפי שהדבר ידוע שלא כתב לה כל נכסיו אלא ליפות את כוחה, והיא גם היא לא מחלה כתובתה אלא בשביל מתנה זו וכיון שלא נתקיימה המתנה לא נמחלה הכתובה ותחזור על הנכסים ותגבה כתובתה מהם. וחכמים אומרים, תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה שעל דעת זו קבלה המתנה, שהרי לא השאיר כלום מהנכסים כדי שתגבה כתובתה מהם, וכיון שקבלה המתנה ודאי מחלה שעבודה מאלו הנכסים. הילכך כיון שזמן החוב קודם לזמן המתנה יבוא בעל החוב ויגבה הנכסים שבידה בחובו ונמצאת קרחת מכאן ומכאן. פירוש, ונמצאת ריקנית מכתובתה שהרי מחלה שעבודה, וריקנית ממתנתה, שהרי קדמה שטר החוב ואינה גובה מנכסים אלו כלום. אבל אם לא כתב לה אלא מקצת הנכסים גובה כתובתה מן השאר כמו שביארנו. לפיכך כשיבוא בעל חוב לטרוף בחובו אינו גובה אלא אותן נכסים שנתן לה במתנה בלבד, שהרי סלקה שעבודה מהם, אבל שאר הנכסים כיון ששעבוד כתובתה קודם לשטר חוב, אינו יכול לגבות מהם אלא נוטלת אותם היא בכתובתה ותפסיד השאר, ודייקינן טעמא דיצא עליו שטר חוב הוא דלא קניא הא לא יצא עליו שטר חוב קניא, ולא אמרינן דעשה אפטרופיא. ושאילנן, ובמאי עסקינן אילימא בשכיב מרע, והא אמרת לא עשאה אלא אפטרופיא, ואמאי איצטריכנא למבעי דקניא או לא, אלא לאו בבריא, איכא למימר דעסקינן הכא, דליכא למימר דעשאה אפטרופיא. ודחינן, לא לעולם בשכיב מרע שייכא הא מתנתא, ורב עוירא מוקים לה בכלהו. כלומר, שאם לא יצא עליו שטר חוב בין אשתו אצל האחין, בין אשתו ארוסה, בין אשתו גרושה כלהו קנו לבד מאשתו אצל בנים, או אצל בני הבעל. ורבינא מוקים לה שקנתה באשתו ארוסה ובאשתו גרושה, ולא איפשיט בעיין, אם דין הבריא כדין שכיב מרע, שאם כתב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופיא, או זכת בנכסים כאחר. אמר רב נחמן הלכה תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן כרבנן, מאי טעמא אומדן דעתא הוא דניחא לה למחול שעבודא דכתובתה ולמיקם על מתנתה כי היכי דליפוק עלה שמא דכתבינהו בעלה לכלהו נכסיה נהלה משום דחשיבה גביה ואפילו ידעה דמיטרפן מינה משום קלא דחשיבותא מחלה לשעבודא דכתובתה, דאמרי אינשי חד יומא במאנא דיקר וליתבר. פירוש, שמוש יום אחד בכלי חשוב כדרך בני אדם החשובין וישבר למחר שאין לחוש לשבירתו.
ותניא אידך כי האי גונא דאזלינן בתר אומדנא, הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחר, ואחר כך בא בנו מתנתו מתנה. שהרי לא פירש בשעת המתנה שבשביל ששמע שמת בנו הוא שנותן נכסיו. וכיון שלא פירש, הוא הפסיד על עצמו. ר' שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה, שאלו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן לאחרים, דאומדין דעתא הוא. אמר רב נחמן הלכה כר' שמעון בן מנסיא, אלמא אזלינן בתר אומדן דעתא, ואע"פ שלא פירש בשעת המתנה הרי הוא כמי שפירש.
תנן התם בפיאה בפרק שלישי [מ"ז] הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה, בין שהיו הבנים זכרים בין שהיו נקבות. ומתמהינן, משום דכתב לה קרקע כל שהוא אבדה כתובתה ואינה יכולה לגבות מהנכסים שכתב לבניו כלום. ואוקמה רב יוסף במזכה להם על ידה. כלומר, כשאמר לה זכי בחלק זה לפלוני ובחלק זה לפלוני, והיא משתדלת בזכיית הבנים שהדברים מוכיחין שמחלה שעבודה מאותן נכסים, ושמואל אמר אפילו במחלק נכסיו לבניו לפניה, והיא שותקת מחלה, שכיון שלא מיחת הפסידה על עצמה. ר' יוסי בר חנינה אמר אינה צריכה לא זכוי ולא חלוק בפניה אלא אם אמר לה טלי קרקע זה בכתובתיך ושתקה ולא מיחת בשביל כתובתה אינה גובה מאותן נכסים.
<h2>דף קלב:</h2>
ומקולי כתובה שאנו כאן, דהא קיימא לן דיתר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא. אבל בעל חובו, אע"פ שזיכה לבניו נכסיו על ידו לא איבד זכותו ולא מחל שעבודו, אלא עד שיפרש בכך.
אמר ליה רבא לרב נחמן הא רב דסגי לה בזכוי אע"פ שלא קיבלה, והא שמואל דסגי ליה במחלק לפניה בלבד והיא שותקת, והא ר' יוסי בר חנינה דסגי ליה בטלי קרקע זה בכתובתיך. מר כמאן מיניהו סבירא ליה, אמר ליה שאני אומר כיון שעשאה שותף בין הבנים, כגון שכתב שיטול פלוני כך ופלוני כך ופלונית כך, ושמעה היא ושתקה או שראתה ולא מיחת, ולא אמרה כתובתי אני גובה, איבדה כתובתה. ודייקינן, מדקתני איבדה כתובתה ולא קתני אבדה כתובתה, אלמא כיון דשתיקא בשעשאה שותף בין הבנים ולא מיחת, היא הפסידה על עצמה שגרמה לאיבוד. ויש לומר, שאפילו עמד וקנה נכסים אינה גובה כתובתה מהם, שהרי ידעה שאין לו נכסים אחרים בשעת חלוקה, שתחזור ותגבה מהם, וכיון ששתקה ודאי מחלה. אבל אם לא עשאה שותף בין הבנים, אע"פ ששתקה לא איבדה כתובתה, ואם עשאה שותף ולא שתקה לא איבדה כתובתה.
בעי רבא בבריא היאך. פירוש, בריא שכתב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו חלק עמהם, דנמצא שעשאה שותף ביניהם היאך דנין בה, איבדה כתובתה או לא, מי אמרינן שכיב מרע הוא דידעא דלית ליה וקא מחלה משעה שחילק כל נכסיו ושתפה ביניהם, שהרי נתיאשה ממנו שיעמוד מחליו, ויקנה נכסים אחרים שתמצא שתגבה מהם כתובתה, הילכך אע"פ שעמד וקנה אין לה כלום. אבל בבריא, אע"ג דשתקה לא אמרינן דמחלה, סברא הדר קני ומקני ליה ומגבינא לכתובתי, דסמכה אמאי דכתב לה שקניתי ושאני עתיד לקנות, וכדקני ליה נכסי הדרא גביא מיניהו, דכי סליקא שעבודא מהני נכסי דפליג להו, אבל מנכסי דקני בתר הכי לא סליקא שעבודה. או דילמא השתא מיהת הא לית ליה. פירוש, או יש לומר כיון שלא שייר עכשיו מנכסיו כלום, לא עלה בדעתה שיקנה עוד נכסים אחרים ותגבה מהם, ומעכשיו מחלה שעבודה, ואפילו חזר וקנה נכסים אינה גובה מהם כלום, תיקו. הילכך כיון דליכא ראיה ברורה דמחלה, מוקימינן לכתובתה אחזקה, ואי קנה נכסי בתר הני, גביא כתובתה, משום דמציא למימר אנא לא סליקת שעבודאי אלא מהני נכסי דאיפליגו, אבל סלוקי שעבודאי לגמרי אפילו מנכסי דקנית בתר הכי לא סליקנא.
ההוא דאמר להו פלגא לברת ופלגא לברת ותולתא לאיתת בפירי. פירוש, כתב חצי נכסיו לבתו והחצי לבתו האחרת ושליש הפירות של אותם נכסים לאשתו. איקלע רב נחמן לסורא, עאל רב חסדא לגביה אמר ליה כי האי גונא מאי, אמר ליה הכי אמר שמואל אפילו לא הקנה לה אלא דקל אחד לפירותיו איבדה כתובתה. אמר ליה רב חסדא לרב נחמן מי דמי קנין הפירות לקנין הדקל לפירותיו, התם גבי הקניית הדקל לפירותיו, אע"פ שאין לה כי אם הפירות בלבד, שנמצא שאם יבש האילן אין לה בגוף הקרקע כלום, כיון שהאילן יונק מן הקרקע אע"פ שאין בו עכשיו פירות, הואיל והקנה לה הגוף שיונק מן הקרקע לפירות אקני לה בגופה דארעא אמרינן, ואיבדה כתובתה, הכא פירא הוא דאמר לה. כלומר, פירות עצמן הוא שהקנה לה בלבד שהן תלושין מן הקרקע. אמר ליה רב נחמן מטלטלי קאמרת שהקנה לאשתו אם איבדה כתובתה בהקנאתו אותם לה או לא איבדה. מטלטלא ודאי לא קאמינא שאבדה בהן כתובתה, אלא כתובתה קיימה, ואני לא הייתי חושב שאתה שואל אלא על פירות המחוברין לקרקע, אבל בפירות תלושין קנתה אותם במתנה וגובה כתובתה משאר הנכסים.
ההוא דאמר להו תולתא לברת ותולתא לברת ותולתא לאיתת. פירוש, היו לו שתי בנות ואשתו, וכתב אם היה בריא שליש נכסיו לבת האחת, והשליש לבתו השנייה, והשליש לאשתו. או שצוה להם בזה אם הוא שכיב מרע. שכיבא חדא מבנתיה, בחיי אבוה, וירש אותה אביה. סבר רב פפא למימר לית לה לאיתתא [א]לא תולתא דכתב לה בעלה בהדי בנתיה, דכי אמרינן דמצא הדרא למגבי כתובתה מנכסי דקני ליה בתר הכי, אבל מהנהו נכסי דפליגי גופיה לא מצא למגבא מניהו, דהא סליקא לה שעבודא מיניהו לגמרי.
<h2>דף קלג.</h2>
אמר הגאון הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל והיינו דאמר ליה רב כהנא לרב אסי בענין ההוא דאמר להו תילתא לברת אלו הדר קני מי לא גביא השתא נמי גביא, דהאי מעשה בבריא הוה ובחייה שכיבא ברתיה, דהדר קני ליה לההוא תילתא דילה בתורת ירושה, דליכא למימר דשכיב מרע הוה, דהא אמרינן לענין שכיב מרע אחולי אחלתה לגמרי, אפילו עמד וקני בתר הכין לית לה ולא מידי, הילכך לא משכחת לה אלא בבריא. ואין זו סברת הר"ם במז"ל אלא יש לה לגבות כתובתה מנכסים שיבואו לידו אחר כן, בין שהיה בריא בין שהיה שכיב מרע, ואין אומרין שאיבדה כתובתה אלא מהנכסים שחילק בלבד. וזה הוא לשונו [פ"ו מהל' זכיה ה"ט] הכותב כל נכסיו לבניו בין זכרים בין נקבות בין בריא בין שכיב מרע, וכתב לאשתו עמהם קרקע כל שהוא, הואיל ועשה אותה שותף בין הבנים ולא מיחת איבדה כתובתה, ואינה טורפת מנכסים אלו כלום, אבל מנכסים שיבואו לו אחר אלו נוטלת מהן כתובתה. ולפי דבריו כך מתפרשת בעיית רבא, כיון דאוקימנה בשעשאה שותף בין הבנים הוא שאבדה כתובתה, ואינה טורפת מאותן נכסים, בעי רבא בבריא היאך נאמר שמחלה שעבודה מאותן נכסים כדין שכיב מרע ואינה טורפת מהם, או דילמא שכיב מרע הוא דידעא דלית ליה וקא מחלה מלטרוף מאותן נכסים, אבל בבריא סברא הדר קני ומקני ליה, וכיון דדעתה אהכי לא סילק(ו)ה עצמה מלטרוף מהנכסים, או דילמא השתא מיהא כיון דלית ליה סלקא לה נפשה מלטרוף הנהו נכסי, תיקו. וכיון דקיימא לן דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע, והויא לה איהי תובעת אינה יכולה לטרוף מהבנים. אבל אם באו אותן נכסים לרשות הבעל לאחר מיכן, כגון שמת אחד מהבנים בחייו וירשו, הרי היא גובה כתובתה מחלק זה שמת, שלא איבדה זכותה אלא מלטרוף מהבנים. ודייקנן מדקתני גבי שכיב מרע איבדה כתובתה, דמשמע מלטרוף מהבנים, ולא קא תני איבדה כתובתה, דמשמע שאבדה לגמרי שאפילו מהנכסים שבאו לרשותו לאחר מיכן אינה טורפת.
אמר ליה רב כהנא אלו הדר קני נכסי מי לא שקלא כדקאמרת, השתא נמי כיון דהדרי הנהו נכסי גופייהו דפליגא ונפלו ליה שקלא, דלא סליקא נפשה אלא מלמטרפינהו לבנתיה, וכן הילכתא.
ההוא דפלגינהו לנכסיה לבניה ולאינתתיה, ונעשת שותפת ביניהם ושייר דקלא משאר נכסי, סבר רבינא למימר לית לה בכתובתה אלא ההוא דקלא בלחוד, ולא מצי למהדר ולמטרף שאר כתובתה מהנהו נכסי דפליגי לבני, דהא מחלה להו, כיון דקבילא חלקא בהדיהו. אמר ליה רב יימר אי לית לה למטרף מהנהו נכסי דגבי בני משום שעשאו שותף בין הבנים, דיקלא נמי לית לה, דאמרינן מחלה ליה נמי גבי יורשין, אלא מגו דנחתא לדקלא נחתא נמי לכלהו נכסי, דכיון דשייר דקלא ואשתכח דהניח לה מקום לגבות אשתכח דלא מחלה לשעבודה, הילכך טרפה כתובתה משאר נכסי וכן הילכתא.
ההוא דהוה קא שכיב אמרו ליה נכסיה למאן דילמא לפלניא, בעית למיתבינהו, אמר להו ואלא למאן, לית הוא דבעינא למתבינהו. אמר רב הונא אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה, ואם לאו נוטלן משום מתנה. סבר רב אדא בר אהבה למימר דלא אתא רב הונא למימר דאם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה, דהאי פשיטא היא. אלא לא אתא רב הונא לאשמועינן אלא שאם היה יורש אלמנתו של מת ניזונת מנכסיו, כדתנן בכתובות בפרק אחד עשר [צ"ה ע"ב] אלמנה נזונת מנכסי יתומים, ואם אינו יורש אין אלמנת המת נזונת מנכסיו, דתנן בגטין בפרק הנזקין [מ"ח ע"ב] אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תקון העולם. כלומר, מפני תקון הלקוחות, שהמזונות דבר שאין לו קצבה הם, שהרי ניזונת והולכת עד שתפרע כתובתה, ואין הלקוחות יכולין להזהר מדבר זה ולהמנע מלקנות. והוא הדין למתנה, מפני שמשועבדים הם הנכסים שנתנם. אמר ליה רבא מגרע גרע השתא. פירוש, וכי הורע כוחה של אלמנה אצל מי שאינו יורש ואינה נזונת מהנכסים, שנותנו לו במתנה, ומה בירושה דאורייתא דאלימא, אמרת אלמנתו נזונת מנכסיו מהיורש, במתנה דרבנן שהיא מתנת שכיב מרע לגבי מי שאינו יורש לא כל שכן שתהא נזונת מנכסיו. פירוש, אמר רבינו הרב ז"ל מתנת שכיב מרע דרבנן היא, גזרה שמא תטרף דעתו עליו. כלומר, שמא תתבלבל דעתו ותתקלקל וימות כשידע שאין דבריו קיימין, ומשום הכי לא תקינו בה לא קנין ולא משיכה ולא שיאמר אתם עידי, אלא כל השומע דבריו הרי זה עד, וכשיצוה שיתנו לפלוני כך וכך ולפלוני כך וכך בין בחול בין בשבת, בין כתב בין לא כתב, זכו הכל לאחר מיתתו בכל מה שנתן להם, אלמא במתנת שכיב מרע נמי אלמנתו ניזונת מנכסיו. ואיכא נוסחי אחריני דאית בהו הכי, אטו יורש מגרע גרע. כלומר, ממקבל מתנה, ולית בהו השתא ומה בירושה דאורייתא וכו', ותרויהו לישנא דגמרא נינהו, ומדטעמא נינהו דאיכא למתמה אליבא דתרויהו, ולימא ומה בירושה דאורייתא אמרת אלמנתו ניזונת מנכסיו, במתנה דרבנן לא כל שכן, וליכא למימר ולאו מגרע גרע יורש דניזונית גביה ממתנה למי שאינו ראוי ליורשו, דלא ניזונת גביה. אלא חדא נוסחא קימא וחדא נוסחא רויחא. פירוש, אלא שנוסחא אחת כתב בה בקצרה, והנוסחא האחרת שכתוב בה השתא ומה כתב בה בלשון מרווח, כמו שאומרין בלשון ישמעאל ללשון קצרה מכתצר וגי [תרגום: באופן מקוצר], וללשון מרווח בסיט פציח [תרגום: פשוט ברור]. ואי קשיא לך ההיא דתנן [גיטין שם] אין מוציאין לאכילת הפירות ולשבח הקרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תקון העולם. פירוש, אכילת הפירות כגון ראובן שגזל שדה משמעון והיא מלאה פירות ואכל הפירות, כשיבוא שמעון לגבות פירות שדהו מראובן אינו גובה אותם מנכסי ראובן המשועבדין אלא מבני חורין. ופירוש לשבח הקרקעות, כגון ראובן שהלוה לשמעון מאתים דינרין, והלך שמעון אחר שלוה מראובן, ומכר שדהו ללוי במאה דינרין, והשביחה לוי והרי היא שוה מאתים, כשיבוא ראובן ויגבה מאה של קרן מלוי וחמשים של חצי השבח אין לוי יכול לחזור לגבות מיהודה שקנה אחריו שדה משמעון שקנאה שמעון אחר שטרף ראובן השדה שהיתה ביד לוי, ומכרה ליהודה, כי אם מאה דינרין של קרן בלבד, והחמשים של חצי השבח שטרף ממנו ראובן אינו יכול לגבותם מיהודה, אלא חוזר בהם על שמעון, אם לא ימצא אצלו ממה שיטרוף ישארו עליו כשאר חובות, ואינו גובה אותם מן המשועבדין, וזה הוא שאמרנו ולשבח הקרקעות. ומה שאמרנו שאין ראובן טורף כי אם חצי השבח בלבד, והחצי ישאר ביד לוי הלוקח, מפני ששניהם שותפין הן באותו שבח, שהרי לא בא השבח בשדה אלא לאחר שלוה שמעון מראובן, ולאחר שמכר לוי, ונמצאו ראובן ולוי כשני בעלי חובות לשמעון, והרי השבח בנכסים שבאו לו לאחר שלוה משניהם, שהן חולקין בו כאחד. ופירוש למזון האשה והבנות, המזונות שחייב אדם לאשתו ולבתו מתנאיי כתובה, כדתנן בכתובות בפרק נערה [נ"ב ע"א] לא כתב לה ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך חייב מפני שהוא תנאי בית דין, בנן נוקבן דיהוון ליך מינאי יהון יתבן בביתי ומיתזנן מנכסאי עד זמן דיתנסבן לגברין חייב שהוא תנאי בית דין. והכא קא אמרינן אלמנתו ניזונת מנכסיו ההיא דאין מוציאין במשעבדי מחיים, כגון מכירה ומתנת בריא שקונין לוקח או מקבל לאלתר, אבל מתנת שכיב מרע דלא קניא אלא לאחר מיתה, כדאמרינן לקמן בפרקין [קט"ז ע"א] מתנת שכיב מרע אימתי קונה אביי אמר עם גמר מיתה, ורבא אמר לאחר מיתה, והילכתא כרבא דלא דחיא מתנת שכיב מרע לתקנתא דרבנן, דמזונות אשה ומתנת שכיב מרע תרויהו בהדי הדדי קא אתו לאחר גמר מיתה. כלומר, כשם שהמקבל מתנה אינו קונה אלא לאחר מיתה, כך הנכסים אין מתחייבין במזון האשה והבנות אלא לאחר מיתה, הילכך לא דחיא חדא מיניהו לחברתה, ותרויהו קנו, מקבל קנה מה שנתן לו, ואלמנה ובנות קנו מזונות וניזונין מהנכסים וכן הלכה. וחזינן למקצת רבואתה וכו' והוא הרב רבינו חננאל ז"ל וליכא עליה דרב אדא בר אהבה פירכא, אלא מדרבא דאמר ליה מגרע גרעא השתא ומה וכו'.
שלח רב אחא בר רב עיוא לדברי ר' יוחנן בן ברוקה שאמר למעלה אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, נכסי לך ואחריך לפלוני אם הראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום, שאין לשון מתנה ליורש אלא לשון ירושה, ואע"פ שאמר ואחריך לפלוני. והר"ם במז"ל [פי"ב מהל' זכייה ומתנה הל' ו'] כתב שאם פירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה, השני קונה מה ששייר הראשון.
אמר ליה רבא לרב נחמן והא אפסקה, לירושה כשאמר לו ואחריך לפלוני. אמר ליה הוא סבר יש לה הפסק, באחריך לפלוני. ורחמנא אמר אין לה הפסק, לירושה באחריך, וכגון זה תנאי בטל הוא, לפי שהתנה על מה שכתוב בתורה כמו שביארנו. והילכתא כדשלח רב אחא. ואם אינו יכול ליורשו נוטלן משום מתנה, ואם אמר ואחריו לפלוני דבריו קיימין. אמר הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל, ומהאי מימרא דרבא שמעינן דהיכא דאיכא עליה דאיניש מלוה על פה, וכתבינהו לנכסיה לאחר במתנת שכיב מרע, דדינא הוא דאתי בעל חוב דשכיב מרע וטריף להו מיניה, כי היכי דטריף להו מן היורשים. ואי הוו ליה מטלטלין ויהבינהו במתנת שכיב מרע, דינא הוא דאתי בעל חוב בין מלוה שטר בין מלוה על פה ומפיק להו מיניה דמקבל ומגבה מיניהו ההוא חוב דיליה, כי היכי דמפיק להו מן היורשים, דהא מתנת שכיב מרע כירושה הוא דשוייה רבנן, ולא עוד אלא ירושה אלימא מינה, דאלו ירושה דאורייתא ומתנת שכיב מרע מדרבנן.
<h2>דף קלג:</h2>
מתניתין הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי, שכיון שכתב אותם להם במתנה זכו בכל מה שכתב להם כמו שביארנו. אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו. כלומר, אינו מרוצה לחכמים ממעשהו זה שעשה, אלא בכעס הם עליו מפני שהעביר הנחלה מבעליה. רשב"ג אומר אם לא היו בניו נוהגין בו כשורה, שחייבין לנהוג בכבודו. זכור לטוב הוא שלא ההנם מנכסיו.
גמרא איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא. ופשטינן לה דפליגי מיהא, תא שמע דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא. כלומר תלמיד חכמים, מלשון [דברים ו' ז'] ושננתם לבניך. לא תהוי בי עבורי אחסאנתא אפילו מברא בישא לברא טבא. פירוש, לא תשב במסבת היושבים לשמוע הצואה שיש בה להעביר הנחלה אפילו מבן שאינו הגון לבן שהוא הגון, ואע"פ ששניהם בני ירושת אביהם הם שאין כאן עקירת נחלה לגמרי, וכל שכן מברא לברתא דהויא לה עקירת נחלה ממקומה, דלא ידעת הי מיניהו נפיק זרעא מעליא, משום דזמנין דנפיק מברא בישא זרעא מעליא, ומברא טבא זרעא בישא. אלמא פליגי רבנן עליה דרשב"ג ולית הילכתא כוותיה. [לשון הרי"ף] ירושלמי [ב"ב פ"ח ה"ו] אמר ר' אבא בר ממל הכותב נכסיו לאחרים והניח בניו, עליו הכתוב אומר [יחזקאל ל"ב כ"ז] ותהי עונותם על עצמותם. כלומר, תחלה על מי נפקד עון זה שעשו, אינו על קרוביהם, על קרוביהם הוא שנפקד, מלשון אך עצמי ובשרי [בראשית כ"ט י"ד] ומתרגמינן קריבי ובשרי. אמר הר"ם במז"ל [פ"ו מהל' נחלות הי"א, י"ב] ומדת חסידות שלא יעיד אדם חסיד בצואה שמעבירין בה הירושה מן היורשים אפילו מבן שאינו נוהג כשורה, ואמרו רז"ל ישראל שנשתמד יורש את קרוביו הישראלים כשהיה, ואם ראו בית דין לאבד ממונו ולקנסו שלא יירש כדי שלא לחזק ידי הרשעים הרשות בידם, ואם יש לו בנים בישראל תנתן ירושת אביהם המשומד להם, וכן המנהג תמיד במערב.
<h2>דף קלד.</h2>
מתניתין האומר זה בני נאמן, כדמפרש לקמן. זה אחי אינו נאמן, להורישו בנכסי אביו עם אחיו האחרים כשלא יודו אחיו שהם אחיהם. ונוטל עמו בחלקו, כיון שהודה בו שהוא אחיו. כגון יעקב שמת והניח ראובן ושמעון ולוי וירשו ממנו ששים דינרין, ותפס ראובן יהודה מן השוק, ואמר גם זה אחינו הוא, ושמעון ולוי אומרין אין אנו יודעין בו שהוא אחינו, שחולקין ראובן ושמעון ולוי הששים דינרין ביניהם, וכל אחד מהם נוטל עשרים דינרין, וחוזר ראובן ונותן רביע חלקו שהם חמשה דינרין ליהודה, שאין מחלקו של יהודה (בין) [ביד] ראובן כי אם שלישיתו, והשני חלקים ביד שמעון ולוי הם, ואינו יכול להוציא מהם כלום שהרי לא הודו בו. מת יחזרו נכסים למקומן. פירוש, ואם מת יהודה בלא זרע, יחזרו החמשה דינרין לראובן, ואין חולקין שמעון ולוי עמו בהם, לפי שיכול ראובן לומר להם, הרי שני שלישי חלק יהודה בידכם, וזה השליש שנטל ממנו הוא, שמגיע מירושתו. נפלו ליהודה נכסים ממקום אחר, כגון שנפלו לו בירושה, או שקנה נכסים ומת, יירשו אחיו עמו. פירוש, יירשו שמעון ולוי בהם עם ראובן, שהרי הוא מודה שיהודה אחיהם הוא, ואין ראובן יכול לומר שמעון ולוי תנו לי חלקי בירושתי מחלק יהודה שמגיע לי מנכסי יהודה בנכסי יעקב.
גמרא האומר זה בני נאמן. דייקינן, למאי הילכתא, אמר רב יהודה אמר שמואל ליורשו ולפטור את אשתו מן היבום. ובגמרא מתמהינן פשיטא דאי בעי הוה יהיב ליה במתנה לכלהו נכסיה, וכיון דמצי למתבינהו נהליה במתנה, כי אמר נמי זה בני נאמן הוא ויירשנו, ומאי אתא לאשמועינן, דאע"ג דמוחזק לן דאית ליה אחי נאמן הוא לומר יש לי בנים ותפטר אשתו מן החליצה ומן היבום, וכן הלכה.
<h2>דף קלה.</h2>
ובעל שאמר גירשתי את אשתי אינו נאמן, וחוששין לדבריו, ותהיה ספק מגורשת ואפילו הודת לו אינו נאמן, שמא לא נתכוון אלא לקלקל אותה, או בגט בטל גירשה, והיא אינה יודעת, או שמא תעיז פניה בו מפני שהוא מאמינה, והיא אינה יודעת כובד האיסור שלה, לפיכך אומרין לו אם אמת הוא זה שאמרת הרי אתם קיימין ג(י)רשה עתה בפנינו. ואם מת חולצת ולא מתיבמת, דאמרינן, ההוא דקא שכיב אמרו ליה איתתיה למאן. כלומר, אמרו לו אשתו זקוקה היא ליבום או לא. אמר להו חזיא לכהנא רבא. כלומר, קדושיה על תנאי היו ולא נתקיים התנאי, ואע"פ שכנסתיה לא בעלתי כדי שאמחול באותו תנאי שהיה בינינו, והיתה כוונתו בדבריו אלו להודיע כי אין אשתו זקוקה ליבום כלל, אלא מותרת היא לזר, שהרי הקדושין עקורין היו מעיקרם ואין שם אישות כלל. אמר רבא למאי ניחוש לה, כלומר, כי היכי דנצרכה ליבום או לחליצה, חדא דהא אמר חזיא לכהנא רבה. ועוד דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן, הואיל ואלו רצה גרשה עתה בפנינו, וזה שאמר נמי חזיא לכהנא רבה שאינה זקוקה ליבום הוא, שאלו רצה עכשיו היה מגרשה בפנינו ותהיה פטורה מכל וכל. אמר ליה אביי לרבא והא כי אתא ר' יצחק אמר ר' יוחנן בעל שאמר גירשתי את אשתי אינו נאמן, אמר ליה ולא קא משנינן ליה כאן למפרע כאן להבא. פירוש, למפרע כגון שהיה עומד באחד בניסן ואמר גירש את אשתו באחד באדר, הוא שאמרנו שאינו נאמן, שאם יבואו עדים שזינתה באדר תדון בחנק כדין כל אשת איש, דלאו כל כמיניה דבעל לאחזוקה בפנויה ולפטרה מן המיתה, דהא השתא כדקאיי בניסן לא מצי למכתב לה גט שתתגרש בו למפרע קודם זנות, וכיון דהכין הוא אינו נאמן. והא דאמר ר' יוחנן דנאמן, בלהבא הוא, כגון שזינתה אחר שאמר גירשתיה, מהימנינן ליה לפטרה בין מן הזנות בין מן היבום, וליכא לאקשויה דר' יוחנן אדר' יוחנן.
אמר ליה אביי לרבא ואשנויי ניקום ונסמוך, ודילמא אמוראי הוא דפליגי אליבא דר' יוחנן, ור' יוחנן דאפילו בלהבא סבר דאינו נאמן. אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה להא דאביי, והצריכה חליצה מספק, דאלו גרשה קלא הוה אית לה למילתא, וכן הילכתא. אשתכח השתא, דהיכא דאמר יש לי בנים, ואע"ג דמוחזק לן דאית ליה אחין נאמן, כדברירנא לעיל. והיכא דאמר גירשתי את אשתי, אי נמי קדושיה על תנאי הוו וכו' ועקורין הן מעיקרא, דאינו נאמן לפטרה מן היבום. וההפרש שיש בין זה לזה, שכשיאמר יש לי בנים על דבר בפני עצמו הוא שמעיד ולא עקר הנשואין שהיו לו בה, אבל כשיאמר גירשתי את אשתי או שאמר קידושיה על תנאי היו ועקורין הם מעיקרם, כיון שאנו רואין שהיא יושבת תחתיו ומוחזקת היא אצלינו שהיא אשתו, לא נאמין אותו כשיאמר גירשתיה, שהרי עקר הנישואין שהיו לו בה, וכל שכן כשיאמר שקידושיה על תנאי היו, שעקר הקידושין שלה מעיקרם.
ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי, ולא הוו ליה בני נמי, ואמר בשעת מיתה דלית ליה אחי, אמר רב יוסף למאי ניחוש לה, והא אפילו הוחזק באחים ואמר זה בני נאמן הוא ופוטר את אשתו לעלמא, וכל שכן היכא דלא איתחזק באחי. ועוד, הא אמר בשעת מיתה דלית ליה אחי דאיכא להימוניה טפי. אמר ליה אביי הא אמרי אנשי עירם דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי, ומי מצינן למשרייה כיון דנפק קלא דאיכא עדים. אמר ליה רב יוסף השתא מיהת ליתנהו קמן. כלומר, הרי עכשיו אין אותם עדים בפנינו שיעידו שיש לו אחים, וכיון דליתינהו קמן לא מוקמינן לה בחזקת זיקה, דהא מוחזק לן דלית ליה אחי. לאו היינו דר' חנינא דאמר ר' חנינה עידיה בצד אסתן ותאסר. פירוש, הא דר' חנינא בפרק שני ממסכת כתובות [כ"ג ע"א] היא במעשה בנתיה דשמואל דאישתבן כדאפקינהו שבאי לארץ ישראל, ואפריקו להו התם, עיילוהו למדרשיה דר' חנינה והאי אמרה נשבית וטהורה אני והאי אמרה נשבית וטהורה אני, ושרינהי ר' חנינה לכהונא. ואמרו ליה לר' חנינה והא נפק קלא עליהו דאיכא עדים במדינת הים שנטמאו, ואמר ר' חנינא השתא מיהת ליתינהו קמן דלישהדו העדים שאתם אומרים בצד צפון הם, ותאסר היא מעתה, אלא שרינן לה, ואי אתו סהדי ומסהדי שנטמאת מפקינן לה אפילו מתותי גברה. ופירוש אסתן רוח צפונית, כדאמרינן בפרק הרואה [ברכות נ"ט ע"א] אימתי מתחזי רקיע בטהרתה אמר עולא בזמן דאתי מטרא כליה ליליא, ובצפרא אתי אסנתא ומגלי ליה לשמיא. תרגום מצפון זהב יאתא [איוב ל"ז כ"ב] מן צפונא אסתנא יתי וינהר עלמא. אמר ליה אביי אם היקלנו בשבויה שאנו מתירין אותה לכהונה על פי עד אחד, או על פי אשה או עבד או שפחה שאינן שלה, משום דמנוולה נפשה גבי שביה. כלומר, מפני שמגנה עצמה בפני השבאים כדי שלא תבעל להם, שסתם אשה משמרת עצמה מזנות, ויש לומר שלא נטמאת, שאיסור כל הספיקות אינו אלא מדרבנן, ויש מהם מה שטיהרו חכמים כמו שנתבאר בפרק רביעי ממסכת טהרות [מ"ז], נקל באשת איש שמיתתה בחנק, אלא הרי היא בחזקת איסור לזר. אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה, דהא האומר גירשתי את אשתי אינו נאמן, ואסורה היא לכהן מספק, שמא גרושה היא, וכל שכן זאת שיצא עליה קול, דנטרינן לה עד דמגליא מילתא, וכן הילכתא.
פיסקה. זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו. והנך שהם האחים האחרים, כלומר שמעון ולוי מאי קא אמרי. אי דקא אמרי אין אחון הוא, אמאי בחלקו של ראובן הוא שנוטל יהודה, ובחלקם של שמעון ולוי אינו נוטל, והרי מודים הם שהוא אחיהם כמו שהודה ראובן. ואי דקאמרי לאו אחון הוא, אמאי יירשו שמעון ולוי עם ראובן באותן נסכים. והא קשיא רישא דמתניתין אסיפא, דברישא קתני ונוטל עמו בחלקו מכלל דלא מודו שמעון ולוי ביהודה דאחוהון הוא, וקתני סיפא נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו, אלמא קא מודו ביה דאחוהון הוא, ופשטינן לא צריכה דקאמרי אין אנו יודעין בו שהוא אחינו, ויש לשמעון ולוי לומר לראובן תן לנו חלקנו בנכסי יהודה, שהרי אתה מודה שהוא אחינו, והודאת בעל דין כמאה עדים, אבל אנחנו כיון שלא נתברר לנו הדבר שאחינו ודאי הוא, אינו יורש עמנו מספק, שאין ספק מוציא מידי ודאי.
<h2>דף קלה:</h2>
פיסקה. נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו, איבעיא להו שבח ששבחו נכסים מאיליהם. פירוש, שבח ששבחו הנכסים שנטל יהודה מחלקו של ראובן שהודה בו שהוא אחיו, ואם נתן לו קרקע ריקנית, והרי היא עתה מלאה פירות מהו. בשבח המגיע לכתפים שהן קמה שהגיעה להקצר, וענבים שהגיעו להבצר ולהנטל על הכתף וכיוצא בהן, לא תבעי לך, דכי נפלו נכסים ממקום אחר דמי, וחולקין בהן שמעון ולוי עם ראובן, שהרי לא נתן שמעון ליהודה כי אם קרקע ריקנית ועשתה פירות, והרי הן אין צריכין לקרקע. כי תבעי לך בשבח שאין מגיע לכתפים אלא עדיין צריכין לקרקע מאי, כנכסים שנפלו ליהודה ממקום אחר הן וחולקין אותם בשוה, לפי שלא נתן ראובן ליהודה אלא קרקע ריקנית שאין בה פירות, או דילמא כיון שצריכין לקרקע כקרקע דמו, ויחזרו הקרקע עם הפירות שבה כאחד לראובן, שהרי הקרקע שנתן ליהודה משלו השביחה, תיקו. וכיון דקיימא לן דתיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע, אשתכח דראובן הוא הנתבע, הילכך ראובן הוא שנוטל הכל.
מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה לו על יריכו. פירוש, דייתיקי שטר מתנה, אע"פ שמתנה זו בעדים וקנו מידו ליפות כח המקבל, אינה כלום, שיש לומר כתבה ונמלך עליה שלא ליתנה. וכן מי שכתב שטר חוב על עצמו בשם אחר או בשם אחד מבניו או משאר יורשיו, ונתן השטר ביד שליש ואמר לו יהיה זה אצלך ולא פירש לו כלום, או שאמר לו הנח עד שנאמר לך מה תעשה בו, ומת, הרי זה אינו כלום. זיכה בה לאחר. פירוש, כגון שאמר לאחד זכה בשטר צואה זו לפלוני בין מן היורשין בין שאינו מן היורשין דבריו קיימין, ככל מתנת שכיב מרע, וזכה אותו לפלוני בכל מה שכתוב באותה צואה, וכאלו צוה בפיו שיעשו במה שכתוב באותה צואה הוא חשוב.
פיסקה. מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה לו על יריכו וכו'. ת"ר דיאתיקי, כלומר נוטריקון שלה דא תהא למיקם ולהיות. פירוש, על פי צואה זו יעשה בנכסיו של מצוה. ופירוש נוטריקון, כתב אות אחת שמורה על כל הדבר כדאמרינן בסוף פרק הבונה [שבת ק"ה ע"ב] מנין לשון נוטריקון שהוא מן התורה שנאמר [בראשית י"ז ה'] והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך.
מתנה. כל שכתוב בה קנה מהיום ולאחר מיתה. ואקשינן, אלא כל שכתוב בה קנה מהיום ולאחר מיתה הוא דהויא מתנה, אבל בשכתוב בה מעכשיו לא הויא מתנה, והא כל שכן שקנה מיד בשכתב לו מעכשיו ולא כתב לו לאחר מיתה. ופרקינן, אמר אביי הכי קאמר אי זו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה, כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה, והכי קאמר גופא קני מהיום, ולאחר מיתה קני פירי אגב גופא, ואינו זוכה בפירות אלא לאחר מיתה. וכי אמרינן דכמתנת שכיב מרע היא, לא אמרינן אלא דלא קניא אלא לאחר מיתה, אבל למהדר בה כדמצי שכיב מרע שכתב כל נכסיו למהדר ביה לא מצי הדר.
יתיב רבה בר רב הונא באכסדרה דבי רב, ויתיב וקאמר משמיה דר' יוחנן שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין לו, שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. כיון שהקפיד על הכתיבה ואמר כתבו ותנו, דמשמע דלא הויא מתנה אלא בכתיבה, ואין שטר לאחר מיתה, דכי אמרינן דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, הני מילי במצוה בלבד ולא אמר כתובו, אבל בשאמר כתובו חיישינן שמא לא גמר להקנותו בצואתו בפיו אלא בשטר, ואין שטר לאחר מיתה, שכיון שאינו זוכה אלא לאחר כתיבת השטר, נמצא שבאו הנכסים לרשות היורשין משעת מיתה, ופקעה מהם רשות המצוה, והרי אין לו בהם זכות כדי שיקנה אותם לאחרים. ואם כתב מחיים, ולא נתנו לו עד שמת, אין נותנין לאחר מיתה, דהא קיימא לן שאין המקבל זוכה בשטר לאחר מיתה, כיון שלא אמר המצוה זכו בשטר זה לפלוני, וכיון שאין המקבל עכשיו זוכה בו עד שיגיע לידו אין נותנין. וזו היא סברת הר"ם במז"ל [פ"ח מהל' זכיה ומתנה הי"ב].
<h2>דף קלו.</h2>
ורב יהודה אמר שמואל הלכה כותבין אפילו לאחר מיתה ונותנין. ואוקימנא בפרק מי שמת [קנ"ב ע"א] במיפה את כוחו של מקבל הוא שכותבין ונותנין. והיכי דמי מיפה את כוחו כגון דאמר תנו מנה לפלוני, אף כתבו וחתמו והבו ליה, דהאי ודאי בצואה הוא שגמר להקנותו, כיון שאמר בתחלה. וזה הוא שאמרנו שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן, וזה שאמר אף כתבו, מוסיף הוא על ההקנאה הראשונה יפוי כח, כדי שלא ימצאו היורשים לכפור במתנתו, או לומר כבר פרענו, שהרי אם ירצו היורשים לכפור בו או לומר פרענו יוציא השטר שבידו, ויאמר להם אלו פרעתם אותי, שטרא בידי מאי בעי. ואם לא אמר לו בלשון יפוי כח, חישיינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. וכן אמר ר' יוחנן תבדק אותה צואה, אם נאמרה הכתיבה בה בלשון יפוי כח כותבין ונותנין, ואם לא היה משמע הכתיבה אלא שיקנה בה, אין כותבין, דאין שטר לאחר מיתה כמו שביארנו.
מתניתין. הכותב נכסיו לבנו אחד משאר בניו, צריך שיכתוב לו קנה מהיום ולאחר מיתה. כדי שיקנה הבן הנכסים מחיים, שאם לא כתב לו מהיום, נמצא שאינו קונה אלא לאחר מיתה, ולאחר מיתה אין לאב בנכסים כלום כדי להקנותם, לפי שנפלו להם ברשות יורשים. אבל כשיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה, נמצא שהגוף קנוי מחיים, וזה שאמר לו ולאחר מיתה, על הפירות הוא אומר לא על הגוף, דברי ר' יהודה. ומתניתין במתנת בריא היא, אבל שכיב מרע אינו צריך שיכתוב מהיום, דכיון דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, נמצא שנמסרו הנכסים ליד המקבל משעת הצואה, וכיון דמית ליה מצוה איגליא מילתא למפרע דההיא מסירה מחיים אהניא ליה למקני להו נכסי לאחר מיתה מיד, הילכך לא שנא צואה בכתיבה ולא שנא שלא בכתיבה, כיון דכמסורין לידיה דמיאן לא צריך מהיום. ר' יוסי אומר אינו צריך שיכתוב לו מהיום, שזמנו של שטר מוכיח עליו שמאותו זמן הקנה לו הנכסים, כדמפרש ואזיל.
הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, שנמצא שקנה הבן גוף הנכסים מזמן השטר. האב אינו יכול למכור, מפני שהן כתובין לבן וכבר קנאם. והבן אינו יכול למכור, אע"פ שקנה הגוף מפני שהן ברשות האב, שהרי יש לו פירות הנכסים עד שימות. מכר האב. כלומר, ואם עבר האב ומכר, שהרי אין לו למכור, מכורין עד שימות וכשימות מוציא הבן מיד הלקוחות. ואם היו שם פירות מחוברין שמין אותן ללוקח ונותן לו הבן דמיהם, שכבר זכה בהם הלוקח בחיי האב, וכיון שעדיין צריכין לקרקע, הקרקע ברשות הבן הוא, ואין הלוקח יכול לומר לו הניח אותם עד שיתבשלו. היו תלושין או שהגיעו להבצר, הרי הן של לוקח ואין לבן בהם שום זכות. מכר הבן, כלומר, שעבר ומכר שהרי אין לו גם הוא למכור מפני האב שיש לו הפירות, אין ללוקח בהם כלום עד שימות האב, לפי שהפירות לאב הם כל ימי חייו, וכשימות האב יזכה הלוקח בנכסים, שקנין הפירות אינו כקנין הגוף [עי' רמב"ם פי"ב מהל' זכיה הי"ג].
גמרא וכי כתב ליה מהיום ולאחר מיתה מאי הוי. כלומר, מאי אהני ליה ולאחר מיתה, אימא לא נתכוון להקנותו אלא לאחר מיתה, והא לית ליה בנכסים לאחר מיתה ולא מידי, דחיישינן דילמא הא דאמר ולאחר מיתה אהדורי הוא דקא הדר ביה, בהאי דאמר מהיום, ואין שטר לאחר מיתה, וכיון דהכין הוא, אשתכח דקא פקעא רשותיה מיניהו דנכסי ונפלו להו קמי יורשים. והא תנן בפרק מי שאחזו קרדיקוס [גיטין ע"ב ע"א] האומר לאשתו הרי זה גטיך מהיום או מעכשיו ולאחר מיתה אינו גט, וחולצת ולא מתיבמת, דספיקא הוי. ופשטינן התם, גבי גט מספקא לן אי תנאה הוי האי דאמר ולאחר מיתה, וגטא מעליא הוא דהא מהיום קא אמר, וכיון דאי קיים ליה תנאי זה איגלאי מילתא דגטא מעליא הוא מההוא יומא, אי חזרה הוי, האי דאמר ולאחר מיתה, וליכא גירושין כלל, דאין גט לאחר מיתה. הכא גבי מתנה כיון דאיכא גופא ופירא, איכא למימר דהכי קאמר, גופא קני מהיום ולא שייר לנפשיה ביה ולא מידי, ופירא לאחר מיתה. דלא דמי האי לאיתתא, דאיתתא ליכא בה אלא גופא בלחוד, וכיון דאיכא למימר בהקנאת נכסים, הכי איכא למימר דמעולם לא נתכוון לחזרה אלא לתנאי.
פיסקה. ר' יוסי אומר אינו צריך קסבר זמנו של שטר מוכיח עליו. שמאותה שעה נתן לו ומאותו זמן התחילה המתנה, ולאחר מיתה תנאה הוי, וכיון דאיקיים ליה תנאה איגלאי מילתא למפרע דהויא מתנה, דאי לא הויא לה התחלת המתנה מזמן השטר, מה הנאה יש לו בכתיבת הזמן, הילכך כיון דכתב ליה זמן, אינו צריך שיכתוב לו לא מהיום ולא מעכשיו.
בעא מיניה רבא מרב נחמן בהקנאה מהו. פירוש, שטר שכתוב בו וקנינו מפלוני בזמן פלוני שנתן לפלוני כך וכך לאחר מיתה מהו. צריך לכתוב לו נמי מהיום אליבא דר' יהודה, או דילמא כיון דאיכא קנין אלומי אלמה למלתא בההוא קנין, ולאקנויי מהשתא הוא דקנו מיניה, ולא צריך מהיום, דהא קרקע נקנה בשטר אע"ג דליכא ביה קנין. אמר ליה אינו צריך מהיום, דכיון דאקני ליה בקנין מהשתא הוא דאקני ליה.
אמר רב פפא איכא אקניתא דצריך ואיכא אקניתא דלא צריך. פירוש, יש שטר שצריך שיכתוב בו מהיום ואע"פ שיש בו קנין, ויש שטר שאינו צריך שיכתוב בו מהיום הואיל ויש שם קנין. אקנייה וקנינא מיניה, פירוש, אם כתוב בשטר אמר לנו פלוני היו עלי עדים וקנו ממני שנתתי לפלוני כך וכך, ובסוף השטר כמו כן כתוב וקנינו מפלוני לפלוני על כל מה שכתוב ומפורש למעלה, כדאמרינן לקמן בגט פשוט [קס"א ע"ב] שצריך לחזור מעניינו של שטר בשטה אחרונה, אפילו ר' יהודה מודה בהא דלא צריך מהיום, דכיון דשני קנינים נינהו הקנין האחרון יפוי כח הוא למקבל להקנותו למקבל, ובהא לא פליג עליה דר' יוסי. קנינא מיניה ואקנייה. פירוש, ואם כתוב בתחלת השטר קנינו מפלוני שנתן לפלוני כך וכך לאחר מיתה, וכתב בסופו והקנה לו כמו שאמרנו למעלה, שאין משמעו מהיום, אלא משמעו שמפרש לקנין של מעלה, ואין בו דבר מיותר כדי שנאמר יפוי כח הוא שצריך מהיום. ואסיקנא אמר רבא אמר רב נחמן בהקנאה, כלומר, בשטר שכתוב בו קנין בין אקנייה וקנינא מיניה בין קנינא מיניה ואקנייה באיזה לשון היה, כיון שיש בו קנין אינו צריך מהיום, בדכרן פתגמא דהוה באנפנא פליגי. פירוש, בשטר שכתוב בו זכרון דברים שהיו לפנינו בזמן פלוני שאמר לנו פלוני היו עלי עדים שנתתי לפלוני כך וכך לאחר מיתתי, הוא שנחלקו ר' יוסי ור' יהודה, ר' יוסי סבר אע"ג דלא כתב ביה מהיום זמנו של שטר מוכיח עליו, שמחיים הקנה לו הגוף, וזה שכתב לו ולאחר מיתה, לא נתכוון הנותן אלא שיאכל הפירות עד שימות. ור' יהודה סבר לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו, בכגון זה, אלא צריך שיכתוב מהיום, ופסק רב הלכה כר' יוסי וכו'. ואשכחינן בגיטין בפרק המגרש [פ"ה ע"ב] דאתקין (רב) [רבה] בגיטין מן יומא דנן ולעלם. פירוש, התם אמרינן אתקין רב דכתבי בגטא איך פלוני בר פלוני פטר ותריך ית פלנית דהות אינתתיה מן קדמת דנא מן יומא דנן. ואמרינן מן יומא דנן, לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ואינו צריך לכתוב מהיום. וקשיא לן דרב אדרב וכו' וחזינן למקצת רבואתא דשני, דלא דמי מתנה לגט דהכא איסורא והכא ממונא, ומשום הכי בעינן למכתב בגט מן יומא דנן דמחמרינן באיסורא, והכא גבי מתנה ממונא וסגי לן בזמן בלבד, וזו היא סברת הר"ם במז"ל [פי"ב מהל' זכיה הט"ו] ורב נחשון גאון ז"ל פליג ואמר הכי נהיגי במתיבתא דבבל כר' יהודה כתקנתא דרב בגיטין.
פיסקה. הכותב נכסיו לבנו וכו', איתמר [ב"ק פ""ח ע"ב] מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב רבי יוחנן אמר לא קנה לוקח, קנין פירות כקנין הגוף דמי. דקא סבר ר' יוחנן שאע"פ שאם לא מכר הבן ומת בחיי האב שיורשיו הם שזוכין במתנתו, ויורשין אותה, כיון שמכר סילק עצמו מן הנכסים, שהרי עדיין לא נתרוקנו לו ולא באו לרשותו, לפיכך אין הלוקח יכול לזכות מכוחו, וקנין הפירות שיש לאביו בנכסים כקנין גוף הנכסים דמי. ולא קנין הגוף ממש קא אמר ר' יוחנן, דהא מודה הוא ר' יוחנן דהיכא דמית האב בחיי הבן דקנה לוקח, דכיון דאיגלאי מילתא דמכי כתבינהו האב לנכסיה קנה הבן הגוף מחיים, כדאמרינן גופא קני מהיום פירא לאחר מיתה, זכה לוקח במה שקנה, והיינו דתנן מכר הבן אין ללוקח בהם כלום עד שימות האב, אלא הא דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי, הכי סבירא ליה, דכל כמה דאיתיה לאב בחיים כיון דאית ליה קנין בפירות אית ליה נמי קנין בגוף לענין פירות, דהא המוכר שדהו לפירות ליכא למימר התם הא דר' יוחנן דקנין פירות כקנין הגוף דמי, דהא אי בעי לוקח לזבוניה לגוף לא מצי מזבין אלא לענין הפירות, מפני שלא נתרוקן הגוף עצמו לרשותו, ואין לו קנין בו כי אם לענין פירות בלבד, וכיון שכן הוא, אם מת הבן בחיי האב אין ללוקח כלום, שהרי לא נתרוקן הגוף לבן בעת שקנה הלוקח ממנו מפני שהוא ברשות האב.
<h2>דף קלו:</h2>
וריש לקיש אמר קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, וכשמכר הבן נכסיו הוא שמכר, שכיון שהגוף קנוי לו מחיים יש לו רשות למכרו, והילכתא כריש לקיש בהני תלת, ואע"ג דכל היכא דפליג בהדי ר' יוחנן הילכתא כר' יוחנן, חדא הא דקנה לוקח בכל ענין. ואידך דכי אתא ראשון וכו' כדאיתה לעיל בפרקין [קכ"ט ע"ב]. ואידך איתמר בפרק החולץ [יבמות ל"ה ע"ב] החולץ למעוברת והפילה וכו'.
<h2>דף קלז.</h2>
תניא נכסי לך ואחריך לפלוני, וירד הראשון ומכר ואכל, השני מוציא מיד הלקוחות דברי ר'. פירוש, דקא סבר ר' דאע"ג דאמר ליה ואחריך לפלוני, פירא הוא דקני ליה לראשון בלחוד, אבל גופא מתלא תאלי וקאי, אי מית ליה ראשון בחיי שני קנה שני גופא ופירא, ואי מית שני בחיי ראשון לא קנה ליה שני מידו, ויחזרו נכסים ליורשי נותן, וכיון דכי מית ראשון קנה שני, דינא הוא דליזיל שני ויוציא מיד הלקוחות, דקנין ראשון בפירות לאו כקנין הגוף דמי. רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד, ואם הראשון ראוי ליורשו אין לשני כלום, כמו שנתבאר. ודוקא שכיב מרע, אבל בריא שנתן מתנת בריא על דרך זו בין שהיה ראוי ליורשו בין שלא היה ראוי ליורשו, אין לשני אלא מה ששייר ראשון, שמתנת בריא אינה ירושה, כדי שנאמר אין לשון מתנה אלא לשון ירושה, דלא אמרינן הכי אלא גבי יורש כדברירנא.
ורמינהי אהא דר' ודרשב"ג הא ברייתא, נכסי לך ואחריך לפלוני יורד הראשון ומוכר ואוכל דברי ר', רשב"ג אומר אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד. וקשיא הא דר' אהך דאמר וירד הראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות. וקשיא הא דרשב"ג אהך דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון. ופרקינן דר' אדר' לא קשיא הא לגופא הא לפירא. פי', הא דאמר ר' שהשני מוציא מיד הלקוחות בשמכר הראשון גוף הקרקע הוא, לפי שאין לו קנין בגוף אלא לפירות בלבד, אבל אם מכר הפירות שהקנה לו השכיב מרע כל ימי חייו, אין השני יכול להוציא מיד הלקוחות, ולא בפירי דאיתינהי בעיניהו עסקינן, דהא פשיטא היא דדידיה נינהו ומצי למעבד בהו כל מאי דבעי, אלא אע"ג דליתנהי לפירות בעולם, וזבין ליה גופא דארעא לפירי כל ימי חייו זביניה זביני, דקיימא לן דמקנה אדם הגוף לפירותיו, דהא כשוכר בית או שדה לחבירו דמי דלא אקני ליה אלא הניית הגוף לפירותיו, ואע"ג דלית ליה קנין בגופא ממש, מכל מקום משתעבד הוא ליה לפירי כל ימי חייו, הילכך כי מזבין גופא לפירא זביניה זביני, משום דשעבודא דאית ליה בגופיה הוא דזבין. דרשב"ג אדרשב"ג לא קשיא הא לכתחלה והא דאיעבד. פירוש, הא דקתני אין לראשון אלא אכילת הפירות בלבד, לכתחלה קא אמר. כלומר, דאי אתא לקמן למנקט רשותא לזבוני לגופא אמרינן ליה לית לך רשותא אלא בפירי בלחוד, אבל לזבוניה לגופא לא, והא דקתני אין לשני אלא מה ששייר ראשון בדיעבד הוא, דאי עבד ראשון וזבין ואע"ג דלית ליה רשותא זביניה זביני, דכיון דאחריך לפלוני קאמר, משמע שאין לשני אלא מה שתשייר אתה. אבל אם היה על הראשון חוב או כתובת אשה ובאו לבית דין להפרע מנכסים אלו, אע"פ שהראשון קיים, אין בית דין מגבין אותם מגוף הנכסים אלא מן הפירות בלבד הוא ששמין להם, ואפילו עשה אותם נכסים אפותיקי לבעלי חובו, או שיחדו לאשתו בכתובתה אין גובין מהם, שהרי מקנה לעצמו הוא במעשהו זה.
אמר אביי אי זה הוא רשע ערום. כלומר, שעושה רשעתו בערמה, זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג, דרשב"ג סבר לכתחלה לא ימכור ואין פותחין לו פתח כלל, דהא אנן ידעינן דדעתיה דשכיב מרע לשיורי ראשון מה שיירש שני היא.
ומודה רשב"ג שאם נתנם הראשון במתנת שכיב מרע שלא עשה כלום, אלא השני מוציא מידם, מאי טעמא אמר אביי מתנת שכיב [מרע] לא קני אלא לאחר מיתה משום דלא בעי לאפוקי מרשותיה אלא לאחר מותו, וזה הראשון שנתכוון להבריח הנכסים מן השני לא יקנה אותו שצוה לו בהם אלא לאחר מותו, וכבר קדמו אחריך, שהרי מכח הנותן הוא שבא השני, ולא מכח הראשון שקדמו, דראשון עכובי בעלמא הוא דמעכיב להקנאה דשני כל ימי חייו, וכדמיית ראשון אשתכח דהקנאת נותן וזכיית שני בנכסים באין כאחת. [לשון הרי"ף] ואיכא מאן דאמר לית הילכתא כרשב"ג, דקאי כר' יוחנן דסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי. והאי דפסק ר' יוחנן הילכתא כוותיה, משום דסבירא ליה דקנין פירות כקנין [כנראה חסר בכתב יד וחבל על דאבדן, ההמשך הוא ביאור בסוגיית כתובות צ"ה ע"א] וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השנייה מוציאה מיד לוקח, פי' אוקמה רב אשי להא מתניתא דבשני לקוחות עסקינן, כגון שמכר הבעל שדהו לראובן ולא רצתה הראשונה לכתוב לו דין ודברים אין לי עמך על שדה זו, ואחר כך חזר הבעל ומכר אותה שדה עצמה לשמעון, וכתבה לו הראשונה דין ודברים אין לי עמך על שדה זו, דסליקא לה שעבודא מינה, דלא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי, דכי מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי, בשכתבה לראשון הוא, אבל בשלא כתבה אלא לשני, אמרינן לה אי משום נחת רוח הוה ליך למכתב לראשון, ומדלא כתבת אלא לשני סליקת ליה לשעבודין, ולא מצית למטרפיה. אבל שנייה דלא כתבת ליה מציא למטרפיה, וכדטרפא ליה אזלא ראשונה ומפקא מידא דשנייה, משום דמציא למימר לה ללוקח הוא שכתבתי דין ודברים אין לי עמך על שדה זו, ולא ליך, ומוציאה אותה מידה בדין קדימה, והלוקח מוציא מיד הראשונה, שהרי כתבה לו דין ודברים אין לי עמך על שדה זו, וחוזרת השנייה ומוציאה מיד הלוקח בדין קדימה, כיון שלא כתב לו, וחוזרות חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם. ואמרינן נמי התם, וכן בעל חוב ושני לקוחות, כגון שמכר לוה שדהו ללוקח, וכתב לו בעל חוב של לוה דין ודברים אין לי עמך על שדה זו, וקנו מידו, ומכרה לוקח ראשון ללוקח שני, הרי בעל חוב טורפה מלוקח שני, שלא סלק עצמו מדין ודברים כי אם מלוקח ראשון בלבד, ולוקח ראשון טורף אותה מבעל חוב, לפי שכתב לו, ולוקח שני טורף אותה מלוקח ראשון שהרי ממנו לקחה, ובעל חוב חוזר וטורף אותה מלוקח שני, וחוזרין חלילה מביניהם. וכן אשה בעלת חוב ושני לקוחות. ופרקינן, התם אית להו פסידא לכלהו בין הנשים בין בעלי חובות, שהרי האשה מפסדת כתובתה, ובעל חוב מפסיד מעותיו שהוציא, לפיכך אין אחד מהם נדחה מפני חבירו, הכא לוקח הוא דאית ליה פסידא, אבל אחריך ובעל לא הוציאו באותן נכסים כלום, כדי שנאמר הפסידו מעותיהם, הילכך נדחין הם כאן מפני הלוקח, לפי שחזרתן חלילה אינה אלא טורח ועמל בלי שום (קנאה) [הנאה] בעולם. [לשון הרי"ף] ואי קשיא לך, הא דאמר אביי התם נכסי לך ואחריך לפלוני, ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי, ואין לאחריך במקום הבעל כלום. והכא קאמר, ואחריך מוציא מיד הבעל התם דאמר לה כשהיא פנויה, ולמעוטי יורשיה כגון בניה או אחין הוא שאמר לה ואחריך לפלוני, אבל בעל לא סליק נותן אדעתיה, דהא לית לה בעל, הילכך כיון דלוקח הוי, דהא קני לה לאתתא גופא, כדתנן האשה נקנית, כל שכן דקני ליה מאי דאיכא ברשותה, הילכך אין לאחריך במקום בעל כלום, הכא דאמר לה כשהיא נשואה, דכיון דידע דנשואה היא ואמר לה ואחריך לפלוני, למעוטי בעל הוא דאיכוון, והכי משמע דקאמר לה אחריך ליקני, אבל בעל לא ליקני, וכן הילכתא.
<h2>דף קלז:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאחר ואמר הלה אי אפשי בהם. כלומר, איני מקבל מתנה, קנה ואפילו עומד וצווח, שאינו רוצה בהם. ור' יוחנן אמר לא קנה, כיון שלא רצה לקבל.
<h2>דף קלח.</h2>
ולא פליגי כאן בצווח מעיקרו, הוא שאמר ר' יוחנן לא קנה. כאן בשתק בשעת מתנה ולבסוף צווח, הוא שאמר שמואל קנה. האי דינא, אמר רבינו הרב ז"ל בשכיב מרע הוא, שקונה מקבל בצואה או בכתיבה, וכיון ששתק בתחילה אע"פ שצווח בסוף כבר קנה, משום דאיכא למימר דאהדורי הוא דקא הדר ביה, אבל מעיקרא דשתק קבולי קבול, וכמי שנמסרו לו דמי. אבל במתנת בריא, לא קני עד דמטי שטרא לידיה.
אמר רב נחמן בר יצחק זיכה לו על ידי אחר. פירוש, בריא שזיכה במתנה למקבל על ידי אחר בפניו, ושתק ולבסוף צווח, כשבאו ליתן לו שטר של אותה מתנה, באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן. פירוש, אמרינן בגמרא דתניא הכותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים, ואמר המקבל אי אפשי בהם, אם היה רבן שני שנתנו לו במתנה כהן, אע"פ שצווח עתה כשבאו למסור לו הנכסים, כיון ששתק בשעה שזיכה לו על ידי אחר, דהכי מתוקמא התם, קנה ומותרין הם לאכול בתרומה, דקנינו נינהו. ורשב"ג אומר כיון שאמר הלה, שהוא המקבל אי אפשי בהם, כבר זכו בהם היורשים, ואין אוכלין בתרומה מחמת רבן השני שהוא כהן. וגרסינן בכריתות בפרק המביא אשם תלוי [כ"ד ע"ב] דקסבר רשב"ג כי יהיב איניש מתנה אדעתא דמקבלין מיניה הוא דיהיב לה, אבל כי לא מקבלין מיניה הדרא למרה, וכיון דהכין הוא, הוו להו הנהו עבדים זרים, וזר אסור בתרומה, ורבנן סברי מדאשתיק קנינהי, והאי דקא צווח מהדר קא הדר ביה, וכיון דקביל מעיקרא לא מצי השתא להדורי ביה. ורשב"ג סבר הוכיח סופו שצווח על תחלתו ששתק, שכיון שבסופו לא רצה, בתחלתו נמי לא קביל, והאי דלא צווח עד השתא, סבר, כי לא מטיא לידיה אמאי אצווח ולא קנה. אמר הר"ם במז"ל [פ"ט תרומות ה"ו] כיון שזה ספק אם זה שצווח הוכיח סופו על תחלתו ועדיין לא יצאו מרשות ראשון, או זה שצווח חזר בו, לא יאכלו בתרומה בין שהיה רבן ראשון כהן והשני ישראל, בין שהיה רבן ראשון ישראל והשני כהן. וכן לענין מתנה שזיכה לו בה על ידי אחר, וכששמע המקבל שתק ולבסוף צווח ואמר איני מקבלה, ספק הוא אם זה ששתק כבר רצה, וזה שחזר וצווח חזר בו, או זה ששתק מפני שלא הגיע לידו כלום וזה שצווח הוכיח סופו על תחלתו. לפיכך אם קדם וזכה בה לעצמו אין מוציאין אותה מידו, שמא המקבל זכה בה, וכיון שאמר איני רוצה בה הרי הפקירה, שמתנה שאמר המקבל אחר שבאה לידו איני רוצה בה, הרי זו הפקר וכל הקודם בה זכה, שהרי הפקירה המקבל אחר שזכה בה, ואם חזרו הבעלים הראשונים ותפסוה מיד זה שקדם וזכה בה, אין מוציאין אותה מידן, שמא המקבל הוכיח סופו על תחלתו ולא קנה אותה, וברשות בעלים הראשונים היא עומדת עדיין. וזה שאמר הגאון שאם אמר המקבל אחר שבאת מתנה לידו אי אפשי בה הרי זו הפקר, מפורשת היא בכריתות בזה הפרק שאמרנו [כ"ד ע"א] בדברי ריש לקיש.
ת"ר שכיב מרע שחילק כל נכסיו ואמר תנו מאתים זוז לפלוני, ושלש מאות זוז לפלוני, וארבע מאות זוז לפלוני, אין אומרין כל הקודם בשטר הצואה לחבירו זכה, אם לא נמצא כלל הממון הזה, אלא חולקין הנמצא לפי מה שכתב להם, שצואה זו חלוקה בנכסים היא ואינה הקדמה כדין הבריא שתקנה על דרך זו שהקודם זכה, שאי אפשר לשכיב מרע לחלק נכסיו אלא על דרך זו. לפיכך יצא עליו שטר חוב קודם שיגבו המעות, או שצוה להם בממון זה קרקע גובה מכלן, אבל אם גבו המעות כבר, אין בעל חוב יכול לגבות מהם שכבר זכו בהם, דמטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי. ואם כתב לבעל חוב בשטרו ששעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי, בין שיש לו בין שעתיד לקנות, דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, אע"פ שזכו במעות בעל חוב גובה מהם. אבל אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני ואחריו ארבע מאות לפלוני, דמשמע שלא נתכוון בצואה זו אלא להקדים אחד לחבירו, מה שאין כן בבריא שאינו צריך לומר ואחריו לפלוני, כמו שביארנו, אומרין כל הקודם בשטר זכה. לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון ולא מן השני, וכל שכן מן הראשון, שהרי הניח לו מקום לגבות ממנו.
[לשון הרי"ף] הא דקתני יצא עליו שטר חוב גובה מכלן, לפי ממון הוא גובה, שנוטל מכל אחד ואחד לפי מה שנטל. פירוש, כגון שיצא עליו שטר חוב בארבע מאות וחמשים, שנותן בעל המאתים מנה, ובעל השלש מאות מאה וחמשים, ובעל הארבע מאות מאתים, דאזלינן בתר דעתא דנותן וכו'. אבל בעלי חובות שזמנם כלם ביום אחד, או שבאו לגבות מן המטלטלין אחר התקנה, שאין בהן דין קדימה, אלא כל מי שקדם וגבה מהם זכה, ובאו עתה לגבות כאחד, פלגין לפום שעבודא ולא לפום ממונא, כדברירנא [כתובות נ"א ע"א מדפי הרי"ף] בדין מי שהיה נשוי שלש נשים ומת, כתובתה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות, ואין שם אלא מנה חולקות בשוה. פירוש, כגון שהיו שלשה בעלי חובות, ובשטר אחד מהם מנה ובשטר השני מאתים ובשטר השלישי שלש מאות, כסכום ממון השלש נשים הללו, ונמצאו שלש מאות, חולקין אותו בשוה, שנוטל כל אחד מהם מנה, נמצאו שם חמש מאות חולקין שלש מאות מהם בשוה, ומסתלק זה שחובו מנה וחוזרים בעל המאתים ובעל השלש מאות וחולקין המאתים בשוה, ומסתלק בעל המאתים, נמצאו שש מאות שהוא כלל הממון, חולקין שלש מאות בשוה ומסתלק בעל המנה, וחוזרין בעל המאתים ובעל השלש מאות וחולקין מאתים בשוה ומסתלק בעל המאתים ונוטל בעל השלש מאות המנה שנשאר ומסתלק גם הוא, ועל דרך זו חולקין אפילו הן מאה, שרואין סכום שהוא משועבד לשלשתם, וחולקין אותו, וכשמסתלק בעל המנה רואין מה שהוא משועבד לבעל המאתים ולבעל השלש מאות וחולקין אותו, ומסתלק בעל המאתים וכשיגבה בעל השלש מאות כל ממונו, יחזור השאר ליורשין.
ת"ר שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בני בכורי כראוי לו נוטלן ונוטל בכורתו. ולא אמרינן דהאי כראוי לו בבכורתו משמע, ואם אמר תנו לו מאתים זוז בבכורתו בפירוש, ידו על העליונה, רצה חלק בכורה נוטל, רצה מאתים זוז נוטל, לפי שאין האב יכול למעט לו בחלק בכורה, כמו שביארנו למעלה [ק"ל ע"א]. ושכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלונית אשתי כראוי לה [נוטלתן ונוטלת את כתובתה. אם אמר בכתובתה ידה על העליונה רצתה] נוטלתן, שזה הוא שיעור כתובת בתולה לא פחות, רצת נוטלת כתובתה.
<h2>דף קלח:</h2>
ושכיב מרע שאמר תנו מאתים לפלוני בעל חוב כראוי לו, נוטלן ונוטל חובו. ומתמהינן, ומשום דאמר כראוי לו נוטלן ונוטל חובו, ודילמא כראוי לו בחובו קאמר, כדאמרינן ואם אמר תנו לו מאתים זוז בחובו אין לו אלא חובו. ופשטינן, אמר רב נחמן אמר לי הונא הא מני ר' עקיבא היא, דדייק לישנא יתירא. דתנן לעיל בפרק המוכר את הבית [ס"ד ע"א] לא מכר לא את הבור ולא את הדות ואע"פ שכתב לו עומקא ורומא, וצריך המוכר שיקח לו דרך מן הלוקח כדי שיכנס ממנו לבור או לדות, ומודה ר' עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו, שהוא לשון מיותר אלא להרבות גם הדרך שאינה בכלל המכר, אלמא כיון דלא צריך בשמכר סתם לזכור הבור והדות מפני שאינם בכלל המכר בשמכר סתם, כיון שאמר חוץ מאלו לטפויי מילתא הוא דקאמר, שאין הדרך בכלל המכר, הכא נמי גבי בעל חוב, כיון דלא צריך למימר כראוי לו, [ו]קאמר, לטפויי מילתא קא אתי, שנוטלם ונוטל את חובו וכן הילכתא.
ת"ר שכיב מרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני, העדים כותבין אותה צואה. כלומר, כותבין זכרון עדות שהיתה בפנינו אנחנו פלוני ופלוני, שפלוני צוה לפנינו שיש לו ביד פלוני מנה או כך וכך, ומה ששמענו כתבנו וחתמנו, ונותנין הצואה ביד היורש. ואע"פ שאין מכירין אם יש למצוה אצל אותו פלוני כלום אם לאו, לפי שכתיבה זו אינה בתורת עדות כדי לגבות בה, אלא צואתו בלבד הוא שכותבין לפיכך כשהוא גובה. כלומר, כשיבוא היורש לגבות צריך להביא ראיה שאותו פלוני חייב למורישן מנה שצוה בו, ואחר כך יגבה דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים אין כותבין אלא אם כן מכירין שיש לו אצל פלוני מנה בודאי, לפיכך כשיבוא היורש לגבות אינו צריך להביא ראיה, אלא בית דין מוציאין על פי אותה צואה.
אמר רב נחמן אמר לי הונא ר' מאיר אומר אין כותבין. אנחנו ששונין וחכמים אומרים כותבין, ואף ר' מאיר לא אמר אין כותבין אלא משום בית דין. פירוש, שמא יבואו לסמוך על אותה צואה וחתמות העדים שבה, ויגבו ליורש אותו מנה, אמר רב אידי מנהרדעא הילכתא אין חוששין לבית דין טועין, וכותבין אותה צואה ונותנין, ואע"פ שאין מכירין, לפי שסומכין הם שאין מגבין את היורש אלא בראיה ברורה שיש למורישו אצל אותו פלוני מנה, ואין סומכין על החתימה שבצואה בלבד. ואקשינן, ומאי שנא מדרבא דאמר רבא אין חולצין אלא אם כן מכירין אותו בית דין, האיש והאשה שבאו לחלוץ בפניהם, ששמעון זה היבם הוא אחיו של ראובן מאביו, ויבמה זו היא אשת ראובן שמת. ואין ממאנין אלא אם כן מכירין שקטנה זו שבאה למאן היא אשת זה שבאה למאן בו, שהשיאוה לו אמה או אחיה, לפיכך כותבין גט חליצה בבית דין אחר לחלוצה זו שחלצה בבית דין זה, ואע"פ שאין מכירין. וכותבין גט מיאון לממאנת זו ואע"פ שאין מכירין אותה הבית דין האחרון, אלא כשבאו עדים והעידו שפלונית זו בפנינו חלצה, או בפנינו מיאנה בבית דין פלוני, ולא הספיקו לכתוב לה שטר חליצה או שטר מיאון. מאי טעמא אין חולצין בית דין ראשון אלא אם כן מכירין, חיישינן לבית דין טועין. פירוש, שמא יטעו בית דין שני ויכתבו גט חליצה או גט מיאון אע"פ שאין מכירין אם יטעו בית דין ראשון ויחלוצו או ימאנו בלא הכירא. ופרקינן, בי דינא בתר בי דינא לא דייקי בתר עדים דייקי. פירוש, בית דין שני אחר בית דין ראשון לא ידקדקו בדבר, אלא סומכין הם עליהם שאין יוצא מלפניהם דבר אלא לאחר בירור בדרישה ובחקירה, לפיכך בית דין שני כותבין גט חליצה או גט מיאון אע"פ שאין מכירין, הואיל וצריכין בית דין ראשון לתקן הדבר מעיקרו כדי שלא יבואו בית דין שלאחריהם לטעות, כדאיתה בפרק מצות חליצה [יבמות ק"ו ע"א], אבל לאחר עדים בודקין לקיים הדבר, ואין מקיימין אותו מספק עד שידעו בבירור שפלוני זה חייב לזה המצוה מנה, ואין לחוש לבית דין טועין.
האב תולש פירות של אותן נכסים ומאכיל לכל מי שירצה, שהרשות בפירות בידו היא, ומה שהניח תלוש, הרי הוא של יורשין. פי', איכא למשמע מיהא דקתני ומה שהניח תלוש, שמה שהניח מחובר הרי הוא של בן שכתב לו הנכסים. ושמעינן נמי מינה דפירות שאין צריכין לקרקע, כתלושין נינהו, וזכו בהן היורשים.
פיסקה. האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה, ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין. דייקינן, תלוש הוא שיש ליורשין, אבל המחובר זכה בו הבן שכתב לו הנכסים במתנה מכלל היורשים, כמו שזכה בגוף.
<h2>דף קלט.</h2>
ואקשינן והא תניא בתוספת[א] מסכת כתובות [פ"ח ה"ז] שמין את המחוברין ללוקח. פירוש, כשימות האב ויחזרו הנכסים מיד זה שלקחן מן האב לבן, שכתב לו האב גופן, אם היו בנכסים פירות מחוברין שמין אותה שדה כמה היא שווה בפירות וכמה היא שווה בלא פירות, ונותן הבן דמי הפירות ללוקח ונוטל שדהו בפירותיה כמו שפירשנו במשנה. וכיון שאין הבן נוטל הפירות המחוברין אלא בדמיהן, הלוקח הוא שזכה בהן ולא הבן, ועל מה [ואלמה] תנן ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין, דמשמע שזכה הבן במחוברין. ופרקינן, אמר עולא לא קשיא כאן בבנו כאן באחר. פירוש, הא דאמרינן שזכה הבן במחוברין בשלא מכרן האב הוא, אלא מת והניחן בפני הבן, שאין ליורשין בהן כלום הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו וכו'. אבל הלוקח מהאב שהוא אחר, אינו מוחל אצל זה הבן שכתב לו האב נכסיו, ולפיכך שמין לו כמו שביארנו, ואין הלוקח יכול ליטול אותם לגמרי, שהרי כשהיה האב קיים מחוברין היו לקרקע ולא הגיעו להתלש, והרי יש לבן בהם זכות, אבל אינו זוכה בהם לגמרי, שהרי כבר יצאו לעולם בחיי האב. אמר הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל ושמעינן מינה, דהיכא דמגרש איניש לאנתתיה ואית ליה בארעא דילה פירות המחוברין בשעת הגירושין, דהני פירות דבעל נינהו, ודינא הוא דשיים להו עלה, דהא כדמגרש לה אחר הוא לגבה, ולא קא מחיל להו נהלה, וכל שכן היכא דתלישי דשקיל להו בעל לגמרי.
מתניתין. הניח בנים גדולים וקטנים, אין הגדולים מתפרנסין על ידי הקטנים, פירוש, אין הגדולים מתפרנסין בפרנסת הקטנים, לפי שהגדול צריך הוצאה למלבוש וכיוצא בו יתר מן הקטן. ולא הקטנים ניזונין על ידי הגדולים. שיותר צריך הקטן בהוצאת מזונות מן הגדול, שפעמים הרבה אוכל ביום מזונות מתוקנים ויפים. אלא חולקין בשוה. כלומר, שנוטלין חלק מהממון וחולקין אותו ביניהם בשוה ויעשה כל אחד כרצונו. נשאו גדולים נשים לאחר מיתת אביהם, ישאו הקטנים כמו שנשאו הגדולים מתפוסת הבית, ואחר כך יחלוקו. ואם אמרו קטנים לאחיהם שנשאו בחיי אביהם הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם מתפוסת הבית, ואחר כך נחלוק שאר הנכסים, אין שומעין להם, אלא מה שנתן להם אביהם נתן, וזכו בו הגדולים, וחולקים עם אחיהם במה שהניח להם אביהם בשוה.
מתניתין הניח בנות גדולות וקטנות, ולא הניח בן אין הגדולות מתפרנסות על הקטנות, לפי שצריכות להוצאה יתר מן הקטנות. ולא הקטנות נזונות על הגדולות, שיותר צריכות הקטנות להוצאת מזונות כמו שאמרנו, אלא חולקות מה שירצו מהממון בשוה, ותעשה כל אחת מהם בחלקה כרצונה. נשאו גדולות לאחר מיתת אביהם, ישאו קטנות כמו כן. זה חומר בבנות מהבנים, שהבנות הקטנות ניזונות עם הבנים הגדולים בלי חשבון, ואינן ניזונות הבנות הקטנות על הגדולות בלי חשבון, וכבר פירשה רבינו הרב ז"ל.
גמרא אמר רבא האי גד[ו]ל אחי דלבש ואיכסי מביתא. פירוש, שהיה לובש מלבושים נאים מתפוסת הבית, מאי דעבד עבד ואין אחיו יכולין לעכב עליו. ואי קשיא לך הא דתנן אין הגדולים מתפרנסין על ידי הקטנים, דשמעת מינה שאין כל אחד נוטל כי אם חלקו בלבד, מכלל שאין לגדול להתכסות כי אם מחלקו בלבד, לא מעזבון האב. התם בשוכא. פירש רבינו הרב ז"ל [הרי"ף בסוגיין] כשהיה אותו האח אדם ריקם, שאין לאחים הנאה ממנו, ודמיא לה ההיא דגרסינן בפרק החובל [ב"ק צ"ב ע"ב] אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי דיקלא בישא לגבי קינא דשרכי. פירוש, בדקל רע, הוא מצוי קן של יונים שאינם פרים ורבים ואין מהם הנאה. ובעל ערוך [ערך שדך] כתב שדכא בטל, וישוכו המים [בראשית ח' א'] תרגם יונתן ושדוכו מייא, כלומר, כן זה האח נח ובטל שאינו מהנה לאחיו כלום, ומתרגמינן [בראשית כ"ה כ"ז] איש יודע ציד, גבר נח שדכן. כלומר, אדם בטל. וזו היא דעת הר"ם במז"ל [פ"ט מהל' נחלות הל' ט"ו] ויש שפירשו [עי' רי"ף] שדכא מלבוש של משי, כלומר, שאין לו ללבוש מלבושים יקרים ביותר כמלבושי משי וכיוצא בהן, מפני שמפסיד את האחין, והפירוש הראשון הוא עיקר.
גמרא שלח ליה אבוה בר גניבא לרבא ילמדנו רבינו פנויה שלותה מאחרים ואכלה ועמדה ונשאת, קודם שתפרע החוב שעליה והכניסה לבעל נכסים, בעל יורש הוי. פירוש, בעל שזכוהו חכמים בנכסי אשתו, כמו שנתבאר בכתובות בפרק שמיני [ע"ח ע"ב] יורש הוי, ומלוה על פה גובה מן היורשין. ויש רשות לזה שלוה לאשתו שיבוא ויגבה מן הנכסים שהכניסה לו, כדאמרינן לקמן בפרק גט פשוט [קע"ו ע"א] אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין, ואיתה נמי בפרק האשה נקנית [קדושין י"ג ע"ב]. או דילמא לוקח הוי ומלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות, משום דלית לה קלא כי היכי דליזדהר ליה לוקח מהנכסים משועבדים. אמר ליה תניתוה, נשאו גדולות ישאו קטנות, ותני ר' חייא נישאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל. פירוש, נשאו גדולות לבעלים והכניסו להם הנכסים שהניח אביהם, יוציאו הקטנות מהבעלים מנכסי אביהם שהכניסו להם אחיותיהם, בכדי מה שיתפרנסו גם הם בו לבעלים, והנה הפרנסה הראויה לקטנות מאותם נכסים כמלוה על פה דמיא, ואפילו הכי מוציאין אותה מן הבעלים, אלמא בעל יורש הוי. ודחינן, דילמא שאני פרנסה משום דאית לה קלא, וכמלוה בשטר דמיא, ומלוה בשטר גובה מן הלקוחות משום דאית לה קלא. וכיון דבעל לוקח הוי טרפי לה נמי מן הבעל, דבעל לוקח הוי. ולא איפשיט בעיין במלוה על פה, הילכך, כיון דלא איפשיט, הדרינן לכללא דהוא חומרא לתובע וקולא לנתבע. ואפילו לפרנסה או מלוה על פה לא גבי מיניה דבעל, וליכא לאישתלומי מינה דאיתתא אלא עד דמגרשה או דמתאלמנה. ואי הוו זוזי דהלואה קיימי בעיניהו, מהדרינן לה למלוה וכן הילכתא. והוא הדין נמי, שאם לותה בשטר והיו הנכסים דמטלטלין שאינו גובה מן המטלטלין שהכניסה לבעל, משום דלא משתעבדי, אבל בדשעבדינהו לוה למלוה אגב קרקע, וכתב ליה הכי ואקניתי לך נמי מטלטלי אגב מקרקעי דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי גבי.
שלח ראבין באיגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת ואין שם יורש כי [אם] אותה הבת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו שהרי אותה הבת מתחייבת במזונות האלמנה כמו שמתחייבין היורשין נשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו במזונות האלמנה מתנאי כתובה נינהו כדפרישנא אמר ר' יהודה בן אחותו של ר' יוסי על ידי היה מעשה ונשאת הבת ומתה ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו ולא זכת הבת בכל הנכסים כדי שלא יהיו לאלמנה בהם מזונות דשוויוה רבנן לבעל הכא כי יורש ואע"ג דקיימא לן בכמה דוכתי דרשות בעל כרשות לוקח היא דגרסינן בפרק מציאת האשה [כתובות ס"ט ע"א] תלא ליה רב לר' ביני חייטי, כלומר במקום התפר של חיבור היריעות זו עם זו האחין ששעבדו הנכסים מהו וסלקא שמעתא התם דמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ותנן נמי בגיטין בפרק הניזקין [גיטין מ"ח ע"ב] אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים כדאמרינן לעיל. דמעיקרא כי אתקון הכי איתקון כתובין הם אצל בני חורין ואינן כתובין אצל משועבדין זה הוא הטעם האחד שכתוב בתלמוד והטעם השני לפי שדבר זה אין לו קצבה וזה הוא שכתב הר"ם במז"ל הכא משום פסידא דאלמנתו הוא דשוו ליה רבנן לבעל כי יורש והא דאמר ר' יוסי בר חנינה באושא התקינו בית דין הגדול האשה שמכרה בנכסי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות שויוה רבנן כי לוקח משום פסידא דידיה ולא חיישינן לפסידא דלקוחות דאינהו אפסוד אנפשיהו דאזול וזבנו מידי דזכה ביה בעל דלא איבעי להו למזבן מאיתתא דיתבא תותי גברה.
<h2>דף קלט:</h2>
מי שמת והניח בנים ובנות, בזמן שהנכסים מרובים כדי שיזונו מהם הבנים והבנות יזונו. פירוש, מעמידין את הנכסים בחזקת הבנים והם שיורשין אותם וזנין את אחיותיהם עד שיבגרו או עד שיתארסו ונוטלות עישור הנכסים והשאר לבנים שאילו הם הנקראים נכסים מרובים. נכסים ממועטין שאין בהם כדי שיזונו אילו ואילו עד שיבגרו הבנות או עד שיתארסו, הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים. פירוש, מתמהינן בגמרא ואי ליכא שיזונו מהם אלו ואלו עד שיבגרו הבנות שקלן להו בנות לכלהו נכסי אע"ג דאית בנכסי יתר ממזון הבנות ופשטינן אמר רבא מוציאין לבנות מזונות עד שיבגרו והשאר לבנים ואסור לבנים למכור באותן נכסים מועטין לכתחלה שמן הדין הוא שישאלו הבנים על הפתחים ויזונו הבנות לפי שבשתה של אשה גדולה משל איש. אדמון אומר בשביל שאני זכר, וראוי אני לירש בנכסים מרובין וכחי חמור מכח הבנות, הפסדתי בנכסים מועטים שאיני ניזון מהם, ונמצא כוחי גרוע מכוחן, אלא אפילו בנכסים מועטין יזונו הבנים עם הבנות ביחד, שהבנים שבאים בכח הירושה מן התורה חזקים הם מהבנות שבאים בתקנת חכמים.
גמרא. ולית הילכתא כאדמון, אמר רבינו הרב [הרי"ף], דסבר אפילו בנכסים מועטין ניזונין הבנים עם הבנות, ויש רשות לבנים למכור בהן לכתחלה כמו שיש להם רשות בנכסים מרובין. ואע"ג דגרסי' בפרק שני דייני גזלות בסוף כתובות [ק"ט ע"א] כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו בהא לית הילכתא כוותיה, דסוגיא דשמעתא כתנא קמא סלקא. מממריה דשמואל ור' יוחנן, דאמרי כל שיזונו מהם אלו ואלו עד שיבגורו הבנות אלו הן נכסים מרובין, אלמא איכא פלוגתא בין מרובין למועטין, דפחות מזה מוציאין מהם מזונות לבנות עד שיבגורו, והשאר נותנין אותו לבנים כמו שביארנו ואם אין שם אלא כדי מזונות הבנות בלבד הבנות ניזונות מהם עד שיתארסו או עד שיבגורו, והבנים ישאלו על הפתחים. והאי דקתני דבין נכסים מרובין ובין נכסים מועטין אית לבנות מהם מזונות עד שיבגורו, וקתני בנכסים מרובים הבנים יירשו והבנות יזונו, ובנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים. והוה ליה למתנא בין שהיו נכסים מרובין בין שהיו מועטין הבנות יזונו עד שיבגורו והשאר לבנים, דהא מכל מקום יזונו, משום דבכמו שהנכסים מרובים הבנים הוא שיורשין הכל ויתעסקו בנכסים ויזונו אחיותיהם מתחת ידיהם עד שיבגרו או עד שיתארסו, ובזמן שאין בנכסים אלא פחות משיעור זה מוציאין לבנות מהם מזונות עד שיבגורו, והשאר לבנים, ואין רשות לבנים לשלוח יד במה שנטלו הבנות למזונותיהם עד שיבגורו, אלא יעמדו ביד בית דין וזנין מהם הבנות. אי נמי אלו קתאני בתרויהו הבנות ניזונות, הוה אמינא דאפילו היכא דהוו מרובים מעיקרא ונתמעטו, מזונות הבנות כדקיימי קיימי ולא מחסר להו כלום, להכי תנא בנכסים מרובים יירשו למימרא דהך חולקא דמטי להו לבנים, לבתר דמפקינן מינייהו מזונות הבנות עד שיבגורו כבר זכו ביה הבנים, והוי דידהו, הילכך אי ממעטי נכסי בתר הכי לבנות ממעטי, ולא מחייב בנים למיתן להו מהך חולקא דמטא להו מידי, והיינו דאמרינן בתר הכי פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן היורשים. והני מילי במקרקעי הוא דפלגינן בין נכסים מרובין לנכסים מועטין כדאמרינן. אבל במטלטלי כיון דבתקנתא דרבנן בתראי הוא דמתזני בין אלמנה בין בנות מהם, אע"ג דמועטין נינהו ניזונין מהם אלו ואלו וכו'.
<h2>דף קמ.</h2>
פשיטא מרובים ונתמעטו. פירוש, הניח האב קרקע והיו הנכסים מרובין בשעת מיתה, ויש בהן כדי שיזונו אלו ואלו, ונתמעטו אחר כן והרי אינן מספיקין כי אם למזון הבנות בלבד, כגון שהוקרו המזונות או שהוזלו הנכסים כבר זכו בהן היורשים, והבנים יירשו והבנות יזונו מתחת ידי אחיהם. מועטין ונתרבו. כלומר, היו מועטין בשעת מיתה ונתרבו אחר כן והרי יש בהן כדי מזונות הבנים והבנות עד שיבגורו הבנות מאי, כיון דהוו מועטין מעיקרא זכו בהן הבנות, או דילמא כיון דנתרבו בתר הכי נתרבו לבנים, ואין לבנות כי אם מזונות עד שיבגורו מתחת ידי אחיהם. ואתינן למפשטה מיהא, ת"ש דאמר ר' אמי אמר ר' יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו, אע"פ שאין להם כלום אלא הבנות הם שניזונין מהם והבנים ישאלו על הפתחים, אלמא כוחן של בנים עדיף מכחן של בנות, דהא אע"ג דמועטין נינהו בחזקת בנים קיימי, וכיון דהכין הוא אם נתרבו נמי לבנים נתרבו ויורשים אותם, ודי לבנות ספקם כיון דתקנתא דרבנן היא.
איבעיא להו בעל חוב מהו שימעט בנכסים. פירוש, כגון שהיו הנכסים מרובין והיה על המוריש חוב, וכשיבוא בעל חוב לפרוע חובו מאותן נכסים מתמעטין, מהו, מועטין חשבינן להו והבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים. או דילמא כיון דמרובין נינהו מעיקרא, והרי בעל חוב לא גבה בחובו עדיין, כבר זכו בהן היורשים. ופירשו מקצת רבואתא [עי' נמוקי יוסף] דוקא במלוה על פה הוא דמספקא ליה, אבל במלוה בשטר פשיטא דממעט, דמלוה בשטר כמאן דגביא דמיא. ואיתחזי לן דלאו מימרא דסמכא הוא דאי מלוה בשטר כמאן דגביא דמיא, גבי בכור אמאי מוקמינן לה בראוי ולא במוחזק. ועוד, והא אמרינן בגמרא בעל חוב מהו שימעט בנכסים דכיון דאי מית נמי אית ליה דהא אתי יורש וגאבי, או דילמא כיון דמחוסר גובינא לאו כגבו דאמי. ועוד הא לא איפשיט בעיין ולקולא עבדינן, ואפילו במלוה בשטר.
<h2>דף קמ:</h2>
ומזונות בת אשתו, כגון שנשא אביהם אשה ופסק עמה שיהא זן את בתה כך וכך שנים, ומת בתוך אותו זמן, כיון שהיורשין חייבין לזונה עד סוף אותו זמן, ממעטת בנכסים. או דילמא לא דמיא לבעל חוב, דהא בעל חוב אע"ג דמיית גבו יורשים דידיה, ובת אשתו אלו מתה לא מיחייבי יורשים מזונות ולא גאבו יורשיה ולא מידי, ומשום הכי לא ממעטא. או דילמא כיון דאלו מינסבא אית לה מזוני ממעטא.
אלמנה ובת. פירוש, אלמנתו שיש לה מזונות מנכסיו כל זמן שלא תבעה כתובתה בבית דין בתקנתא דרבנן, כמו שביארנו. ובתו נמי שיש לה מזונות מנכסי האב ואין בנכסים כדי מזונות שתיהן, איזו מהן קודמת. ואיפשיטא מיניהו חדא מיהא, דאמר ר' אבא אמר רב אסי עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחים בנכסים מועטין, מה בת אצל האחים בנכסים מועטין הבת ניזונת והבנים ישאלו על הפתחים, אף אלמנה אצל הבת אלמנה נזונת והבת תשאל על הפתחים. והנך כלהו לא איפשיטו, ולקולא עבדינן ולא ממעטין בנכסים. אלא דינם כדין נכסים מרובים שיירשו הבנים הכל, ויזונו אחיותיהם מתחת ידיהם, אע"פ שנותנין לבעל חוב חובו וזנין בת אשת אביהם כל זמן שפסק שהנכסים בחזקת הבנים הם שירושת הבנים מן התורה ומזון הבנות מדרבנן. ולא מפקינן מיניהו אמר רבינו הרב [הרי"ף] אלא בראיה ברורה. יראה שיש מי שנסתפק לו אי ממעטי אי לא ממעטי, הילכך אי תפסי בנים לא מפקינן מיניהו, ואי לא תפסי לא מתפסינן להו, אלא הכי ממעטי בנכסים, והבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים, ומשום הכי איצטריך רבינו הרב למימר דלא מפקינן מהבנים אלא בראיה ברורה, דהא ודאי פסיקא הוא. אמר הר"ם במז"ל [פי"ט מהל' אישות הל' כ"א] וכן אני אומר שמזונות הבת קודמין לירושת הבן לכתובת אמו שמתה בחיי אביו, ואע"פ ששניהם מתנאי כתובה, קל וחומר הדברים, אם נדחת ירושה של תורה מפני מזונות דבת, לא תדחה ירושת הכתובה שהיא תנאי בית דין מפני מזונות הבת.
מתניתין הניח בנים ובנות וטומטום. פירוש, טומטום אטום ולא ניכר אם זכר הוא אם נקבה. בזמן שהנכסים מרובין הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות, ונידון כנקבות, דהכי אוקמה רבא, ולאו שנוטל מנקבות, דהא קתני סיפא ילדה טומטום אינו נוטל לא כזכר ולא כנקבה, אלא האי דקתני דוחין אותו אצל נקבות למזונות הוא, וכן הילכתא. והוא הדין לאנדרופינס, ואדרוגינס הוא שיש לו זכרות כזכר ונקבות כנקבה, ולענין ירושה אינו יורש כזכרים כדמפרש לקמן. הנכסים מועטין הנקבות דוחין אותו אצל הזכרים, שאומרין לו זכר אתה ואין לך עמנו מזונות.
האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה. פירוש, באשתו מעוברת עסקינן, אבל כשאינה מעוברת לא מיבעיא דלא קנה, דאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם, ובמעוברת נמי לא אמרן אלא בעובר שהוא בנו אבל בעובר שאינו בנו לא קנה. ואע"ג דקיימא לן דעובר כמי שלא בא לעולם הוא ולא קנה, הכא כיון דבנו הוא קנה לפי שדעתו של אדם קרובה היא אצל בנו [עי' לקמן קמ"ב ע"ב]. ואם נקבה מאתים ילדה נקבה נוטלת מאתים. פירוש, אמרינן בגמרא [לקמן קמ"א ע"א] למימרא דבת עדיפא מבן והא אמר ר' יוחנן משום [ר'] שמעון בן יוחאי כל שאינו מניח בן ליורשו הב"ה מתמלא עברה עליו, שנאמר [במדבר כ"ז ח'] והעברתם את נחלתו לבתו, דהוה ליה למימר ונתתם את נחלתו, ואין עברה אלא גיהנם שנאמר [צפניה א' ט"ו] יום עברה היום ההוא, ומהדרינן לענין ירושה בן עדיף לענין הרווחה הרווחה דבת עדיפא. כלומר, יותר מוצ(י)א אדם נחת רוח עם בתו מבנו, שהבת מכבדת את אביה ועומדת לפניו לשמשו יותר מהבן. ושמואל אמר הכא במבכרת עסקינן וכדרב חסדא דאמר רב חסדא בת תחלה סימן יפה לבנים, איכא דאמרי דמרביא להו ואיכא דאמרי דלא שלטה בהו עינא בישא.
אם זכר מנה ואם נקבה מאתים. כלומר, ואם צוה ואמר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה, ואם ילדה נקבה תטול מאתים, וילדה זכר ונקבה, הזכר נוטל מנה והנקבה מאתים. דמשמע שבשניהם הוא רוצה. ילדה טומטום אינו נוטל אלא כזכר ולא כנקבה, לפי שהוא בריה בפני עצמה. והוא הדין לאנדרוגינוס לדברי ר' שמעון בן גמליאל דסבר אף אנדרוגינוס נמי בריה בפני עצמה היא. ואם אמר כל מה שתלד אשתי יטול, דמשמע אפילו ילדה טומטום או אנדרוגינוס הרי זה יטול, ולא אמרינן מילתא דלא שכיחא היא. ואם אין שום יורש אלא הוא יורש את הכל, לפי שיוצאי יריכו של אדם קודמין לכל יורשיו, ואין יורש במקומו לא אבי אביו ולא אחי אביו ולא אמרינן בריה בפני עצמה היא.
[לשון הרי"ף] גמרא. מתניתין בשכיב מרע, דקיימא לן [לקמן קנ"א ע"א] דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דאמו. אבל בבריא לא משכחת לאוקומה למתניתין, דהא אי קנו מידו לעובר לא קנה העובר כלום דאין מטבע נקנה בחליפין [ב"מ מ"ו ע"א], ואפילו למי שבא לעולם. ועוד, אסמכתא היא דהא אם ילדה קא אמר ואסמכתא לא קניא [שם ס"ו ע"א]. ועוד, קנין דברים בעלמא הוא [לעיל ג' ע"א] דהא יטול קא אמר, וכי האי גונא לא קני ליה מקבל מבריא. והא דתנן ילדה טומטום אינו נוטל, אוקמה רבא כרשב"ג דתנן בתמורה בתחלת פרק רביעי [כ"ד ע"ב], רשב"ג אומר מבכרת שילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם אלא הרי הם כנקבה שאין לכהן בה חלק כלל, אלא עובדין בו וגוזזין אותו כשאר החולין. ובהילכות הר"ם במז"ל [פ"ב בכורות ה"ה] כתוב, בכור שהוא אנדרוגינס אין בו קדושה כלל, ועובדין בו וגוזזין אותו כשאר החולין, נולד טומטום הרי זה ספק בכור ויאכל במומו לבעליו בין שמטיל מים ממקום זכרות בין שמטיל ממקום נקבות. וכיון דסבר רשב"ג שאין הקדושה חלה עליו מספק, מכלל שהטומטום בריה בפני עצמו הוא ואינו כבן ולא כבת. ולית הילכתא כרשב"ג, אלא אם ילדה טומטום נוטל בפחות שבשניהם.
<h2>דף קמא:</h2>
ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי להאי דמיעברת. כלומר, נכסי לזה העובר שבבטניך. אמר רב הונא הוה מזכה לעובר והמזכה לעובר לא קנה, שאין אדם מקנה דבר למי שלא בא לעולם. אותיביה רב נחמן מיהא מתניתא תנן האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה, מכלל שהעובר קונה. אמר ליה משנתינו איני יודע מי שנאה. כלומר אינה הלכה, דאפילו לר' מאיר דאמר מקנה אדם דבר שלא בא לעולם, אימור דאמר ר' מאיר דמקנה למי שישנו בעולם. כלומר, לאדם מצוי, למי שאינו בעולם שהוא עובר מי קאמר ר' מאיר שקונה.
<h2>דף קמב:</h2>
ור' יצחק אמר ר' יוחנן המזכה לעובר לא קנה, ואם תאמר משנתינו הרי שנינו בה שהמזכה לעובר קנה, התם בבנו אתוקמא לה מתניתין, הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו להקנותו קנה ואפילו עובר. אמר ליה שמואל לרב חנא בגדתאה פוק איתי ליה בי עשרה ואימא לך קמיהו, לפרסומי מילתא, המזכה לעובר, אע"פ שאינו בנו קנה, והילכתא המזכה לעובר שאינו בנו לא קנה.
ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי לבני דיהוו ליך מינאי. פירוש, נכסי לבני שיהיו לך ממני, וזו מתנת בריא היא שתקנה נכסיו כדרך מתנת בריא, שאי אפשר שתהיה זו מתנת שכיב מרע, שהרי הבנים שנתן להם נכסיו ושעתידה להוליד ממנו הם, שהרי לא נתעברה בהן עדיין, לפיכך אי אפשר להעמידה בשכיב מרע. אתא בריה קשישא וצוח. פירוש, כיון ששמע בנו הגדול מאשה אחרת עמד לפני אביו וצעק. אמר ליה וההוא גברא מה תהוי עליה. פירוש, אמר לו ואני שלא הנחתה לי כלום היאך אעשה אלך ריקם, אמר ליה זיל קני כחד מיניהו, הנהו ודאי לא קנו דהא ליתנהו בעולם, האי ברא קשישא קנה או לא קנה. פירוש, קנה כיון דאיתה בעולם, או לא קנה משום דלא אקנייה אלא כאקניתא דמאן דליתיה בעולם.
<h2>דף קמג.</h2>
ומסקנא דלא קנה לעצמו אפילו החלק שמגיע לו עם הבנים שיולדו, מאי טעמא דאלו אמר קני כחמור מי קאני, דכיון דמיני בהמה וחיה לאו בני הקנאה נינהו האי נמי לא קאני. דאיתמר המקנה לחבירו כחמור לא קני, שהרי השוה בקנין לחמור. אמר ליה קני את וחמור רב נחמן אמר קנה מחצה, שהרי הקנה מחצה למקבל עצמו והמחצה שהקנה לחמור עדיין לא יצאת מרשותו. ורב המנונא אמר לא קנה ולא כלום, שכיון שלא קנה החמור שהקנהו כמותו, הוא עצמו כמו כן לא קנה. ורב ששת אמר קנה הכל, שהרי סילק ידו מהנכסים כלם כשאמר לו את וחמור, ומה שלא קנה החמור יקנה המקבל, וקיימא לן כרב נחמן בדיני. ההוא שכיב מרע דאמר לה לדביתהו נכסי ליך ולבניך, אמר רב יוסף קני איתתא פלגא עם הבנים וחולקין הנכסים ביניהם. וכן אם אמר נכסי לפלוני ולבני אותו פלוני קנה מחצה ובניו קנו מחצה, אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא וכו'. והילכתא כרב יוסף בשדה קנין ומחצה כדאמרינן לעיל [קי"ד ע"ב].
<h2>דף קמג:</h2>
ההוא דשדר פסקי דשראי לביתיה. פירוש, שלח לביתו חתיכות של בגדי משי, ולא פירש למי הם לא לבנים ולא לבנות ומת, והיו הבנים טוענין שלא שלח אלא להם, והבנות טוענות שלהם שלח. אמר ר' אמי הראויין מאותן החתיכות למלבושי הבנים לבנים והחתיכות הראוייות למלבושי הבנות לבנות, דאומדן דעתא הוא שלא שלח לבנים מה שראוי לבנות, ולא לבנות מה שראוי לבנים. ולא אמרן אלא דלית ליה למשלח כלאתא, הוא דיהבינן הנהו פסקי לבנתיה. אבל אית ליה כלאתא, לכלתיה (שדה) [שדר], לבנתיה דמנסבי לעלמא לא שדר שצרכי בנותיו על בעליהן הן. ואי בנאתיה לא נסיבן, לא שביק בנתיה כדי שיהיה להן חן להינשא, ומשדר לכלתיה. ירושלמי בפרק שני דייני גזלות [ה"ג] מי ששלח ממדינת הים ואמר ינתנו לבני, בנותיו בכלל. פירוש, והראוי לבנים כגון ספרים וכלי מלחמה יטלו אותן הבנים והראוי לבנות כגון כלי משי הצבועין וכלי זהב יטלו אותם הבנות, היו ראויין לזכרים ולנקבות יטלו אותן הזכרים. אמר הר"ם במז"ל [פי"א מהל' זכיה ומתנה הל"א] ואם אמר בשעת מיתתו אלו לבני אין הבנות בכלל, משום דלא ניחא ליה למעקר נחלה דאורייתא לאשוויי ברתא לברא בנחלה, וכן הלכה.
ההוא דאמר להו נכסי לבני הוו ליה ברא וברתא מי קרו אינשי לברא בנאי או לא, כלומר, דרך בני אדם לקרות לבן יחיד בלשון רבים, והבן הוא שיירש בלבד, או כיון שאמר בלשון רבים הבת כמו כן בכלל היא. אמר אביי [בראשית מ"ו] ובני דן חושים, שהרי חושים יחיד הוא וקראו בלשון רבים, אלמא אין הבת בכלל וכן הלכה.
[לשון הרי"ף] גרסינן בפרק יום טוב שחל להיות ערב שבת [ביצה כ' ע"א] ההוא גברא דאמר להו הבו ארבע מאה זוזי לפלניא ולנסוב ברתי, אמר רב פפא ארבע מאה שקיל ברתיה אי בעי נסיב ואי באעי לא נסיב. מפני שהם שתי מתנות, לפיכך אי זו שרוצה מהם מקבל, ולא מצו יורשין לעכובי עליה ולימא ליה אי בעית דתשקול [ארבע] מאה זוזי סב ברתא. אבל אי אמר לינסוב ברתי והבו ליה ארבע מאה זוזי, אי נסיב ברתא שקיל זוזי, משום דנסובי ברתא תנאה האוי גבי מתנה דזוזי, ומשום הכי אקדים להו לנשואין מקמי תנאה, ואי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל, דהא לא איקיים ליה תנאה.
ההוא דאמר להו נכסי לבני הוה (להו) [ליה] ברא ובר ברא מי קרי איניש לבר ברא בני או לא, רב חביבא אמר קארו אינשי לבר ברא בני, וחולקין הנכסים בנו ובן בנו, מר בר רב אשי [אמר] לא קרו אינשי לבר ברא בני, והבן לבדו הוא שנוטל הנכסים. תניא כוותיה דמר בר רב אשי המודר הנאה מבנים מותר ליהנות בבני בנים, אלמא בני בנים לאו בנים מיקרו בדאיכא בנים, ודוקא לענין מתנה כדאמרינן, אבל לאפטורי ממצות פריה ורביה בני בנים הרי הן כבנים, כדאיתה בפרק הבא על יבמתו [יבמות ס"ב ע"ב].
[לשון הרי"ף] גרסינן בסוף כתובות [ק"ט ע"ב] ההוא דאמר להו דקלא לברת שכיב ושבק תרי פלגי דקלי, מי קרו אינשי לתרי פלגי דקלא, ונאמר שהשני חצאיין נתן לבתו או לא, ולא קנתה האשה אלא החצי האחד בלבד והחצי האחר יטלו אותו הבנים. אמר ליה רב מרדכי לרב אשי הכי קאמר אבימי מנהרדעא קרו אינשי לתרי פלגי דקלי דקלא, ותטול הבת השני חצאיין, וכן הלכה.
[לשון הרי"ף מכתובות פ"ה ע"ב] ההוא דאמר להו נכסי לטוביה, שכיב, אתא טוביה וקא תבע לנכסי, אמר רב נחמן לאדם ששמו טוביה הוא שצוה הנכסים והרי בא ואמר אני הוא שנצטוו לי הנכסים ויטלם, ואין ליורשים לעכב עליו ולומר לו לא לך ניתנו אלא לאחר. ואם אמר לטוביה ואתא גברא דשמיה רב טוביה וקא תבעי, לטוביה אמ' דיתיהבו נכסי ולא לרב טוביה, ולא יהבינן לרב טוביה. ואי אינש דגיס ביה הוא. פירוש, ואם השכיב מרע רגיל לקרות לאותו אדם ששמו רב טוביה בשמו, כדרך שאדם רגיל לקרוא לחבירו דרך חביבות לא לכבדו כל כך. הא גיס ביה, ויטול הנכסים אע"פ שקורין לו רב טוביה. אתו שני [בני] אדם ששמם טוביה, וכל אחד מהם תובע הנכסים ואומר לי צוה, והאחד מהם שכינו והאחד תלמיד חכ', תלמיד חכמים קודם, שאין דעתו אלא על תלמיד חכמים, לפי שיש בדבר מצוה. שכן וקרוב, ואין בהם תלמיד חכמים מאי, תא שמע [משלי כ"ז י'] טוב שכן קרוב מאח רחוק, והשכן הוא שקודם לקרוב וכל שכן אם היה שכן או קרוב עם אחר שהוא קודם לאחר. היו שניהם שכנים או שניהם קרובים, או שניהם תלמידי חכמים, שודא דדייני. פירוש, יעשו הדיינין כפי מה שיראה להם, כל מי שדעתן נוטה לו שעל זה אמר שינתנו לו הנכסים נותנין לו, וכן אם היו רבים, כדאיתה בפרק הכותב [כתובות שם].
[לשון הרי"ף] גרסינן בפרק האומר התקבל גט זה לאשתי [גיטין ס"ה ע"ב] גניבא יוצא בקולר הוה. פירוש, יוצא בכבל ליהרג היה, לפי שתפסו המלך וגזר עליו הריגה. כי נפיק אמר להו הבו ארבע מאה זוזי לר' אבינא מחמרא דנהר פקוד [שם ס"ו ע"א]. קשיא ליה לר' אבא חמרא לא קאמר הכי ניקני ליה ר' אבינא, חמרא לא קאמר. פירוש, הבו ליה בארבע מאה זוזי חמרא דבנהר פקוד לא קאמר כי היכי דנתיב ליה חמרא גופיה. דמי חמרא לא אמר, כי היכי דנזבין חמרא ונתיב ליה ארבע מאה זוזי מדמיה. מחמרא קאמר, ואין דרך בני אדם לצוות שיתן לו משקל ארבע מאות זוזי מן היין. ואידך, שהוא ר' זירא שאמר שקנה ר' אבינא הארבע מאות זוז אמר לך, לא אמר מחמרא אלא כדי ליפות את כוחו של ר' אבינא, שאלו פירש ואמר תנו לו היין שבנהר פקוד בארבע מאות זוזי והחמיץ קצתו היו אומרין לו היורשין שלך הוא שהחמיץ, ואלו אמר דמי חמרא ומכרו ממנו קצת ואבדו המעות, היו אומרין לו מעותיך הוא שאבדו, אבל כיון שאמר מחמרא, משמע שתהא אחריות הארבע מאות זוז על היין כלו לפיכך ייחדו לו, (שלח מיתם) [אלא אמר] מחמרא כדי ליפות את כוחו. כלומר, שכל המצוה ואומר תנו לפלוני כך וכך זוז מדבר פלוני לא אמר כן אלא כדי ליפות את כוחו. יש מי שאומר [עי' רש"י שם] שזה שאמר הבו ארבע מאות זוזי לר' אבינא מחמרא דנהר פקוד, שיתנו לו מהמעות שהן צרורין ומונחין בביתו הוא, וזה שאמר מחמרא ליפות כוחו הוא, כלומר שאפי' יגנבו כל מעותיו יתנו לו מדמי היין לפי שתהא אחריותן על היין הוא שנתכוון. ויראה שאין היורשים חייבים ליתן לו הארבע מאות זוז ממקום אחר אלא מהיין בלבד, וליפות כוחו ביין עצמו הוא דאמרי' לא אמר ליה מחמרא אלא כדי ליפות את כוחו, לפיכך אם אבד היין אבדו המעות, אבל כשאבד מקצת היין ישתלם מהנשאר ממנו. וכן כתב הר"ם במז"ל [פי"א מהל' זכיה ומתנה הל' כ"ב] מעשה באחד שהיה יוצא בקולר ואמר תנו לפלוני ארבע מאות זוז מיין מקום פלוני, ואמרו חכמים יטול ארבע מאות זוז מדמי אותו היין שלא נתכוון זה שיתן לו מן היין משקל ארבע מאות זוז, ולא נתכוון אלא לדמים, זה שייחדן ביין ליפות את כוחו.
מתניתין הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים. כגון, שהוציאו עליהם הוצאות מתפוסת הבית ושבחו. השביחו לאמצע, וחולקין בהם עם אחיהם בשוה, שכיון שידעו שיש להם אחים וטרחו והשביחו הנכסים מממון ירושתם מחלו טרחם אצל אחיהם. וזו אינה דומה ליורד לשדה חבירו [ב"מ ק"א ע"א] שלא ברשות שאין לו שבח אלא כנגד ההוצאה בלבד, אבל יתר מההוצאה כשהשבח יתר על ההוצאה לא. לפי שגדולים אלו שירדו לנכסים והשביחום, ברשות ירדו להם, מפני חלקם שיש להם בהם. וליכא למימר נמי הכא אין מורידין קרוב (לנכסי קרוב) לנכסי קטן [ב"מ ל"ט ע"ב] שהרי עדיין לא חלקו כדי שנחוש שמא יבואו להחזיק בחלקי אחיהם הקטנים.
ואם אמרו הגדולים לקטנים ראו מה שהניח לנו אבא, שהוא כך וכך הרי אנו עושין ואוכלין. כלומר, הרי אנו משביחין את הנכסים ולוקחין השבח לעצמנו, ושתקו הקטנים. השביחו לעצמן, והוא שיהיה השבח מחמת ההוצאה שהוציאו ממון עצמן.
האשה שיורשת את בעלה, מוקמינן לה [לקמן קמ"ד ע"א] שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע. פירוש, אמרינן בגמרא פשיטא דהשביחה לאמצע, אלא מהו דתימא כיון דלאו דרכה של אשה למטרח ולאשבוחי נכסי וקא טרחא לה, אע"ג דלא פריש... כמאן דפריש שהשביחה לעצמה דמיא, ואין חלק לשאר היורשין בשבח, קמ"ל דלא, אלא השבח לאמצע. ואם אמרה ליורשין ראו מה שהניח לי בעלי הרי אני עושה מממוני ואוכלת השבח לבדי, השביחה לעצמה. פירוש, אמרינן בגמרא פשיטא שהשבח לעצמה, אלא מהו דתימא כיון (דשכיחי) [דשביחי] לה מילתא דאמרי אינשי אתתא חשיבא היא דקא טרחא קמי יתמי וקא משבחא לנכסי, ואגב חשיבותא דקא מטיא ליה מחלה, קמ"ל דלא, אלא לעצמה הוא שהשביחה. ואפילו השביחה בעצמה בלא הוצאה מממונה, כיון שיש לה מזונות אין השבח לעצמה דתנן [כתובות צ"ה ע"ב] אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם.
גמרא אמר רב חביבא בריה דרב יוסף בריה דרבא משמא דרבא לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים. כגון שהוציאו מן הנכסים ונטעו כרמים וזתים וכיוצא בהם, או שהניח להם עיסקא והותירו. אבל שבחו נכסים מחמת עצמן, כגון שהשביחום הגדולים מחמת עמילתן בהם בעבודה וכיוצא בה, לא שהוציאו בהן כלום מהנכסים שהניח להם אביהם, השביחו הגדולים לעצמן. כן פירש הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל. והנראה מדברי הר"ם במז"ל [פ"ט מהל' נחלות ה"ב] שאין למשביח כי אם השבח שהשביח מחמת הוצאה שהוציא על הנכסים מממונו, והוא שיאמר ליורשים ראו מה שהניח לנו אבא, אבל שבח שהשביח מחמת הטורח שטרח בנכסים בלא הוצאה השבח לאמצע. ולפי דבריו זה שאמרנו אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לעצמן, כך מתפרש, והוא שהוציאו מממון עצמן ובשאמרו ראו מה שהניח לנו אבא. וראיה לדבריו מעשה דרב ספרא, שאלו היה אחד היה השכר לאמצע, אע"פ שטרח בעצמו והרויח.
<h2>דף קמד.</h2>
רב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינהו, בלא תנאה דראו מה שהניח לנו אבא. ועבד בהו עיסקא במיני פרקמטיא וארוח. אתו אחוה תבעוה בדינא קמיה דרבא [כאן חסר].
<h2>דף קמד:</h2>
כל מה שאירע לאדם בלי פשיעה בעצמו בידי שמים הוא, חוץ מצנים פחים. פירוש, חוץ ממי שמהלך בצנה ובקרירות כגון צנה שלג, או שהולך בחמה בזמן החום וכיוצא בהן, שודאי יחלה לפי שנמצא כמשליך עצמו בפח בדרך עקש, לפיכך נתרפא משל עצמו. אבל באונס נתרפא מן האמצע, מפני שהוא המתעסק לבדו באותה אומנות, וכלן בטלין ממנה, ונוטלין חלקם מן הריוח. אבל שני שותפין שמתעסקין באומנות או בסחורה, וחלה אחד מהם ואפילו באונס נתרפא משל עצמו, אמר הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל. והר"ם במז"ל [פ"ט מהל' נחלות ה"א וה"ו] כתב האחין או שאר היורשין שלא חלקו ירושת מורישן, אלא כלן משתמשין בה ביחד הרי הן כשותפין לכל דבר. ואחד מן האחין או מן השותפין שנפל לאומנות המלך הריוח לאמצע. חלה אחד מהם ונתרפא נתרפא מן האמצע. ואם חלה בפשיעה כגון שהלך בשלג או בחמה ביום החום עד שחלה וכל כיוצא בזה, הרי זה מתרפא משל עצמו. תראה שזה הגאון לא חילק בין שהיה מתעסק לבדו באותה אומנות כגון שנטל מעות חבירו בתורת עסק, בין שהיה שותפו שמתעסקין שניהם במלאכתם ביחד, הכל דין אחד יש להם.
פיסקה. האחים שעשו מקצתם שושבינות בחיי האב חזרה השושבינות חזרה לאמצע. אקשינן והא תניא שלח לו אביו שושבינות. כלומר, שלח אביו שושבינות לאחר בשם אחד מבניו, כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב לאותו ששלחה חוזרת מן האמצע. ופרקינן, אמר רב אשי לא קשיא מתניתין דקתני חזרה השושבינות חזרה לאמצע, בששלח אותה האב סתם ולא פירש ששלחה בשם פלוני בנו, אלא בשם בניו סתם, וברייתא דקתני כשהיא חוזרת חוזרת לבן לבדו, בשפירש האב ששלחה בשם בנו פלוני, כדתניא שלח לו אביו שושבינות, כלומר ששלח לאחד בשם בנו פלוני כשהיא חוזרת חוזרת לאותו הבן לבדו, שכיון ששלח אותה האב בשמו מתנה הוא שנתן לו וזכה בה הבן לעצמו, שלח אביו בשם בניו סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע.
ושמואל אמר מתניתין ביבם. פירוש, כגון יעקב ששלח שושבינות בשם בנו ראובן וקדש ראובן אשה ומת, ונפלה אותה ארוסה לפני שמעון אחיו, והרי החתן שנשתלחה לו השושבינות חייב להחזירה, כשהיא חוזרת לאמצע, לפי שהיא ראוי שהרי מת ראובן קודם שתחזור לו, וקיימא לן דאין היבם נוטל בראוי כבמוחזק, משום דבכור קרייה רחמנא דכתיב [דברים כ"א] והיה הבכור אשר תלד, כמו שאמרנו למעלה בפרק יש נוחלין [קס"ד ע"א]. ואקשינן מכלל דהאיך דאישתלחה ליה שושבינות בשם ראובן משלם עתה השושבינות לאחים, ולימא להו כדתבעי לה מיניה תנו לי שושביני ראובן ואשמח עמו, וכיון דלא מצו לאיתוייה היכי מצו למיתבע מיניה ההוא שושבינות.
<h2>דף קמה.</h2>
ופרקינן אמר רב יוסף הכא במאי עסקינן כגון שכנס ראובן ושמח עמו אותו חתן כמנהג אותו מקום בשושבינות, ולא הספיק אותו חתן לפרוע אותה שושבינות עד שמת ראובן, שהרי נתחייב אותו חתן לשלם, הילכך מחזיר השושבינות ואע"פ שמת ראובן, חולקין אותה האחין בשוה. שמעינן מינה, שהאב ששלח שושבינות בשם בניו סתם ולא סיים אחד מהן, כיון דקיימא לן שחוזרת לאמצע, אותו שנשתלחה לו אינו חייב להחזירה עד שישאו נשים כלם, וישמח עם כל אחד מהם הואיל וכלם שושביניו הם. ואע"פ ששמח עם קצתם אינו חייב להחזיר אלא מה שמגיע בחלק אותם ששמח עמהם בלבד, שאם תאמר יחזיר הכל נמצאת מחייבו להחזיר השושבינות קודם שישמח עם שושביניו, הילכך אינו מחזיר כי אם חלק אותם ששמח עמהם, וכשמחזיר אותו חוזר לאמצע וחולקין אותו בשוה, שהרי הוא כתוב שהניח להם אביהם. וכן האב שהשיא את בנו ועשה לו משתה והיתה ההוצאה משל אב, ונשתלחה שושבינות לזה הבן בחיי האב, כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת מן האמצע. אבל אם הוציא הבן הוצאה במשתה משלו אינה חוזרת אלא מחלק הבן שנשתלחה לו בלבד, שבשביל הבן היתה השושבינות ולא בשביל האב.
אמר רב פפא הילכתא בין שמת ארוס בין שמתה ארוסה. פירוש, בגמרא מוכח שזה מענין הגרסה הוא, דאמרינן התם [לעיל קמ"ד ע"ב] מכלל דהאיך משלם, ולימא תנו לי שושביני ואשמח עמו מי לא תנן מקום שנהגו להחזיר קדושין מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. ואסקה רב פפא, בין שמת ארוס בין שמתה ארוסה בין הדר ביה איהו, מוהרי הדרי, קדושי לא הדרי. פירוש, הסבלונות חוזרין הקדושין אינן חוזרין, דהא איהו הוא דהדר ביה. הדרא בה איהי אפילו קידושי הדרי, משום דלא למהדר בה הוא דיהב לה קדושי. אמימר אמר קדושי לא הדרי, ואע"ג דהדרא בה איהי. גזרה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה. פירוש, שאם נאמר כיון שחזרה בה היא, יחזרו הקדושין, יאמרו הרואים שקידושי טעות היו, והדבר ידוע שקידושי טעות אינן כלום, ויבוא זה שגרשה לקדש את אחותה או אמה או אחת מן הנשים שהיא אסורה עליו מחמתה. ואי איכא למימר דגטה מוכח עלה, איכא למיחש נמי דילמא איכא מאן דחזא בקדושין דהדרי, ולא חזא ליה לגטא, הילכך אפילו קדשה בככר זהב אינו חוזר.
תנו רבנן חמשה דברים נאמרו בשושבינות נגבית בבית דין וחוזרת בעונתה ואין בה משום ריבית ואין שביעית משמטתה ואין הבכור נוטל בה פי שנים. נגבית בבית דין וחוזרת בעונתה, דכמלוה דמי. ואין בה משום ריבית, דלאו אדעתא דהכי שדר ליה. ואין השביעית משמטתה, דלא קרינא ביה (דברים ט"ו, ב') לא יגש. ואין הבכור נוטל בה שנים, דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק.
פיסקה. השושבינות נגבת בבית דין, ת"ר חמשה דברים נאמרו בשושבינות וכו' נגבית בבית דין מפני שהיא כמלוה. וחוזרת בעונתה, כלומר שחוזרת בזמנה כשיעשה המשלח סעודת חופתו, אבל קודם נישואין לא, דכמלוה לזמן דמיא שאין המלוה יכול לתבוע אותה מהלוה עד שיגיע זמן שהתנו ביניהם. יש מי שאומר שאם עברו ימי חופה ולא תבעו שוב לא יפרע, דאחולי אחיל. וליכא למסמך עלה דהא כמלוה לזמן מקשינן לה, וכיון דמלוה לזמן אע"ג דעבר ליה זמנה ניתנה ליתבע, הוא הדין נמי לשושבינות, דהא אפילו היה עמו במדינה ולא קראו לשמוח עמו אין לו עליו [א]לא תרעומת ופורע ממנו שושבינותו, ולא אמרינן אחולי אחיל. ואין בה משום רבית, אלא אפילו שלח לו דינר והחזיר לו עשרה מותר דלאו אדעתא לאוסופיה ליה הוא דשלח ליה, והאי דאוסיף ליה מתנה היא וליכא למיחש לה.
<h2>דף קמה:</h2>
ואין השביעית משמטתה כהשמטת הלואות, דלא קרינא בה לא יגוש, שהרי אינו יכול לתבעו עד שישא כדרך שנשא הוא. אמר הר"ם במז"ל [פ"ז מהל' זכיה ומתנה הל' י"ד] השולח תשורה לחבירו או שנתן לו מעות כשמטה ידו, והוא ממאן ליקח וזה נשבע שאי אפשר שלא ליקח, והפציר בו עד שלקח וכל כיוצא באלו, אע"פ שלא פירש שהן מתנה הרי אלו מתנה ואינו יכול לחזור ולתבוע עד שיפרש שהיא מלוה. כלומר, שזה אין לו עונה בשושבינות.
אמר רב כהנא כללא דשושבינותא. כלומר זה עיקר בשושבינות. הוה במתא, ראובן שנתחייב לפרוע לשמעון השושבינות ששלח לו, איבעי ליה לראובן למיתי כשקרא לו שמעון במקום שקוראין אחד אחד. שמע קל טבלא, פירוש, ואם שמע ראובן קול תופים ומחולות של שמחת שמעון במקום שאין קורין אחד אחד אלא כל השומע יבוא איבעי ליה למיתי. ואי לא אתא חייב לשלם השושבינות כלה, שהרי שמע ולא בא, או שקרא לו ולא בא, לא שמע, כגון שהיה במקום רחוק מביתו של חתן, איבעי ליה לחתן לאודועיה כדי שיבוא וישמח עמו. לא אודעיה תרעומת אית ליה לשושבין על החתן. שלומי משלם השושבינות ששלח לו, ועד כמה אמר אביי נהוג בני גנאנא עד זוזא אתא בכריסיה אכליה. ויש נוסחאות שכתוב בהם עד זוזא אתייה בכפיה אכליה בכריסיה. ויותר היא מדוייקת זאת הגרסא. כלומר, נהגו בני חופה בשמחת הנישואין שאם לא הביא שמעון לראובן כי אם זוז אחד בידו, כבר אכלו שמעון בבטנו בשמחתו עם ראובן, ואין ראובן חייב לשלם לשמעון כלום. ואם יתר על דינר שלח שמעון לראובן, עד ארבעה דינרין משלם פלגא, ומנכה לו שמעון שני דינרין שיעור אכילתו עמו, כיון שלא קראהו ולא הודיעו. מכאן ואילך איניש איניש לפי חשיבותיה. פירוש, ואם שלח שמעון לראובן יתר מארבעה זוזים, אומדין דעת המשלח ושיעור השושבינות, אם אדם חשוב הוא (מגבה) [מנכה] לו מחצה, ואם צר עין הוא ומדקדק בהוצאתו אינו מנכה לו אלא שיעור מה שאכל ושתה ומשלם לו השאר. אמר הר"ם במז"ל [פ"ז זכיה ומתנה ה"ז, ח'], כלומר אם שמעון המשלח אדם חשוב הוא שצריך ראובן לטרוח לו באכילה ושתייה כפי חשיבותו, דבר ידוע הוא שמרבה ראובן בהוצאתו, ולפיכך אין שמעון פורע ממנו אלא מחצה. ואם שמעון צר עין ומדקדק בהוצאתו, שאין צריך ראובן לטרוח לפניו כל כך, מפני שאין רצונו בכך אין שמעון מנכה לראובן אלא שיעור מה שאכל ושתה, ומשלם ראובן השאר. וכן רואין שיעור השושבינות אם דבר מרובה הוא, אע"פ ששמעון המשלח אדם חשוב הוא שצריך ראובן לטרוח לפניו, אין אומרים שינכה לו מחצה אלא כפי כבודו, שלא עלה בדעת שכשישלח שמעון מאה דינרים שינכה לו חמשים מהם באכילתו ושתייתו, וישלם ראובן חמשים. וכן אם היה שמעון צר עין, אע"פ שאין ראובן צריך לטרוח לפניו כל כך, אם לא היתה השושבינות דבר מרובה והיה ראוי לנכות לו מחצה, מנכין לו מחצה, ומשלם ראובן השאר.
ת"ר עשה עמו בפומבי ובקש לעשות עמו בצנעה. פירוש, עשה ראובן משתה עם שמעון בעת שהביא לו השושבינות בפרהסיא ובגלוי, כגון שהרבה הקרואים עם שמעון בסעודה, ובקש עתה שמעון לעשות עם ראובן משתה בצנעה. או שעשה ראובן בצנעה עם שמעון ועשה שמעון עתה עם ראובן בפרהסיא, אין שמעון יכול לתבוע לראובן בשושבינותו שעמו, שהרי אומר לו ראובן איני עושה עמך אלא כדרך שעשית עמי, ואחר כן אפרע לך שושבינותך. עשה ראובן עם שמעון משתה בנישואי בתולה, ועכשיו נשא שמעון אלמנה ובקש לשמוח עם ראובן בנשואי אלמנה כדי שיפרע לו שושבינותו, יכול ראובן לומר לו בנשואי בתולה תשמח עמי כדרך ששמחתי עמך, ואחר כך אפרע לך שושבינותך, לפי ששמחת בתולה מרובה משמחת אלמנה. וכן אם שלח לו שושבינות בנשואי אלמנה אינו יכול לתבעו להחזיר לו בנשואי בתולה, ואע"פ ששמחת בתולה מרובה משל אלמנה, משום דקיימא לן שאין השושבינות חוזרת אלא בעונתה. עשה עמו בשניה. פירוש, שלח שמעון לראובן שושבינות כשנשא אשתו שנייה, ובקש שמעון שושבינותו מראובן כשנשא אשתו ראשונה, יכול ראובן לומר לשמעון כשתשא אשה שנייה כמו שנשאתי אני אפרע לך שושבינותך, ששמחת נישואי שנייה יתר משמחת נשואי ראשונה, לפי שבנשואי ראשונה לבו טרוד בענין בעילת מצוה, אבל בנשואי שנייה אין לבו טרוד שהרי הוא גס בדבר ובדיחא דעתיה. אמר הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל מדקא קרית לה להא דנשא עכשיו, שנייה, מכלל שבשעה שעשה עמו השושבינות נשוי היה או אלמן, וכיון שכן הוא הדבר ידוע שעל דעת שישלח לו השושבינות שלו כשישא אשה אחרת קיבלה ממנו, ולפיכך משלם השושבינות שלו. עשה עמו באחת פירוש, שלח שמעון לראובן שושבינות בנשואי אשה אח(ר)ת, ובקש שמעון שושבינות כשנשא שתי נשים כאחת, יכול ראובן לומר לו באשה אחת אחזיר לך שושבינותך כדרך שעשית עמי.
<h2>דף קמו.</h2>
מתניתין השולח סבלונות לבית חמיו. פירוש, תשורה ומנחה ששולח אדם לבית חמיו בשביל שמחת ארוסתו, הן הנקראין סבלונות מלשון סבל שהוא משוי. שלח שם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן. כלומר, ואכל שם סעודת אירוסין, אפילו בדינר. כלומר, אפילו לא אכל שם כי אם מה שווה זוז אין אלו נגבין. פירוש, שאומדן דעת הוא שלא היתה כוונתו אלא לאכול ולשתות שם, וכיון ששמח בהם שם מחל הכל, ואפילו מתה ארוסתו אינו גובה מהם כלום.
לא אכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין. לפי שלא היה בדעתו למחול אלא כשישמחו עמו חותניו, שיאכל וישתה עמהם ותראה חשיבותו לפי' אם מתה ארוסתו חוזר וגובה הכל חוץ מן המאכל והמשקה. יש נוסחאות [עי' רשב"ם בשם גירסת ר"ח] שכתוב בהם לא אכל שם סעודת חתן אפילו כדינר הרי אלו נגבין. ומינה הוא דדייק רבא כדלקמן. ואיכא למימר נמי דאסבלונות קאיי. כלומר, אפילו לא היו הסבלונות כי אם שוה דינר שהוא דבר מועט חוזרין, שהרי לא שמח בבית חמיו.
שלח סבלונות מרובין כדי שיבואו עמה לבית בעלה, כגון כלי כסף וכלי זהב ובגדים של פשתן ושל משי וכיוצא בהן הרי אלו נגבין, ואפילו אכל שם סעודת אירוסין חוזר וגובה הכל, ואפילו מתה. סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה אין אלו נגבין אם אכל שם סעודת אירוסין. ותרגמה רבא כגון יובא וסבכתא. פירוש, יובא הבגד שנותנת האשה על שער ראשה כדי לקבל הזוהמה, ונותנת עליו השבכה. ובלשון ישמעאל בניקה ו(נ)וקאיה. יש מי שפסק שאין אלו נגבין ואפילו היו קיימין. והר"ם במז"ל [פ"ו מהל' זכיה ומתנה הל' כ"ב], שאם היו קיימין חוזרין מיהא דרבין סבא [קמ"ו ע"ב].
גמרא אמר רבא דוקא שאכל הארוס בבית חמיו שוה דינר, הוא שאין גובין אותן סבלונות. אבל פחות מדינר לא, דהא לא חשיב כי היכי דנימא דמחיל. אכל תנן הוא דמחיל ולא גבי, שתה מאי, מחייב אפילו בשתייה או לא, עד דאכל כדקא תני במתניתין. הוא תנן, שאכל בעצמו הוא דמחיל. שלוחו מאי, כמותו הוא ומחיל או דילמא כיון שלא נהנה הוא בעצמו ולא שמח בבית חמיו לא מחיל. שם בבית חמיו תנן, הוא דמחיל בשאכל שם. שגרו לו למקום אחר ואכל שם מאי.
תא שמע, דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באחד ששגר בבית חמיו מאה קרונות. פירוש, מאה עגלות שעשויות מנסרין ונושאין עליהם משאות ומושכין אותם הבהמות. של כדי יין ושל כדי שמן ושל זהב ושל כלי מילת ורכב בשמחתו והלך ועמד על פתח בית חמיו, והוציאו לו כוס של מים חמין ושתה ומת, וזו הלכה העלה ר' אחא באושא לפני חכמים והם בית דין הגדול, ואמרו סבלונות העשויין ליבלות אינן נגבין, ושאין עשויין ליבלות נגבין, שמע מינה אפילו שתה מים שאין בהם שוה דינר מחל. ואידחיא הא דרבא דאמר דוקא בשאכל שוה דינר הוא דאמרינן דמחיל, אבל שגרו לו או שאכל שלוחו לא איפשיטא. פירוש, ואע"ג דאמרינן בהאי מעשה והוציאו לו כוס של חמין, דמשמע ואפילו שגרו לו, איכא למימר דכל פתח בית חמיו כבית חמיו הוא אמרינן בגמרא, דשמעת מינה דשגרו לו לא, וכן דשלוחו נמי לא דלא איפשטו.
איבעיא להו מהו שישליש. פירוש, כיון דאמר רבא דוקא בשאכל שם סעודת חתן בשוה דינר הוא שאין נגבין הסבלונות, שאלו, אם אכל שוה שליש דינר מה הוא שיפסיד מן הסבלונות שלישין, או שני שלישין בשאכל שני שלישי דינר, והוא הדין למחצה ולרביע שמפסיד כנגד מה שאכל. או דילמא לא אמרינן דמחיל עד שיאכל בכדי דינר שלם.
שבח סבלונות מהו. פירוש, כגון ששלח בהמות ועופות וילדו מהו להחזיר שבחן נמי, תיקו.
באעי רבא שלח לה סבלונות העשויין ליבלות ולא בלו ומתה היא או מת הוא הדרי או לא הדרי, ולא איפשיט.
<h2>דף קמו:</h2>
יתיב רבין סבא קמיה דרב פפא ויתיב וקא אמר בין שמת הוא בין שמתה היא, ואפילו הדר בה איהו, סבלונות הדרי ואפילו אכל שם סעודת חתן, מאכל ומשתה לא הדרי. וכן כלים מועטין ששלח לה להשתמש בהן בבית אביה ובלו אינן חוזרין, שהרי הוא שחזר בה. הדרא ביה איהי אפילו כישא דירקא הדרא. פירוש, אפילו אגודה של ירק חוזרת.
אמר רב הונא ושמין להם דמי בשר בזול, אע"ג דאיהי היא דהדרא ביה. ופרישו קמיי אמר רבינו הרב והם הגאונים שאחר התלמוד, האי שיעורא דכל זוזא חשבינן ליה ארבעה דינקי. פירוש כל זוז שהוא שש מעין משלמת ממנו ארבעה חלקים, שכל חלק מהם ששית הזוז דהוו תרי תילתי דזוזא. ורוב הנוסחאות כתוב בהם ועד כמה עד תולתא, ואינה גרסת רבינו הרב ז"ל. כתב הר"ם במז"ל [פ"ו מהל' זכיה ומתנה הל' כ"א—כ"ד] השולח סבלונות לבית חמיו בין מרובין בין מועטין, בין שאכל שם סעודת אירוסין בין לא אכל, בין שמת הוא בין שמתה היא, בין שחזר בו האיש יחזרו הסבלונות כלם חוץ מן המאכל והמשקה. וכן כלים מועטין ששלח לה להשתמש בהן שם בבית אביה, אם נשתמשה בהן ובלו או אבדו, אינן משתלמין, אבל אם היו קיימין חוזר הכל וגובה אותן בבית דין, שהדבר ידוע שלא שלחן אלא דרך נוי בלבד. חזרה היא בו חוזר הכל, ואפילו המאכל והמשקה נותנת דמיו בזול. וכבר הסכימו הגאונים שאם היו דמי המאכל והמשקה ששה משלמת ארבעה אם חזרה בה, שלא נתן לה מתנה זו אלא ודעתו שלא תחזור בו. הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל ארוס סעודה ויאכיל רעיו, או יחלק מעות לשמשין וחזנין וכיוצא בהם, ועשה כדרך שעושין כל העם, וחזרה בו, משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממונו, וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם, והוא שיש לו עדים כמה הוציא, שאין זה נשבע ונוטל ע"כ מדברי הגאון ז"ל. יראה לי, שאין מנכין לו שליש הדמים אלא מדברים העשויין ליפסד בשהייתן בלבד, כגון בשר ותבשיל ויין מזוג וכיוצא בהן, אבל יין שאינו מזוג, כדי שמן ותבואה ופירות שאין נפסדין כגון גרוגרות וצמוקים, וכיוצא בהם הכל חוזרין, שכיון שהקפידו חכמים אפילו אכישא דירקא שחוזרת אין אנו אומרין שמנכין שליש מדברים שאינן נפסדין, ואפילו חזרה בה היא.
מתניתין שכיב מרע שכתב נכסיו במתנה סתם לאחרים, ושייר קרקע כל שהוא, הואיל ולא נתיאש מעצמו שימות מאותו החלי, שהרי שייר קצת הנכסים לעצמו לסמוך עליהן. מתנתו קיימת, שסתם מתנתו כמתנת בריא שקונה מזמן הכתיבה, ואפילו לא שייר אלא מטלטלים אינו יכול לחזור בו. והוא שקנו מידו, שמתנת שכיב מרע במקצת צריכה קנין בין עמד בין לא עמד כמו שיתבאר [לקמן קנ"א ע"ב] ואם לא קנו מידו חוזר, ואע"פ ששייר לעצמו. בד"א בשנתן סתם כמו שביארנו, שהרי אנו אומדין דעתו ואומרין הואיל ושייר בנכסים, לא נתכוון אלא להקנות לו מחיים כמתנת בריא. אבל אם נתן לו המקצת בפירוש במתנת שכיב מרע שאינה קונה אלא לאחר מיתה, אינו צריך קנין ואם עמד חוזר. ואם לא עמד קנה זה המקצת, ואם היה בה קנין, כיון שנתן במתנת שכיב מרע בפירוש לא קנה, שסתם קנין לכתיבה עומד ואין שטר לאחר מיתה [עי' לקמן קנ"ב ע"א]. ואם היה מיפה את כוחו כגון שאמר תנו מנה לפלוני ואף כתבו וחתמו ותנו לו מוסף על מתנה זו קנה, כמו שביארנו [שם].
לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת. שכיון שנתן הכל לא נתכוון להקנותם אלא לאחר מיתה, הילכך אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר.
גמרא מאי טעמא אמרינן היכא דלא שייר לעצמו כלום אלא נתן הכל דאם עמד חוזר. דאזלינן בתר אומדנא ד[א]י הוה ידע דחיי לא הוה כתיב לכלהו נכסיה לאחריני, אבל אם שייר קרקע כל שהוא אמרינן למסמך עליה שייריה, הילכך מתנתו קיימת, והוא שלא יהא מצוה מחמת מיתה, אבל אם היה מצוה מחמת מיתה יכול לחזור ששייר וקנו מידו. ומצוה מחמת מיתה הוא, שנתיאש מעצמו והיתה דעתו נוטה שהוא מת ודאי מתוך אותו חולי. או כגון הנך דבפרק האומר התקבל גט זה לאשתי [גיטין ס"ה ע"ב] כמו שכתב לפנינו רבינו הרב [הרי"ף] שהן המפרש בים והיוצא בשיירה והיוצא בקולר והמסוכן. והוא שקפץ עליו החלי והכביד עליו שכל אחד מאלו כמצוה מחמת מיתה הוא. ירושלמי [גיטין פ"ו ה"ה] איזה הוא שכיב מרע כל שלא קפץ עליו החולי שדרך הארץ שהקרובים נכנסים אצלו [מיד והרחוקין] לאחר שלשה ימים, ושקפץ עליו החולי הוא שנכנסים אצלו אלו ואלו מיד.
תניא נמי הכי דאזלינן בתר אומדנא, הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחר, במתנה גלויה, מתנתו מתנה, שהרי גמר והקנה. ר' שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה, שהדברים מוכיחין שלא כתב נכסיו לאחר אלא כששמע בבנו שמת, שאלו היה יודע שבנו קיים לא היה כותב אבל אם שייר מנכסיו כל שהוא אפילו מטלטלין כמו שביארנו מתנתו קיימת. ואמר רב נחמן הלכה כר' שמעון בן מנסיא.
<h2>דף קמז.</h2>
ת"ר הרי שהיה חולה ומוטל במטה ואמרו לו נכסיו למי ואמר להם דומה שיש לו בן עכשיו שאין לו בן נכסיו לפלוני. היה חולה ומוטל במטה ואמרו לו נכסיו למי, ואמר להם דומה שאשתו מעוברת, עכשיו שאין אשתו מעוברת נכסיו לפלוני, ונודע שיש לו בן או שאשתו מעוברת, אין מתנתו מתנה. אע"פ שמת הבן או שהפילה אשתו, שהרי לא גמר להקנות אלא על דעת שאין לו בן או שאין אשתו מעוברת. אמר הר"ם במז"ל [פ"ו מהל' זכיה הי"ג] כל הנותנין כל נכסיהם, כשתבטל המתנה ויחזרו כל הנכסים לבעלים הראשונים, אין מקבל המתנה מחזיר פירות שאכל, שאפילו נתן האדם מתנה בפירוש על מנת להחזיר כל ימי חיי פלוני, הרי זה אוכל פירות כל זמן המתנה. אבל מתנה שהיתה על תנאי ולא נתקיים התנאי כיון שבטלה המתנה מחזיר כל הפירות שאכל.
<h2>דף קמז:</h2>
אמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. פירוש, כגון שמעון שהיה חייב לראובן מנה בשטר, ומכר ראובן אותו שטר ללוי בשטר אחר שכתב לו עליו שמכרו לו, ומסר את שני השטרות לידו, וחזר ראובן ומחל אותו החוב לשמעון, הרי זה מחול ואין לוי גובה משמעון כלום. ואפילו יורש מוחל. פירוש, ושמא תאמר שאין יכול למחול אלא ראובן עצמו, אלא אפילו יורשו של ראובן יכול למחול לשמעון החוב שבאותו שטר, שכיון שקנין השטרות בדרך שאמרנו אינה אלא מדברי סופרים לא נקנה השטר קנין גמור, שאין הראיות נקנות מן התורה אלא גוף הדבר הקנוי בלבד. וכיון שכן הוא עדיין יש זכות ליורש בו, ויכול למחול, שירושתו בשטר זה מן התורה היא, וכל שכן שיכול המוכר למחול. ומודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע כגון שהיה שכיב מרע ואמר תנו שטר פלוני לפלוני שאינו יכול למחול, ואע"פ שלא משך המקבל את השטר. פירוש, הא דאמר שמואל אינו יכול למחול איורש קאי ולאו אשכיב מרע, ואע"פ שקנין הראיה שבשטר מדבריהם הוא והיורש עדיין זה השטר שלו הוא מן התורה, ויכול למחול, כיון שמתנת שכיב מרע מדבריהם עשו אותה כשל תורה. הילכך, המקבל שטר זה במתנת שכיב מרע, אע"פ שהיה המוכר או הנותן בריא, והקנה לו לאחר מיתה שזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע, הרי קנין זה מן התורה, ואין היורש יכול למחול לפי שלא נשאר לו בו קנין.
אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה, יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום. מפני שלא הקנה דבר שיש בו ממש ולא גוף מצוי בעולם, שהדירה והאכילה וכיוצא בהן ממאורעות הגוף הרי הן כדיבור וכשינה, וכמקנה ריח תפוח או טעם דבש או עין הבדולח וכיוצא בהן, שאין כאן גוף מצוי כלל, והגופות הוא שנקנין, אבל המאורעות אינן נקנין. ובלשון ישמעאל קורין לעצם, אל גוהר. ולמאורע אל ערץ'. עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו, תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו, שנמצא שהקנה להם הגוף המצוי בעולם, שכל גוף דבר שהוא, מצוי הוא, וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף קמח.</h2>
אמר רב נחמן (שמע מינה) שכיב מרע שאמר הלואה שיש לי ביד פלוני תנו אותה לפלוני דבריו קיימין, ואין צריך למעמד שלשתן כבריא. וכן אם אמר תנו לו פקדון שביד פלוני, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי [עי' גיטין י"ג ע"א] ואע"פ שהן מטבע, כיון שהבריא יכול להקנותם אגב קרקע, יכול השכיב מרע להקנותם בדברים בלבד, שכל מה שהבריא יכול להקנותן יכול שכיב מרע להקנותו בדברים בלב, ומה שאין הבריא יכול להקנותו כגון דבר שלא בא לעולם או דבר שאין בו ממש ואין לו גוף מצוי בעולם כמו שביארנו, גם השכיב מרע אינו יכול להקנותו.
<h2>דף קמח:</h2>
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק. פירוש, כגון שאמר יטול פלוני שדה פלונית ופלוני שדה פלונית, ופלוני שדה פלונית עד שחילק כל נכסיו. מת קנו כלם, שהרי נתן כל נכסיו במתנת שכיב מרע ולא שייר לעצמו כלום, ואי אפשר לו לחלק נכסיו אלא בכך שאין הפה יכול להוציא שני דברים כאחד. עמד חוזר בכלם כדין כל שכיב מרע לפי שלא שייר מנכסיו כלום כדי שיסמוך עליו, ונמצא שלא נתן אלא מפני שנתיאש מעצמו, ואם כנמלך כגון שנתן לראשון ושייר וקנו מידו ושתק, ואחר כן נמלך ונתן לשני ושייר וקנו מידו ושתק כמו כן, ולא בדעתו שיתן כלום, ואחר כך נמלך ונתן לשלישי שאר הנכסים. מת קנו כלם. פירוש, קנו השנים הראשונים במתנת בריא, משום דהויא מתנה שנייה שייורי לראשונה, ושלישית שייורי לשנייה, והשלישי קנה במתנת שכיב מרע שקונה לאחר מיתה. עמד אינו חוזר אלא באחרון בלבד שנתן לו שאר הנכסים, דקיימא לן דשכיב מרע שנתן כל נכסיו ועמד חוזר במתנתו ואע"פ שקנו מידו, אבל בשתי המתנות הראשונות מתנת שכיב מרע במקצת הם, וקיימא לן דאם שייר קרקע כל שהוא שמתנתו קיימת.
ואקשינן, ודילמא עייוני קא מעיין למאן דיהיב, ולאו נמלך הוא, ותהוי כמתנה בבת אחת ואם עמד חוזר בכל, ואמאי קרינן ליה נמלך בדאשתיק בין גברא לגברא. ופרקינן, סתמא דשכיב מרע מידק דייק מעיקרא למאן דיהיב והדר יהיב, וכיון דשתיק ליה ובתר הכי הדר יהיב לאחרינא, נימלך הוא, ומתנה במקצת היא, הילכך בעיא קנין כדפרישנא, ואי ליכא קנין אם עמד חוזר בכל. והאי דינא לא במצוה מחמת מיתה הוא, דמצוה מחמת מיתה אע"פ שקנו מידו, אם עמד חוזר.
אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, ואע"פ שמראין הדברים שהן כל הנכסים שיש לו, אם קנו מידו הרי זו מתנה במקצת, ואם עמד אינו חוזר, חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת והוו להו שיור לנכסיו אלו שנתן. ואקשינן, ואלא מתניתין דקא תני לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת, היכי משכחת לה, והא איכא למיחש נמי שמא יש לו נכסים אחרים במדינת הים והוו להו שיור. ופרקינן, אמר רב חמא באומר כל נכסי אלו. כלומר, בשכתב לה באותה מתנה כל נכסי שהם אלו נתתים לאלו לפלוני ופלוני, דגליא דעתיה דלית ליה נכסי אחריני בר מהני, וכל שכן אם כתב כל נכסי סתם שנכללין שאר הנכסים שיש לו במקומות אחרים בכלל המתנה. מר בר רב אשי אמר אם כתב נכסיו סתם צריך שיהא מוחזק שאין לו נכסים אלא אילו, אבל אם לא הוחזק אע"פ שכתב הנכסים הידועין לו ולא שייר מהן כלום, יש לחוש שמא יש לו נכסים אחרים במדינת הים. וזה שאמרנו שכתב כל נכסיו אינו רוצה לומר שכתב להם בלשון כל נכסיו, אלא בשהיו לו נכסים ידועין וכתבן כלן בשמותן לאחרים, וזה שאנו קורין אותן כל נכסיו לפי שאין אנו יודעים לו נכסים זולת אלו, אבל אם אמר בלשון הזה כל נכסי יהיו לפלוני ופלוני ועמד יכול לחזור בו. והר"ם במז"ל [פ"ח מהל' זכיה ומתנה הל' כ'] כתב שכיב מרע שנתן הנכסים, שהדבר גלוי שהן כל נכסים שיש לו הרי זו כמתנה במקצת, ואם קנו מידו ועמד אינו חוזר חוששין אנו שמא נשארו לו נכסים אחרים במדינת הים עד שיאמר כל נכסי שהן אלו, או שיהיה מוחזק שאין לו נכסים אלא אילו ואחר כך תהיה מתנה בכל.
איבעיא להו חזרה במקצת הויא חזרה בכל או לא. פירוש, כיון שאמר שמואל כל שאלו עמד חוזר במתנתו, נשאלה שאלה ראובן שכתב כל נכסיו לשמעון ולא שייר כלום, וחזר בתוך חליו ואמר חצר פלונית שנתתי בכלל כל נכסי לשמעון, חזרתי בה אל יקחנה, אלא תנוה ללוי, ומת ראובן אחר כן מתוך חליו, יכול יורשו של ראובן להוציא שאר הנכסים משמעון, שהרי חזר ראובן באותה חצר שהיתה בכלל הנכסים שנתן לו, או במה שחזר בלבד הוא שאנו אומרים שהיא חזרה, אבל בשאר הנכסים אינה חזרה. ומסקאנא, והילכתא חזרה במקצת הויא חזרה בכלהו נכסי, ולא קנה שמעון משאר הנכסים כלום. ואע"פ שקנו מידו של ראובן כשנתן לו כל נכסיו כדי ליפות את כוחו, כיון שחזר במקצת בטלה אותה מתנה וחוזרת ליורשין. אבל החצר שחזר בה ונתנה ללוי אם קנו מידו הרי היא כמתנת בריא, שהרי יש לה שיור וקנה לוי. ואם לא קנו מידו לא קנה, משום דהויא לה מתנה במקצת דבעיא קנין כמתנת בריא. ואם היה מצוה מחמת מיתה ועמד חוזר אף בחצר שנתן ללוי, ואע"פ שקנו מידו, כמו שביארנו שדינו של מצוה מחמת מיתה אינו שוה לדינו של שכיב מרע.
ומנא לן דחזרה במקצת הויא חזרה בכלהו דתניא כלן לראשון. כלומר, ראובן שנתן כל נכסיו לשמעון וקנו מידו כדי ליפות את כוחו. ומקצתן לשני. כלומר, וחזר ראובן ונתן מקצת אותם נכסים שנתן לשמעון ללוי וקנו מידו כדי ליפות את כחו. שני קנה ראשון לא קנה. כלומר, לוי קנה, שהרי קנו מיד ראובן, ומתנת שכיב מרע במקצת וקנו מידו קנה כמו שביארנו. שמעון לא קנה, שהרי ראובן חזר בו וחזרה במקצת חזרה בכל היא.
מקצתן לראשון וכלן לשני. פירוש, נתן ראובן מקצת נכסיו לשמעון וקנו מידו, וחזר אחר כן ונתן כל נכסיו ללוי וקנו מידו כדי ליפות את כחו. ראשון שהוא שמעון קנה במתנת בריא, שהרי שייר ראובן וקנו מידו, שני שהוא לוי לא קנה, שהרי כל נכסיו כתב לו ומשכחת לה לרישא דהאי בעיא בין בשמת בין בשעמד, דכיון דהדר ביה בראשון הדר ואם עמד חוזר בנכסים שנתן לו ואם מת יחזרו ליורשים. וסיפא שכתב מקצתן לראשון וכלן לשני, לא משכחת לה שחוזר אלא בשעמד, אבל אם מת קנה הראשון את המקצת במתנת בריא, וקנה השני את השאר במתנת שכיב מרע.
איבעיא להו הקדיש כל נכסיו מהו. פירוש, שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואחר כך עמד מהו. חוזר בו שהרי גלה דעתו שלא הקדיש הכל אלא מחמת מיתה, וכל גבי נפשיה לא גמר ומקני. או דילמא חומרא דכח גבוה אלים ואינו יכול לחזור בו, וכל לגבי הקדש גמר ומקני.
הפקיר כל נכסיו מהו. אזלינן בתר שייורא וכיון שלא שייר כלום, מחמת מיתה הוא שהפקיר, ואם עמד חוזר. או דילמא כיון שהפקיר לעניים ולעשירים דהכי הוא דמיקרי הפקר, גמר ומקני, כיון דאיכא עניים בכלל עשירים.
חלק כל נכסיו לעניים מהו. כיון דמצוה רבה עבד לא מצי הדר, דודאי גבי צדקה גמר ומקני. או דילמא כיון שחלק כל נכסיו איכא למימר שלא חלקן אלא מחמת מיתה, וכל לגבי נפשיה לא גמר ומקני אפילו גבי מצוה, כדי שלא יצטרך לבריות, ונמצא שנהנה מן הצדקה, ואמרינן [סנהדרין פ"א ע"א] ואל אשה נדה לא יקרב [יחזקאל י"ח] זה שלא נהנה מקופה של צדקה. וכתיב [תהילים קכ"ח ב'] יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך ומצי הדר ביה תיקו. ופסק הר"ם במז"ל [פ"ט מהל' זכיה הל' י"ט] שבכלן חוזר. וטעמא דמילתא, משום דחוזר ואינו חוזר לא שייך אלא בדלא שייר, או בדשייר. ועוד, דקיימא לן דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע ונכסים בחזקת מריהו, דהיינו שכיב מרע קיימי. ואיכא מרבואתא מאן דפסק דלא מצי הדר ביה. ואיכא מיניהו מאן דאמר שחולק, דהוה ליה ממון המוטל בספק, וטעמא דגאון הוא דמסתבר, וכוותיה עבדינן.
אמר רב ששת שכיב מרע שצוה ואמר יטול פלוני נכסיו או מקצת נכסיו, או יזכה בנכסיו, או יחזיק בנכסיו, או יקנה נכסיו, כלן לשון מתנה הן וקנה, במתניתא תנא אף יחסין ויירש בראוי לירשו. כלומר, וכן אם אמר על מי שראוי לירשו יחסין פלוני נכסי, תרגום [במדבר ל"ו ח'] נחלה אחסנתא. או יירש פלוני נכסי קנה. ור' יוחנן בן ברוקה היא דאמרינן בפרק יש נוחלין [לעיל ק"ל ע"א] שאם אמר על מי שראוי לירשו, כגון בן בין הבנים או בת בין הבנות בני פלוני יירשני משאר בני או בתי פלונית תירשני משאר בנותי דבריו קיימין.
<h2>דף קמט.</h2>
איבעיא להו יהנה בהם מהו, דנהוו כלהו מתנה קא אמר, או דילמא ליתהני מינייהו מידי קאמר. יראה בהם מהו, וכו' תיקו. ובכלן לא קנה שאין בהם לשון מתנה כלל.
איבעיא להו שכיב מרע שמכר כל נכסיו מהו כיון שלא שייר כלום יכול לחזור בו, או דילמא כיון דאיכא זוזי דמצי לאיתזוני מיניהו הוו שייור ולא מצא הדר בה. ומהדרינן, זמנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד חוזר וזמנין אמר אם עמד אינו חוזר, ולא פליגי הא דאיתניהו לזוזי בעיניהו, דגליא דעתיה דשכיב מרע דלא אצנעינהו אלא כי היכי דליהדרינהו ללקוחות, אם קאיים לא הוו שייור ואם עמד חוזר. והא דפרעינהו בחובו, לא מצי הדר, משום דהוו להו הנהו זוזי שייור דלא זבינהו לנכסיה, אלא כי היכי דליפרע חוביה, ואלו היה בדעתו לחזור בו לא היה מוציאן, זו היא סברת הר"ם במז"ל [פ"ט מהל' זכיה הכ"א]. ויש מי שפסק הפך מזאת הסברא [הר"י מיגש במ"מ שם], ואמר, אי איתינהו לזוזי בעיניהו עמד אינו חוזר דהוו להו הנך זוזי שיור, כדקיימא לן [לקמן ק"נ ע"ב] דאפילו מטלטלי נמי הוו שיור, כדבעינן למימר לקמן. והא דפרעינהו בחובו עמד חוזר, דכיון דפרעינהו בחובו וליתנהו לזוזי בעיניהו הא לא שייר מידי, וודאי מחמת מיתה הוא דזבין. וסוגיא דשמעתא לאו כי האי פירושא הוא, דהא אמרינן זמנין אמר רב אם עמד חוזר וזמנין אמר אם עמד אינו חוזר וקא מפרש דאם עמד חוזר היכי הוא, ואמר הא דאיתנהו לזוזי בעיניהו, והדר פריש דאם עמד אינו חוזר היכי הוא, ואמר והא דפרעינהו בחובו, אלמא מאי דפרש גאון פירושא דיקא הוא, וטעמיה טעמא דסמכא הוא וכוותיה מסתבר.
איבעיא להו שכיב מרע שהודה שיש לפלוני בידו כך וכך ממון מהו, הודאתו הודאה היא כבריא שהודה, וקיימא לן [ב"מ ג' ע"ב] דהודאת בעל דין כמאה עדים, ואם עמד אינו חוזר דלא מתנה היא. או דילמא, איכא למימר כדי שלא להשביע את בניו עשה כן, ואם עמד יכול לחזור בו, דהודאתו כמתנתו היא ולא קנה זה שהודה לו כלום. ואתינן למפשטה מיהא. ת"ש דאיסור שהיה גר הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא, רב מארי בריה דאיסור שנולד לו עם בתו של שמואל שנשבית עם אחותה, כמו שנתבאר בכתובות בפרק האשה [כ"ג ע"א] הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה. כלומר, שנתעברה ממנו אמו כשהיה איסור בגיותו ונתגייר קודם שיולד. ובי רב הוה. כלומר, ובבית המדרש היה רב מארי באותה שעה. אמר רבא היכי קאני להו רב מארי להנהו זוזי אי בירושה לאו בר ירושת אביו הוא, דהא הורתו שלא בקדושה הואי, ואין אבות לגוי, ואע"פ שנתגייר אביו אין ביניהם קרבה כלל כדי שירשו זה את זה, משום דקיימא לן [יבמות כ"ב ע"א] דגר שנתגייר כקטן שנולד דאמי. ואי במתנה שיתן איסור אותן המעות לרב מארי בתורת מתנה. מתנת שכיב מרע ליורשיו כירושה שוויוה רבנן, דהא לא קניא אלא לאחר מיתה כירושה, וכיון דהכין הוא, כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה, וכל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה. כלומר, כשיהיה המקבל ראוי לירשו הוא שמתקיימת המתנה שיתן לו מורישו, וכשלא יהיה ראוי לירשו אין מתקיימת המתנה. ורב מארי כיון שאינו ראוי שירש את איסור אין המתנה קיימת. ואי ליקנינהו רב מארי להנהו זוזי במשיכה ליתנהו גביה דאיסור, כי היכי דליתי רב מארי לימשכיניהי וליקנינהי. ואי בחליפין, כלומר ואם לקנות אותם איסור לרב מרי בקנין שיקנו ממנו, וישייר מקצת הנכסים כדי שתהא המתנה קיימת. אין מטבע נקנה בחליפין כמו שנתבאר בפרק הזהב [ב"מ מ"ו ע"א]. ואע"פ שאמרנו [לקמן קנ"ב ע"א] שכיב מרע שאמר הלואה שיש לי ביד פלוני תנו אותה לפלוני דבריו קיימין, שמטבע הוא ונקני בצווי בלבד, (ו)הני מילי בשכיב מרע שאינו גר שצוה למי שראוי לירשו, שדברי שכיב מרע כמסורין הן במקום שצריך כתיבה, וכמסורין במקום שצריך מסירה [עי' רבנו יונתן בשט"מ]. ואי אגב ארעא. פירוש, ואם להקנות לו אותן מעות על גבי קרקע, שהמעות נקנות על גבי קרקע קנין גמור. לית ליה לאיסור ארעא לאקנויי ליה לרב מרי הנהו זוזי אגבה. ואי במעמד שלשתן דלא מצו למהדר בהן כדאמרינן. אי שלח לי איסור לא אתינא לגביה, דאמינא לא מצינא למטרח וליתי. מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי להא דרבא בבי מדרשא אמאי יימא רבא דליכא במאי דקני רב מארי להנהו זוזי, לודי איסור דהלין זוזי דאיכא בי רבא דרב מרי נינהו, וליקנינהו רב מארי באודיתא דאודי איסור דמלוה נינהו גביה או פקדון, משום דשכיב מרע שהודה שיש לפלוני אצלו כך וכך מלוה או פקדון, או שאמר חצר פלונית של פלוני היא, או חוב שיש לי ביד פלוני של פלוני הוא, שהודייתו הודייה היא ואין צריך לומר אתם עידי, כמו שיתבאר בפרק שלפנינו, שאפילו הודה שכיב מרע לגוי נותנין לו, וכל שכן שאם הודה הגר לבנו שאין הורתו בקדושה שדבריו קיימין. נפק אודייתא מבי איסור. פירוש, הודה איסור שהמעות שיש לו ביד רבא שאינם שלו, אלא של רב מרי הם פקדון אצלו או מלוה, מפני שהיה רב מרי בבית המדרש ושמע דברי רב איקא והלך וספר לאביו, או צוה לפני שהלך ואמר כך. איקפד רבא לפי שרצה לזכות בהם מפני שהפקר הם, שאיסור גר שאין לו יורשים הוא. אמר קא מגמרי תלמידיא דבי מדרשא טענאתא לאינשי דאסיר למגמר טענאתא לאינשי. והא דגרסינן בקידושין בפרקא קמא [י"ז ע"ב] המלוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו, ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו, והקשינו והא תניא רוח חכמים נוחה הימנו, ופירקנו, לא קשיא כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו, וכאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו, לא קשיא מידי דהתם דלא תימא דאין רוח חכמים כדמהדר ליה כשהיתה הורתו שלא בקדושה, ואע"פ שלידתו בקדושה, אלא כיון דלידתו בקדושה נוחה היא דלא עבד איסורא, ולא איקפד רבא הכא אלא משום דאפסדוה בטענתא דידהו דאגמרוה לרב מארי.
<h2>דף קמט:</h2>
פיסקה. שייר קרקע כל שהוא וכו'. וכמה כל שהוא, אמר רב יהודה קרקע כדי פרנסתו. פירוש, רב יהודה בתרתי פליג, פליג במטלטלי דלא הוו שיור אלא קרקע, ופליג נמי בקרקע דלא הוו שייור אלא בששייר כדי פרנסתו, אבל פחות מכדי פרנסתו כיון שאינו יכול לחיות בו אינו שיור. [לשון הרי"ף] וליתה לדרב יהודה בתרתי, מדרבא אמר רב נחמן דאמר [לקמן ק"נ ע"ב] חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם ואחר כך נאמר [ש]לא (ש)נתקיימה הקנאתם, ואילו הן שכיב מרע עבדו ואשתו ובניו ומברחת, דשמעת מינה דשיור מידי בכלהו בין קרקע בין מטלטלין האוי שיור, ושמעת מינה דלא בעינן כדי פרנסתו.
<h2>דף קנ.</h2>
אמר מטלטלי לפלניא, פירוש, שכיב מרע שאמר המטלטלין שלי לפלוני ינתנו. מאני תשמשתא מיקרו מטלטלי לבר מחטי ושערי, שאע"פ שמטלטלין ממקום למקום אינן נקראין מטלטלין אלא תבואה הוא שנקראין, וכן כל כיוצא בהם. כל מטלטלאי אפילו חטי ושערי ואפילו רחים העליונה, שהרי מטלטלת בכל עת, ולשון כל ריבה אותה. לבר מרחים התחתונה מפני שהיא מחוברת לקרקע, וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. כל דמיטלטל אפילו רחים התחתונה, שהרי יכול לטלטל אותה ממקום למקום בלי הפסק, אע"פ שהיא עתה קבועה בארץ. איבעיא להו עבדי כמקרקעא דמי ואינו בכלל המטלטלין ולא זכה בו המקבל, או כמטלטלא דאמי ובכלל המתנה הוא. והילכתא אמר רבינו הרב [הרי"ף ז"ל] כמטלטלא דמי, דגרסינן בפרק יש נוחלין [לעיל קכ"ח ע"א] אמר רב נחמן אין גובין מן העבדים. פירוש, אין בעל חוב גובה מן העבדים של יתומים שהניח להם משום מטלטלי נינהו, ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי, ואיפסיקא הילכתא בהדיא כוותיה, דאמרינן אמר ליה רבינא למר זוטרא האי דרב נחמן מאי, אמר ליה אנן אין גובין מתנינן. והכי נמי אמרינן וכן אמר רבינא אין גובין, זה הוא שאמר רבינו הרב ואיפסיקא הילכתא בהדיא כוותיה דרב נחמן. והר"ם במז"ל [בגליון הכ"י נוסף כאן: אמר המעתיק שהר"מ במז"ל כתב בפרק (ט"ו) [י"א] מהל' זכייה שכיב מרע שאמר מטלטלין שיש לי לפלוני נוטל כלי תשמישו אבל לא חטים ושעורים וכיוצא בהם, אמר כל המטלטלין שלי נוטל הכל והעבדים בכלל המטלטלין אבל לא רחיים התחתונה] פסק דעבדא כמקרקעא דמי וכן פסק הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל כדפסק רב בהגוזל קמא [ב"ק צ"ו ע"ב]. והכא נמי אמרינן [לעיל קמ"ט ע"ב] אמר ליה רבינא לרב אשי תא שמע הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין, שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. ר' שמעון אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם, ואמר רב דימי בר יוסף אמר ר' אלעזר עשו מטלטלין שיור אצל העבד ולא עשו מטלטלין שיור אצל כתובה. ואמרינן [ק"נ ע"א] אמר ליה רבא לרב נחמן מאי טעמא עשו מטלטלין שייור אצל העבד ולא עשו מטלטלין שיור אצל כתובה, אמר ליה רב נחמן עבדא כמטלטלא הוא ומטלטלא למקרקעא לא האוי שיור, אמר ליה רב אשי לרב נחמן אנא משום כרות גטא מתנינן לה, שכיון ששייר לעצמו מטלטלין, נמצא שיש לרב זכות בשטרו של עבד, שהרי יש ללמוד ממנו ששייר לעצמו בנכסים, וכיון שיש לו בו זכות אינו כורת בינו ובין העבד כמו שביארנו. תראה שרב אשי דהוא בתרא דחה דברי רב נחמן שאמר עבדא כמטלטלא דמי, ואמר לו לעולם אימא דעבדא כמקרקעא דמי, ולאו כדפרישת ליה לרב דימי משום דעבדא כמטלטלא הוא, משום כרות גטא הוא שעשו המטלטלין שיור אצל העבד.
<h2>דף קנ:</h2>
והא דאמר רב יהודה חדא מיניהו דתנן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת, ואפילו עמד אינו חוזר והוא דקנו מידו, כד אמרינן, לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת אם עמד, אבל אם מת מתנתו קיימת. עבדו, דתנן בפיאה בפרק שלישי [מ"ח] הכותב כל נכסיו לעבדו, כגון שכתב לו כל נכסי קנויין לך, יצא בן חורין לפי שעצמו של עבד בכלל הנכסים הוא, וכיון שהקנה לו גופו נמצא כאומר לו הרי אתה של עצמך, שזה הוא גופו של גט שחרור. שייר קרקע כל שהוא, פירוש, כגון שכתב לו כל נכסיו חוץ ממעט מהקרקע נראה מפירוש רבינו הרב בפרק ראשון ממסכת גיטין [ח' ע"ב] וזו היא סברת הרב רבינו חננאל ז"ל ואמר כך פירשו בתלמוד הירושלמי [גיטין פ"א ה"א], וכן פירש הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל. והר"ם במז"ל [פ"ז מהל' עבדים הל' א'] לא פירש בשייר קרקע כל שהוא אלא במפרש ואומר חוץ מקרקע פלונית, שנמצא שיש לרב זכות בגטו של עבד, וכל שכן בששייר בסתם, שנמצא שיש לו שיור אפילו בגופו של עבד עצמו, הילכך לא יצא בן חורין, משום דבעינן ענין הכורת בין העבד לאדוניו דגמרינן לגטו מגט אשה, דכתיב גבי גט אשה [דברים כ"ד א'] וכתב לה, וגבי גט שחרור כתיב [ויקרא י"ט כ'] או חפשה לא נתן לה, וגמרינן לה לה בגזרה שווה, לפיכך בטל הגט ולא קנה מן הנכסים כלום.
אשתו דאמר רב יהודה אמר שמואל בפרק יש נוחלין [לעיל קל"א ע"ב] הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופיא על יורשיו. בניו, דתנן [לעיל קל"ב ע"א] הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא ולא שייר מהנכסים כלום, ושתקה אשתו ולא מיחת איבדה כתובתה.
מברחת דאמר מר מברחת צריכה שתכתוב כל נכסיה. פירוש, אשה שרוצה להבריח נכסיה מזה האיש שהוא רוצה שישאנה כדי שלא יירשנה כשתמות, או כדי שתסמוך עליהם כשתתגרש, אינה יכולה לחזור בנכסיה ולהוציאם מיד זה שכתבה אותם לו, אלא כשתכתוב לו כל נכסיה ולא תשייר מהן כלום, בין שכתבה אותם ליורשה בין שכתבה לאחר. דגרסינן בכתובות בפרק האשה [ע"ט ע"א] ההיא איתתא דבעיא דתברחינהו לנכסה מבעלה כתבתינהו לברתה, לסוף אינסיב ואיגרוש אתת קמיה דרב נחמן קרעיה רב נחמן לשטרא דמתנתא דבידא דברתא, אמר לא שביק איניש נפשיה ויהיב אפילו לברתיה. ואם כתבה שמתנה זו מהיום ולכשארצה, יכולה לחזור ואע"פ ששיירה, ואם מתה זכה המקבל.
ובכלהו מטלטלי הוו שיור לבר מכתובת אשה, שאפילו שייר מטלטלין בשכתב כל נכסיו לבניו ולאשתו לא הוו הנהו מטלטלי שיור, אלא איבדה כתובתה, משום דכתובת אשה ממקרקעי הוא דתקינו רבנן דגביא, ממטלטלי לא תקינו רבנן.
[לשון הרי"ף] והשתא דתקינו רבנן בתראי כתובה ממטלטלי, אפילו לכתובת אשה הוו שיור ולא איבדה כתובתה, בין ששייר מטלטלין בעין בין שנתן כל נכסיו חוץ מכך וכך מעות מדמיהם, הילכך אי שייר מטלטלי בין איתנהו בעיניהו בין ליתנהו בעיניהו הוו שיור, וזו היא סברת הר"ם במז"ל [פ"ו מהל' זכיה ה"י].
אמר נכסי לפלניא עבדא איקרי נכסי וקנה גם העבד. דתנן הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין, שהעבד מכלל הנכסים הוא. ארעא איקרי נכסי, דתנן בפרק האשה נקנית [קדושין כ"ו ע"א] נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה. גלימא איקרי נכסי דתנן התם ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. שטרא איקרי נכסי דאמר רבה בר יצחק אמר רב למעלה בתחלת פרק המוכר את הספינה [לעיל ע"ז ע"א] שתי שטרות הן, אמר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר, חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה, על מנת שתכתבו את השטר חוזר בזה ובזה, ואמר רב הונא שלשה שטרות הן תרי הא דאמרן, ואידך אם קדם המוכר וכתב ללוקח, כאותה ששנינו בפרק שלפנינו [לקמן קס"ז ע"ב] כותבין שטר למוכר אע"פ שאין הלוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא, וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות, אלמא ניכסי מיקרו.
<h2>דף קנא.</h2>
בהמה איקרי נכסי, דתנן המקדיש נכסיו והיתה בהם בהמה הראויה ליקרב על גבי המזבח זכרים ונקבות. כלומר, בהמה תמימה. הזכרים ימכרו לצרכי עולות ויקריבו אותם הקונים עולות. והנקבות ימכרו לצרכי שלמים ויקריבו אותם שלמים, והדמים יפלו לבדק הבית שסתם הקדשות לבדק הבית הם. ועל זה נאמר [ויקרא כ"ז ט'] ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה', כלומר, כל הראוי ליקרב על גבי המזבח. עופות איקרו נכסי דתנן המקדיש נכסיו. כלומר סתם. והיו בהם דברים הראויין לגבי המזבח יינות שמנים וסלתות ועופות, שהן ראויין לגבי המזבח, ימכרו לצרכי אותו המין ויקריבו אותם, והדמים ילקח בהם זכרים ויקרבו עולות. ומפני מה יקריבו דמי אילו עצמם עולות ודמי הבהמה התמימה יפלו לבדק הבית, לפי שהבהמה הקדשה למזבח, ואם נפל בה מום יש לה פדיון ונערכת ונפדת, ועל זה נאמר [שם פס' י"א] ואם כל בהמה אשר לא יקריבו ממנה, אלא תמכר ויקריב קרבן אחר כמותה. והסולת והשמן והיין והעופות שנפסלו אין להם פדיון שנאמר [שם] והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה, כל שישנו בכלל העמדה והערכה יש לו פדיון, ושאינו בכלל העמדה והערכה אין לו פדיון.
תפילין איקרו נכסי, דתנן בערכים בפרק ששי [כ"ג ע"ב] המקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו. כלומר, נותנין לו תפליו בלא דמים עם אותם דברים שמוזכרים שם, דכתיב [ויקרא כ"ז ח'] ואם מך הוא מערכיך. כלומר, ואם מך הוא ואין לו אלא ערך שנדר על עצמו בלבד תן לו מאותו ערך שנדר.
איבעיא להו ספר תורה מאי. פירוש, זכה בו המקבל בכלל הנכסים או לא, כיון שאינו נמכר לפי שאסור למכור ספר תורה אינו בכלל נכסים, או כיון שמותר למכרו כדי ללמוד תורה או לישא אשה, בכלל נכסים הוא תיקו. ופסק הר"ם במז"ל [פי"א מהלכות זכיה ומתנה הל' ט"ו] כיון שהדבר ספק דאיכא למימר להאי גיסא ואיכא למימר להאי גיסא, אם תפס המקבל אין מוציאין מידו.
אימיה דרב זוטרא בר טוביה כתבינהו לנכסיה לרב טוביה ברה, אמרה דבעינא לאינסובי ליה לרב זביד. פירוש, אמרה בפירוש איני כותבת נכסי לבני אלא כדי להבריחם מרב זביד. לסוף אינסיב ואיגרוש, אתאי לקמיה דרב ביבי בר אביי וקא תבעיה למהדר בנכסה. אמר משום אינסובי הוא דכתבתינהו לנכסה לברה, והא אינסיבא, וכיון דאינסיבא לא מציא הדרא בנכסה, דאלו לא אינסיבא הוה מציא הדרא, דגרסינן בקדושין בפרק האיש מקדש בו ובשלוחו [מ"ט ע"ב] ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל בתר הכי לא איסתייעא ליה מילתא למיסק, ואמרינן דהדרי זביני, דאלו סליק לא הוה מצי למהדר, הכא נמי כיון דאינסיבא לא מציא הדרא. אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע משום דאתו ממולאי אמריתו מילי ממוליאתא פירשנוהו למעלה [לעיל קל"ז ע"ב], אפילו למאן דאמר מברחת נכסיה מבעלה קני מקבל ולא מציא הדרא, הני מילי היכא דלא גליא דעתה דבעיא לאינסובי, הכא הא גליא דעתיה דמשום דבעיא לאינסובי הוא דכתבתינהו לנכסה, הילכך הדרא בנכסה דהא לא שיירא לה ולא מידי, דאלו שיירה הויא מתנתה מתנה ואלו מתה נמי קני ליה מקבל. יש מרבותינו הגאונים מי שאומר [עיין רי"ף כתובות סוף מי שהיה נשוי] ואע"ג דלא גליא דעתה, כיון דחזינן לה בתר הכי דאינסיבא הוכיח סופה על תחלתה, וידעינן דודאי דהאי דכתבתינהו לנכסה מקמי הכין משום דקא בעיא לאינסובי הוא דכתבתינהו ולאברוחינהו מבעלה הוא דאיכוונא, הילכך כי מאיית ליה בעל או מיגרשא לה הדרא לה בההיא מתנה, ואע"ג דלא גליא דעתה מעיקרא בעידנא דכתבתינהו דאדעתא דהכי הוא דקא כתבה להו, וכל שכן אי גליא דעתה בהכי מעיקרא. אלא מיהו מיסתברא לן דהני מילי היכא דלא כתוב ביה בשטר מאי דילפינן מיניה, דמתנה מוחלטת היא, כגון הני שטרי דילן דכתבי בהו הכי מתנה עלמין מתנה חלוטה, דכיון דכתבתינהו הכי בודאי דלמתנה גמורה איכוונה ולא לאברחינהו לבעל ולמהדר בהו לאחר מיתת הבעל, או לאחר הגירושין, הילכך אי גליא דעתה בפירוש מעיקרא (בעודן) [בעידן] דכתבתינהו לנכסה דמשום דקא בעיא לאינסובי הוא דקא כתבה לה מציא הדרא, ואי לא לא מציא הדרא. ואנן אתחזי לן דלא מציא הדרא אלא היכא דגליא דעתה בפירוש דאדעתא דלאינסובי הוא דכתבתינהו לנכסה, דהאי הוא טעמא דגמרא, אבל היכא דלא גליא דעתה כיון דמתנה מפורסמת היא אע"פ שלא כתב בה מתנה חלוטה מתנת עלמין מתנה קיימת היא, שכיון שאין אנו יודעין בודאי, אע"פ שראינו אותה שנישאת אחר כן, אין אנו אומרין הוכיח סופה על תחלתה ולא היה בדעתה כשכתבתינהו נכסיה, אלא כדי להבריח אותם מבעל, דקיימא לן [קדושין שם] דדברים שבלב אינן דברים. ואע"פ שאמרה היא אחר כן כדי להבריח התכוונתי, כיון שלא פירשה בשעת מתנה אינה נאמנת. ומגופיה דעובדא ילפינא להא מילתא, דאמר' דבעינא לאינסובי, אלמא אי לא גליא דעתה דמשום דבעיא לאינסובי הוא דכתבה, לא אמרינן דבטלה לה מתנה. ועוד מוכחא מילתא ממאי דכתב רבינו הרב [הרי"ף ז"ל] דאמר' אמרה בעינא לאינסובי. וכן כתב נמי הר"ם במז"ל [פ"ו מהל' זכיה ומתנה הל' י"ב] הרוצה להנשא, דמשמע דגליא דעתה דבעיא לאינסובי, דאי לאו הכין לא מציא הדרא. וכן כתב בענין מכירה [רמב"ם הל' מכירה פי"א ה"ח—ט'] מי שמכר חצירו או שדהו, ופירש בשעת מכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני, או מפני המטר שנמנע כדי לקנות חטים בדמי חצירו, הרי זה כמוכר על תנאי, אבל המוכר סתם אע"פ שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר, ואע"פ שמראין הדברים שאינו מוכר אלא לעשות כך וכך ולא נעשה, אינו חוזר, שהרי לא פירש, ודברים שבלב אינן דברים.
אימיא דראמי בר חמא כתבתינהו לנכסה, באורתא. כלומר, בערב לרמי בר חמא, בצפרא כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא ומתה, אזל רמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסי, משום דשכיבה מיגו מרעא, דסבירא ליה לרב ששת דכי מציא הדרא היכא דעמדה, אבל אי שכיבה מתנתה קיימת ולא מצי יורשין למהדר. אזל רב עוקבה בר חמא קמיה דרב נחמן אוקמיה בנכסי, משום דסבר לה כשמואל, דאמר שמואל שכיב מרע כיון שאלו עמד חוזר, חוזר נמי במתנתו אפילו מתוך חליו. אזל רב ששת לקמיה דרב נחמן אמר ליה מאי טעמא אוקמיה מר לרב עוקבה בר חמא בנכסי, אי משום דמציא הדרא בה דאמרינן שכיב מרע מצי הדר ביה אם עמד מחליו, הא שכיבא. אמר ליה שמואל לא כדסבירא לך אמר דלא מצי למהדר אלא אם כן עמד, אלא הכי אמר שמואל כיון שאלו עמד חוזר חוזר נמי מתוך חליו במתנתו שנתן. אמר ליה רב ששת, אימור דאמר שמואל שחוזר לעצמו. כלומר, כשירצה השכיב מרע שיטול הנכסים לעצמו. לאחר מי אמר שמואל שיחזור בזה ויתן לזה, ומה זכות יש לשני יתר מן הראשון. אמר ליה בפירוש אמר שמואל שיכול לחזור בין שיטול הנכסים לעצמו בין שנתנם לאחר, דקמא ובתרא בתרא זכי. האי מעשה דאימיה דרמי בר חמא לאו מעשה דאימיה דרמי בר חמא דבפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"ב ועיין רי"ף שם] הוא, דהתם לאו מתנת שכיב מרע הואי אלא מתנת בריא הואי, ומוכחא מילתא משום דהתם כתיב כתבתינהו לנכסה בצפרא לראמי בר חמא לאורתא כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא, והכא כתיב באורתא כתבתינהו לרמי בר חמא ובצפרא כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא. ועוד דאלו הוות התם מתנת שכיב מרע הוה ליה לרב נחמן למהדר ליה לרב ששת ממימריה דשמואל כדאהדר ליה הכא, ולא הוה מהדר ליה בשודא דדייני. ועוד הכא כתיב ומתה והתם לא כתיב ומתה. ועוד כיון דתרי עובדי גופיהו בבריה דרב חמא הוו היכי קא מפליג בטעמיהו, ושתיק גמרא ולא קא מותיב עליהו תיובתא ומתרץ לה. אלא ודאי מעשה דהתם בבריא הואי ובשטר בלא קנין הואי, דאי בקנין איכא דין קדימה למאן דקדם וקנה מינה. ודיקינן מדאמר כתבתינהו לנכסה וקיימא לן [קדושין כ"ז ע"ב] דנכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, ואפילו הכי מאן דקדים ומטא שטרא לידיה הוא דזכי מקמי חבריה, ולהכי אוקים רב נחמן לרב עוקבא בנכסי דאיכא למימר דילמא מטא שטרא לידיה מקמי רב אחא, דאי הואי באתרא דכתבי שעות אע"פ שזמנם ביום אחד הוה אמרינן כל הקודם זכה, וכיון דליכא למיקם על עיקרא דמילתא דיינינן בה בשודא דדייני כרב נחמן דהילכתא כוותיה.
אימיה דרב עמרם חסידא הוה לה מלוגא דשטרי. פירוש, היו לה שטרי חובות על בני אדם שכן קורין בלשון יון לדיבור לוג, אלה הדברים [דברים א' א'] בלשון יון טוטא לוגא, כי קא שכיבא אמרה להו הנהו שטרי ליהוו לעמרם ברי משא[ר] בני דחסידא הוה טפי מן אחוה, אתו אחוה לקמיה דרב נחמן ותבעוה לרב עמרם למפלג בהדיה נמי בהנהו שטרי, משום דהויא לה מתנה במקצת. אמר להו מאי אעביד לכו דכי אמרינן מתנה במקצת לא קניא בצואה, הני מילי בשכיב מרע אבל האי מצוה מחמת מיתה היא, ומצוה מחמת מיתה אפילו [מתנה] במקצת (מיתה) קיימת. אמרו ליה והא לא משך להו לשטרי כי היכי דליקנינהי במשיכה. אמר להו דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דאמו. ואע"ג דבעלמא לא קני אלא בכתיבה ומסירה דברי שכיב מרע כמסורין הן וקניה ליה רב עמרם לשטרי, וכן הילכתא.
אחתיה דרב דימי בר יוסף הוה לה פסקא בפרדיסא. פירשו, היתה לה חתיכה בפרדס, ובתלמוד כתוב הוה לה קרנא דפרדיסא, והכל ענין אחד הוא. כל אימת דהות חלשא הוה מקניא ליה נהליה, [קנ"א ע"ב] וכי קיימא הדרא ביה. פירוש, בכל פעם כשתחלה היתה נותנת אותו חלק שיש לה בפרדס לרבי דימי בר יוסף, וכשתעמוד מחליה היתה חוזרת במתנתה. זמנא חדא חלשא לה חולשא רבה שלחה ליה תא קני, אמר לה לא בעינא דטריחא לי מילתא, דכמה זמני קא מקנית לי והדרת ביך. שלחת ליה תא קני כל היכא דבעית. כלומר, בא וקנה בכל ענין שתרצה, אתא שייר וקנו מינה, דמתנת שכיב מרע במקצת וקנו מינה כמתנת בריא היא דלא הדרא. כי קאמא הדרא בה, ואתאי לקמיה דרב נחמן ותבעתיה בדינא, שלח ליה רב נחמן למיתי בהדה לדינא ולא אתא, אמר אמאי איתי, חדא הא שיירא, ועוד הא קנו מינה, ואין עלי טענה כדי שתחזור בה במתנתה. שלח ליה כי לא אתית מחינא לך בסלוא דלא מבע דמא. פירוש, אכה אותך בקוץ שאינו מוציא דם, אלא מקפיא הדם תחת הבשר ומסכן את האדם. כלומר, אגזור עליך נדוי מפני שאינך נשמע לדין. אמר להו רב נחמן לשהדי היכי הוה מעשה בשעת מתנה, אמרו ליה אמרה הכי וי דקא מיתה הך איתתא. אמר רב נחמן אם כן הואי מצוה מחמת מיתה, ומצוה מחמת מיתה חוזר, ואע"פ שקנו מידו ושייר, כמו שביארנו.
<h2>דף קנא:</h2>
איתמר מתנת שכיב מרע במקצת נכסיו, אמר רב נחמן הרי היא כמתנת בריא ובעיא קנין, שמתנת בריא אינה נקנית אלא בקנין כל זמן שהיא ביד הנותן. איתיביה רבא לרב נחמן הא תנן שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת, מאי לאו דלא קנו מיניה עסקינן. אמר ליה לא דבקנו מיניה עסקינן, אפילו במקצת. אמר ליה רבא אי הכי אימא סיפא דקא תאני, לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת ואי קנו מיניה אמאי לא הויא מתנתו קיימת, אע"ג דלא שייר. אמר ליה הכי אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר, בידוע שלא היה קנין זה אלא מחמת מיתה, שאלו לא היה מחמת מיתה היה משייר מקצת הנכסים כדי לסמוך עליהם, וכיון שלא שייר כלום דעתו נוטה שימות בודאי. והילכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין, ואי ליכא קנין לא קני מקבל, ואע"ג דמית נותן, דכמתנת בריא היא. מצוה מחמת מיתה במקצת לא בעי (מית) קנין והוא דמית, ואם עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה.
[לשון הרי"ף] גרסינן בגיטין בפרק מי שאחזו קורדיקוס [ע"ג ע"א] אמר ר' אלעזר שכיב מרע שניתק מחולי לחולי. כלומר, שלא עמד מחליו אלא תכף שנתרפא מאותו חולי נפל לחולי אחר, ומת מתנתו מתנה, ואע"פ שלא צוה בה מתוך חולי אחרון, מפני שלא חזר בו כדי שנאמר חזר במתנתו, ואע"פ שהחולה שניתרפא ועמד אינו צריך לבטל המתנה אלא בטלה היא מאיליה מיד. התם בעמד תליא מילתא, אבל הכא אע"פ שנתרפא כיון שלא עמד כמי שנמשך בחליו הראשון הוא חשוב. וסוגיא דשמעתא התם בשלא עמד והלך על משענתו, אבל עמד והלך על משענתו אומדין אותו על פי רופאים, אם מחמת חליו הראשון מת מתנתו מתנה, אע"פ שהלך ועמד על משענתו, שכיון שלא בטל המתנה בפירוש לא בטלה. ואם הלך בשוק בלא משענת, מתנתו מתנה ואין צריך אומד.
<h2>דף קנב.</h2>
הא דאמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה, דשמעת מינה טעמא דעמד הא לא עמד קני אוקימנא במיפה את כוחו. פירוש, אבל אם כתב לו הכל בקנין ולא אמר שהוא מיפה את כוחו חיישינן שמא לא גמר להקנות אלא בשטר, ואין שטר לאחר מיתה, לפי שלאחר מיתה נסתלקו הנכסים מרשות נותן ונפלו לרשות יורש, ואין כותבין למקבל מחמת הנותן. וכן מתנה במקצת שהיה בה קנין לא קנה, אלא אם היה מיפה את כוחו כמו שביארנו. אמר הר"ם במז"ל [פ"ח מהל' זכיה ומתנה הל' י"ח] אל תטעה בשכיב מרע שכתב כל נכסיו ופירש שנתן הכל מעכשיו והקנה מחיים שאין זו מתנת שכיב מרע, אלא כשאר כל מתנות הבריאים שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה הכל, ואינו יכול לחזור.
<h2>דף קנב:</h2>
פשיטא כתב לזה ביפוי כח וחזר וכתב לזה ביפוי כח היינו דרב דימי, דכי אתא רב דימי אמר דיאתיקי מבטלת דיאתיקי. כלומר, שכיב מרע שנתן כל נכסיו לראובן וחזר ונתן אותם לשמעון, מתנה אחרונה מבטלת את הראשונה.
כתב וזכה לזה וכתב וזכה לזה. פירוש, כתב כל נכסיו לראובן וזכה לו על ידי שמעון, וחזר וכתב אותם ללוי וזכה לו על ידי יהודה, או על ידי שמעון עצמו, מאי, יכול לחזור בו ממתנת ראובן, וקנה לוי, או אינו יכול לחזור בו וראובן הוא שקנה. רב אמר ראשון קנה, שכיון שכתב וזכה הרי היא כמתנת בריא ואינו יכול לחזור בו. ושמואל אמר שני קנה ואע"פ שכתב וזיכה עדיין כמתנת שכיב מרע היא, כדאמרינן לעיל, דסבר שמואל כיון שאם עמד חוזר חוזר במתנתו, והילכתא כשמואל בדיני.
שלחו ליה מבי רב לשמואל, אחר פטירת רב, ילמדנו רבינו שכיב מרע שכתב וזיכה וקנו מידו מהו, חוזר אם ירצה וכותבין לאחר, או אינו יכול לחזור בו כיון שקנו מידו מוסף על הכתיבה שכתב. שלח להו אין לאחר קנין כלום, שכיון שזיכה וקנו מידו כאומר מעכשיו דמי, ואינו יכול לחזור בין שנתן הכל בין שנתן מקצת, וכן הלכה.
<h2>דף קנג.</h2>
ההוא דכתבינהו לכלהו נכסיה וזיכה למקבל על ידי אחר, וקנו מיניה, אתא לקמיה דרב הונא משום דבעא למהדר ביה. אמר ליה מאי אעביד לך דלא אקנית כדמקנו אינשי בצואותיהם, כדי שתוכל לחזור, דאמר שמואל אין לאחר קנין כלום ואינו יכול לחזור בין לעצמו בין לאחר. והא קא מפרשי רבנן דעל ידי זכוי וקנין הות, ומשום הכי לא מצי הדר ביה, דהויא לה כמתנת בריא דממילא קניא, ולאו לאחר מיתה הוא דקניא.
ההיא מתנת שכיב מרע דהוה כתיב בה שנתן לפלוני בחיים ובמות, רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע, דמדכתיב בה ובמות, לאחר מיתה הוא דליקני קא אמר, לפיכך אם עמד חוזר, והאי דכתיב בה בחיים, סימני לחיים. כלומר, פתח בסימן טוב לישב דעתו שיחיה מחלי זה. ושמואל אמר הרי היא כמתנת בריא, דמדכתיב בה בחיים מחיים ליקני קאמר, ונמצא כאומר קנה מעכשיו. ובמות דקאמר בה, כמאן דאמר מעתה ועד עולם הוא, ולאו דלא ליקני אלא לאחר מיתה הוא. אמרי נהרדעאי הילכתא כוותיה דרב.
אמר רבא ואי כתיב בה מחיים קאני, שכיון שאמר מחיים מעכשיו גמר להקנותו. אמר אמימר לית הילכתא כוותיה דרבא, אמר ליה רב אשי לאמימר פשיטא דלית הילכתא כוותיה דרבא, דהא אמרי נהרדעאי הילכתא כוותיה דרב. אמר ליה אמימר האי דקאמינא לית הילכתא כוותיה דרבא משום דאיכא למימר מהו דתימא מחיים מודה רב דקנה, דהא מעכשיו קא גמר ליה. קמ"ל דלא סבר לה רב, אלא בין דכתב בה בחיים בין מחיים בין בכל בין במקצת, הואיל ויש בה ובמות, הרי היא מתנת שכיב מרע, שכיון שכתב בה ובמות, שלא יקנה אלא לאחר מיתה הוא שאמר, וכן הלכה.
לא כתב בה שכיב מרע, פירוש, שטר המתנה שכתוב בו מתנה סתם, ולא נתפרש בה לשון שמשמעו שהיא צואת שכיב מרע, כגון כד קציר ורמי בערסיה, או אנחנו פלוני ופלוני נכנסנו לבקר את פלוני לפי שהיה חולה וצוה בפנינו כך וכך, אלא כתוב סתם אמר לנו פלוני כתבו וחתמו ותנו לפלוני [ו]לא נתפרש בה שהיה הנותן בריא ולא שכיב מרע. והנותן אומר שכיב מרע הייתי כשנתתי והרי עמדתי ויש לי לחזור במתנתי, והמקבל אומר בריא היה ואינו יכול לחזור, צריך הנותן להביא ראיה שהיה שכיב מרע, שכיון שהוא עתה בריא והוא מחזיק עצמו שהיה שכיב מרע ומוציא את עצמו מחזקת הבריאות עליו להביא ראיה. וחכמים אומרים המקבל שהוא מוציא מחבירו עליו הראיה, שהנכסים בחזקתן הם, ואם לא מצא המקבל ראיה ישבע הנותן שבועת היסת שהיה שכיב מרע, ותעמוד הקרקע בחזקתו. ואם היתה המתנה מטלטלין והרי הן ביד המקבל, מתוך שיכול לומר שלי הן, ישבע היסת שבריא היה הנותן כשנתן לו מתנה זו ויפטר.
פיסקה. לא כתב בה שכיב מרע וכו', ההיא מתנה דהוה כתיב בה כד קציר ורמי בערסיה. כלומר, כשהיה פלוני חולה ומוטל על מטתו נתן מתנה זו לפלוני, כדרך שרגילין לכתוב במתנת שכיב מרע. ולא כתיב בה ומגו מרעיה איפטר לבית עלמיה. פירוש, ולא היה כתוב בה ומתוך חלי זה שצוה בו מת, כדרך שצריך לכתוב בצואת שכיב מרע, והיו היורשין טוענין שעמד מאותו חולי שצוה בו בכל נכסיו, או במקצתן שנתן במתנת שכיב מרע לפלוני. והמקבל אומר לא כי אלא מתוך אותו חולי מת, והמתנה קיימת בשטר שבידו.
<h2>דף קנג:</h2>
אמר רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו, כיון שאין שם עדים שנשאל להם אם עמד מאותו חולי או לא עמד שאין לנו להעמיד הדבר אלא כמו שאנו רואין אותו עכשיו, ועל היורשין להביא ראיה. אמר ליה אביי הכי השתא ומה ספינה שרובן לאיבוד נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים. פירוש, דתנן בגיטין בפרק כל גט שנכתב שלא לשם אשה [כ"ח ע"ב] אבל עיר שכבשה כרקום וספינה שאבדה בים, כגון שאבדו כלי ההנהגה מידי המלחים ונשארה צפה על פני המים, נותנין עליה חומרי חיים וחומרי מתים, שאם היתה בת ישראל לכהן או בת כהן לישראל ובעליהן באותה ספינה לא יאכלו בתרומה שמא מת הכהן, או חי הוא הישראלי. חולים שרובם לחיים כדאמרינן התם [שם] המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים, לא כל שכן שנתן על זה הנותן חומרי חיים, ונאמר שמא עמד מחליו ונעמיד הנכסים בחזקת היורשים, בין ערערו בין לא ערערו.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע כמאן אזלא הא שמעתא דרבא כר' נתן, דתניא מי מוציא מיד מי. פירוש, נותן מתנה שטען ששכיב מרע היה כשנתן אותה מתנה, והרי עמד עתה ומבקש להחזיר נכסיו מיד המקבלים ממנו, והמקבלים טוענין שבריא היה כשנתן ואינו יכול עתה לחזור בו. הוא מוציא מידם בלא ראיה, שהנכסים בחזקת בעלים הם. והם אין מוציאין מידו אלא בראיה שהיה בריא בשעה שנתן דברי ר' יעקב. ר' נתן אומר אם בריא הוא עכשיו עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע כשנתן, ואם שכיב מרע הוא עכשיו עליהם להביא ראיה שבריא היה, דסבר ר' נתן דלית לן לאוקומה למילתא אלא כדהשתא, ומאן דטעין איפכא עליה לאיתויי ראיה. ולית הילכתא כרבא, דהא אוקימנא להא דר' נתן כר' מאיר ולדרבי יעקב כרבנן, דתנן וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה, והמקבל הוא שעליו להביא ראיה שהנותן בריא היה בשעה שנתן.
<h2>דף קנד.</h2>
ואמרינן ראיה במאי רב הונא אמר ראיה בעדים. פירוש, צריך המקבל להביא עדים ש(ה)מתנת בריא היתה כדי להודיע שהיא מתנה גמורה. ורב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר. פירוש, ואע"פ שהנותן מודה ששטר זה של מתנה שביד המקבל הוא שכתבו לו, כיון שטוען שמתנת שכיב מרע היתה, צריך המקבל להביא ראיה כדי לקיים את שטרו. דאי לא מצי לקיימיה אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר, דמיגו דאי באעי אמר לא היו דברים מעולם כי אמר נמי שכיב מרע הוה מהימן, אבל אי קיים ליה מקבל לשטריה לאו כל כמיניה דנותן לאחזוקי נפשיה בשכיב מרע, כי היכי דליהדר ביה. רב הונא אמר ראיה בעדים.
קא מיפלגי ר' (נתן) [מאיר] ורבנן בפלוגתא דר' יעקב ור' נתן דברייתא. דר' מאיר דאמר במתניתין עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע, ואמרינן עלה בגמרא ר' מאיר סבר מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו. פירוש, לוה שהודה למלוה שהשטר שבידו הוא שכתבו, אין המלוה צריך לקיים השטר, אלא מקויים הוא וגובה מהלוה חוב שיש בו, כיון שהוא מודה בשטר. וכן נותן שמודה שהקנה נכסיו למקבל, אע"פ שטוען עתה שהיה שכיב מרע כשהקנה לו, אין צריך המקבל לקיים שטר המתנה שבידו, אלא שטרו מקויים הוא והנכסים בחזקתו. והא ר' מאיר כר' נתן סבירא ליה דאמר הנותן הוא שצריך להביא ראיה ששכיב מרע היה. ורבנן דאמרי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו סברי דאי לא מקיים ליה מלוה לשטריה אלא אפומיה דלוה שמודה בו שכתבו, מצי לוה מרע ליה דאמר שטרא פריעא הוא, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, הוו להו כר' יעקב דאמר הן אין מוציאין מידו אלא בראיה, דהמוציא מחבירו עליו הראיה. ולית הילכתא כר' נתן דרבים הוא דפליגי עליה.
וכן אמר רבה ראיה בעדים. שיביא המקבל שהיה הנותן בריא בשעת מתנה כמו שביארנו. אמר ליה מאי טעמא מחזקינן לנותן בשכיב מרע מסתמא, אילימא מדכלהו שטרי מתנאתא דבריא כתיב בהו לישנא דמשמע דבריא הוה, כגון דכתיב בהו כדהוה פלוני מהלך על רגלוהי בשוקא, אמר לן הבו נכסי לפלניא והנו לא כתיב בה הכי, ומשום האי הוא דמחזיקינן ליה לנותן בשכיב מרע, והוי מקבל מוציא מחבירו. אדרבה, כלומר הפך הדבר ואמור, מדכלהו שטרי דשכיב מרע כתיב בה כדקציר ורמי בערסיה והאי מתנאתא לא כתוב בה הכי, שמע מינה בריא הוה. וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי. כלומר, וכיון דאיכא למימר דשכיב מרע הוה ואיכא למימר דבריא הוה וליכא עדים לשויילינהו, הדרינן לכללא דאוקי ממונא בחזקת מריה ומוקמינן לנכסי בחזקת היורשים, והוה ליה אידך מוציא מחבירו וכן הילכתא.
<h2>דף קנה.</h2>
איתמר הבן מאימתי מוכר בנכסי אביו. פירוש, מאימתי מוכר בקרקעות שירש מאביו. רבא אמר רב נחמן מבן שמונה עשרה, והוא שהביא סימנין אבל פחות מבן שמנה עשרה אפילו הביא סימנין אין ממכרו ממכר. ורב הונא בר חיננא אמר רב נחמן מבן עשרים שנה. והילכתא כוותיה.
<h2>דף קנה:</h2>
איבעיא להו תוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן. פירוש, מי שהביא שתי שערות ומכר בנכסי אביו בתוך שנת עשרים כמי שמכר בשנת תשע עשרה הוא, או כמי שמכר בשנת אחד ועשרים. רבא אמר רב נחמן תוך זמן כלפני זמן הוא דאמרינן הכא, וכן הילכתא. אמר הר"ם במז"ל [פכ"ט מהל' מכירה הל' י"ז] קטן שמכר קרקע מנכסי אביו וכשנעשה בן עשרים לא מיחה, אינו יכול להחזיר, שכיון שלקח המעות ונשתמש הלוקח בקרקע זו בפניו כשהוא בן עשרים ולא מיחה נתקיימה ביד הלוקח שהרי רצה בממכרו.
שלח ליה גידול בר מנשי לרבא על ידי מעשה שבא לידו, תינוקת בת ארבע עשרה שנה ויום אחד ויודעת בטיב משא ומתן מהו למכור בנכסיה שקנה לה האפטרפוס. שלח ליה אם יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר וכו'. ולישלח ליה תינוק בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות ומכר מהו, אלא מעשה שהיה כך היה.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע ולעדות עדותו עדות, דגדול הוא, אמר מר זוטרא לא אמרן דעדותו עדות אלא למטלטלי אבל למקרקעי לא, מפני שאינו מדקדק בדברים כראוי. אמר ליה רב אשי למר זוטרא מאי שנא מטלטלי דאמרת עדותו בהן עדות. אמר ליה משום דזביניה במטלטלי זביני נינהו, הוא דמכשרינן בה שהדותיה נמי. ואקשי ליה רב אשי אלא מעתה הא דתנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלי הכי נמי דעדותן עדות, משום דזבוניהו זביני בהו. אמר ליה התם גבי עדות בעינא [דברים י' י"ט] ועמדו שני האנשים עד שיהיו גדולים, מכלל דקטנים פסולים נינהו, אע"ג דמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין.
אמר הר"ם במז"ל [פכ"ט מהל' מכירה הל' ח'—י'] ואני אומר שאין מקח הקטן וממכרו קיימין במטלטלין אלא בשמשך או המשיך, אבל אי נתן המעות על המקח וחוזר בו אינו מקבל מי שפרע, ואחרים שחזרו בו מקבלין ועומדין במי שפרע. וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר מקום המטלטלין וחזר בו לא קנה הלוקח, שאין מוציאין מיד הקטן בדין. ואין הקנין מיד הקטן כלום, שהקנין כשטר, ואין העדים חותמין אלא על שטר אדם גדול. וכן קטן שקנה מטלטלי מאחרים וקנו מידם, או שכר מהם המקום לא קנה עד שימשוך, לפי שאינו זוכה בדברים שזוכין בהן הגדולים, ראיה לדבר שאין חצירו של קטן ולא ארבע אמות שלו קונין לו, מפני שנתרבו מדין שליחות לא מדין ידו, ולא יהיה הקנין או שכירות המקום גדול מחצירו. אבל הקטנה שנתרבתה חצירה מידה, תקנה המטלטלין מאחרים בשקנתה מידם או בשכירות מקום. ואמר ז"ל מהא [שם הי"א] יראה לי שקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק, תעמוד בידו, אע"פ שאין ממכרו בקרקע כלום, שהקטן כמו שאינו בפניו הוא, וזכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו אלא בפניו.
אמר אמימר ומתנתו מתנה. ואע"פ שאינו יכול למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה, כשיהיה בן שלש עשרה ויביא שתי שערות מתנתו מתנה. אמר ליה רב אשי לאמימר מאי שנא דלא הוו זביניה בנכסים זביני ומתנתו הויא מתנה. אמר ליה דילמא מוזיל ומזבין. פירוש, חששו חכמים שמא ימכור בזול כיון שלא טרח בנכסים ולא עמל בהם. אמר ליה וכל שכן מתנה דלא מטי ליה הנאה ולא מידי, כזביני דנקיט בהו זוזי ואמאי אמור רבנן מתנתו קיימת.
<h2>דף קנו.</h2>
ולטעמיך דאמרת דילמא מוזיל ומזבין הוא דאמור רבנן דזביניה לאו זביני, זבין שוה חמשה בשתא הכי נמי דזביניה זביני, כיון דאיכא ריוחא ולית ליה אונאה. והא קיימא לן דדיניה באונאה במטלטלין כגדול. אלא היינו טעמא דלא מקיימינן זביניה. משום דקים להו לרבנן דינוקא מיקרבא דעתיה לגבי זוזי ואי אמרינן זביניה זביני מקרקשי ליה לוקחים בזוזי, ומזבין לכלהו נכסיה ואשתכח דאפסדינה, ואע"ג דמזבין להו טפי מדמיהון דהא כליין זוזי. אבל גבי מתנה אי לא דהוה ליה הנאה מיניה דמקבל, לא הוה יהיב ליה מתנה, ואמור רבנן דהוי מתנתו מתנה כי היכי דלישתמען מיליה. ועוד מילתא דלא שכיחא היא. הילכך אם יודע בטיב משא ומתן מתנתו מתנה בין בדבר מרובה בין בדבר מועט בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע ומכירתו מכירה במטלטלין כמו שביארנו.
אמר רב נחמן אמר שמואל בודקין לגטין. פירוש, בודקין את האיש כשיהיה בן שלש עשרה שנה ויום אחד, אם הביא שתי שערות שהן סימני גדלות, ויהיה ראוי ליתן גט לאשתו. ולקדושין. פירוש, אם הוא גדול ויהיו קדושיו קדושין, ותהיה צריכה גט, שהקטן לא תקנו לו נישואין ואין קידושיו קדושין דכיון דאתי לכלל נישואין לא תקנו ליה רבנן נישואין, כדאיתה ביבמות בפרק חרש שנשא פקחת [קי"ב ע"ב]. ולחליצה כשתהיה בת שתים עשרה שנה ויום אחד אם הביאה שתי שערות כדי שתחלוץ ותפטר, או לא הביאה עדיין וקטנה היא ואינה נפטרת בחליצה, משום דזיקא דאורייתא היא. ולמיאונין. פירוש, ביתומה קטנה שהשיאתה אמה או אחיה או שנעשת יתומה בחיי האב, כגון שהשיאה כשהיא קטנה ונתגרשה כשהיא קטנה שיצאה מרשות אביה ונעשת ברשות עצמה ונשאת אחר כן, שיכולה היא למאן ויוצאה מרשות בעלה. והמיאון הוא שתאמר בפני עדים אין רצוני בנשואין שהשיאוני אמי או אחי, או אי אפשי בפלוני בעלי, ויכתבו גט מיאון ותלך לה, ויכולה היא למאן כל זמן שהיא קטנה עד שתגיע לשתים עשרה שנה ויום אחד, הגיעה לשתים עשרה שנה ויום אחד ולא נבעלה בודקין אותה אם לא נמצאו לה סימנין עדיין קטנה היא ויכולה למאן. והוא שלא נבעלה, אבל אם נבעלה אחר שתים עשרה שנה ויום אחד ואע"פ שנבדקה ולא נמצאו לה סימנין חוששין שמא נשרו. וביבמות בפרק בית שמאי אומר [ק"ז ע"א ואילך] נתבארו דיני הממאנת. ולמכור בנכסי אביו או שאר מורישיו עד שיהא בן עשרים שנה ויביא שתי שערות, ואם לא הביא שתי שערות עדיין קטן הוא, אלא אם נולדו בו סימני סריס. לא נולדו בו סימני סריס עדיין קטן הוא עד שיעברו עליו רוב שנותיו שהן חמשה ושלשים שנה.
ואקשינן, וכיון דבדקניה לקדושין ואשכחינן דאיתי שתי שערות למה לן למהדר ולמבדקיה בשעת גירושין, והא קדושיו קדושין הם. ופרקינן, לא נצרכה אלא ביבם בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו שקנאה במאמר מן הגדול, שאין המאמר שהן הקדושין קונין ביבמה קנין גמור אלא ביאה, שנאמר [דברים כ"ה ה'] יבמה יבוא עליה, ומשום הכי לא מפטרא יבמתו בגט, אלא בדקינן ליה כדמאטי לשלש עשרה שנה ויום אחד, אי איתי שתי שערות ובעלה אחר שהגדיל מיפטרא בגט, ואי לא לא מיפטרא בגט. ואם לא בא עליה אחר שהגדיל צריך גט למאמרו וחליצה לזיקתו, לפי שאינה נקנית קנין גמור במאמר כמו שביארנו.
ולחליצה. לאפוקי מדר' יוסי דאמר איש כתוב בפרשת יבמין, דכתיב [דברים כ"ה ז'] ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו. אבל אשה בין גדולה בין קטנה חליצה, דלא אשה כתיבה בפרשה אלא יבמתו, קמ"ל דמקשינן אשה לאיש.
ולמיאונין לאפוקי מדר' יהודה דתנן בנדה בפרק בא סימן התחתון [נ"ב ע"א] תינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן, ר' יהודה אומר עד שירבה השחור על הלבן. כלומר, עד שירבה השיער על הבשר במקום הערוה, אבל קודם לכן יכולה היא למאן.
ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה לאפוקי ממאן דאמר מבן שמנה עשרה והביא שתי שערות שיכול למכור.
והילכתא אמר התלמוד תוך זמן כלפני זמן, ואינו מוכר בנכסי אבא עד שיהיה בן עשרים שנה שלימים. ומי שמכר בין בנכסיו בין בנכסי אביו ומת ובאו קרובין וערערו שהיה קטן בעת שמכר, ובקשו לבדקו אין שומעין להם לנוולו. ועוד שהסימנין עשויין להשתנות במיתה [עי' לעיל קנ"ה ע"א]. וחזקה היא שאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן ידעו בודאי שהמוכר גדול, ולא אתי ערעור ומבטל חזקה, כדפריש בגמרא.
והילכתא כרב נחמן אמר שמואל בכולהו. מיהא שמעינן דהילכתא כמאן דאמר מבן עשרים, אבל פחות אפילו הביא שתי שערות אינו יכול למכור, ואע"פ שיודע בטיב משא ומתן שמא ימכור בזול מפני שדעתו נוטה אחר המעות שעדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי העולם. [לשון הרי"ף] וחזינן ביני רבואתא פלוגתא בהני מילי דכתבינן. איכא מאן דסבירא ליה כדכתבינן. ואיכא מאן דסבירא ליה דהאי דאמר רב נחמן אמר שמואל ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה, אכלהו קאיי, דבדקינן להני חמשה כלהו מכי מטי זמן בגרות עד דמטו עשרים שנה, דאי לא אייתו שתי שערות תוך זמן זה קידושיהן וגטיהן וחליצתן אינם כשרים, אבל בשהביאו שתי שערות גדולים הם ואפילו למכור בנכסי אביו מכירתו קיימת. ומסייעי ליה להאי סברא מיהא דשלח ליה גדול בר מנשי לרבא כדלקמן, אלמא בשיודע בטיב משא ומתן אפילו פחות מבן עשרים שנה מוכר בנכסי אביו, וקא אמר דהא דאמרינן לאפוקי ממאן דאמר מבן שמנה עשרה, לאו אהני דאיפליגו אליבא דרב נחמן קאי דשמעת מינה דהילכתא כמאן דאמר מבן עשרים, אלא אהא מתניתין קיימינן ועלה הוא דאמרינן ולאפוקי ממאן דאמר מבן שמנה עשרה, דתנן בנדה בפרק יוצא דופן [מ"ז ע"ב] בת עשרים שנה שלא הביאה שתי שערות תביא ראיה שהיא בת עשרים והיא אילונית לא חולצת ולא מתיבמת. ופירוש אילונית, מלשון איל. כלומר, לשון זכרות הוא, והיא דכרנותא דלא ילדה. ובן עשרים שלא הביא שתי שערות יביא ראיה שהוא בן עשרים והוא הסריס לא חולץ ולא מיבם, מפני שאינו מוליד לפי שהוא לקוי ממעי אמו. וסימני הסריס והאילונית נתבארו בסוף פרק הערל [יבמות פ' ע"ב]. ואוקימנה התם דדוקא בשנולדו בו סימני סריס. והא סברא איכא עליה כמה פירכי וכו'. ועוד לא צריך לאפוקי מההיא מתניתין דבנדה כל עיקר, דמחלוקת בית שמאי ובית הלל היא, וקיימא לן [ברכות ל"ו ע"ב] דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה. כלומר, מקום שתמצא בית שמאי מקילין כגון זאת המשנה שאומר בית שמאי בן שמנה עשרה ובית הלל אומרים בן עשרים שמחמירין, תדע שאין אותה משנה סדורה כהוגן. והאי דשלח גדול בר מנשי לרבא לא מסייעא להו וכו'. ואמרינן עלה והא דרבא, דאמר אמר רב נחמן קטן מוכר בנכסי אביו מבן שמנה עשרה שנה כדמפרש בגמרא, לאו בפירוש מפומיה דרבא איתמר אלא מכללא איתמר. כלומר, ממעשה דאתא לידא משמע, דההוא פחות מבן עשרים שנה דאזל וזבין בנכסיה אתא לקמיה דרבא אמרו ליה קרובים זיל אכול תמרי ושדי קשיאתא בי רבא. כלומר, אכול תמרים והשלך הגרעינים בבית המדרש כדי להודיע שאינו בן דעת, אזל עבד הכי, אמר להו רבא לאו זביניה זביני דהא לא ידע ולא מידי. כי קא כתבו ליה שטרא דלאו זביניה זביני, אמרו ליה לקוחות לינוקא זיל אימא ליה לרבא מגלת אסתר בזוזא ושטר דמר בזוזא, אזל ינוקא אמר ליה לרבא, אמר להו רבא זביניה זביני דהא ידע בטיב משא ומתן, אמרו ליה קרובים האי לקוחות הוא דאגמרוה, אמר להו רבא כי אסברוה וסבר מידע ידע, ומשום הכי אמרינן דזביניה זביני, דשמעת מינה דהאי דשלח גדול בר מנשי לרבא לאו לזבוני בנכסי אביו שלח ליה אלא לזבוני בנכסי דידיה הוא דשלח ליה וכו'. ועוד דגרסינן בהדיא בפרק האומר התקבל גט זה לאשתי [גיטין ס"ה ע"א] אמר רבא שלש מדות בקטן אם נותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים. פירוש, זוכה לעצמו שהרי מבחין בין דבר שיש בו הנאה לדבר שאין בו הנאה, אבל פחות מזה אפילו לעצמו אינו זוכה. וכנגדו בדיעה, בקטנה מתגרשת בקדושי אביה. כלומר, אם קדשה אביה כשהיא קטנה ומת, אם מבחנת בין גטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה, אבל בשאביה קיים אינה מתגרשת בקדושי אביה עד שיגיע הגט ליד אביה, ואם היתה נערה בין שהגיע ליד אביה בין שהגיע לידה מתגרשת. הפעוטות. פירוש, הקטנים שהם משש שנים. בודקין אותם אם יודעין בטיב משא ומתן מקחן מקח וממכר במטלטלין, בין בדבר מועט בין בדבר מרובה, שתקנת חכמים היא לקטן משום כדי חייו. בד"א בקטן שאין לו אפטרופוס אבל אם היה לו אפטרופוס אין מעשיו כלום אפילו במטלטלין אלא מדעת האפטרופוס, שאם רצה לקיים מקחו וממכרו ומתנתו במטלטלין מקויים. וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון. כלומר, וכנגדו קטנה שנתקדשה צריכה מיאון כשתרצה לצאת מבעלה, אבל פחות מיכן אפילו מיאון אינה צריכה. הגיעו לעונת נדרים, שהוא זמן שיהיה הזכר בן שלש עשרה שנה ויום אחד, והנקבה בת שתים עשרה שנה ויום אחד כמו שנתבאר בפרק יוצא דופן [נדה מ"ה ע"ב] נדריהן נדר והקדשן הקדש. ואע"פ שלפני זמן זה נבדקין אם יודעין לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו, הוא שיהיו נדריהן והקדשן קיימין, אם הגיעו לזמן זה אע"פ שאינן יודעין לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו נדריהן והקדשן קיימין. וכנגדו בקטנה שהביאה שתי שערות חולצת, מפני שגדולה היא. ובדקינן ליה עד רוב שנותיו שהן שלשים וחמש שנים ויום אחד. אמר הר"ם במז"ל [פ"ב מהל' אישות הי"א] דקיימא לן שיום אחד בשנה חשוב שנה, וכן שנת עשרים שיצאו ממנה שלשים יום. כלומר, שנשארו ממנה שלשים יום הרי היא שנת עשרים לכל דבריה. ודייקינן התם מדכלהו פרקין קא תני יום אחד והכא לא קא תני יום אחד, אי נולדו בו סימני סריס כד האוי בר עשרין, אע"ג דלא אייתו שתי שערות גדול הוא. כי אתי לקמיה דר' חייא מי שהגיע לכלל שנותיו ולא הביא סימנין, אי כחיש. כלומר רואה אותו אם הוא כחוש אמר להו זילו אבריוה, כדי שיתחזק ויביא סימנין. ואי בריא אמר להו זילו אכחשוה, דדילמא מחמת בריותא הוא דלא אתו סימנין, דזמנין דנתרי מחמת כחישותא וזמנין דלא אתו מחמת בריותא.
מתניתין המחלק נכסיו לאחרים, שאינן ראויין לירשו על פיו. ר' אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן שהוא שכיב מרע, נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה. שאפילו שכיב מרע אינו יכול להקנות את הקרקע אלא בדברים שיכול הבריא להקנותה, אבל בדברים בלבד אינו יכול להקנות. וכן המטלטלין אין המקבל קונה אותם משכיב מרע, אלא עד שימשוך כדרך שקונה הבריא. אמרו לו אין דין השכיב מרע כדין הבריא, שהשכיב מרע בדברים הוא שמקנה.
<h2>דף קנו:</h2>
ומעשה באימן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנתן כבינתי לבתי. פירוש, ינתן רדידי לבתי, תרגום [ישעיה ג' כ"ג] והצניפות והרדידים וכיתרא וכבינתא. ובלשון ישמעאל קורין לו רדא [תרגום: בגד עליון]. והיא בשנים עשר מנה מפני שהיתה אותה כבינה מפוארת ביותר, והיו דמיה יקרים כל כך. ומתה וקיימו חכמים את דבריה, ונתנו הכבינה לבת בצואתה בדברים בלבד בלי דבר אחר. אמר להם בני רוכל תקברם אמם, מפני שרשעים היו, לפי שהיו עוברים על דברי חכמים, ולפיכך קיימו חכמים את דבריה ונתנו הכבינה לבת, שמותר הוא לאבד ממונם. אבל הבת לא קנתה הכבינה בצואת אמה קנין גמור.
גמרא. תניא אמר להם ר' אליעזר לחכמים, ולמה תאמרו ששכיב מרע מקנה בדברים בלבד, והא מעשה במרוני אחד שהיה בירושלם, והיו לו מטלטלין הרבה, ובקש ליתנם במתנה, אמרו לו אין לו תקנה עד שיקנם על גבי קרקע וכו'. אמרו לו משם ראיה, שכיון שהצריכוהו להקנות מטלטלין אגב קרקע, מכלל שאותו מרוני בריא היה, שדין הבריא כך הוא, שאלו היה שכיב מרע לא הצריכוהו לכך, אלא בדברים בלבד היה מספיק לו.
ואמרינן בגמרא מאי טעמא לייט להו ר' אליעזר לבני רוכל, ומהדרינן מקיימי קוצים בכרם היו. דתנן בכלאים בסוף פרק חמישי [מ"ח] המקיים קוצים בכרם ר' אליעזר אומר קידש. כלומר, נאסר הכרם בהנאה וישרפו הקוצים עם הגפנים משום כלאי הכרם, דכתיב [דברים כ"ב ט'] לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש. כלומר, פן תוקד בהן אש. וחכמים אומרים לא קידש אלא בשקיים דבר שכמותו מקיימין בני אדם בשדותיהם, והקוצים אין דרך בני אדם לקיימן בשדותיהם, מפני שאין ראוי לקיימן. (ואמרי') [ואמר ר'] נחוניא טעמיה דר' אליעזר בקוצים שכן בערביא מקיימין שדות של קוצים לגמליהם. ואין הלכה כר' אליעזר, שלא נאסר לקיים הקוצים בכל מקום אלא בארצות הערביים בלבד, מפני שדרכן לקיימן, אבל בארצות שאין מקיימין אותן אינן כלאים ולא קידש.
אמר ר' לוי קונין משכיב מרע ואפילו בשבת. שקנין סודר שקונין ממנו שנתן לפלוני כל נכסיו או מקצתן כשהיה מצוה מחמת מיתה אינו(ן) צריך, אלא בדברים בלבד הוא שמקנה, שאפילו לומר אתם עידי אינו צריך כמו שביארנו. אפילו מתנת שכיב מרע שאינה מצוה מחמת מיתה במקצת, כיון שאין הטעם אלא מפני שאנו חוששין שמא תטרף דעתו עליו, שקונין ממנו כשיאמר קנו ממני ואפילו בשבת, שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש [יומא פ"ב ע"א]. ורבותינו המפרשים [עי' רשב"ם ורא"ש] לא פירשו שזה הקנין הוא קנין סודר, אלא על הנכסים. ר"ל שלא תאמר כיון שבאמירה בלבד הוא קונה, נמצא כדרך מקח וממכר שאסור בשבת, אלא אין אנו חוששין לזה, שאם נאמר יקנה ביציאת השבת עד לחול, שמא תטרף דעתו עליו ולא יהיה יכול לצוות בדבר. ולא נראה לי זה מדברי הר"ם במז"ל [פ"ח מהל' זכיה ומתנה הל' ג']. ולא ליחוש לדברי ר' אליעזר שאמר אפילו מסוכן אינו מקנה אלא במשיכה, והוה ליה קנין במקום משיכה הוא, דהוי גמר הקנייה ואסור הוא בשבת, אלא כיון דבדברים בלבד מקני, ההוא קנין שמא תטרף דעתו עליו הוא שקונין ממנו.
<h2>דף קנז.</h2>
מתניתין. נפל הבית עליו ועל אביו. כגון ראובן ויעקב אביו. או עליו ועל מורישיו, כגון ראובן ועשו אחי אביו אמרינן בגמרא [לקמן קנ"ט ע"ב]. והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב, יורשי האב, שהם שמעון ולוי אומרים לבעל חוב של ראובן או לאשתו, ראובן מת ראשון ולא הניח כלום ממה שתגבו. ובעל החוב אומר יעקב הוא שמת ראשון, וזכה ראובן בחלקו מהנכסים, ויש לנו לגבות מחלקו שירש עמכם. בית שמאי אומרים הואיל והדבר ספק ואין אנו יודעים אי זה הוא שמת ראשון יחלקו האחים עם בעלי חובות בחלקו של ראובן, שממון המוטל בספק חולקין. ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן. כלומר, בחזקת יורשי האב, והאשה ובעל חוב עליהם להביא ראיה, או ילכו להם בלא כלום, שאין זה ממון המוטל בספק, אלא המוציא מחבירו עליו הראיה.
גמרא תנן התם בסוף מסכתין [קע"ה ע"א] המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים. פירוש, כגון ראובן שהלוה לשמעון מנה בשטר, ואחר שלוה שמעון מראובן מכר כל קרקעותיו שהיו לו בשעת הלואה ללוי ויהודה, יש לראובן לגבות חובו מאותן הקרקעות כשלא ימצא אלא (שמעון) ממנה לגבות, מפני שהם משועבדין לו בחובו דין תורה, שכיון שהשטר קול יש לו, הלקוחות שהם לוי ויהודה הם הפסידו על עצמם, לפי שהיה להם לשאול על נכסי שמעון אם הם משועבדים אם לאו. על ידי עדים. פירוש, ואם הלוה ראובן לשמעון בלא שטר אלא על ידי עדים בלבד, שהיא מלוה על פה, גובה מנכסים בני חורין, שהמלוה על פה אין לה קול כדי שיזהר בה הלוקח, שעשויין הם בני אדם ללות בצנעה, ואין ראובן יכול לגבות חובו אלא מנכסים שישארו בידו של שמעון.
בעי שמואל דאיקני מהו. פירוש, שמעון שהקנה לראובן בעל חובו אף נכסים שעתיד לקנות, ושעבד אותם לו בחובו, כגון שכתב לו שקניתי ושעתיד אני לקנות מהו. כלומר, אם קנה שמעון אחר כן קרקעות, וחזר ומכרן יש לראובן לטרוף מהן, אע"פ שהם ביד הלקוחות. או כיון שאינם ברשות שמעון בשעת הלואה, נמצאו כדבר שלא בא לעולם, ולא נשתעבדו לראובן כדי שיהיה יכול להוציאם מיד הלקוחות. אליבא דר' מאיר דאמר מקנה אדם לחבירו דבר שלא בא לעולם לא תיבעי לך דודאי קנה, כיון דאמר ליה ודאי קני. כי תבעי לך אליבא דרבנן דאמרי אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם.
ומיניה לא קא מבעיא לן דגאבי, כיון שהוא עדיין בחיים, דאפילו מגלימא דעל כתפיה מצי למגבא, דכי אמרינן דמטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי, הני מילי בדליתניהו גביה אלא ביד הלקוחות, אבל בדאיתניהו גאבי. אלא כי קא מיבעיא לן היכא דכתב ליה דאיקני וקנה ומכר לאחרים. או דאיקני וקנה והוריש לבניו מאי, משתעבדי ליה, או לא משתעבדי ואינו גובה מן היורשין, וכל שכן מהלקוחות.
<h2>דף קנז:</h2>
ומסקנא אם תמצי לומר משתעבד ליה, ההוא מידי וטריף מיניה, לוה ולוה ואחר כך קנה, פירוש, שמעון שלוה מראובן וחזר ולוה מלוי וכתב להם ושעתיד אני לקנות, וקנה אחר כך נכסים מהו. לקמא משתעבד כיון שלוה ממנו תחלה, או לבתרא נמי משתעבד ושעבוד שניהם כאחד הוא על אותה קרקע.
אמר (רב הונא) [רבינא] מהדורא קמא דרב אשי אמר לן ראשון קנה, ומהדורא בתרא אמר לן יחלוקו. פירוש, מגרסתינו הראשונה בתלמוד לפני רב אשי אמר לנו שהראשון הוא שקנה מפני שהוא קדם. ומגרסתינו השנייה, לפי שששים שנה היה רב אשי ראש גולה בבבל, ולימד כל התלמוד לתלמידיו שני פעמים. אמר לנו יחלוקו, שאין בהן דין קדימה. והילכתא יחלוקו אותן מטלטלין לפי ממון, שכל אחד מבעלי חובות נוטל לפי ממונו. והילכתא נמי שאם שעבד שמעון לראובן מטלטלין שיקנה, כגון שכתב לו ושאני עתיד לקנות בין קרקע בין מטלטלין יהיו משועבדין לו להפרע מהם, והמטלטלין קנויין לך על גב הקרקע דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, טורף אף מן המטלטלין שקנה אחר שלוה, שכל תנאי שבממון קיים. והא דתניא [ב"מ י"ד ע"ב] לשבח קרקעות כיצד, פירוש כיצד גובה בעל חוב שבח הקרקעות של לוה, הרי שמכר לו שדה והשביחה. פירוש, שמעון שהיה חייב לראובן ומכר שמעון שדהו ללוי והשביחה לוי, כגון שקנה אותה במנה והוציא עליה הוצאות, והרי היא שווה מאתים. ובא בעל חוב של שמעון שהוא ראובן וטרפה לאותה שדה שביד לוי מפני שלא מצא ביד שמעון ממה לגבות, ושדה זו משועבדת היא לו כמו שביארנו. כשיחזור לוי על שמעון לגבות ממנו דמי השדה שטרף ראובן ממנו, גובה את הקרן שהוא המנה שקנה בו השדה מנכסים משועבדין. כלומר, מהקרקעות שקנה שמעון אחר כן, ומוכרן ליהודה, שהרי לא היו ביד שמעון כדי שישתעבדו לראובן בחובו. אי נמי, כגון שעשה שמעון לאותה שדה הפותיקי לראובן בחובו ומכרה ללוי, שיכול ראובן להוציאה מלוי, אע"פ שיש לשמעון שדות אחרות מפני שלא נשתעבדה לו זולתה. ואת השבח מנכסים בני חורין. פירוש, ושבח השדה שהשביח בהוצאתו שגבה ראובן ממנו שיש לבעל חוב לגבות את השבח כמו שביארנו, וגובה לוי אותו מנכסים בני חורין שביד שמעון, חצי שבח הוא שגובה לוי משמעון, משום דלא טריף מיניה דלוי בעל חוב שהוא ראובן אלא חצי שבח, דהאי שבח ששבחו נכסים ביד לוי דאיקני הוא גבי שמעון שלא בא לעולם אלא לאחר שלוה מראובן, ולאחר שמכרה ללוי, והוה ליה בעל חוב ולוקח בהאי שבחא כלוה ולוה וחזר וקנה, דקיימא לן דיחלוקו השני בעלי חובות באותן נכסים וכן הילכתא.
<h2>דף קנח.</h2>
מתניתין. נפל הבית עליו ועל אשתו, שאין לו בנים ממנה. יורשי הבעל אומרין אשה מתה ראשונה וירשה בעלה, ואין ליורשי האשה כלום, שהבעל קודם לכל בירושת אשתו כמו שנתבאר. ויורשי אשה אומרין הבעל מת ראשון ואחר כך מתה אשה, וירושתה לנו היא, שאין הבעל יורש את אשתו והוא בקבר להוריש את ירושתה ליורשיו. בית שמאי אומרין יחלוקו בירושת האשה יורשיה עם יורשי הבעל, שזה ממון המוטל בספק הוא. ובית הלל אומרים הנכסים בחזקתן. פירוש, הנכסים הידועין שהן נכסי צאן ברזל שאחריותם על הבעל, והן לאשה, בחזקת יורשי הבעל ויורשי האשה וחולקין. וכתובה שהן מנה מאתים עם התוספת בחזקת יורשי הבעל, שכיון שהיא בחזקתם המוציא מחבירו עליו הראיה, ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה שהן נכסי מלוג, בחזקת יורשי אשה. כיון שלא קבל הבעל אחריותן עליו אע"פ שהוא אוכל פירותיהן, דהא אם פחתו פחתו לה ואם הותירו הותירו לה.
<h2>דף קנח:</h2>
גמרא בחזקת מי הן, נכסי צאן שאמרו בית הלל הנכסים בחזקתן. ר' אלעזר אומר בחזקת יורשי אשה, דלא מפקינן להו מחזקתה כיון שהן תלויין בה. ור' יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל כמו שפירשנו. תאני בר קפרא הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. וכן הילכתא, שהרי יש לומר שהאשה מתה ראשונה, ויש לומר שהאיש מת ראשון ונמצא שטענותיהם שוין, ואיכא מאן דאמר וכו' והילכתא כוותיה.
מתניתין. נפל הבית עליו ועל אמו. פירוש. על יוסף ועל רחל אמו, ולא ידענו איזה מהם מת ראשון. יורשי הבן, שהוא ראובן ושמעון בני לאה אומרים שרחל מתה קודם יוסף, וירש יוסף את אמו ואנחנו יורשיו בנכסים שירש ממנה. ויורשי רחל שהוא לבן או בניו, אומרין יוסף הוא שמת ראשון ולא זכה בנכסי רחל אמו כדי שיורישם לאחיו מאביו, אלא אנחנו קרוביה נירשנה. אילו ואילו שהם בית שמאי ובית הלל מודים שיחלוקו, כיון שאין אנו יודעים מי הוא מהיורשים המוחזק בירושת רחל אם ראובן ושמעון הבאים מכח יוסף אחיהם, לפי שיוסף הוא שקודם לכל בירושת אמו, או לבן בנכסי רחל בתו שהוא קודם לכל יוצאי ירכו בירושתה, והואיל ואין להבחין יחלוקו. אמר ר' עקיבא מודה אני בזה. כלומר, מודה אני לדברי בית הלל שאומרים במשנה שלפני זו שהנכסים בחזקתן, שהוא הדין נמי אף בזו המשנה שהנכסים שהוחזקו לה הרי הם בחזקתם. אמר לו בן עזאי על חלוקין. פירוש, על אותן שנחלקו בהן בית שמאי ובית הלל אנו מצטערין אלא שבאתה לחלוק עלינו את השוין. כלומר, שאתה אומר אף בזו נחלקו בית שמאי ובית הלל, אלא לעולם לא נחלקו בזו. ואין הלכה כבן עזאי לפי שתלמיד ר' עקיבא הוא.
גמרא. בחזקת מי. כלומר זה שאמר ר' עקיבא הנכסים בחזקתן, בחזקת מי העמידן. ר' אלעא אומר בחזקת יורשי האם, שנכסיה ידועים הם לה. ור' זירא אמר בחזקת יורשי הבן, שהבן הוא שקודם לכל בירושת אמו. כי סליק ר' זירא מבבל לארץ, קם בשיטתיה דר' אלעא, וחזר והודה לדבריו ואמר שהנכסים בחזקת יורשי האם, ואע"פ שהיה חולק עליו. וקם רבא נמי בשטתיה דר' זירא. אמר ר' זירא שמע מינה אוירה דארץ ישראל מחכים, שהרי לא נתגלה לי עיקר הדין אלא לאחר שעליתי לה. וטעמא מאי, מוקמינן להו לנכסי בחזקת יורשי האם ולא מוקמינן להו בחזקת יורשי הבן. אמר אביי זה הוא הטעם הואיל והוחזקה נחלה באותו השבט. פירוש, כיון שנכסים אילו מעיקרן לאם היו ומוחזקת היא ירושתה לשבט שלה, נמצא שיורשיה הם הודאין ויורשי הבן ספק הן בירושה, לפי שאינם יודעים מי הוא זה שמת תחלה, ואין ספק מוציא מידי ודאי. וכן הלכה.
<h2>דף קנט.</h2>
שלחו מיתם, פירוש בתשובת שאלה ששאלו בני בבל מבית דין שבירושלם, בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו, כגון ראובן שמכר מה שירש מיעקב בחיי יעקב, ומת הבן בחייו ואחר כך מת האב. בן הבן שהוא חנוך בן ראובן, מוציא מה שמכר אביו מיד הלקוחות בלא דמים שיתן להם, שהרי ראובן מכר דבר שעדיין לא בא לרשותו, וכיון שהנכסים ברשות יעקב נמצא שחנוך הוא שירש יעקב, לא ראובן, וכן כל כיוצא בזה. ואע"ג דאמרינן בפרק שנים אוחזין בטלית [ב"מ ט"ז ע"א] מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום, ויכול הוא בעצמו להוציא מיד הלקוחות, מכלל שהבן שמכר אינו מוציא. והתם אמר ודאי שהבן עצמו יכול להוציא, אלא היינו טעמא שהבן כשמוציא חייב להחזיר ללקוחות הדמים שלקח מהם, אבל בן הבן אינו חייב להחזיר ללקוחות כלום, שהרי אומר להם מחמת אבי אבא אני יורש לא מחמת אבא, ומכוחו באתי לירושה זו, דכתיב [תהילים מ"ה י"ז] תחת אבותיך יהיו בניך. וזו היא שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין ואיהו מפיק. כלומר, שאומרין הלקוחות אביו מוכר ולוקח הדמים וזה בא ומוציא מידינו בלא כלום ומתחזי כעולבנא דדינא, ואפילו הכי הלקוחות הם שהפסידו על עצמם, לפי שלא היה להם לקנות דבר שאינו ברשות מוכר, שהרי אפילו שטר מכירה שבידם כחרש הוא, שהרי הבן יכול להוציא מידם אע"פ שמכר להם.
<h2>דף קנט:</h2>
בעי מיניה מרב ששת בן מהו שירש את אמו והוא בקבר, כשמת קודם לאמו, ואחר כך מתה אמו, להנחיל ירושתה לאחיו מאביו, אמר להו רב ששת תניתוה אב שנשבה ומת בנו במדינה ובן שנשבה ומת אביו במדינה. פירוש, כגון יעקב שנשבה ומת ראובן במדינה או ראובן שנשבה ומת יעקב במדינה ואין ידוע אי זה מהם מת ראשון, יורשי יעקב ויורשי ראובן יחלוקו. ואקשינן, היכי דמי אי לימא כדקתני בהאי ברייתא היינו יורשי האב היינו יורשי הבן, דמאן דאית ליה לאב ירית ליה לבן ומאן דירית ליה לבן ירית ליה לאב, ואמאי יחלוקו איכא למימר, אלא לאו הכי קאמר אב שנשבה ומת בן בתו במדינה. פירוש, כגון לבן שנשבה ומת יוסף בן רחל בתו במדינה, ולא היה ללבן מיוצאי ירכו כי אם רחל בלבד, או יוסף שנשבה ומת לבן במדינה. יורשי לבן שהן אביו או אחיו ויורשי הבן שהן ראובן ושמעון אחיו מאביו יחלקו בנכסי לבן, לפי שאין לאחד מהם בנכסים יתר מהאחר, וכיון שהדבר ספק אם לבן הוא שמת ראשון וירשו יוסף בן בתו, ואחר כך מת יוסף, (ואתו) [וזכו] ראובן ושמעון שהם אחיו מאביו בנכסים, או יוסף הוא שמת ראשון וזכו יורשי לבן בנכסי לבן מורישם, ואין ליורשי יוסף כלום. ואם איתה דירית בן לאמיה והוא בקבריה, נהי נמי דבן מיית ברישא. כלומר, אפילו ימות יוסף קודם ללבן יירש ללבן והוא בקבר להנחיל לאחיו מן האב. אלא שמע מינה אין הבן יורש את אמו והוא בקבר להנחיל לאחין מן האב, שמע מינה. וטעמא מאי אמור רבנן שאין הבן יורש את אמו, והוא בקבר להנחיל לאחין מאביו. אמר אביי נאמרה סיבה בבן דכתיב [במדבר ל"ו] ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה, ואוקימנה ביש נוחלין [קי"ד ע"ב] דבסיבת הבן שמיסב נחלת אמו לשבט אביו הכתוב מדבר, ונאמרה סיבה בבעל, דכתיב ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר, ואוקימנה התם נמי דבסבת הבעל הכתוב מדבר. מה סיבה האמורה בבעל אין הבעל יורש את אשתו והוא בקבר להנחיל את ירושתה ליורשיו, בשאין לו ממנה זרע. אף סבה האמורה בבן אין הבן יורש את אמו והוא בקבר להנחיל לאחין מן האב, אלא אם מתה האשה קודם לבעל או האם קודם לבנה הוא שתסוב נחלה ממטה אל מטה, ואפילו היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו, הואיל וחיה אחר אמו אפילו שעה אחת הרי זה מנחיל את ירושתה לאחיו מאביו, כמו שביארנו.
<h2>דף קס.</h2>
גט פשוט עידיו מתוכו. פירוש, כל השטרות נקראין גיטין בין גט אשה בין שטרי חובות ומתנות ושוברין וכיוצא בהם, כדאמרינן [כתובות נ"א ע"ב] וגט חוב שאין בו אחריות, ולפיכך שנה כאן לשון גט שכולל גטי נשים ושחרורי עבדים וזולתן משאר השטרות, ולא חילק כאן בין גטי נשים לזולתן, אלא אפילו שטרי חובות ושטרי מכירה וזולתם משאר השטרות נעשין מקושרין. וגט פשוט הוא מגלה מתוחה שתכף שאדם פותחו נראה כל מה שבתוכו התורף והטופס והעדים החתומין למטה כשטרות שלנו. עידיו מתוכו. כלומר, עדיו בסוף השטר לאחר שכותב הכל שריר וקיים בסוף שטה אחרונה של שטר בשטה שנייה לה חותמין העדים. מקושר מאחוריו. כלומר, עדיו מאחוריו וכך עושין אותו כותב שטה אחת בראש הדף וכופל אותה על החלק ותופר אותן כאחד, וחוזר וכותב כמו כן שטה אחרת וכופלה על החלק ותופרה עם החלק שכפלה עליו כאחד בפני עצמן. וחוזר וכותב שטה שלישית וכופלה גם היא על החלק ותופרן כמו כן בפני עצמם. וכן כותב וכופל עד שישלם מה שרוצה לכתוב נמצאו השטין הכתובין כפולין על שיטין החלקין כל שטה ושטה בפני עצמה ואינן קשר בתוך קשר כרוכין כעין כריכת כתבים, אלא נראין מאחורי הגט כדפין כפולין בולטין וכשתחבר אותם הדפין הכפולין ותדביק אותם זה לזה באצבעותיך יהיו כפיות הכיסין הסגורים כלומר דף על דף. והשטין כתוב בהן שם המלוה והלוה והזמן ושאר השטר ואם גט אשה הוא השיטין צרין שם האיש ושם האשה והזמן והעדים חותמין מאחורי הקשרים באותן הקשרים באותן חלקים שנכפלו עליהם השטין הכתובים נמצא שהעדים מגולין והשיטין הכתובין מכוסין בתפירה. ולעולם אין העדים חותמין על השטר עד שיקראו את השטר וידעו שפלוני קבל על עצמו לפלוני כך וכך, וכשיכתוב גט מקושר וירבה בקשריו לא יהיו הקשרים מרובין מהעדים מפני שנקרא גט קרח, ותנן בגיטין בפרק הזורק [פ"א ע"ב] כנסה בגט קרח ואפילו לא היה כי אם קשר אחד בלא עד פסול ושם נתבארו דיניו. והר"ם במז"ל לא כתבן בהלכותיו כמו שכתבן רבינו הרב לפי שיש ללמוד ענינו משאר התנאין שאם שנה בהם שפסל. פשוט שכתבו עידיו מאחוריו, שהוא דרך המקושר. ומקושר שכתבו עדיו מתוכו שהוא דרך הפשוט שניהם פסולין ומפרש בגמרא לפי שאינו דומה זמנו של מקושר לזמנו של פשוט ולא זמנו של פשוט למקושר שהשטר הפשוט היו כותבין זמנו לזמן אותה מלכות שכותבין זמן שטרותיהם לה בלי איחור כלל שאם היתה שנה ראשונה לאותה מלכות ולוה ראובן משמעון בניסן של אותה שנה כותבין בשטר בשנה ראשונה למלכות פלוני לוה ראובן משמעון כך וכך בניסן אבל בשטר מקושר אין כותבין זמנו אלא משנה שנייה למלכות ואם לוה ממנו בשנה שנייה כותבין זמנו של שטר משנה שלישית ולעולם היו נוהגין שמאחרין שנה וכותבין זמן השטר המקושר. לפיכך, כשיבוא בעל חוב לגבות את חובו גובה מן הלקוחות של שנה שלפני זמן שטרו מזמן שטרו באותה שנה, כלומר, שאם היה כתוב בשטר בניסן של שנה שנייה למלכות פלוני לוה פלוני מפלוני כך וכך גובה מניסן של שנה ראשונה למלכות פלוני ואין הלקוחות יכולין לדחותו ולומר לו הרי זמן שטרך משנה שנייה ואנחנו לא לקחנו מהלוה אלא בשנה ראשונה שהיא קודם לשעבודך. לפי שהדבר מפורסם וידוע להם היה שמאחרין לעולם זמן השטר המקושר שנה אחת, וכיון שכן הוא יהיה גט פשוט שכתב עדיו מאחוריו פסול מפני שחוזר מקושר ויבואו לגבות לו מניסן של שנה שלפני זמן השטר ונמצא שנטרפו הלקוחות שלא כדין. והמקושר, כמו כן שכתב עדיו מתוכו, אע"פ שעושה אותו פשוט ונמצא שמאחר מזמנו שנה והני שטרי חוב המאוחרין כשרים, יש לחוש כמו כן שמא יבוא הלוה לפרוע למלוה בשנה שנייה עצמה שלוה ממנו וכשיבקש הלוה שטר חובו מהמלוה יאמר לו המלוה אבד השטר ויכתוב לו שובר מזמן שפרעו שהיא שנה שנייה ויחזור ויוציא עליו השטר בשנה שלישית וכשיטעון הלוה שפרעתיך והרי שוברי יאמר לו המלוה זאת הלואה אחרת היא שהרי זמן השטר משנה שלישית הוא, כדרך שמאחרין שנה וכותבין זמן המקושר כמו שביארנו וזמן השובר משנה שנייה הוא. ר' חנניא בן גמליאל אומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט. פירוש, אמרינן בגמרא דסבר ר' חנניה לעולם לא כתבינן שובר אגט מקושר משום דאיכא למיחש להאי דאמרי וכיון דלעולם לא פרע ליה לוה עד דנקיט שטריה אם כתב עדיו מתוכו כשר הוא משום דמשוי ליה מאוחר דהא פשוט הוא. רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה, ואם שנה הסופר מן המנהג הרי הגט פסול כמו שיתבאר לפנינו.
מתניתין גט פשוט עדיו שנים ומקושר עדיו שלשה. פירוש, אמרינן בגמרא דריש פרקין [ק"ס ע"ב] מנא הני מילי אמר רמי בר יחזקאל מהכא על פי שנים עדים או על פי שלשה יקום דבר, אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט הכתוב שלשה, אלא הא כיצד שנים לפשוט שלשה למקושר. פשוט שכתוב בו עד אחד, מקושר שכתוב בו שני עדים פסול, וכשם שגט פשוט אם נמצא אחד משני עדיו קרוב או פסול פסול, כך אם נמצא אחד מהשלשה עדים של גט מקושר קרוב או פסול פסול הוא. ובגמרא אמרינן, בשלמא שנים במקושר איצטריך למימר פסול, דסלקא דעתא אמינא הואיל ופשוט שכתב בו שני עדים כשר, הכא נמי במקושר נימא דמתכשר בשני עדים קמ"ל דפסול, אלא עד אחד בפשוט למאי איצטריך למתנייה, וכי היכן מצינו שעד אחד כשר בעדות ממון עד שיצטרך כאן להשמיענו שהוא פסול, והא כתיב לא יקום עד אחד באיש. ואמר אביי לא נצרכה אלא לעד אחד בכתב ועד אחד על פה, שזה העד שעל פה לא העיד (א)לא בשטר, ולא בקנין שדינו כשטר דקיימא לן דסתם קנין לכתיבה עומד, שאין מצטרפת עדותם לגבות מן המשועבדים מפני שאין בה אחריות נכסים.
<h2>דף קס:</h2>
גמרא וטעמא מאי תקינו רבנן גט מקושר. ופשטינן, אתרא דכהני הוה והוו קפדי כהני דההוא אתרא אכל(י) מידי דעבדי להו נשיהו. וקפצי לגרושי להו. ותקינו רבנן להו, דלא מגרשי אלא בגט מקושר כדי שישהו הסופרים באותן הקשרים ובעדים אולי לפי אותה עכבה תנוח דעתו של כהן המגרש מכעסו ויתנחם מלגרש שאם יגרש אינו יכול להחזיר שהגרושה אסורה היא לכהן דכתיב [ויקרא כ"א ז'] ואשה גרושה מאישה לא יקחו.
<h2>דף קסא:</h2>
אמר רב יצחק בר יוסף כל המחקין כלן שבשטר צריך שיכתוב קיימיהון בסוף השטר קודם שיכתוב והכל שריר וקיים כלומר צריך שיכתוב בסוף השטר שמלה פלונית או שטה פלונית או אות פלונית שעל המחק אית למילף ...נה או דין קיומה והכל שריר וקיים, והוא הדין למלה שהיא תלויה בין השטין והוא שלא יהיה המחק במקום שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים ואם היה מזויף אע"פ שחזר וקיימו פסול הוא שמא מחקו וכתב דבר שזייף וחזר וקיימו בריוח שבין הכתב והעדים בשטה שנייה, וצריך שיחזור מענינו של שטר בשטה אחרונה כמו שאנו כותבין אחר שכותבין למעלה בשטר, ואמר לנו פלוני היו עלי עדים וקנו ממני לפלוני בכך וכך שחוזרין וכותבין בסוף השטר וקנינו מפלוני בן פלוני לפלוני בן פלוני על כל מה דכתיב ומפרש לעיל.
<h2>דף קסב.</h2>
מאי טעמא אמר רב עמרם לפי שאין למדין משטה אחרונה מפני שיש לחוש שמא היו העדים רחוקין מגופו של שטר בכדי שטה ובא המזייף וכתב באותו ריוח מה שרצה לזייף לפיכך אין למדין משטה אחרונה אלא כותבין בה מענינו של שטר לפי שהוא דבר שאין בו חדוש שכבר נכתב למעלה ושלא לצורך נכתב כאן. ואע"פ שאין למדין משטה אחרונה מצלת היא על מה שלמעלה ממנה שאם יהיה בה חדוש חוץ ממה שכתוב למעלה בענינו של שטר נחוש למזייף כמו שאמרנו.
<h2>דף קסב:</h2>
תניא הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול לפי שיש לחוש שמא יבוא המזייף ויכתוב מה שהוא רוצה בשטה ראשונה ויחזור מענינו של שטר בשטה אחרונה ולמדין אנו מהשטה שלפני האחרונה כמו שנתבאר. אלא אם הרחיק שני שיטים פסול הוא אע"פ שלא נכתב בהן כלום שכיון שהיה בידו לזייף אע"פ שלא זייף נעשה גוף השטר פסול הואיל ולא נכתב כתקון חכמים והרי אותה מלוה כמלוה על פה ואינו גובה מן המשועבדים. פחות מכן כשר. שהרי אם יבוא לזייף באותה שטה אינו מועיל כלום שאין למדין משטה אחרונה כמו שאמרנו, ואם יבוא לכתוב שני שיטין תדחק הכתיבה ויוכר הזיוף. היו ארבעה וחמשה עדים חתומים על השטר ונמצאו הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר, לפי שיש לומר שאילו העדים הכשרים שלמטה חלקו כבוד זה לזה בחתימתן שהניח האחד ריוח לחבירו בין הכתב לחתימתו כדי שיכתוב שם חתימתו ותהיה חתימת חבירו קודם ממנו ובא האחר וחלק לו כבוד וחתם אחריו ונמצא הריוח בין הכתב ובין העדים הכשרים ובאו אילו הפסולים וחתמו בו מעצמם שכגון זה השטר כשר הוא שלא אמרנו בשנמצא אחד מן העדים קרוב או פסול בטלה עדות אלא בשנתכוונו להעיד כאחד או לחתום כאחד שנמצאת העדות בטלה מעיקרה. אבל אם אין ידוע שנתכוונו להעיד השטר כשר הוא ותתקיים העדות בשאר שהם העדים הכשרים. מסייע ליה לחזקיה דאמר חזקיה מלאהו לריוח של שני שיטים בקרובים כשר שהרי אויר בסוכה פוסל בשלשה טפחים ואם מלא אותו אויר בסכך פסול כגון דבר שמחובר לקרקע או דבר שמקבל טומאה כשרה היא הסוכה שאין הסכך הפסול פוסל בסוכה עד שיהיה בו ארבעה טפחים.
<h2>דף קסג.</h2>
איבעיא להו שני שטין שאמרו שפוסלין בשטר, הן ואוירן הוא שפוסלין, או הן בלא אוירן נמי פוסלין. אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא הן ואוירן, דאי הם בלא אוירן, כגון אלף על גבי אלף או בית על גבי בית, הרי הן כשטה אחת, וכגון זה אינו ראוי ליכתב, דשיטה אחת למאי חזיא, אמרינן בגמרא, ר' יצחק בן אלעזר משמא דחזקיה כגון לך לך זה על גבי זה. כלומר, לך בשטה עליונה, ולך תחתיה בשטה תחתונה. אלמא קסבר שני שיטין וארבעה אוירין משך השני למדין למעלה, ומשך השני כפין למטה, וכיון שאין נוגעת למד תחתונה בכף עליונה, הרי ארבעה אוירין, ר' אבהו אמר כגון ברוך בן לוי בשטה אחת, אלמא קסבר שטה אחת ושני אוירין, אויר משך כף למטה ומשך צואר למד למעלה, שנמצאו השני אוירין כשיעור שטה אחרת, והוו להו שני שיטין ופסול. ר' חייא בר אמי משמא דעולא אמר כגון למד וכף בשני שיטין. אלמא קסבר שני שיטין ושני אוירין, משך למד של שטה עליונה למעלה ומשך כף של שטה תחתונה למטה, שנמצאו שני אוירין אחד למעלה ואחד למטה, ועובי השני שיטין באמצע, וכן הלכה.
ר' שבתאי משמא דחזקיה אמר שני שיטין שאמרו, בכתב ידי עדים שיעורן, ולא בכתב ידי סופר, שאם לא נמצא שיעור רחבן כי אם בכתב סופר כשר הוא השטר. מאי טעמא, מאן דמזייף לאו לגבי ספרא אזיל לזיופי ליה, משום דלא משתמע ליה ספרא לזיופי, אלא הוא כותב לעצמו, ומי שאינו סופר תדיר אינו יכול לכוין הכתיבה כתקנה, וצריך ריוח יותר ממה שצריך מי שהוא סופר תדיר, הילכך, כשלא יהיה שיעור רוחב השני שיטין כי אם בכתיבת ידי סופר אין לחוש, שהרי אם יבוא המזייף לכתוב שני שיטין, תדחק הכתיבה ויוכר הזייוף, ואם יכתוב שיטה אחת, אין למדין ממנה.
אמר רב לא שנו ששיעור שני שיטין פוסל, אלא בשהניחם בין סוף השטר לעדים החתומים עליו, אבל בשהניח שיעור שני שיטין בין העדים החתומין על השטר לאשרא, שהוא קיום בית דין אפילו טובא נמי כשר. פירוש, אמרינן בגמרא מאי שנא בין עדים לכתב דפסיל רב, ומהדרינן, דילמא מזייף וכתיב מאי דבעי, ואקשינן בין עדים לאשרא מזייף וכתיב מאי דבעי, ואמאי מכשר רב. ופרקינן, דמטייט ליה בין עדים לאשרא. כלומר, בשלמא הריוח של שני שיטין בשריטות של דיו, שהרי אינו יכול להזדייף. ואקשינן בין עדים לשטר נמי מטייט ליה וכשר, ואמאי פסול. ומהדרינן, אמרי מאן דחזו ליה הכי שהדי אטיוטא הוא דחתימי. כלומר, שמא לא חתמו העדים אלא על אותן שריטות ולא על גופו של שטר. והשבנו, בין עדים לאשרא נמי אמרי בי דינא אטיוטא הוא דחתמי ולאו אגופיה דשטרא, ופשטנו, בי דינא אטיוטא לא חתימי אלא אגופה דשטרא, ומשום הכי אמר רב בין עדים לאשרא אפילו טובא. ואמרינן נמי, ניחוש דילמא גאייז ליה לעילאה ומחיק ליה לההוא טיוטא ואזיל וכתיב מאי דבעי, ומחתים עדים. כלומר, נחוש שמא יחתוך לשטר העליון וימחוק את השריטות שיש למעלה מהאשרתא, ויכתוב במקום השריטות מה שירצה, ומחתים העדים כפי מה שירצה, וקיימא לן דשטר הבא הוא ועדיו על המחק שהוא כשר, ויתקיים באשרתא שבו ואינו צריך לעדים שחתם בו.
<h2>דף קסג:</h2>
ומהדרינן דכל כי האי גוונא, כלומר, שטר שיש בו קיום בית דין ועדיו על המחק כגון זה, אין מקיימין אותו מעידי הקיום, אלא מהעדים של מעלה, לפי שיש לחוש למה שאמרנו.
ור' יוחנן אמר לא שנו שאם הרחיק שטה אחת שכשר אלא בין עדים לשטר, שאם יש לחוש שמא יחתוך השטר העליון ויכתוב שטרו באותה שטה, והרי העדים בשטה שנייה פסול הוא, אבל בין עדים לאשרא אפילו שטה אחת נמי פסול, ואקשינן, מאי שנא בין עדים לאשרא דאפילו בשטה אחת חלקה בלא שריטות פוסל ר' יוחנן. ומהדרינן, דילמא גאייז ליה לשטרא, ושביק לההיא שטה דחלק עם אשרא דתותה, ואזיל וכתיב בההיא שטה דחלק ומחתים סהדי, וקסבר ר' יוחנן שטר הבא הוא ועדיו על המחק, כדי שנאמר שאינו מתקיים בקיום שבו, אלא כיון שאינו הוא ועדיו על המחק מתקיים הוא בקיום שבו. ואקשינן, אי הכי בין עדים לכתב נמי נפסול בריוח שטה אחת, משום דאיכא למיחש דילמא גאייז ליה לשטרא וכתיב מאי דבעי בההיא שטה דחלק, דהא חתימי סהדי תותה ומתקיים. ופרקינן, קסבר ר' יוחנן שטר הבא בשטה אחת ועדיו בשטה אחרת פסול. תו אקשינן, וליחוש דילמא כתיב שטר ועדיו בשטה אחת. כלומר, באותה שטה של חלק, כגון שיכתוב בה בניסן של שנה פלונית לבריאת עלמא או למנין שטרות, לוה פלוני מפלוני מנה וכיוצא בזה, ויחתום העדים בסופו, ואמר לרבות בעדים הוא דעבידי. כלומר, אע"פ שיש עדים בשטה שנייה של אותו השטר, יכול לומר לא נתכוונתי אלא להרבות בעדים, מפני זה כתבתי עדים למעלה ועדים למטה. והישבנו, קסבר ר' יוחנן כל כי האי גוונא שיש בו עדים למעלה ועדים למטה אין מקיימין את השטר מן העדים שלמטה, כיון שאינו קיום בית דין, ואין מקיימין אותו אלא מהשטה של מעלה, וכיון שהעדים שבה מזוייפין הם, אינו יכול לקיימו. והילכתא כר' יוחנן, דאפילו בין עדים לאשרא אם הניח שטה אחת חלקה בלא שריטות פסול.
אמר רב שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר, שכיון שכלו על המחק, גם העדים שבו על מגלה מחוקה נכתב מתחלה ולא זייף בו כלום.
<h2>דף קסד.</h2>
ואם תאמר מוחק וחוזר ומוחק. פירוש, מוחק המגלה מתחלה קודם שיכתוב בה את השטר, וכותב את השטר, וחותמין העדים וחוזר ומוחק השטר וכותב בו מה שירצה, והרי העדים חתומין בו, ונמצא שמעידין על חתימתם, והשטר מזוייף הוא. אינו דומה שנמחק פעם אחת לשנמחק שני פעמים, שכיון שהעדים על מקום שנמחק פעם אחת הן, ניכר הוא השטר שנמחק שני פעמים שהוא מזוייף. ואקשינן, וליחוש דילמא שאדי דיותא בכל השטר המחוק, על מקום חתימת העדים קודם שיחתומו, וכשיבואו לחתום ימחוק אותו דיו שנפל במקום חתימתם, ויחתום, ונמצא שחתמו על מקום שנמחק שני פעמים, ואחר כך ימחוק הוא את השטר ויכתוב בו מה שירצה, ואין הזיוף ניכר, שהרי השטר והעדים על מקום שנמחק שני פעמים הן. ותריץ אביי ואמר קסבר רב אין העדים חותמין על שטר מחוק, שאין מחקו שוה, אלא אם כן נמחק בפניהם, פעם אחת או שני פעמים, כדי שיהיה כלו שוה, וכיון שרואין מתחלה שמקום חתימתם משונה משאר השטר, אין חותמין. ואותבינן עליה דרב מיהא דתניא, הוא על הנייר ועדיו על המחק. כלומר, שטר שכתבו על הנייר שאינו מחוק, והעדים חתמו על מקום המחק שבו כשר. ואי סלקא דעתא דשטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר, ליחוש דילמא מחיק ליה לנייר זה שכתוב עליו השטר, כדי שישוהו למקום חתימת העדים, וכתיב מאי דבעי וכו'. ופריק רב, כי קתני בברייתא הוא על הנייר ועדיו על המחק כשר, דכתבי הכי, אנחנא סהדי חתימנא על מחקא ושטרא אניירא, וכתבי הכי בין סהדא לסהדא, ואי לא, אלא כתיב ליה לעיל מן סהדי, חיישינן דילמא מחיק ליה לשטרא כלה עם ההיא שטא, דכתיב בה אנחנא סהדי חתימנא על מחקא ושטרא אניירא, וכתיב מאי דבעי, והוה ליה שטר הבא הוא ועדיו על המחק דכשר. ואי כתוב ליה בתר חתמות סהדי, גאייז ליה ושאדי ליה ולא מינכר.
אמרינן בגמרא הוא על המחק ועדיו על הנייר פסול, דכי אמרינן אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שני פעמים, הני מילי היכי דחתימי עדים על מחקא, שהדבר ידוע שאין חותמין העדים אלא אם כן היה מחק השטר כלו שוה בין במקום עדים בין השטר, שהרי כשימחוק פעם אחרת ישתנה השטר ממקום חתימת העדים, ויוכר הזיוף. אבל בשעדים על הנייר והשטר על המחק, אע"פ שכותבין אנחנא סהדי, יכול למחוק ויכתוב מה שירצה ואינו ניכר, שהרי חתימת העדים על הנייר היא.
ואמרינן בגמרא ניתי מגלתא אחריתי ונמחוק ונדמה. ומהדרינן, אינו דומה מחקא דהא מגלתא למחקא דהא מגלתא, משום דאיכא מגלתא דרכיכא ואיכא מגלתא דתקיפה. ואמרינן נמי ליחזקיה לחתימות ידא דסהדי, ומחוק. פירוש נקיים עדותן של עדים בבית [דין], ונמחוק אחר כן מקומם ונראה אם דומה מקום זה שנמחק לשאר השטר נכשירנו. והשבנו, אמר רב אושעיא אינו דומה נמחק בן יום אחד לנמחק בן שני ימים או יותר, שהרי נמחק בן יומו משחיר ביותר ממי שיש לו מחוק שני ימים, ואפילו נמחק שני פעמים מזמן מרובה לנמחק פעם אחת בן יומו אינו (ניכר) [דומה], לפי שיותר משחיר נמחק בן יומו, וכיון דליכא למיקם עלה דמילתא שטר הבא על המחק ועידיו על הנייר פסול הוא, וכן הלכה.
<h2>דף קסה.</h2>
פיסקה. רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה. ובגמרא מוכח, דאפילו תנא קמא (לית) [אית] ליה הכל כמנהג המדינה, אלא בהא הוא דפליגי כגון אתרא דנהיגי בפשוט ובמקושר ואמר ליה בעל לסופר עביד לי מקושר, ואזל ועבד ליה פשוט. או עביד ליה פשוט ואזל ועבד ליה מקושר, תנא קמא סבר קפידא הוי מבעל, וכיון דשני סופר פסיל דלא ניחא ליה לבעל אלא במאי דפקדנה בלחוד. ורשב"ג סבר, כיון שמנהג המקום לכתוב פעמים פשוט ופעמים מקושר מראה מקום הוא לו. כלומר, אם רצונך שתכתוב פשוט כתוב ואם רצונך שתכתוב מקושר כתוב.
ר' שמעון דתנן בפרק האיש מקדש בו ובשלוחו [קדושין מ"ח ע"ב] התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש, של דבש ונמצא של יין, בדינר זה של כסף ונמצא של זהב, של זהב ונמצא של כסף אינה מקודשת, ר' שמעון אומר אם הטעה לשבח, כגון שאמר לה התקדשי לי בדינר זה של כסף ונמצא של זהב הרי זו מקודשת, מפני שרצונה בדינר של זהב יתר משל כסף.
ר' אלעזר דתנן בגיטין בפרק האומר התקבל גט זה לאשתי [ס"ה ע"א] האשה שאמרה לשליח קבלה שעשת התקבל(י) [לי] גיטי במקום פלוני, קבלו לה במקום אחר פסול. ואע"פ שכשיגיע הגט ליד שליח קבלה מתגרשת האשה בכל מקום שהיא, כיון שעבר על דבריה בטל הגט, שהרי הקפידה בצואתה שאינה רוצה להתבייש במקום אחר. ור' אלעזר מכשיר, שמראה מקום היא לו, כדי שלא יטרח וילך למקום אחר. והני כלהו שטה נינהו, ואינם מעיקר הדין אלא תפיסה הוא שתפסו דרך זו בלבד, ורבים חולקין עליהם ולית הלכתא כאחד מיניהו.
גמרא אמימר אכשר בעד אחד בכתב ועד אחד על פה, אע"פ שלא העיד השני לא בשטר ולא בקנין, ומגבינן בההיא שהדותא מבני חרי כשאר מלוה על פה, וכן הילכתא. [קס"ה ע"ב] שלחו ליה חבריה לר' ירמיה. לפי שלא היה ר' ירמיה בבית המדרש מפני שהוציאוהו משם כמו שמפורש בפרק לא יחפור [כ"ג ע"ב] דאמרינן התם נפול שנמצא בתוך חמשים אמה הרי הוא לבעל השובך, חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו, ובעא ר' ירמיה רגלו אחת בתוך חמשים ורגלו אחת חוץ לחמשים, ואפקוה לר' ירמיה מבי מדרשא, לפי ששאל שאלה שאינה צריכה. אחר כן שלחו ושאלו ממנו עד אחד בכתב. כלומר, בשטר ועד אחד על פה מהו שיצטרפו ויגבה בעל חוב מנכסים בני חורים, או שיגבה ממשועבדים אם יאמר זה שלא כתב עדותו בשטר קניתי ממנו על דבר זה, אבל כשלא בא המלוה הזה ולא שאל לכתוב לו עדותו מפני זה לא חתמתי בשטר, ויהיה הלוה חייב לשלם, ואינו יכול לומר פרעתי.
<h2>דף קסה:</h2>
שנים שהעידו אחד בבית דין זה ואחד בבית דין זה, מהו שיבוא בית דין אצל בית דין ויצטרפו בעדות ששמעו, ויעידו בה. שנים שהעידו בבית דין זה וחזרו והעידו באותה עדות עצמה בבית דין זה, מהו שיבוא אחד מכל בית דין ובית דין ויצטרפו להעיד במה שהיה בפניהם, שלח להו אני איני כדאי שאתם שלחתם לי. כלומר, איני ראוי לפי כבודכם שתשלחו ותשאלו ממני, לפי שאתם רבותי ואני תלמידכם, אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו. וכן הילכתא.
רבינא אמר הכי שלחו ליה, שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם צריכין למיכתב במותב תלתא כחדא הוינא, וחד ליתיהו, כי היכי דלא ליתחזי האי דכתבי במותב תלתא כחדא הוינא כשקרא משום דתלתא דאינון בי דינא בעינן בקיום השטר וכן הילכתא.
ואמרינן בגמרא על דא עיילוה לר' ירמיה בבי מדרשא. שהשיב כהוגן, והוא שיעיד כל אחד מהם בכל הדבר הוא שמצטרפת עדות העדים ואע"פ שאמר האחד בפני הלוהו ביום פלוני או בפני הודה לו, ואמר העד השני בפני הלוהו או הודה לו ביום אחר מצטרפין. וכן אם העיד האחד שבפניו הלוה לו, והעיד השני שבפניו הודה לו, או שאמר האחד בפני הודה לו והשני שהעיד אחר אותו זמן אומר בפני הלוה לו, מצטרפין בדיני ממונות. אבל אם העיד אחד במקצת הדבר והעיד השני במקצתו. כגון, שאומר האחד אכל שדה זו שנה פלונית והאחד העיד שאכלה בשנה שהיא שנייה לה וזה העיד שאכלה בשנה שלישית, או שאמר האחד אני ראיתי שערה בצד ימינו של זה ביום פלוני והאחד אמר ואני ראיתי שערה בצד שמאלו באותו היום במקום הראוי להבאת סימנין אין מצטרפין דברי שניהם, דכתיב [דברים י"ט ט"ו] על פי שנים עדים יקום דבר ולא חצי דבר. אבל עד ודיין שהעידו בפניו השני עדים אין מצטרפין דהכין גרסינן בכתובות בפרק האשה שנתארמלה [כ"א ע"א] דמאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא ומאי דקא מסהיד דיינא לא קא מסהיד סהדא שהרי העד מעיד שראובן חייב לשמעון מנה, והדיין מעיד שהעידו העדים בפניו שראובן חייב לשמעון מנה, נמצא הדיין שאינו מעיד בחיוב ראובן לשמעון גוף המנה אלא על פי עדים ואין עדותו כעדות העד ועדות העד אינה כעדות הדיין ונמצא שאין חיוב המנה לראובן באותה עדות אלא על פי העד בלבד.
מתניתין כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעין עשרין. פירוש, שטר שיצא בבית דין ומצינו שכתוב בו ראובן חייב לשמעון מאה זוזים שהם עשרים סלעים, שנמצא כשפרט הזוזים סלעים חסר מהזוזים עשרים שהם חמש סלעים שלא היה לכתוב אלא שהם חמשה ועשרים סלעים, אין לו אלא עשרים סלעים שהרי פירש כמה פרט המאה זוזים מהסלעים, והמוציא מחבירו עליו הראיה. זוזים מאה דאינון סלעין תלתין שנמצא שהוסיף חמשה סלעים אין לו לבעל השטר אלא מנה, ואין אומרין כיון שפירש שהם שלשים סלעים שלשים הוא שיטול, שיד בעל השטר על התחתונה מפני שהוא מוציא מחבירו.
כסף זוזי דאינון ונמחקו. פירוש, ונמחק סכום המנין, ואין אנו יודעים אם שנים או ארבעה או יותר הם, אין פחות משנים. אבל יותר לא, מהטעם שאמרנו. כסף סלעין דאינון ונמחקו אין פחות משני סלעים. ואע"פ שהסלע כולל ארבעה דינרין, לא אמרינן דאינון ארבעה דינרין קאמר, וסלע אחד הוא דיהבינן ליה, משום דיד בעל השטר על התחתונה, דהא סלעין קאמר, דמשמע תרי סלעין. דרכונות דאינון ונמחקו. פירוש, דרכונות דינרי זהב, כדתנן בשקלים בפרק שני [מ"א] מצרפין שקלים [ל]דרכונות מפני משוי הדרך, והיינו (דרכונות) [דרכמונים] דספר עזרא [ב' ס"ט]. אין פחות משנים, דהכי משמע לישנא.
מתניתין כתב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים מלמעלה מאתים ומלמטה מנה. פירוש, כגון שכתב בתחלת השטר שפלוני חייב לפלוני מנה, וחזר וכתב למטה ואחריות ממון זה שהוא מאתים קבלתי עלי וכו', הכל הולך אחר התחתון. לפי שהן שני דברים מחולקין וכל אחד מהם עומד בפני עצמו, ואין צריך לחבירו, וכיון שכן הוא יש לומר שחזר בו מהעליון, הילכך בין רבוי בין למיעוט, אחר התחתון אנו הולכין. ואע"פ ששנינו זוזין מאה דאינון סלעין עשרין אין לו אלא עשרין זוזין מאה דאינון סלעין תלתין אין לו אלא מנה. ותנן נמי בפרק השואל [ב"מ ק"ב ע"א] מעשה באחד שהשכיר מרחץ לחבירו בשנים עשר זהובים (בשנה) [לשנה] מדינר זהב לחדש, ובא מעשה לפני רשב"ג ולפני ר' יוסי ואמרו יחלוקו את חדש העיבור, ודחה רב נחמן ואמר ואע"ג דאתא משכיר בסוף החדש שכבר תפס השוכר, שכירות החדש כלו למשכיר, משום דקרקע בחזקת בעליה קיימא. ואע"ג דאפיך משכיר מיפך ואמר ליה לשוכר מדינר זהב לחדש בשנים עשר זהובים לשנה, כלו למשכיר, אלמא לא תפסינן לשון אחרון. ודחינן נמי התם הך דאמר רב אסתירא מאה מעי, מאה מעי הוא דמגבינן, מאה מעי אסתירא מאה אסתורי הוא דמגבינן, אל[מ]א אמרינן הלך אחר הפחות שבלשונות ולא תפסינן לשון אחרון, התם משום דדיבור אחד ניהו, ומשום הכי אמרינן הלך אחר הפחות שבלשונות, שכיון שדבריו תלויין זה בזה ולא הפריש ביניהן בדיבור אחר כדי שיהו שני דיבורין, דשטר שכתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים, שנמצא שסותר התחתון את העליון אחר הפחות שבלשונות אזלינן, דלא אמרינן הלך אחר התחתון אלא כי הא דתנן אם כן למה כותבין את העליון. כלומר, מה הנאה יש לנו בכתיבת שם הלוה ושם המלוה וסך הממון בעליון, כיון שהעיקר הוא התחתון ועליו הוא שאנו סומכין. והשבנו, שאם תמחק אות אחת מן השם העליון ילמד מן השם התחתון.
גמרא ת"ר כסף. פירוש, שטר שכתוב בו שראובן חייב לשמעון כסף, אין פחות מדינר כסף. ואע"פ שהדינר כולל שש מעין, אין אנו אומרין שמא פחות מדינר משמע, אלא דינר כסף נקי הוא דיהבינן ליה, דלשון כסף נקי משמע, כדאמרינן בפרק האשה נקנית [קדושין י"א ע"א] ובפרק יש בכור לנחלה בבכורות [נ' ע"ב] כל כסף האמור בתורה כסף נקי משמע. אבל ליכא למימר דלשון כסף סלע משמע ויהבינן ליה סלע מכסף, דהא כל כסף סלע הוא דכתיב [דברים כ"ב כ"ט] ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף, והם מאתים סלעים. אלא כיון דמשמע שהוא דינר נמי, דינר הוא דיהבינן ליה, ואע"ג דמשמע שהוא סלע דלא יהבינן ליה אלא בפחות שבשניהם. כסף דינרין ודינרין כסף אין פחות משני דינרין כסף. דמשמע דינרים שנים לא פחות, בין שהקדים הדינרין לכסף, בין שאיחרן. כסף בדינרי, בלא נון אין פחות משני דינרי זהב כסף, שלשון דינרי בלא נון זהב הוא ולא כסף, וכך אמר לו שוה דינרי זהב כסף אתה נושה בי.
כסף אין פחות מדינר כסף. ואקשינן ואימא נסכא, שהוא כסף בלא מטבע ויתן לו אפילו כל שהוא, דקיימא לן שיד בעל השטר על התחתונה. ופרקינן אמר ר' אלעזר דכתב ביה מטבע. כלומר, שכתוב בשטר ראובן חייב לשמעון כסף במטבע, אבל בשאין כתוב בו כי אם כסף סתם, כל מה שירצה ראובן מנכה לשמעון ואפילו חתיכה שהיא כל שהוא. וכן אם כתוב בשטר ראובן חייב לשמעון מאה כסף או מאה זהב ולא זכר מטבע, נותן לו מאה חתיכות כל שהן כמו שנתבאר בסוף כתובות [ק"י ע"ב]. ואם טען שמעון שיותר ממה שנתן (ל)ראובן הוא שחייב לו, אם הודה ראובן בפרוטה ישבע שבועת התורה, ואינו חייב לשמעון יותר ממה שנתן לו כדין כל מודה במקצת, ואם הודה בפחות מפרוטה אינו נשבע אלא שבועת היסת, כמו שנתבאר בפרק שבועת הדיינין [שבועות מ' ע"ב]. ואם הודה בפרוטה או ביותר ואמר לו הא לך פטור משבועת התורה, כמו שנתבאר בפרק שנים אוחזין בטלית [ב"מ ד' ע"א].
ואימא פריטי שהן מטבע קטן, כגון חצי זוז או רביעיתו הוא שנותן לו, ואע"פ שכתוב מטבע, אמר רב פפא באתרא דלא סגו ביה פריטי דכספא. פירוש, במקום שאין משתמשין בו בפריטי של כסף אלא בפריטי של נחושת, שנקראין בלשון ישמעאל פלוס, ומשום הכי מיחייב למיתן ליה דינר של כסף.
ת"ר זהב. פירוש, שטר שכתוב בו ראובן חייב לשמעון זהב למטבע, אין פחות מדינר זהב. דהב דינרין או דינרין דהב אין פחות משני דינרי זהב. שכיון שזכר זהב דינרי זהב משמע, וכיון שזכר דינרין אין פחות משנים. דהב בדינרין אין פחות משני דינרין כסף זהב. פירוש, כיון שאמר דהב בדינרין בבית ובנון, ותלה החשבון של זהב בכסף, משמע שכך אמר לו חייב אני לך מן הזהב שווה שני דינרין של כסף.
<h2>דף קסו.</h2>
אין פחות משני דינרין כסף זהב. כלומר, משווה שני דינרי כסף מזהב. ואקשינן, ודילמא בתרי דינרי דהבא פריכא קאמר. כלומר. ושמא בדמי שני דינרי זהב מזהב משובר הוא שאמר לו, שכיון שאמר לו דינרי, זהב משמע. ופרקינן, אמר אביי יד בעל השטר על התחתונה, וכיון שיש לתלות כמו כן בשמא דינרי כסף זהב הוא שנוטל בשני דינרי כסף זהב הוא שנותן לו, שכל שטר שיש בו משמע שתי לשונות שמא כך או שמא כך הוא, אינו נוטל אלא בפחות שבשניהם. ואם תפס בעליונה אין מוציאין מידו אלא בראיה ברורה דהוה ליה אחר תפיסה נתבע, כמו שפירש רבינו הרב בפרק השואל [ב"מ ק' ע"א], וכן הלכה. ואע"ג דמסקנא דגמרא בטעמיה דרב אשי שחולק בין דינרין לדינרי, הילכתא כאביי שהטעם הוא משום דיד בעל השטר על התחתונה הוא מפני שהוא דברי הכל, כמו שיתבאר.
אמר מר דהב בדינרי, ואע"פ דמשמע דדינרי בלא נון שהם זהב ובנון שהם שלש כסף, כדתנן בכריתות בסוף פרק ראשון [ח' ע"א] מעשה שעמדו קנים בירושלם בדינרי זהב, אמר רשב"ג המעון הזה לא אלין הלילה [עד שיהיו] בדינרים, נכנס לבית דין ולמד, האשה שיש לה חמש לידות ודאות, חמש זיבות ודאות, מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים, ואין השאר עליה חובה. עמדו קנים בו ביום ברבעתים. פירוש, קנים שם כולל לתורים ובני יונה והזבה והיולדת אין מביאין קרבנם אלא עוף, כמו שכתוב בתורה, וכבר נתבאר בפרק הזהב [ב"מ מ"ה ע"ב] שדינר זהב פרטו עשרים וחמשה דינרי כסף והדינר הוא שש מעין, כמו שנתבאר בפרק האשה נקנית [קידושין י"ב ע"א], ורבעתים הוא רביע דינר, כלומר, שעמדו שני תורים או שני בני יונה במעה וחצי, ואין הלכה כרשב"ג, אלא אשה שיש עליה חמש לידות ודאות או חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד, והשאר עליה חובה, ואוכלת בזבחים אע"פ שהיא ממחוסרי כפורים, כדתנן בתחלת פרק שני [כריתות ח' ע"ב] ארבעה מחוסרי כפורים ואלו הן הזב והזבה והיולדת והמצורע ומחוסרי כפורים אסורין בקדשים, אם הביאה קרבן אחד אוכלת בזבחים, דאמרינן הביא כפרתו אוכל בקדשים. ופירוש המעון הזה, נשבע במקדש.
<h2>דף קסו:</h2>
גמרא ת"ר ילמד תחתון מן העליון אות אחת, אבל לא שתי אותיות, כגון חנן מחנני וענן מענני. פירוש, כגון שאם תמחק יוד של חנני או של ענני וכיוצא בהם מן התחתון, ילמד אותו מן העליון, כדי שלא ימצא לוה לומר למלוה מעולם לא לויתי אני ממך כלום, אלא מאיש אחר ונפל ממנו זה השטר, ומציאה הוא שמצאת אותו שהרי אין שמך כשם זה שכתוב בסוף השטר, ולא בעל דברים דידי את. ואע"פ שאמרנו שראובן שהוציא שטר מתחת ידו ששמעון חייב ללוי מנה, וטען שקנה שטר זה מלוי, שחייב שמעון לפרען, ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את, הכא כיון דלא תבע ליה מחמת לוי אלא מחמת נפשיה, מצי שמעון למימר ליה לראובן מלוי נפל האי שטרא.
ובגמרא אמרינן מאי שנא דלא גמרינן מן העליון שתי אותיות, ופשטינן דהיינו טעמא משום דזמנין מתרמי שם בן שלש אותיות כגון משה ולוי ונתן וכיוצא בהם, וכיון דילפינן שתי אותיות, אשתכח דגמרינן רובא דשמא מלעיל, וכיון שהרוב כהכל הוא, נמצא שלמדנו הכל מן העליון, ותנן הכל הולך אחר התחתון. אבל אות אחת כגון גד ודן ושם וכיוצא בהן, כיון שלא יתכן לעולם שיהיה שם או מילה פחות משתי אותיות, למדין אותה מן העליון. ואע"פ שהיא חצי השם, הואיל ואינה רוב השם.
אמר רב פפא (כשיבוא ליפסל) [פשיטא לי ספל] מלמעלה בתחלת השטר (וקבל) [וקפל] מלמטה הכל הולך אחר התחתון. פירוש רבינו הרב ז"ל, ספל סאה ופלגא קפל קבא ופלגא, בנוטריקון שכותבין אות ומנקדין עליה ומורה על המלה כלה, כגון שכותבין קוף או מם ומנקדין עליהן, ומורה הקוף שהוא קרבן והמם מעשר וכיוצא בזה, ואם כתוב בשטר שראובן חייב לשמעון ספל ובסופו כתוב ואחריות קפל זה קבלתי עלי הכל הולך אחר התחתון ולא חיישינן שמא זבוב בא שהלך על פי הסמך כשיהיה הדיו לח והמשיך אותו עד שחזר קוף שאין האחרון תלוי בראשון.
בעי רב פפא קפל מלמעלה וספל מלמטה מאי, מי חיישינן לזבוב או לא. פירוש, אמרינן בגמרא מי חיישינן דשקליה זבוב לכרעיה דקוף, ואידבוקי אידביק בפיה דקוף בתר דאישתקליה כרעיה, והוה ליה סמך, או לא חיישינן להכי, ומדת הספל הוא שגובה, לא מדת הקפל הקטנה תיקו. וקיימא לן, דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע, הילכך יד בעל השטר על התחתונה, ויש לחוש שמא הזבוב הוא שאכל רגל הקוף כשהיה לח, ונדבק שאר הרגל בפי הקוף ונעשה סמך ואינו גובה אלא כמדת הקפל, ואם תפס מדת הספל אין מוציאין מידו אלא בראיה ברורה כמו שביארנו.
ההוא שטרא דנפק בבי דינא והוה כתיב ביה דפלוני חייב לפלוני שית מאה וזוזא, שלחה רב שרביא לקמיה דאביי מאי, מגבינן ליה למריה דשטרא שית מאה אסתירי וזוזא הוא דמגבינן ליה, שאסתירא חצי זוז היא, דגרסינן בפרקא קמא דקדושין [י"א ע"ב] תניא התוקע לחבירו נותן לו סלע, ולא תימא סלע ארבעה זוזי, אלא מאי סלע פלגיה דזוזא, דעבידי אינשי דקרו לפלגיה דזוזא אסתירא. או דילמא שית מאה זוזי. כלומר, פשיטי, שהזוז הפשוט פחות הוא מאסתירא, כדתנן בכתובות בפרק מציאת האשה [ס"ז ע"א] המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשים זוז, ואמר אביי חמשין זוזי פשיטי. אלמא איכא דוכתי דהוי בהו זוזא בציר מאסתירא, ומאה זוזי פשיטי הוא דמגבינן לבעל השטר, לאו מאה זוזי דאינון דינרין. או דילמא שית מאה פריטי וזוזא, כלומר, או שש מאות פרוטות וזוז פשוט הוא שאנו מגבין לבעל השטר, מפני שהוא החשבון הפחות שבכולן.
<h2>דף קסז.</h2>
אמר ליה אביי דל פריטי מהכא אסוכי מסכי להו ומשוי להו זוזי. כלומר, סלק ענין הפרוטות מזו הבעיא, שאין כותבין הפרוטות בשטר, מפני שהסופר מצרפן בזוזים, ואחר שכולל חשבונם זוזים כותבין בשטר, וכן כל כיוצא בזה בכל זמן ובכל מקום לפי דרכן הידוע, על פיו הם עושין, תרגום ותוכן לבנים [שמות ה' י"ח] וסכום לבניא. מאי אמרת שית מאה אסתרי וזוזא הוא דמגבינן לבעל השטר, ולא מאה זוזי וזוזא, יד בעל השטר על התחתונה ואינו גובה אסתירי אלא זוזי פשיטי, זה הוא הפירוש הנראה לפי מה שכתב רבינו הרב בהלכותיו. והר"ם במז"ל [פכ"ז מהל' מלוה הט"ו] כתב מעשה בשטר שהיה כתוב בו שש מאות וזוז אחד, והרי הדבר ספק אם שש מאות זוז וזוז, או שש מאות אסתירא וזוז, ואמרו חכמים יטול שש מאות אסתירא וזוז, שיד בעל השטר על התחתונה. ואין בין דברי אלו הגאונים ז"ל חלוקה, אלא זה כתב לפי גרסתו, וזה כתב לפי גרסתו, לפי שיש נוסחאות שכתוב בהן שלחה רב שרביה לקמיה דאביי שית מאה פריטי וזוזא חדא, או שית מאה זוזי וזוזא חדא, או שית מאה אסתירא וזוזא חדא, שלח ליה בפריטי ליכא ספיקא דפריטא לא כתבי אינשי בשטרי, אסוכי מסכי להו בזוזי וכתבי להו, מאי אית לך למימר שית מאה זוזא וזוזא ואיכא למימר שית מאה אסתירי וזוזא, יד בעל השטר על התחתונה, זו היא גרסת הר"ם במז"ל. ושניהם פסקו להקל על הנתבע.
ואמר אביי האי מאן דמחוי חתמות ידיה בבי דינא. פירוש, כגון ראובן ושמעון שהיו חתומין בשטר ומת ראובן ולא נמצא מי שיעיד על חתימתו כי אם שמעון חבירו, ויהודה מן השוק, ואמרינן בפרק האשה שנתארמלה [כתובות כ"א ע"א] אמר אביי ליכתוב שמעון חתמות ידיה אחספא באפי סהדי, ושדי ליה בבי דינא, דחזו ליה בי דינא כדמסהדי להו הנהו סהדי דחתם קמיהו, ומקיימי ליה לחתימות ידיה דבשטרא מיניה, ולא צריך איהו לאסהודי אחתמות ידיה כלל, דהא אי אזיל ומשהיד אחתמות ידיה מעיקרא והדר ומסהיד בהדי יהודה אחתמות ידא דשמעון, אשתכח דנפיק כליה ממונא נכי ריבעא אפומיה, ורחמנא אמר על פי שנים עדים יקום דבר. לא ליחוי שמעון אחתמות ידיה בסוף מגלתא, דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתיב עלה מאי דבעי. פירוש, שמא ימצא אותה מגלה אדם שאינו הגון, ויכתוב עליה במקום החלק שלמעלה מהחתמות מה שירצה, כגון אני פלוני החתום למטה לויתי מפלוני כך וכך ותנן הוציא המלוה על הלוה כתב ידו של לוה שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין, דהויא לה כמלוה על פה דלית לה קלא. ודוקא בשלא טען לוה שפרע למלוה, אבל אם טען שפרע אע"פ שהוחזק כתב ידו בבית דין נשבע הסת ונפטר, ואינו גובה בכתב זה מן היורש. יש מרבותינו הגאונים [עי' רשב"ם] מי שכתב, שזה ששנינו הוציא עליו כתב ידו חתם ידו הוא, כדתנן בסוף גיטין [פ"ח ע"א] כתב סופר ועד כשר ואמר ר' ירמיה חתם סופר שנינו. והר"ם במז"ל [פי"א מהל' מלוה ה"ג] כתב הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואין שם עדים, אע"פ שהוחזק כתב ידו בבית דין הרי זו כמלוה על פה לכל דבר, ואם טען ואמר שפרע נשבע הסת ונפטר, ואינו גובה בכתב זה לא מן היורש ולא מן הלקוחות. הרי נתבאר מדברי זה הגאון, שאין הלוה צריך לחתום, אלא בכתב ידו בלבד מתחייב, שלא אמרנו שם חתם סופר ועד אלא כדי שיתקיים הגט בשני עדים, שהרי אם היה הגט בכתב ידי סופר ועד אחד, ונתנו לה בינו לבינה אינו גט, שאין השטר מתקיים אלא בשני עדים, ומעשה דהתם מוכח.
ההוא בי זבנא. פירוש, מוכס ישראל היה, ונקרא בי זבנא לפי שעוברין על ידו מיני סחורות למקח וממכר. ויש נוסחאות שכתוב בהן ההוא כזבאנא [עי' רי"ף]. כלומר, אדם שרגיל לזייף. ויותר מדוייקת גירסת בי זבנא מגרסת כזבאנא, מזה שאמר דכי אתו רבנן ומחוו לי מעברנא להו. פירוש, אמר לו כתוב לי חתמות ידך ותהיה בידי, וכשיבוא תלמיד חכמים ויהיה בידו כתב ידך שאתה מצוה למחול לו המכס, אערוך אותו כתב לחתימה שבידי, אם תדמה לו אדע שהוא כתב ידך ואמחול לו שיעבור בלא מכס. אחוי ליה בריש מגילתא. פירוש, רצה אביי לכתוב לו חתמות ידו בראש המגלה. הוה קא נגיד בה. פירוש, היה זה המזייף מושך המגלה מעט מעליו כדי שיחתום אביי וימצא הוא ריוח למעלה מהחתימה, ויכתוב בו מה שירצה. אמר ליה אביי כבר קדמוך רבנן, באזהרתם שהזהירו שלא יראה אדם חתימות ידו בסוף המגלה, כדי להשמר מבני אדם הרעים כמותך.
אמר אביי מתלת ועד עשר לא ליכתוב איניש בסוף שיטה. פירוש, משלש וארבע וחמש ושש ושבע ותמן ותשע ועשר לא יכתוב אותם הסופר בסוף השיטה, דילמא מזייף בעל השטר וכתיב יוד נון בסוף תלת או בסוף שלש ובסוף ארבע וחמש וכיוצא בהם עד עשר, ומשוי להו תלתין וארבעין וחמשין, אבל מאחד עשר ואילך אינו יכול לזייף, שאם יכתוב יו"ד נו"ן להשלים עשרין או תלתין, צריך לכתוב וא"ו להוסיפה על העשר, או על השלש וכיוצא בהן כדי שיהיו אחד ועשרים, או ושלשים, ומתוך שנראה הוא"ו דחוק בין הדלת של אחד ועין של עשרים יוכר הזיוף. ואי איתרמי ליה נהדריה לדיבוריה תרי תלתה זמני. פירוש, ואם נזדמן לו בסוף השיטה שלש או ארבע או חמש יחזיר המנין בגופו של שטר אפילו כמה פעמים, עד שיבוא באמצע השיטה. ובלבד שלא יהא באמצע שטה אחרונה, שאין למדין ממנה כמו שנתבאר.
ההוא שטרא דהוה כתיב ביה תולתא בפרדיסא. פירוש, היה כתוב בו שראובן מכר לשמעון מהגינה שיש לו שליש בפרדס, אזל לוקח מחקיה לגגיה דבית וכרעיה, ושויה לבית ואו, והוה ליה ופרדיסא. ונמצא שמכר לו שליש הגינה והפרדס עמו. ויש נוסחאות שכתוב בהן אזל מחקיה לכביה דבית, והם השנים שלו, שהם גגו וכרעו. אתא לקמיה דאביי אמר ליה לבעל השטר מאי טעמא רווח ליה עלמא להאי ואו כולי האי. כלומר, מדוע הרחיבו כל זה המקום לזה הואו, והרחיקוהו מהפה של פרדס, כל זה ודאי מקום אות אחרת הוא זה. כפתיה ואודי. פירוש, כפתי כדי לצערו שיודה, ופחד והודה.
ההוא דהוה כתיב ביה מנת ראובן ושמעון אחי. פירוש, שטר שהיה כתוב בו שפלוני קנה חלק ראובן ושמעון שיש להם במקום פלוני. הוה להו חד אחא דשמיה אחי, אזל לוקח כתב ביה וא"ו, שוויה ואחי, וטען שחלק השלשה אחים קנה. אתא לקמיה דאביי אמר ליה מאי טעמא דחיק ליה עלמא להאי ואו כלי האי, אלא ודאי תוספת הוא, ואינו מכלל הכתיבה של שטר, כפתוה ואודי דזיופי הוא דזייפיה.
ההוא שטרא דהוה חתים עליה רבא ורב אחא בר אדא אתא לקמיה דרבא אמר ליה אין חתמות ידא דידי היא, מיהו קמיה דרב אחא בר אדא לא חתמי לי מעולם. מפני שאני חולק לו כבוד ומקדימו בחתימה, כיון שראה שחתימתו קדמה לחתימת רב אחא בר אדא ידע שהוא שטר מזוייף, כפתיה לבעל השטר ואודי, אמר ליה בשלמא חתימה דידי יכול אתה לזייף כשתרגיל ידך לזייף לכתוב בכתיבה שלי, אלא דרב אחא בר אדא דריתא ידיה. כלומר, שידו רותתת ונרעדת ונמצא שהאותיות מתעקמות, היכי עבדת עד שדמיתה כתיבתך לכתיבתו. אמר ליה אנחי ידי אמצרא. פירוש, הייתי מניח ידי על גשר של נסר קטן שמתנדנד כשעובר אדם עליו וכותב, ואמרי לה אזרנוקא. פירוש, ויש אומרים כך אמר לו הייתי מניח ידי על נוד מלא וכותב, ולפי נענוע הנוד היתה ידי מתנועעת. תרגום כי הייתי כנוד בקיטור [תהילים קי"ט פ"ג] ארום הויתי היך זרנוקא דתאלי בקוטרא.
מתניתין כותבין גט לאיש ואע"פ שאין אשתו עמו. מפני שאין אנו צריכין דעת האשה, לפי שהאשה מתגרשת אפילו בעל כרחה, כדתנן ביבמות בפרק חרש [קי"ב ע"ב] האשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו. ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה. פירוש, כותבין לאשה שטר שנתקבלה כתובתה מבעלה ואע"פ שאין בעלה עמה, מפני שזכות הוא לו, וקיימא לן דזכין לאדם שלא בפניו, ואין אנו צריכין לידע אם גבת כתובתה מבעלה או לא גבת. ואפילו לא כתבה אותו אלא כדי שיהא מזומן בידה כשיפרע לה הבעל כתובתה תתן לו השובר, אין אנו חוששין שמא יאבד השובר ויפול ביד בעלה ותפסיד כתובתה, מפני שהיא הוא שהפסידה על עצמה.
ובלבד שיהא מכירן. פירוש, שיהא מכיר שם האיש ושם האשה בין בגט בין בשובר, לפי שיש לחוש שמא לא כתב זה גט לאשתו אלא לאשה אחרת שנתן עיניו בה ונתנה עיניה בו, והעלה שמו כשם בעלה וכתב לה גט כדי שתתגרש וישאנה, שהרי מוציאה הגט מתחת ידה ואומרת לבעלה גירשתני. אי נמי לאחת מקרובותיו כתב, לפי שהיתה שנואה מבעלה ורצת להתגרש ממנו, וכשיתן לה זה הגט שכתב בשמה, נמצא שמוציאה אותו ואומרת לבעלה גירשתני, ותגבה כמו כן כתובתה. דתנן בכתובות בפרק הכותב [פ"ח ע"ב] הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה. פירוש, אם דרך אותו מקום שלא יכתבו כתובה, והוא הדין לשובר, שמא זאת האשה שרוצה לכתוב השובר אחד מקרוביה הוא שחייב בכתובת אשתו, ורצת לפטרו ממנה, ומפני זה הוא שמבקשת לכתוב לה שובר, והרי היא מעלה שמה כשם אותה אשה, ושם בעלה כשם קרובה שהוא בעל אותה ותלך עתה ותתן לו אותו שובר ויפטר מכתובת אשתו, לפיכך אין כותבין לעולם עד שיכירו אותם. והבעל נותן שכר השובר, לפי שזכותו של שובר לו הוא.
<h2>דף קסז:</h2>
מתניתין כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו. פירוש, שטר שיש בו קנין, שכיון שקנו מראובן שלוה משמעון, אין לחוש שמא לא כתב ראובן שטר זה על עצמו, אלא ללוות בו בניסן ולא לוה עד תשרי, וכשימכור נכסיו בנתים יבוא שמעון לטרוף מהם, ונמצא שטורף לקוחות שלא כדין, לפי שמשעת הקנין שהוא ניסן נשתעבדו כל נכסי ראובן לשמעון, ואע"פ שלא לוה עד תשרי, וכדין הוא נטרף מהלקוחות שבין ניסן לתשרי. אבל שטר שאין בו (קיום) [קנין] אין כותבין אותו ללוה עד שיהא המלוה עמו, ויתן השטר ביד המלוה בפנינו, לפי שאנו חוששין שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ויבוא המלוה לטרוף הלקוחות שלא כדין, שהרי לא נשתעבדו לו נכסי הלוה כי אם מתשרי שהוא זמן ההלואה. ואין כותבין למלוה עד שיהא הלוה עמו. ואע"פ שקנו מיד הלוה שלא בפני המלוה, שיש לומר שמא לא חייב עצמו אלא כדי ללות ועדיין לא לוה. אבל אם באו שניהם כאחד וקנינו מראובן שלוה משמעון כך וכך, כותבין ונותנין לשמעון אע"פ שאין ראובן עמו, שזה הוא שאמרנו סתם קנין לכתיבה עומד, וכן כל כיוצא בזה. והלוה נותן שכר הסופר ודמי הנייר, שההנייה שלו היא.
כותבין שטר למוכר אע"פ שאין הלוקח עמו. פירוש, מוכר שאמר לנו היו עלי עדים שמכרתי שדי פלונית לפלוני, וקנו מידו, כותבין לו שטר מכר, ובלבד שיעיד על עצמו שקיבל הדמים מן הלוקח, שאין כאן שום חובה על הלוקח, כדי שיהא צריך להיות מדעתו. אבל אם לא העיד על עצמו שקיבל הדמים, אין כותבין וחותמין אלא מדעת הלוקח, לפי שאנו חוששין שמא הלוקח אינו מקבל אותה שדה, ונמצא שחובה היא לו, ואין חבין לאדם אלא בפניו. לפיכך אם טעו העדים וכתבו שטר המכירה למוכר בלי עדות שקיבל דמים, כשיתבע המוכר את הלוקח שיתן לו הדמים, צריך המוכר להביא ראיה שמדעת הלוקח היתה המכירה, פסקו קצת מרבותינו הגאונים. והר"ם במז"ל [פכ"ד מהל' מלוה ה"א] לא הצריך להעיד על המוכר שקיבל הדמים, ואחר כך יכתבו לו שטר המכר, שכיון שאין הלוקח קונה השדה עד שיגיע שטר מכירה לידו. ובמוכר שדהו מפני רעתה אמרנו, אבל בשאר קרקעות אינו קונה עד שיתן הדמים, אע"פ שהגיע השטר לידו אין לחוש, שהרי יכול הוא לומר למוכר איני מקבל מכר זה, כיון שהשטר ביד המוכר, ואם רצה וקבל ולא העיד על המוכר שקבל הדמים, הוא הפסיד על עצמו, וכגון זה אין אנו אומרין אין חבין לאדם אלא בפניו. ועוד, אם היה השטר יוצא מתחת יד הלוקח והמוכר טוען שלא קיבל הדמים, והלוקח אומר כבר פרעתי, נשבע הלוקח היסת שפרעו ונפטר. ואין כותבין ללוקח עד שיהא המוכר עמו, אלא אם באו שניהם כאחד וקנו מיד המוכר שמכר, דסתם קנין לכתיבה עומד, אבל בשקנו מן המוכר שלא מדעת הלוקח, וכששמע הלוקח בא ואמר כתבו לי שטר מכירה, אין כותבין לו, מפני שהוא חוב למוכר, שמא עדיין לא קיבל הדמים. והלוקח נותן שכר הסופר ודמי הנייר.
מתניתין אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם. פירוש, מפני שהוא דבר שאי אפשר לו להיות אלא בהסכמת שניהם עליו, וירצה כל אחד מהם להזדויג לחבירו, ואע"ג דפשיטא שאם לא יכתבו כי אם מדעת אחד מהם דודאי עדות שקר היא, האי הוא דאתא לאשמועינן דהחתן הוא שנותן השכר. והחתן נותן שכר. פירוש, אמרינן בגמרא [קס"ח ע"א] פשיטא שהחתן הוא שנותן שכר הסופר, שהרי הוא שקונה את האשה ואין האשה קונה אותו, דתנן [קידושין ב' ע"א] האשה נקנית, וכיון שכן הוא הקונה הוא שצריך להיות בידו ראיה שמקיימת את קנינו, ומאי אתא לאשמועינן בהא דתנן והחתן נותן שכר. ופשטינן, לא צריכה לצורבא מרבנן דניחא ליה לקרוביה, פירוש, לא בא ללמדנו אלא בשהיה החתן תלמיד חכם שרוצה להקרב לו, מהו דתימא כיון שהכל יודעים שטובה היא לה להזדויג אליו, יהיו דמי הנייר ושכר הסופר עליה, קמ"ל דלא, שכיון שהקנין שלו הוא והראיה שבידו להנאתו היא כדי שיתקיים קנינו, עליו הוא שמוטל השכר.
אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהם. פירוש, האריס הוא היורד לשדה חבירו למחצה או לשליש או לרביע מהפירות שתעשה אותה שדה, והקבלן כאן הוא החוכר, והוא השוכר שדה חבירו בכך וכך פירות, בין עשת בין לא עשת, כמו שנתבאר בפרק המקבל [ב"מ ק"ד ע"א], וכיון שגם זה דבר שאי אפשר לו להיות אלא בהסכמת שניהם, אין כותבין אותו אלא מדעת שניהם, שהרי בעל השדה צריך להקנות לאריס חלק משדהו לפירות בשכר עבודתה, והאריס צריך שיקבל עבודתה על עצמו. ואע"ג דפשיטא היא שאין כותבין אלא מדעת שניהם, איכא למימר דסיפא איצטריך ליה, דהיינו והמקבל נותן שכר כדפרישנא גבי אירוסין ונשואין. ובגמרא [שם] אמרינן פשיטא דהמקבל הוא שנותן שכר ומאי אתא לאשמועינן, והא כל הנאה דידיה היא, שהרי קונה חלק מן השדה לאכול פירותיו ובעל השדה מקנה הוא, וכיון שהראיה למקבל היא עליו מוטל קיום הראיה שלו. ומהדרינן לא צריכה אפילו בביארא. פירוש, אפילו היתה שדה כמה שנים מבויירת שלא נעבדה, מהו דתימא כיון שנהנה בעל השדה שתחזור לו שדהו עבודה, יהיו דמי הנייר ושכר הסופר עליו, קמ"ל שעל המקבל הוא מוטל השכר כמו שביארנו, מהטעם שאמרנו.
אין כותבין שטרי בירורין וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהם. וסיפא נמי אתא לאשמועינן אפילו בהא, דשניהן הוא שנותנין שכר, רשב"ג אומר לשניהם כותבין שטר לזה בעצמו ולזה בעצמו. כלומר, לכל אחד מהבעלי דינין כותבין טענותיו בכתב בפני עצמו, ואין מערבין אותם בכתב אחד. וטעמיה דרשב"ג, משום דמצי כל חד מיניהו למימר ליה לחבריה לא ניחא לי דתהויין זכותא גבי זכותך, דדמית עלי כאריה ארבעה. כלומר כאריה רובץ, תרגום [בראשית מ"ט י"ד] רובץ רביע. לפי שבשעה שתרצה לראות טענותיך תאמר לי הראיני הכתב, ותראה טענותי גם אני ונבוא לידי מריבה על ידי עלילות טענותיך.
גמרא מאי ובלבד שיהא מכירן אמר רב יהודה אמר רב ובלבד שיהא מכיר שם האיש ושם האשה בגט, ושם האיש ושם האשה בשובר. ואקשינן, וליחוש לשני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת, דילמא כתיב גיטא ואזיל וממטי ליה לאיתתיה דהאיך. פירוש, שמא יבוא יוסף בן שמעון זה שלא בפני חבירו, ויאמר כתבו גט לאשתי פלונית ששמה כשם אשת חבירו, והרי העדים יודעים שמו ושם אשתו ויתן הגט לאשתו של חבירו, לפי שנתן עינו בה ונתנה עיניה בו, ותוציא הגט ותאמר לבעלה גירשתני ותלך ותנשא לו ונמצא מקולקלת על בעלה. ופרקינן, אמר להו רב אחא בר הונא הכי אמר רב שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהם אלא זה בפני זה. ואע"ג דתני בסוף גיטין [פ"ו ע"ב] שנים ששלחו שני גיטין שוין. כלומר, שנים שהיו שמותיהם ושמות נשותיהם שוין, ששלחו גטי נשותיהם ונתערבו שניהן השליח [נותן] השני גטין לאשתו של זה, וחוזר ונוטלן ממנה ונותנן לאשתו של אחר, ואם אבד אחד מהן הרי השני בטל, אלמא אע"פ ששמותיהן ושמות נשותיהן שוין מגרשין זה שלא בפני זה. התם בשהיה אחד מהם בטבריה ואחד בירושלם ושכח השליח מי הוא מהם שעומד בטבריה ומי הוא מהם שעומד בירושלם, לפיכך נותן שניהם לזו ושניהם לזו, שאלו היה השליח יודע שבעל זו הוא שעומד בטבריה ובעל זו הוא שעומד בירושלם, לא היה שם חשש רמאות באשת חבירו, שמא נתכוון לקלקלה בגט שלו, שהרי כתוב בכל גט מהם מקום שנכתב בו, ומפני זה אמרנו שיכולין לגרש זה שלא בפני זה. אי נמי, כגון שנתנו גטי נשותיהם לשליח במעמד שניהם, והיה מכירן ומכיר נשותיהם, דליכא חשש רמאות, אבל מתניתין דהכא בששניהם בעיר אחת מתוקמא.
תו דייקינן ואמרינן, ומאי אהניא לן הכרת שמותיהם וליחוש דילמא אזיל למדינתא אחריתי ומחזיק ליה לשמיה התם יוסף בן שמעון, ואע"פ ששמו כאן ראובן בן יעקב, ויחזיק כמו כן שם אשתו כשם אשתו של יוסף בן שמעון, ויבוא אחר כן אצל הסופר והעדים, ויאמר להם כתבו לי גט לגרש אשתי פלונית, וכבר הוחזק אצלם ששמו יוסף בן שמעון והוחזק שם אשתו שהיא רחל כשם אשת חבירו, ויכתבו לו גט לגרש את אשתו, ויולך אותו לאותה מדינה שבה אשת יוסף בן שמעון שהעלה שמו כשמו, שהרי שם עירו הוא שם עירו של חבירו, שלא הלך לאותה מדינה אלא דרך סחורה וכתב הגט בה, ואע"פ שכתבו לו שם, אין כותבין אלא איך פלונית בן פלונית דממתא פלונית, ונמצא שמקלקל אשה על בעלה. ופשטינן, אמר להו רב הונא בר חיננא הכי אמר רב כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו, לפי שבזמן מרובה כזה אינו יכול להחזיק שמו ברמאות, מפני שנודע הדבר ויתפרסם כשילך אדם מעירו לשם ויקראנו באותו שם שקורין לו בו כעירו לא בשם שהחזיק עצמו בו באותה העיר. ועוד, שאם נחוש אחר שהוחזק שלשים יום, שמא שנה שמו כדי לרמות, אין לדבר סוף. אבל בפחות מזמן זה אין כותבין גט לאשתו, אע"פ שקורא לו באותו השם, ועונה במהרה בלא עיכוב, (נמי) [כמי] שאין לו אלא שם זה שקורין לו בלבד, משום דרמאה ברמיותיה זהיר.
וכן אם אמר כתבו עלי שטר שאני חייב לפלוני או לזה כך וכך אין כותבין לו עד שיביא ראיה שזה הוא שמו, או יוחזק בו שלשים יום.
ההוא תברא דהוה חתים עליה רבא בר רב חנן אתאי ההיא איתתא דכתיב בשמה לקמיה דרבא בר חנן למתבע כתובתה מבעלה, והוציא הבעל השובר שנתקבלה כתובתה. אמרה ליה לאו אנא הואי. פירוש, אני איני אותה אשה שהעידה אותך על עצמה שנתקבלה כתובתה על בעלה, וחתמת על השובר, ושמא אשה ששמה כשמי ושם בעלה כשם בעלי היתה, אבל אני מעולם לא נתקבלתי כתובתי ולא כתבתי שובר על עצמי. אמר לה אני נמי אמרי להו לסהדי דחתימי בהדן בתברא לאו איהי היא, שאין זה קולה, שהייתי מכירה בו. ואמרו לי(ה) מיקש הוא דקשא ובגר ליה קולה. כלומר, ואמרו לי העדים זה שאינך מכיר את קולה, לפי שגדלה ונעשה קולה עבה. ואמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. פירוש, כיון שהעיד העד בבית דין שוב אינו יכול לחזור בו, מדכתיב [ויקרא ה' א'] אם לא יגיד, שהוא לשון עתיד ולא כתוב אם לא הגיד שהוא לשון עבר, ללמד שאינו יכול לחזור בו. ויש לומר, שרבא בר רב חנן אינו יכול לחזור ולומר זאת היא האשה בעלת זה השובר, כיון שאמר לאו איהי היא. צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק. פירוש, תלמיד חכמים אין דרכו להסתכל בנשים כדי לדקדק בדבר, ויכול הוא לחזור ולומר שזו היא... לאו איהי היא, ולא אמרי' בהא מילתא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.
<h2>דף קסח.</h2>
ההוא תברא דהוה חתים עליה רב ירמיה בר אבא, אמרה ליה לאו אנא הואי, אמר לה איברא את הוית. פירוש, איברא ברירא לי מילתא את הוית. ויש מי שפירש שלשון קללה הוא שאמר לה. כלומר, פסוקת הפרנסה מן השמים, כמו שאומרין בלשון ישמעאל יא מקטועת אל רזק [תרגום: הוי פסוקת הפרנסה]. כמו שאמרנו בפרק אלו טרפות [חולין מ"ג ע"ב] בבהמה ישב לה קוץ בושט חוששין שמא הבריא. כלומר, חתך הושט ויצא לחוץ. וכן בלשון מקרא ענין כריתה הוא, דכתיב [יחזקאל כ"ג מ"ז] וברא אותהן בחרבותם, ותרגום יונתן ויבזעון יתהון בסיפהון. אמר אביי אע"ג דצורבא מרבנן לאו אורחיה למידק, ואיכא למימר דילמא לאו איהי היא, כיון דדק דק, וליכא למיחש.
אמר אביי האי צורבא מרבנן דאזל לקדושי איתתא נידבר עם הארץ בהדיה, דילמא מחלפי לה מיניה. פירוש, יוליך עמו עם הארץ, שכשילך לבדו יראו לו אשה יפה כדי שיתחתן בהם, וכשישלח לה הקדושין יחליפו אותה לו באחרת, מפני שיודעים שאינו מסתכל בנשים, אבל כשיוליך עמו עם הארץ, מדקדק הוא בצורתה ואינם יכולין להחליפה מפני שהוא מכירה.
פיסקה. והבעל נותן שכר מאי טעמא אמר קרא וכתב ונתן. פירוש, הנותן הוא המכתיב. והאידנא דלא עבדינן הכי, שדיוה רבנן לשכר הסופר על האשה, כי היכי דלא לשהייה, לאיתתא עגונה בשביל שכר הסופר, ואע"ג שהגט חוב הוא לה.
גמרא ואפילו בשטרי דעסקא. פירוש, ואפילו בממון שנתן שמעון לראובן בתורת עסק, כותבין שטר לראובן המתעסק, אע"פ שאין עמו שמעון בעל המעות, ואע"פ שחצי המעות שבתורת פקדון ביד ראובן, אם לא היה בהם ריוח אין שמעון נוטל כי אם הקרן שלו, ואם יהיה בהם הפסד אין ראובן חייב ממנו כלום, ואע"פ שנמצא כי אם ירצה בעל המעות שיטול מעותיו שאין לו רשות בכך עד שיגיע זמן מכירת העיסקא, אפילו הכי זכות הוא לבעל המעות, ואין צריך להיות מדעתו, שכיון שיהיה ריוח יטול חלקו. וחצי המעות נמי באחריות המתעסק הן, נמצא שזכות הוא לו, לפיכך כותבין שטר למתעסק אע"פ שאין עמו בעל המעות. יש מי שאומר והוא שיעיד המתעסק על עצמו שכבר קיבל המעות, אבל אם לא העיד על עצמו בכך אין העדים רשאין לכתוב ולחתום אלא מדעת שניהם. ויראה, שאין המתעסק צריך להעיד שקבל המעות, שכיון ששטר העסק תחת ידו חזקה שאינו נותנו לבעל המעות עד שיטול ממנו המעות, ואם נתן הוא הפסיד על עצמו כמו שביארנו בענין המוכר. וכיון שהמתעסק נהנה במעות של עסק, אע"פ שחציין עליו בתורת מלוה הוא, נותן שכר הסופר, ואפילו יהיו לעצמו מעות שנושא ונותן בהם שהרי יש לו הנאה מהריוח שנוטל, ואע"פ שלא נמצא שם ריוח אחר כן.
פיסקה. והלוקח נותן שכר, ואפילו במוכר שדהו מפני רעתה, שהרי מכירתה לטובתו היא מפני שמוציא עליה יתר מדמי פירותיה, מפני שהלוקח הוא המרויח והמוכר הוא המפסיד, כדאמרי אינשי זבנת קנית זבינת אפסידת. ועוד, כיון שהשטר ראיה ללוקח ובו יעמוד מקחו בידו נמצא שזכות הוא לו.
גמרא מאי שטרי בירורין הכא תרגימו שטרי טענאתא. פירוש, כתב שכותבין בו סופרי הדיינין טענות של בעלי דינין, כדי שלא יהיו טוענין וחוזרין וטוענין הפך ממה שטענו, וירבו הטענות ויהיו סותרין אלו את אלו, ויטריחו על הדיינין. ובא להודיענו שאין רשאין לכתוב סידור טענותיהם אלא מדעת שניהם, כדי שידע כל אחד מהם טענת חבירו, ואם יש להשיב עליה ישיב. ר' ירמיה בר אבא אומר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. פירוש, זה שאמרנו שטרי בירורין, ברירת הדיינין הוא, שכל אחד מהבעלי דינין בורר לו דיין שידון לו, וכותבין שפלוני בירר לו פלוני הדיין ופלוני בירר לו פלוני הדיין, והשני דיינין בוררין להם דיין שלישי להיות מכריע ביניהם, שמתוך חקירת הדין ודקדוקם בו עם הכרעת הדן השלישי שדעתם נוחה הימנו, יצא הדין לאמתו, כמו שנתבאר בדיני ממונות זוטא [סנהדרין כ"ג ע"א]. ואין הלכה כרשב"ג, אלא בכתב אחד הוא שכותבין זכות שניהם. כלומר, שפלוני קיבל פלוני שידון לו וטען בכך וכך, ופלוני קבל פלוני שידון לו, וטען בכך וכך, וכן הלכה.
מתניתין מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו. פי', לוה שפרע למלוה משטר חוב שהיה עליו במנה חמשים, ומסרו השטר הלוה והמלוה ביד שליש כדי שלא יטריחו לכתוב שטר אחר בחמשים שנשארו, והאמינו השליש ביניהם שכל זמן שיאמר פרע הלוה חמשים משטר זה יהיה נאמן, ויחזיר ללוה את השטר. והתנה הלוה על עצמו ואמר לשליש אם לא נתתי החמשים שנשארו עלי משטר זה מכאן ועד יום פלוני, תן למלוה שטרו שיתבע המנה כלו, ר' יוסי אומר אם הגיע הזמן שהתנה הלוה על עצמו ולא נתן החמשים שנשארו בשטר יתן השליש השטר למלוה. ר' יהודה אומר לא יתן, אע"פ שהתנה הלוה וקבל על עצמו.
גמרא במאי קא מפלגי ר' יוסי סבר אסמכתא קניא, ור' יהודה סבר אסמכתא לא קניא. שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה, שהרי דעתו עדיין סומכת שמא יהיה שמא לא יהיה, אפילו התנו ביניהם בעדים ובשטר, כגון אם תלך עמי בסחורה ביום פלוני במקום פלוני, או אם תביא דבר פלוני ממקום פלוני אתן לך מנה, או אקנה לך בית זה, ואם לא תלך או לא תביא לא אתן לך ולא אקנה לך, אע"פ שהלך או הביא וקיים התנאי לא קנה. אבל האומר קנה מעכשיו קנה, שאין כאן אסמכתא כלל שאלו לא גמר להקנותו לא הקנהו מעכשיו, כגון שאמר לו אם באת מיכאן עד יום פלוני קנה בית זה מעכשיו וקנו מידו על כך, הרי זה קנה אם בא בתוך הזמן שקבע לו, וכן כל כיוצא בזה.
[לשון הרי"ף] גרסינן בנדרים בפרק ארבעה נדרים [כ"ז ע"א] ההוא גברא דאתפיס זכותיה בבי דינא. פירוש, שקנו מידו שאם לא יבוא ביום פלוני וישבע, שיהיה חבירו נאמן בטענתו ויטול כל מה שטען בלא שבועה, או שאם לא יבוא ביום פלוני ישבע ויטול אבד את זכותו, ויפטר חבירו, ואמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליבטלן הני זכותאי, איתניס ולא אתא, אמר רב הונא בטלין זכותיה דהא לא אתא, אמר ליה רבה והא אונסא דאורייתא הוא כלומר דמדאורייתא הוא דמיפטר ליה אנוס דכתיב [דברים כ"ב כ"ו] ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות, וכי תימא דשני קטלא מדינא דממונא, והא תנן בההוא פרקא [שם ע"ב] נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא, או שחלה בנו, או שעיכבו נהר הרי אלו נדרי אונסים ואינו צריך התרה כלל, ואמרינן התם מכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, היכי אמר רב הונא דמבטלין זכותיה, והא אנוס הוא. ופשטינן שאני הכא דמיתפסן זכותיה בבי דינא, ומשום הכא איכא למימר דמיבטלן זכותיה. ואקשינן, והא תנן מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו וכו' עד ואמר רב נחמן אמר רב הלכה כר' יוסי דאמר אסמכתא קניא. ודחי תלמודא דאין הלכה כר' יוסי דאמר אסמכתא קניא. וקשיא אהא דאמרינן דקניא, ופרקינן שאני הכא במעשה דההוא גברא משום דאמר ליבטלן זכותיה, דמשום הכי איכא למימר דבטילה, דהא כיון דאתני איהו אנפשיה בבי דינא ממילא קא זכי ליה לוה, דהוה ליה כמחול לך ולאו כאתן לך, אבל במשליש את שטרו ואמר אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום תן לו את שטרו, כאומר לחבירו אם תעשה דבר פלוני אתן לך חפץ פלוני הוא, ובאתן לך לא קנה ואפילו קנו ממנו בבית דין חשוב. ואם יש להקשות על מחלוקת ר' יוסי ור' יהודה ולומר, והרי איסור ריבית יש כשמחזיר השליש את השטר למלוה, מפני שנמצא שהלוה לו מאה ויטול מאה וחמשים, תאסר החזרת השטר למלוה מצד זה, ולא נצטרך לשאול אם יחזיר או לא יחזיר. יש לך לידע שאין להקשות, מפני שאין בדבר איסור רבית כלל, שאלו הרחיב המלוה [ל]לוה הזמן היינו אומרין אגר נטר ליה הוא ואסור, אבל כיון שלא הרחיב לו הזמן על הזמן הראשון שהתנה עמו שיפרענו בו, אינו אגר נטר ליה אלא מחילה הוא שמחל לו בחמשים שנטל ממנו. והילכתא אסמכתא קניא במתפיס זכותיה בלחוד, והוא דלא אנוס והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב. ואמר הר"ם במז"ל בפירוש המשנה [נדרים שם] שבית דין חשוב הוא בית דין שנסמך בארץ ישראל. ויש מי שאומר שבית דין חשוב הוא בית דין שיש בו תלמיד חכמים שנזכר במקומו ובסביבו, מקומו בחכמה ובזמן שאומרין פלוני דן בכך וכך רבים שותקים ומאזינים לדבריו, ובזמן שחושבין את חכמי ישראל ואת בתי דיניהם חושבין אותו בכללם, זה הוא בית דין חשוב, ואשר אינו כך אינו בית דין חשוב. והדעת נוטה לדברי הגאון שאין נקרא בית דין חשוב אלא מי שנסמך בארץ ישראל, אבל בית דין שאינו סמוך, בית דין הדיוט נקרא, כמו שנתבאר בסוף גיטין [פ"ח ע"ב] במעשה דאביי ורב יוסף וההדיוט אינו נקרא חשוב. והר"ם במז"ל לא כתב בהלכותיו [פי"א מהל' מכירה הי"ד] שצריך לקנות מהמתפיס זכויותיו [ב]בית דין חשוב, ולא כתב אלא מי שקנו מידו כמו שכתבנו, ואע"פ שאמרנו בנדרים [שם] והילכתא אסמכתא קניא, והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב סתם, אבל אסמכתא בעלמא קאמרינן דקניא, ומשום הכי אצריכו רבואתא אפיו במתפיס זכותיה קנין בב"ד חשוב. וכיון דדחינן הכא למימריה דר' יוסי דאמר אסמכתא קניא, ואמר רב אשי נמי לקמן והא מעשים בכל יום דאסמכתא לא קניא, אידחיא לה ההיא דנדרים דאמר אי קנו מיניה בבית דין חשוב, אפילו (א)כל אסמכתא בעלמא קניא, דכיון דסדר נזיקין בתר סדר נשים הוא, ודחינן ביה הא דר' יוסי דאמר אסמכתא קניא, ורב אשי נמי דהוא בתרא הכי סבירא ליה, ממילא שמעינן דלא בעינן במתפיס זכותיה בית דין חשוב, ומשום הכי לא כתב גאון במתפיס זכותיה, בית דין חשוב.
אמר רב הלכה כר' יוסי כי אתו לקמיה דרב אמי אמר להו וכי מאחר שר' יוחנן מלמדנו פעם ראשונה ושניה הלכה כר' יוסי, אני מה אעשה יש לי לפסוק הלכה כר' יוחנן שרבו הוא. ודחינן, ולא היא, אין הלכה כר' יוסי.
מתניתין מי שנמחק שטר חובו. פירוש, מי שבלה שטר חובו והרי הוא הולך להמחק, מעמיד עליו עדים שחתמוהו וידעו מה שכתוב בו, ובא לבית דין עם אותם עדים ומעידים עליו בפני בית דין והם עושין לו קיום. פירוש, ובית דין כותבין נוסח השטר כדי שלא יאבד, אבל עידי השטר עצמם אין כותבין לו שטר אחר אע"פ שנמחק בפניהם, וכיצד כותבין הקיום, איש פלוני בן איש פלוני נמחק שטרו ביום פלוני, ופלוני ופלוני עידיו.
<h2>דף קסח:</h2>
גמרא ת"ר אי זה הוא קיומו כותבין אנו בית דין פלוני ופלוני ופלוני הוציא פלוני שטר מחוק בפנינו ביום פלוני, ופלוני ופלוני עדיו, וכותבין כל מה שהיה בשטרו, הזמן, וסך המעות, וכל לשון השטר, ואחר כך חותמין בסוף. אם כתוב בו והוזקקנו לעדותם של עדים שהיו בשטר, ונמצאה עדותם מכוונת, כלומר ונתקיימה עדותם כשהעידו העדים על כתב ידם, או בשהעידו אחרים על כתב ידם של עדים, והרי היא עכשיו עדות נכונה גובה בעל השטר מה שכתבו לו בשטר, ואינו צריך להביא ראיה שנתקיימה עדות העדים שהיו בשטר, שהרי חקרו אותה בית דין שהעתיקו אותו השטר המחוק, ואינו צריך קיום אחר. ואם לאו, כלומר שלא כתבו בשטר והוזקקנו לעדותם של עדים, צריך להביא ראיה על העדים הראשונים עד שהתקיים עדותם, ואם לא הביא ראיה כשיטעון הלוה ויאמר לא היו דברים מעולם, או טענה שמועלת לו חוששין לה. נקרע קרע של בית דין שהוא שתי וערב פסול, שמא בית דין קרעוהו. נתקרע מעצמו שלא כקרע בית דין כשר. נמחק או נטשטש. פירוש נטשטש, כגון שנפלה עליו מים ונתלחלח עד שנפסדה צורת האותיות, או שנתקלקלה הכתיבה משהיתה לחה קודם שתתנגב, כדאמרינן בסוף גמרא דפרק המוציא יין [שבת פ"א ע"א] ירדו עליהן גשמים ונטשטשו מהו. כלומר, שאם נראו לו אבנים מקורזלים דבוקות עם הקרקע בירידת הגשמים ונמחק העפר מעליהם, מהו ליטלן לקנח בהם בשבת, יש מי שפירש שנטשטשו שאינו ניכר שנתקנח בהם כבר, מפני שנתקנח הלכלוך שעליהן תרגום מטיט היון [תהלים מ' ג'] מכסן לטשטשא, אם רשומו ניכר כשר וכו'.
היכי דמי קרע של בית דין אמר רב יהודה אמר רב מקום העדים ומקום הזמן ומקום התורף. פירוש מקום התורף, כדתנן בגיטין בפרק כל גט שנכתב שלא לשם אשה [כ"ו ע"א] הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן, פירוש וזה הוא תורף הגט. שטרי מלוה צריך שיניח מקום המלוה ומקום הלוה ומקום המעות ומקום הזמן. שטרי מקח וממכר צריך שיניח מקום הלוקח ומקום המוכר ומקום המעות ומקום השדה ומקום הזמן. ופירוש תורף, עיקר השטר כדאמרינן בנזירות בריש גמרא דפרק הרי אני נזיר מן הגרוגרות [נזיר י' ע"ב] בית שמאי סברי תורפיה דהאי גברא, כלומר עיקר דעתו של זה האיש, אביי אמר שתי וערב והילכתא כוותיה.
ת"ר מי שבא ואמר אבד שטר חובי אע"פ שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו את השטר, שהרי אין לחוש שמא כתב הלוה ללוות ולא לוה, שהשטר ביד המלוה הוא, אין כותבין למלוה שטר אחר שמא קנוניא עשה, ועדיין השטר אצלו, אלא שרוצה הוא לגבות את חובו שני פעמים, ואע"פ שהתנה בפירוש שלא יטרוף ממשעבדי, חוששין אנו שמא יטרף מבני חרי שני פעמים, או שמא פרעו כבר כיון שהן עומדין לפירעון, ואע"פ שחזר בשעתו ואמר שטר שכתבתם לי עתה אבד או נשרף, אין כותבין לו שמא פרעו או מחלו, ואפילו היה החוב לזמן ידוע אינו גובה אותו בעדים אלו כלל, אלא אם הוחזק הלוה כפרן, כגון שאמר לא היו דברים מעולם כמו שיתבאר.
בד"א בשטרי הלואה, אבל בשטרי מקח וממכר כיון שאין עשויין לפירעון אלא כדי שיעמוד המקח ביד הלוקח בלבד כותבין, חוץ מן האחריות שבו שאין כותבין, כמו שיתבאר.
<h2>דף קסט.</h2>
רשב"ג אומר אף בשטר מקח וממכר אין כותבין, דחיישינן שמא החזיר הלוקח שטר המקח למוכר ונמצא שבטל המקח, ועכשיו כשתבע הלוקח לכתוב לו שטר אחר נתנחם על החזרת השטר וחזר בו, ומבקש הוא שיתקיים המקח בידו, וכך היה רשב"ג אומר הנותן מתנה לחבירו וכתב המקבל שטר בכך, ואחר כך החזיר המקבל את השטר לנותן, חזרה לנותן מתנתו ונסתלקה מרשות המקבל, כיון שמסר לו את השטר. וחכמים אומרין מתנתו קיימת. וכן מקחו קיים, ואע"פ שחזר השטר לנותן או למוכר, עד שיחזור המקבל או הלוקח ויקנה אותה לנותן או למוכר באחד מדרכי ההקנאה. וקא מיפלגי באותיות נקנות במסירה וכו'.
אמר מר חוץ מן האחריות שבו מאי טעמא אמר רב ספרא לפי שאין כותבין שני שטרי מכר על שדה אחת דילמא אזיל בעל חוב טריף ליה להאי ואזיל האי טריף לקוחות. פירוש, כגון ראובן שלוה משמעון ועשה לו אחת משדותיו הפותיקי, וחזר ראובן ומכר אותה שדה עצמה ללוי, שמוציאה שמעון מידו של לוי, ולא מצי לוי למימר ליה לשמעון הנחתי לך מקום לגבות ממנו, אם מכר ראובן שאר שדותיו ליהודה, אי נמי בשלא היתה לראובן בשעת הלואתו משמעון כי אם אותה שדה שמכר ללוי, ואחר כן קנה ראובן אותן קרקעות שאמר ליהודה, שלא נמצא שעבוד שמעון, כי [אם] באותה שדה שהיתה לראובן בשעת הלואה בלבד, מפני שלא כתב לו שעתיד אני לקנות, ונמצא כשיבוא שמעון ויטרוף אותה מלוי, ילך לוי בשטר שהיה בידו ויטרוף אותו מהקרקעות שקנה יהודה אחריו, והדר אמר ליה לוי הלוקח לשמעון שהוא בעל חוב של ראובן בקנוניא שיעשו ביניהם על יהודה שיף לי פורתא. כלומר, המתן לי מעט והניחני כההיא דאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה בכתובות [כ' ע"א] והוא שאכלום בעליהם שלש שנים בשופי. כלומר, במנוחה בלי ערעור, דאיקום בה בהא ארעא. פירוש, (שאבד) [שארד] לשדה זו שטרפת ממני ותעמוד בידי עד שיתישן הדבר, והדרת וטרפת מינאי פעם שנייה, והדר לוי ומפיק נמי לההוא שטרא אחרינא דבידיה וטריף ליה נמי ליהודה, ופלגי בהדי הדדי. ונמצא שנטרף יהודה שלא כדין. ואקשינן וכיון שקרעיניה לשטר מלוה שביד שמעון כשבא לטרוף אותה שדה מלוי פעם ראשונה, במאי טריף השתא כשבא פעם אחרת לטרוף אותה שדה מלוי בקנוניא שעשו ביניהם, והא אמר רב נחמן כל טרפא שכותבין בית דין על נכסי לוה שמכרן ולא נמצאו אצלו נכסים בני חורין כדי לגבות מהם, שכך כותבין איש פלוני נתחייב לפלוני כך וכך בשטר חוב שהיה בידו ולא נתן לו חובו, ולא מצינו אצלו נכסים בני חורין, וכבר קרענוהו לשטר שהיה לו עליו, ונתננו רשות לפלוני לדרוש ולחקור להיות ידו נטויה על כל הנכסים שימצאו, וכל קרקעות שמכר מזמן פלוני והלאה יש לו להפרע מהם ולגבות חובו מהכל, ואם לא כתב בה וקרענו השטר של מלוה שהיה עליו ולא כלום היא, וכל אדרכתא דלא כתיב בה וקרענוה לטרפא ולאו כלום היא. כלומר, וכשהולך המלוה ומחפש ומוציא נכסים שמכר לאחר זמן שטרו, כותבין לו ב"ד שטר אחר לטרוף מהם, וכן כותבין איש פלוני בן איש פלוני זכה בדין לטרוף בחוב שפלוני חייב לו שהוא כך וכך, משדה שקנה פלוני בכך וכך, מזמן פלוני, והולך וטורף. אם לא כתוב בה וכבר קרענו שטר הטרפא שהיה בידו והרשינוהו לגבות משדה זו כך וכך אינה כלום. וכל שומא דלא כתיב ביה קרענוה לאדרכתא ולאו כלום היא. פירוש, וכל שטר שומא ששמין למלוה בו כשיעור חובו מאותה שדה כדי להחליטו לו שלא נמצא כתוב בו קרענו לאדרכתא, אין אותה שומא כלום, וכיון שכן הוא נמצא שאין שמעון יכול לחזור על לוי ולטרוף אותה שדה ממנו פעם שניה, שכבר נקרע שטר החוב שהיה בידו משכתבו לו שטר האדרכתא על נכסי ראובן בעל חובו. ופרקינן לא צריכה דקא אתי מכח אבהתיה. כלומר, לעולם אימא דאין כותבין שני שטרות על שדה אחת, ואע"פ שלא ימצא שמעון שיבוא מכח הלואה מהטעם שאמרנו, יכול הוא לבוא מכח אבותיו, כגון שיביא עדים שזו השדה שקנה לוי מראובן בתורת גזלה באה לידו של ראובן מאבותיו של שמעון, שדבר ידוע הוא שמוציאין אותה מידו של לוי ומחזירין אותה לשמעון, וכגון זה אפשר לו לשמעון לטרוף בלא שטר, אלא בעדות על פה בלבד. וכן אם העידו לו לשמעון שנגמר הדין לאביו לטרוף מנכסי פלוני כך וכך מזמן פלוני, ומת אביו ועדיין לא טרף, טורף בעדות זו, ונמצא שיכולין לוי הלוקח ושמעון לעשות קנוניא על יהודה, לפי שאומר לוי לשמעון המתן לי מעט שאחזור וארד לשדה זו שטרפת ממני, והניחה בידי עד שיתישן הדבר ותחזור ותביא העדים שהיא גזולה מאבותיך, ותוציאנה מידי פעם שניה, ואלך אני בשטר השני שבידי ואטרוף יהודה ונחלוק, לפיכך אין כותבין לעולם שני שטרות על שדה אחת.
<h2>דף קסט:</h2>
אמר מר חוץ מן האחריות שבו. אמרינן, היכי כתבינן והא קיימא לן דאחריות טעות סופר היא, אע"ג דלא כתיבה בשטרא טרפינן ביה ממשעבדי. ועוד אפילו כתוב בו בפירוש דלא טריף ממשעבדי, פסידא דמוכר הוא, שהרי יבוא ויטרפנו. ופשטינן, אמר רב נחמן דכתבי ליה לזה שבא ואמר אבד שטרי הכי, שטרנא דנא לא למגבא ביה לא ממשעבדי ולא מבני חרי כתבנוהי ללוקח, אלא כי היכי דתיקום ארעא בידיה ובידא דירתיה. וכן הילכתא.
ההיא איתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעא, אזל זבן לה ארעא שלא באחריות, ולא פירש השליח למוכר שקונה אותה לזולתו, שאלו פירש שקונה אותה לזולתו היה המקח בטל, דאמרינן בכתובות בפרק אלמנה ניזונת [צ"ט ע"ב] והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות. ומהדרינן, הני מילי היכא דטעה בעל הבית, אבל טעה שליח, כלומר, אפילו כל שהוא בין מטלטלין בין בקרקעות מצי אמר ליה לתקוני שדרתך ולא לעוותי וחוזר, דכי מצי מחיל שליח אונאה דידיה, אבל אונאה דאחריני לא מצי מחיל. אתאי לקמיה דרב נחמן ההיא איתתא ושליחא דידה, אמרה ליה איתתא לשליח לאו דתזבין לי ארעא שלא באחריות שדרתך. דהא לא מתוקמא בידי. אמר ליה רב נחמן לשליח מציא למימר לך לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, זיל זבנה מיניה דמוכר שלא באחריות כמה דקבלת אנפשך למזבן מיניה, כיון דלא אודעתיה דשליחא את והדר זבנה נהלא דאיתתא באחריות. יש מרבותינו הגאונים מי שאומר ומסתברא לן דאי אתני מוכר עליה דההוא שליח בעידן זביני דבלא אחריות הוא דמזבן לה נהליה, דמצי שליח אמר ל(י)ה בהדין תנאה הוא דזבנה נהלאי מוכר, אי ניחא לך לקבולי לה בהאי תנאה לחיי, ואי לא שקול זוזיך ואסתליק מהאי ארעא, ואנא מקבלנא לה לנפשאי בהדין תנאה. והר"ם במז"ל [פ"א מהל' שלוחין ה"ג] כתב הואיל וקנה אותה במעותיה והאחריות על השליח וכן כל כיוצא בזה. וראיה לדברי הוראה זו של רב נחמן שלא אמר לשליח זיל זבנה לנפשך ואהדר לה זוזי דידה אי לא בעיא לה, אלא אמר לו זיל זבנה מיניה שלא באחריות, וזבנה נהלה באחריות, דשמעת מינה דמילתא אחריתי לא כיון דיהב בההיא ארעא זוזי דידה. ושמעינן נמי מיהא דרב נחמן דמאן דיהב זוזי לחבריה למזבן ליה קרקע או מטלטלין וזקפינהו אנפשיה במלוה וזבן בהו לנפשיה, דמפקינן מיניה ההוא מידי, ויהבינן ליה לבעל המעות, ולא אמרינן דמאי דעבד עבד, כך פסקו רבואתא, ומשום הכי קאמר הר"ם במז"ל [שם], ואני אומר שאין זה דין אמת אלא הרי המקח של משלח.
ת"ר הבא לידון בשטר ובחזקה. פירוש, ראובן שערער על שמעון ואמר ליה מאי בעית בהאי ארעא, ואמר ליה שמעון מינך זבנתה והא שטרא, ועוד הא סהדי נמי דאכלתה שני חזקה, נידון בשטר ואינו נדון בחזקה דברי ר'. רשב"ג אומר אף בחזקה וכו', דר' סבר אע"פ שיש עמו חזקה כיון שבא מכוח השטר והוציא אותו, צריך לברר את שטרו. כלומר, שצריך לקיים את השטר, אע"פ שהביא עדים שאכלה שני חזקה. ורשב"ג סבר אינו צריך לברר כלל, ואע"פ שטען שאכלה שני חזקה מחמת השטר שבידו והוציא השטר אינו צריך לקיימו כלל, הואיל ויש לו עדים שאכלה שני חזקה. אמר רב גידל אמר רב הלכה כר', ואף ר' לא אמר אלא לבדו. כלומר, אמר רבינו הרב [הרי"ף] כשמביא את שטרו אומרין לו ברר את שטרך ואע"פ שיש עמו חזקה, ואם נמצא השטר בטל בטלה החזקה, ותחזור השדה עם כל הפירות שאכל ממנה לבעלים. פסק הר"ם במז"ל [פט"ו מהל' טו"נ ה"א], ואם אי אפשר לנו לברר כגון שמתו עדיו או הלכו להם למדינת הים נדון בחזקה. וכן אם לא הוציא השטר אע"פ שטען שמחמת השטר שבידו אכלה שני חזקה, אי הדר בתר הכין ואמר אירכס לי מהימן, ודיינינן ליה בחזקה.
<h2>דף קע:</h2>
מתניתין מי שפרע מקצת חובו. כגון ראובן שלוה משמעון מנה ופרעו חמשים, ולא רצה שמעון שיניח שטרו ביד שליש, מפני שהיה מתירא שמא יפשע בו ויאבד ויפסיד ממונו, וראובן כמו כן היה מתירא שיניחנו אצל שמעון שמא יחזור ויתבענו במנה כלו. ר' יהודה אומר [יחליף]. כלומר, יקרע השטר הראשון ויכתוב שטר שני בחמשים. ר' יוסי אומר יכתוב שובר. פירוש, יכתוב המלוה ללוה שטר כמה שנתקבל ממנו ויהיה ביד הלוה, שכל זמן שיוציא המלוה השטר ויתבע מנה, נמצא שהלוה מוציא שטר שבידו ושוברו. ובגמרא [קע"א ע"א] אמרינן דר' יוסי סבר יכתוב שובר מפני שני דברים, האחד כדי שיכוף לפרעו, שכשיהיה השובר בידו של לוה צריך להזהר בו שמא יאבד ויחזור המלוה ויתבענו בכלל הממון, לפיכך הוא מזדרז ומבקש לפרעו בלי עיכוב. והשני, כדי שיגבה המלוה מזמן ראשון שהרי כשקורע השטר הראשון, מזמן קריעה הוא שכותב לו זמן השטר השני, ונמצא שמפסיד המלוה כל הזמן שבין השני שטרות. ועוד, שהלוה מתעכב (מלפניו) [מלפרעו] כמו שביארנו. אמר ר' יהודה נמצא זה, לוה צריך להיות שומר שוברו מן העכברים. שהרי אם יאבד שוברו יגבה המלוה כל הממון, ונמצא שהלוה מפסיד, שהרי חוזר ופורע פעם שניה, והיכי מתקני רבנן מילתא דאית בה פסידא. אמר לו ר' יוסי וכן ראוי לו ללוה להיות שומר שוברו מן העכברים, ואל יארע כוחו של מלוה שיחליף לו השטר ונמצא שמפסידו, ומתרשל כמו כן בפריעתו, לפיכך אינו כותב לו אלא שובר, וישאר שטר ראשון כמות שהוא, שכל זמן שהשטר הראשון קיים מזדרז ופורע.
<h2>דף קעא:</h2>
[לשון הרי"ף] גמרא. ומסקנא דכותבין שובר, דאמרינן אמר רב הונא בריה דרב יהושע אפילו למאן דאמר כותבין, הני מילי אפלגא. כלומר, כגון שהיה השטר חוב בן מאה ופרע ממנו הלוה חמשים, הוא שכותבין שובר על החמשים שפרעו. אבל אכולא, כגון שתבע הלוה שטרו ואמר לו המלוה שאבד, אין כותבין שובר, דכי כתבינן שובר היכא דבעינן שידחוק הלוה את עצמו לפרוע. ודחינן, ולא היא, אפילו אכולא נמי כותבין (שטר) [שובר], ולא חיישינן שמא יאבד ונמצא המלוה מוציא שטרו וגובה כלל המאה כי הא דרב יצחק הוה מסיק ביה זוזי בר' אבא, אתא לקמיה דר' חנינא [בר] פפי וכו', אמר ליה ר' חנינא [בר] פפי מאן יהיב לן מעפרא דרב ושמואל ומלינן עינין. כלומר מי יתן לנו מעפר קברי רב ושמואל ונמלא עינינו, מפני שהם חביבין עלינו וחייבין אנו להתאבק בעפר רגליהם. אבל הא ר' יוחנן והא ר' שמעון בן לקיש דאמרי תרויהו כותבין שובר וכו', דאי סלקא אדעתא דאין כותבין שובר, אלא אם ירצה המלוה שיפרע לו הלוה חובו צריך המלוה שיביא לו השטר קודם, ואינו נאמן כשיאמר לו אירכס לי, יאכל הלוה ממון המלוה וישמח בו, אלא כותב לו שובר. ויש ללוה להחרים סתם על מי שכובש השטר וטוען שאבד. ואם טען הלוה טענת ודאי ואמר שהשטר אצלו ועתה הניחו בכיסו, אמר הר"ם במז"ל [פכ"ג מהל' מלוה הט"ז] הורו רבותי שישבע המלוה היסת שאבד השטר ואחר כך יפרע חובו ויכתוב שובר.
מתקיף לה אביי ומתמה, ואלא מאי אמרת כותבין שובר, אבד שוברו של זה. כלומר, אבד שוברו של לוה יחזור המלוה ויפרע שטרו פעם שנייה ויאכל ממונו של לוה שכבר פרעו וישמח בו. אלא לעולם אין כותבין שובר. אמר ליה רבא אין צריך הלוה להזהר בשוברו ולשמרו כדי שלא יאבד, משום דעבד לוה לאיש מלוה. אמר הר"ם במז"ל [פכ"ג מהל' מלוה הט"ו] מי שפרע מקצת חובו אם רצה מחליף, ובית דין כותבין לו שטר אחר מזמן ראשון, אבל לא עידי השטר, ואם רצה יכתוב שובר. וטעמא דמילתא אמרינן בגמרא משום דבי דינא אלימא לאפוקי ממונא, אבל לא עדים שכבר עשו שליחותם.
תנן התם בסוף שביעית [פ"י מ"ה] שטרי חוב המוקדמין פסולין. פירוש, כגון ראובן שלוה משמעון בתשרי והקדימו זמן השטר, וכתבוהו מניסן שעבר. משום דאתי מלוה וטריף לקוחות דמניסן ועד תשרי שלא כדין, דהא לא אשתעבדו ליה נכסי לוה אלא מתשרי ואילך, לא קודם תשרי. והמאוחרין, כגון שלוה ממנו בניסן וכתב זמן השטר מתשרי שאחריו כשרים, מפני שנמצא שמחל בכל אותם לקוחות שמניסן ועד תשרי. אמר רב הונא לא שנו שהמאוחרים כשרים אלא שטרי הלואה, אבל שטרי מקח וממכר אפילו מאוחרין נמי פסולין, מאי טעמא זמנין דמזבין ליה ראובן לשמעון ארעא בניסן וכתיב ליה שטרא דזבינא בתשרי דלקמיה ומתרמו ליה זוזי לראובן בין ניסן לתשרי, והדר וזבין לה לההיא ארעא משמעון, וכד אמר ליה הב לי שטרא דזביני דהאי ארעא דכתבית לך, ואמר ליה אירכס לי, וכתיב ליה שמעון שטר זביני מזמן שבין ניסן לתשרי, וכי מטי תשרי מפיק ליה שמעון לשטר זביני דהוא מזמן תשרי, ואמר ליה לראובן הדרת זבנתה השתא וטריף לה. ואקשינן עליה דרב הונא דלא חייש בשטרי הלואה בכי האי גוונא, ואמרינן ליה אי מיהא חיישת בשטרי מקח וממכר, איכא למיחש מינה נמי אף בשטרי הלואה דזמנין דיזיף מיניה בניסן וכו'. ופרקינן, קסבר רב הונא אין כותבין שובר בשטרי הלואה לעולם, ומשום הכי לא חייש בכי הא בהלואה.
אמר ליה רב יימר לרב כהנא ואמרי(נן) לה רב ירמיה מדפתי לרב כהנא והא האידנא דלא עבדינן הכי, דהא כתבינן שובר בכל יומא אשטרי מאוחרי ולא חיישינן דילמא אתי למפרעיה ביני לביני, ואמר ליה מלוה אירכס לי שטרא, וכי מטי זמניה מפיק ליה ואמר ליה השתא הוא דיזיפת מינאי. אמר ליה בתר דאמר להו ר' אבא לספריה הוא דכתבינן שובר אשטר מאוחר, דאמר להו ר' אבא לספריה כי כתביתו שטר מאוחר כתובו הכי, שטרא דנא לאו בזמניה כתבנוהי אלא איחרנוהי וכתבנוהי. שכיון שמפורש ששטר מאוחר הוא אין לחוש, שהרי אם יוציא אותו המלוה ויתבע בו, נמצא שבגופו של שטר כתוב שמאוחר הוא ולא נכתב בזמנו, וכיון שכן הוא אין המלוה יכול לומר ללוה הדרת אזפתינהו מינאי, שיש לומר כבר פרעו ביני ביני ויד בעל השטר על התחתונה.
אמר ליה רב אשי לרב כהנא והא האידנא דלא עבדינן הכי דהא כתבינן שטרי מאוחרין, ולא כתבינן בפירוש דמאוחר הוא, אמאי לא חיישינן דילמא פרעיה ביני ביני כדאמרינן, ומפק מלוה שטרא והדר תבע ביה. אמר ליה בתר תקנתא דרב ספרא הוא דכתבינן סתם לשטרי מאוחרי, דאמר להו רב ספרא לספריה כי כתביתו תברי אי ידעיתו זמנא דשטרא דכתבינהו הלוה ההוא כתובו זמנא דשטרא בגו תברא, והכי כתובו פלוני בן פלוני פרע לפלוני בן פלוני חוב פלוני שהוא כך וכך שיש לו עליו בשטר שזמנו כך וכך, ושוב אינו יכול לרמותו, שאפילו היה השטר מאוחר הוכיח עליו השובר שהוא פרוע. אי לא ידעיתו זמן השטר, כתבו השובר סתם בלא זמן, כגון פלוני בן פלוני פרע לפלוני בן פלוני על חוב שהיה נושה בו מקודם לכן, שכל זמן שיצא השטר ישבור אותו זה השובר שכתוב סתם, בין שהיה החוב מוקדם או מאוחר.
<h2>דף קעב.</h2>
אמר ליה רבינא לרב אשי והא האידנא דלא עבדינן הכי, אלא כותבין זמן בשובר ואין כותבין סתם אמאי לא חיישינן לשטר מאוחר, דילמא פרעיה ביני ביני כדאמרינן. אמר ליה רבנן תקינו, מאן דעבד כמה דתקינו עבד ואצלח, ומאן דלא עבד כמה דתקינו איהו אפסיד אנפשיה, ולא איכפת לן מיניה, והילכתא שטרי מקח וממכר אפילו מאוחרין נמי פסולין משום דאתי למטרף בהן שלא כדין, כדאמרינן.
אמר להו רבה בר שילא להנהו דכתיבי לשטרי אקנייאתא. פירוש, לאותן שכותבין שטר שהיה בו קנין, כגון עדים שקנו מראובן שחייב לשמעון כך וכך, או שקנו מהמוכר וכיוצא בזה, ונתאחרה כתיבת השטר אחר זמן הקנין, אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו זמן השטר מאותו היום, ואי לא כתובו בשטרא יומא דקיימיתו ביה. כלומר, כתבו זמן השטר מיום הכתיבה. ויש מי שאומר ופרישו ביה דשטר מאוחר הוא ואי לא מתחזי כשקרא. שמעינן מינה, דשטרא דכתוב בההוא יומא דקנו מיניה, ובתר כמה יומי אסהידו עליה הנהו סהדי קמאי שפיר דמי, מדקא אמר אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו ההוא יומא, ואע"ג דחתימי עליה האידנא שפיר דמי, דלא אשכחינן דבעינן חתימה בההוא יומא, אלא גט אשה בלבד, דתנן בגיטין בפרק שני [י"ז ע"א] נכתב ביום ונחתם בלילה פסול. יראה לי שזה שאמרנו בגט שנכתב ביום ונחתם בלילה שהוא פסול, אינו פסול אלא מפני שאין הקנין מועיל בגט כמו שביארנו. הר"ם במז"ל. הילכך כל שטר שיש בו קנין אע"פ שלא חתמו בו עדיו אלא לאחר כמה ימים כשר הוא, שהרי כבר נשתעבדו נכסי הלוה למלוה בשעת הקנין, אבל שטר שאין בו קנין שנכתב ביום ונחתם בלילה פסול הוא, מפני שהוא שטר מוקדם, ואם היו עסוקין באותו ענין עד שנכנסה בלילה וחתמוהו אע"פ שקנו ממנו בלילה כשר הוא כמו שנבאר שם [גיטין י"ז ע"ב].
אמר להו רב לספריה וכן אמר להו רב הונא לספריה כי קיימתו בשילו כתובו בשילו. ואע"ג דמסירן לכו מילי בהינו. וכי קיימיתו בהינו כתובו בהינו ואע"ג דמסירן לכו מילי בשילו, פירוש, שילו והינו שם מקומות הם. וכך צוה לסופריו משתרצו לכתוב שטר במקום שאתם עומדים בו, כתובו בשטר שם אותו מקום. כלומר, במדינה פלונית כתבנו, אע"פ שנמסרה לכם אותה עדות במדינה אחרת. ואי לא, מיחזי כשקרא, שהרי כשאתם כותבין בשטר שם המדינה שנמסרה לכם בה אותה עדות, נמצא שהיא עדות שקר, שהרי לא נכתב (השניה) [השטר] שם.
אמר רבא האי מאן דנקיט שטרא (בא) [בר] מאה, ואמר לבי דינא שויה ניהלוי תרי בני חמשין חמשין לא משוינן ליה, עבדו רבנן מילתא דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה, ניחא ליה למלוה כדי שיכוף הלוה לפרעו, שהרי כשיפרע מקצתו ויכתבו לו שובר על מה שפרע, מפחד הוא שמא יאבד השובר שבידו ויחזור המלוה ויתבענו בכל, לפיכך הוא ממהר לפרעו, וניחא ליה ללוה כי היכי דניפגום שטריה. שזכות הוא ללוה שהרי כשיפרענו חמשים ויטעון שפרעו יותר, והמלוה מודה במקצת אינו יכול (לפרוע) [להפרע] השאר אלא בשבועה כעין של תורה, כמו שנתבאר בפרק שבועת הדיינין [שבועות ל"ח ע"ב].
ואמר רבא האי מאן דנקיט תרי שטרי בני חמשין חמשין, ואמר שוינהו ניהלי חד בר מאה לא משוינן ליה, עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה, ניחא ליה למלוה כי היכי דלא נפגום שטריה, שאם שטר אחד בן מאה הוא, ויפרע המלוה מקצתו כמו שאמרנו נמצא שפגם שטרו, ואינו נפרע הנשאר אלא בשבועה, כשיטעון הלוה שפרעו, וניחא ליה ללוה שיהיו שני שטרות כדי שלא יכוף אותו המלוה בדין שיפרענו הכל בפעם אחת.
אמר רב אשי האי מאן דנקיט שטרא בר מאה ואמר שויאה נהלאי חד בר חמשין, שכבר [נ]פרעתי החמשים, או שאמר הרי אני מחלתי לו החמשים, לא משוינן, מאי טעמא אמרינן האי לוה מפרע פרעית, ואמר ליה למלוה הב לי שטרי ואמר ליה אירכס לי וכו'.
מתניתין שני אחים אחד עני ואחד עשיר שהניח להם אביהם מרחץ או בית הבד. ואין כל אחד מהם רוצה שיקנה חלק חבירו או שימכור לו חלקו, אלא שישארו שותפין, או שכל אחד מהם רוצה שיקנה חלק חבירו ואינו רוצה שימכור חלקו. עשאן לשכר. פי', אם עשאן האב להשכירן לבני אדם וליטול שכרו. השכר לאמצע. פי', (שוברין) [משכירין] אותו וחולקין השכר ביניהם כל זמן שירצו לעמוד בשותפות. עשאן האב לתשמיש עצמו, לא להשכירם לאחרים. הרי העשיר אומ' לעני שרוצה למכור חלקו או להשכיר, איני משתמש בנכסי אלא כדרך שנשתמש אבי, ואיני משכירם לאחרים שיפסידו אותם. אלא קח לך עבדים וירחצו במרחץ במקומך, או קח לך זתים ובוא ועשה בבית הבד. ואין העני יכול לכופו לשכור או לקנות חלקו ממנו, אלא משתמשין בהם כדרך שנשתמש בהם אביהם. אבל אם אמר לו העני קנה ממני או מכור לי, והרי אני לוה וקונה או מוכר לאחרים, הדין עמו, דאית דינא דגוד או אגוד כדברירנא בפרקא קמא [י"ג ע"א].
גמרא. אמר רבינו הרב ז"ל [הרי"ף בסוגיין] איידי דתנא רישא בהך מתניתין מי שפרע מקצת חובו וכו', דאי טענת יאכל הלה וחדי טענת או לא, תאנא נמי שני אחים אחד עני ואחד עשיר דדמיא לה, דבהא מודו דיאכל עשיר וחדי, אם כל אחד מהם אינו רוצה למכור חלקו ולא לקנות חלק חבירו אלא שיעמדו בשותפות, הילכך שניהם נכנסים למרחץ בכל יום אם ירצו. והוא הדין לבית הבד, או מצע, או ספר תורה, ואין אחד מהם יכול לומר לחבירו אתה תשתמש בהם יום ואני יום, שהרי אומ' לו בכל יום ויום אני רוצה להשתמש בזה, אלא אם היתה חצר שוכנין בה שנה שנה, שאין אדם עשוי לטרוח ולפנות כליו כל שלושים יום מחצר לחצר, ואי אפשר שידורו שניהם כאחד משום הזק ראיה כמו שביארנו בפרק ראשון [י"ג ע"ב]. וכן נמי הא מתניתין דשנים שהיו בעיר אחת דומיא להו בהאי עניינא, דיאכל הלה וחדי.
מתניתין שנים שהיו בעיר אחת, ממקום אחד ואינם משני מקומות, כדי שנוכל להבחין ביניהם בשמות מקומותיהם, שנכתוב פלוני שמעיר פלונית, ופלוני(ת) שמעיר פלונית, והיו שמותיהם שוין כגון שזה יוסף בן שמעון וזה יוסף בן שמעון, (אם) אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה, לפי שכל אחד מהם יכול לדחותו מעליו ולהטיל אותו על חבירו, שהרי כשיוציא אחד מהם שטר על חבירו ויתבענו, יכול הנתבע לומר לו אתה הוא שלוית ממני בשטר זה, וכשפרעתני החזרתי לך שטרך, והוא שטר זה שבידך. ולא אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב, מפני שכל אחד מהם יכול לדחותו אצל חבירו, שאומר לו איני חייב לך כלום שמא יוסף בן שמעון האחר ששמו כשמי הוא שלוה ממך. אלא אם באו עידי השטר בעצמם ואמרו זה הוא שהעדנו עליו בחוב זה לזה, ואם לא באו עדים אינו יכול להוציא ממנו מכח השטר שבידו, שהרי אין אנו יכולין להוכיח מי הוא זה שחייב מהם. אבל הם שהוציא אחד מהם שטר על אחד מבני העיר שהוא חייב לו, אינו יכול למחות ולומר לו לפלוני ששמו כשמך אני חייב, וממנו הוא שנפל שטר זה ומצאתו אתה, דלא חיישינן לנפילה קא אמרינן, אלא זה שיצא מתחת ידו גובהו.
נמצא לאחד בין שטרותיו שובר ששטרו של יוסף בן שמעון פרוע, והיו לו שני שטרי חובות על שניהם, שטרות שניהם פרועין. לפי שכל אחד מהם יכול לומר לו שטרי הוא, ולקמן מדחי ליה האי פירושא, ומוקמינן דנמצא השובר אצל לוה. כיצד יעשו ישלשו, פירוש כיצד תקנתם אם רוצים ללות זה מזה או מאיש אחר, או שיקנו קרקע, ישלשו באבות, כגון שיכתוב אחד מהם יוסף בן שמעון בן יעקב, והאחר יכתוב יוסף בן שמעון בן כלב, אבותיהם כיון שאינם שוין בשמם הם שיוכיחו ביניהם. ואם היו משולשין, אפילו בשמות אבותיהם, ואין בין שמותיהם שנוי יכתוב סימן. כלומר, סימני הגוף כגון צורת הפנים או ארוך או קצר או שחור וכיוצא בהן. ואם היו מסומנין, כלומר שוין בסימניהם, יכתוב בהן אם היה האחד מהם כהן ואחד ישראל יכתוב לכהן סימן כהן, ולישראל ישראל, ושוב לא יבוא לטעות.
<h2>דף קעב:</h2>
גמרא ההוא שטרא דנפק בבי דינא דרב הונא דהוה כתיב ביה אני פלוני בר פלוני לויתי ממך מנה, אמר רב הונא כיון שלא נכתב שם המלוה בפירוש, אין לזה שיצא מתחת ידו רשות לגבות ממנו כלום, לפי שיש לומר שלא לוה ממנו, שכיון שכתוב ממך נאמר אפילו מריש גלותא יתכן לומר שלוה, ממך אפילו משבור מלכא יתכן לומר שלוה. ואע"פ שאין דרכן של אילו ל[ה]לוות את בני אדם, ויש לומר שמהמלוה נפל ומצאו זה שהוא בידו לפיכך אינו גובה מהלוה כלום.
אמר ליה רב חסדא שהוא תלמידו של רב הונא כמו שנתבאר בפרק הדר עם הנכרי בחצר [ערובין ס"ג ע"א], לרבה שהוא כמו כן תלמידו של רב (חסדא) [הונא] כמו שנתבאר בפרק במה אשה יוצאה [עי' ערובין י"ז ע"א]. פוק עיין בה דלאורתא באעי לה רב הונא מינך לעיונ(א)י [אי] מסתבר טעמיה בהאי שטרא או לא. נפק דק ואשכח דלא כרב הונא, לפי שהתלמיד המחודד מעיר הוא לרב ומזרזו בשמועה להתבונן בה, שכך אומרים חכמים [תענית ז' ע"א] הרבה למדתי מרבותי ומתלמידי יתר מרבותי. ונתן לבו רבה ונפקא ליה דלא כרביה מהכא. דתניא אהא דתנן בגיטין בפרק המגרש [פ"ו ע"א] שלשה גיטין פסולין והאחד מהם הוא גט שיש עליו עדים ואין בו זמן, אבא שאול אומר אם כתוב בו היום גרשתיה כשר, אלמא היום ההוא יומא דנפק ביה נתגרשה משמע, כיון שהגט יוצא מתחת ידה, ואם זינתה למפרע לא מחזקינן לה מנייה. דגרסינן התם בפרק שני [י"ז ע"ב] ואמרינן מאי טעמא תקון רבנן זמן בגיטין משום בת אחותו, דסבר ר' יוחנן זמניה דמזניא ומחפיה עלה. כלומר, פעמים שמזנה והיא תחתיו ומכסה עליה כדי שלא תמות, ואומר לאחר שגרשתיה זינת, כיון דמשמע דההיא יומא דנפק ביה גיטא הוא שנתגרשה, הכא נמי האי שטרא דכתיב ביה ממך, מההוא גברא דנפק מתותי ידיה משמע וגבי ביה. ולנפילה לא חיישינן כדין שני יוסף בן שמעון שדרין בעיר אחת שהוציא אחד מהם שטר על אחר, שאינו יכול לדחותו וכן הלכה.
<h2>דף קעג.</h2>
תניא אחד מן האחים [ששטר] חוב יוצא מתחת ידו בשם אביהם, וטען שאביו הוא שנתנו לו, עליו [להביא] ראיה שאביו נתנו לו, וראיה בשטר אחר שכתב לו אביו על זה השטר... הוא שמביא ולא בעדים. פירוש, ואינו מספיק לו שיביא עדים על זה... בלא שטר, דקיימא לן דאין אותיות נקנות במסירה במתנת בריא או במכירה, ואי מתנת שכיב מרע היא אפילו בעדים וכו'.
<h2>דף קעד:</h2>
פיסקה. נמצא... ליה ערב הכא שטר חוב בידיה הא לא קשיא... קא מודה ליה לוה לערב דפרעיה לבעל חוב דידיה והוה כמצוה, או דשמתיה ומית בשמותיה דודאי אכתי לא פרע ליה לחוביה, הילכך כל ערב שיבוא ליטול מה שפרע, בין שבא להפרע מיורשי לוה בין מן הלוה עצמו, צריך להביא ראיה שפרע, ואין מציאת שטר החוב שעל הלוה למלוה ביד הערב ראיה, שמא נפל השטר מיד המלוה ומצאו הערב, אבל לא פרע כלום.
ההוא ערבא דפרעיה לגוי חוב שערב לו על ישראל חבירו, ומת הלוה מקמי דליתבעינהו ערב ליתמי לוה, ובתר הכי אתא וקא תבע ליתמי במאי דפרע לגוי. אמר ליה רב מרדכי לרב אסי (הכא אמר אפילו) הכי אמר אבימי מהגרוניא משמא דרב אפילו למאן דאמר חיישינן לצררי דילמא אתפסינהו לערב. הני מילי בשהיה המלוה ישראל, שכיון שדינו של מלוה לחזור על הערב כשלא ימצא אצל הלוה מנין לגבות חובו, יש לחוש שמא לא הכניס הערב עצמו בערבות עד שהתפיסו הלוה צררי, דכיון דמספקא ליה לערב לא גמר ומשעביד נפשיה. אבל גוי דדיניה בתר ערבא אזיל, מעיקרא לא חיישינן לצררי, משום דאיכא למימר דכיון דליכא ספיקא במילתא דערב הוא דתבע גמר ערב ומשעבד נפשיה מעיקרא בלא צררה. אמר ליה אדרבה, כלומר, זה הטעם שאמרת הפכו הוא הנראה, אפילו למאן דאמר לא חיישינן לצררי הני מילי במלוה שהיה ישראל, דכיון דלא אזיל מלוה מעיקרא בתר ערבא אלא בתר לוה, לא חיישינן דילמא אתפסיה לוה לערבא צררי, דהא עליה הוא דרמי למפרעיה ולאו עליה דערבא, אבל גוי דדיניה בתר ערבא אזיל מעיקרא ולאו בתר לוה, אי לאו דאתפסיה לוה לערבא צררי לא הוה מקבל ליה. כלומר, לא היה הערב מכניס עצמו בערבות כלל, מפני שהוא הנתבע ולא הלוה, לפיכך אם הלך הערב ופרע לגוי מדעתו קודם שיודיע ליתומים אין היתומים חייבין לשלם לו כלום, אבל אם הודיעם שהגוי תובע אותו והרי הוא נותן, חייבין לשלם, אמר הר"ם במז"ל [פכ"ו מהל' מלוה ה"ו].
איתמר ערב דכתובה [עיין לשון הרי"ף]. פירוש הערב... מבעלה דברי הכל לא משתעבד לאשה, דלשון ערבות מילתא... היא. קבלן דבעל חוב דברי הכל משתעבד דלשון... שעבודי שעביד נפשיה, הילכך אית ליה למלוה דין שיטרוף הנהו נכסי בתר הכי, כיון דשעביד נפשיה מעיקרא אשתעבד ואי לית ליה לא משתעבד, דכיון דלא (ד)סמכא דעתיה דערב מעיקרא לא שעביד נפשיה. ואיכא מאן דאמר בין אית ליה בין לית ליה משתעבד, דהא חסריה ערב למלוה ממונא דאוזפיה ללוה אפומיה, אע"ג דאמר ליה בלישנא פחיתא לשון ערבות, דכיון דאדעתיה אפיק מלוה ממוניה דינא הוא דמשתעבד ליה. והילכתא בין אית ליה נכסי ללוה בין לית ליה משתעבד, ואפילו קבלן דכתובה, דכיון דאמר לה בלישנא אלימא, אע"ג דלא חסרה ממונא, לא אמרינן מצוה קא עביד ושעביד נפשיה, אע"ג דלית ליה לבעל נכסי. אבל ערב דכתובה אע"ג דאית ליה לבעל נכסי לא משתעבד, מאי טעמא מצוה עבד ולאו מידי חסרה, וקיימא לן דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא, ואע"ג דקנו מיניה לא מיחייב כלום. ואי ערב כתובה דבריה לכלתיה משתעבד, דאבא לגבי ברא שעבודי משעבד נפשיה, כדמוכח בגמרא [קע"ד ע"ב] במעשה דמשה בר עצרי ואיתה נמי בערכין בפרק שום היתומים [כ"ג ע"א]. יש מרבותינו המפרשים מי שאומר וצריך עיון אם נעשה ערב לחתן בשביל אבי הכלה, במה שהתנה לתת לו עמה בנדוניא, או לא. ויראה לי שאם ערב לו קודם הקדושין, כגון שאמר אבי הכלה לחתן אם תשא את בתי אתן לך כך וכך, ואמר לו אחר ואני ערב לו, ואע"פ שקנו מידו לא נשתעבד, וטעמא דמילתא לאו משום דעבד מצוה הוא, אלא משום דאסמכתא היא, דכל מילתא דתליא באם יהיה ואם לא יהיה לא גמר ומשעבד, ואע"ג דקנו מיניה. ואי לבתר הקדושין הוא דערב משתעבד, דכל מאן דמחייב נפשיה במאן דלא מיחייב ביה מתחייב, שהרי אין כאן אם יהיה אם לא יהיה, שכבר היה, ולא אמרינן הכא דמצוה קא עביד, שאפילו ערב לבעל שתתן לו אשתו כך וכך שחייבה לו עצמה נשתעבד.
פיסקה. כיוצא בו אמר רשב"ג הערב לאשה בכתובתה וכו'. [לשון הרי"ף] גרסינן בערכין בפרק שום היתומים [כ"ג ע"ב] ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה [ו]גרשה לדביתהו, ולא אשכחה גביה ממאי דגביא לכתובתה וקא בעיא למטרף לקוחות. שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא ערב תנן... כדי שלא יעשו קנוניא על נכסי ערב, הקדש תנן דתנן... עליו כתובת אשה ר' אליעזר אומר כשיגרשנה... [חסר ומטושטש כד' שורות, וחבל על דאבדין] לפלוני הוא קנוניא הוא עושה על ההקדש, ואפילו היה שטר ביד בעל החוב אינו גובה בו על פי המלוה, אלא כשיקיים שטרו משביעין אותו כדרך שמשביעין כל הבא ליפרע מנכסים משועבדים, ואחר כך מכריזין על הנכסים שישים יום בבקר ובערב, ואומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו על מנת שיתן לבעל חוב בחובו, או לאשה בכתובתה, ואחר שפודין אותה ולוקח אותה הלוקח ואפילו בדמין כדי שלא יאמרו ההקדש יוצא בלא פדיון, חוזר ופודה ומגבה אותם. דתנן התם בשלהי פרקא הקדיש בתשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האילו על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חובו בחובו. לוקח מאי אית ליה לאברוחי הבעל שידירנה הנאה או לא. אמר ליה תנא כי רוכליא לחשיב וליזיל. כלומר, כרוכל שמחשב כל מיני סחורתו כדי שישמעו הלוקחים ויבואו לקנות ממנו, צריך שיהיה התנא כמו כן שיחשוב כל העניינים שדינם שוה, הוא הדין נמי ללוקח שידירנה הבעל הנאה. נהרדעאי אמרי דתנן בתקנתא דידירנה תנן ודלא תנן לא תנן, ולוקח אין מכריח הבעל שידירנה הנאה, שכיון שיודע שיש עליו כתובת אשה והלך ולקח ממנו הוא הפסיד על עצמו. אמר [רב] משרשיה מאי טעמיהו דנהרדעאי, בשלמא הקדש משום רוחא דהקדש הוא המכריחין לבעל שידירנה הנאה, ערב נמי. פירוש, האי ערב קבלן הוא כדאמרינן ולא ערב ממש, דערב לא משתעבד לכתובה. מצוה עבד ולא מידי חסרה ומשום הכי לא פרע לה כתובה עד שידיר הבעל הנאה ממנה כדי שלא יבואו לעשות קנוניא על נכסיו. אלא לוקח, מכדי מידע ידע דכל חד וחד איכא עליה כתובה אמאי ליזיל וליזבון איהו אפסיד אנפשיה. וקיימא לן כוותיהו.
אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר, בשעה שהקדיש, מנה לפלוני בידי נאמן, חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש בשעת מיתתו, שאינו חוטא כדי שיהנו אחרים. והני מילי היכא דאיכא בידיה דבעל חוב שטרא דמקויים כדאמרינן הוא דיהבינן ליה מחמת הצואה אם לא אמר תנו, אבל איכא [בידיה שטרא דלא] מקויים אי אמר תנו קיימיה לשטריה דמלוה בהודיתו שיתנו... ואי לא אמר תנו אין נותנין אחר שהקדיש, שמא יטע'... [אדם עשוי להשביע] את עצמו. כלומר, כדי שלא יחזיקו אותו בני... .
אמר תנו נותנין אע"פ שאין בידיה שטר, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי, ואם אמרו יתומים נתנו נאמנין, ונשבעין הסת שנתנו. לא אמר תנו אין נותנין שאין זו דרך הודייה, מאי טעמא אדם עשוי לומר כן כדי שלא יחזיק בניו בעשירים.
<h2>דף קעה.</h2>
אמר רבא שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי בדרך הודייה ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו נאמנין, ונשבעין על זה היסת ונפטרין, ואע"פ שהביא ראיה עכשיו שבאמת צוה לו המת ולא שלא להשביע את בניו נתכוון, שכיון שאין בידו שטר נמצאת שהיה מלוה על פה ומלוה על פה אפילו בעדים יכול לומר פרעתיך. מאי טעמא מדלא פסקה למלתיה ואמר תנו, סבר אידכר הוא דפרעיה ומשום הכי לא אמר תנו.
תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו אין נאמנין, משום דפסקה למלתיה כדאמר(ינן) תנו ולא מיפטרי יתמי בהא מילתא בשבועה, דלא אמרינן אדכורי אדכר, דסתמיהו דשכיב מרע מידק דייק.
[לשון הרי"ף] ושמעינן מיהא דרבא דהיכא דלא אמרו חזר ואמר לנו פרעתיו דנותנין אע"ג דלא אמר תנו, ואם אמרי נתננו אין נאמנין שהרי לא אמאר תנו עד שידעו שהן חייבין ליתן. ואי קשיא לן הא דרב ושמואל וכו' התם שלא אמר בתורת הודייה, ומשום הכי איכא למימר דשלא להשביע את בניו אמר הכי, הכא דאמר לה בתורת הודייה ולפיכך גובה בלא שבועה, ודמיא לההיא דגרסינן בפרק דיני ממונות [סנהדרין ל' ע"א] הרי שראו את אביהם שהטמין מעות בשדה תיבה ומגדל. פירוש, כלן מיני תיבות הן וכל אחת מהם יש לה צורה ידועה. ובלשון ישמעאל קורין לשדה אל עתידה, ולתיבה תאבות, למגדל כ'זאנת אל עוד [תרגום: תיבת עץ]. ואמר של פלוני הם או של מעשר שני הם רואין אם כמוסר להם דבריו הוא, כדי שלא ימות ויאבד ממון אחרים על ידו ויענשו בשבילו, ולא היתה כוונתו אלא כדי שיחזור הממון לבעליו ויפטר ממנו דבריו קיימין. ואם כמערים, כגון שלא נתכוון אלא כדי שלא יוחזק בעשיר אפילו אצל בניו, ומפני זה הוא שאומר להם שאין אותו הממון שלו ומת בלא צואה. לא אמר כלום, ואין היתומים חייבין להחזיר... לבעלים שאמר להם אביהם שהוא שלהם.
בעי רבי... שכיב מרע שהודה בפרק חזקת [לעיל מ' ע"א] הודייה בפני שנים, וצריך שיאמר תנו, שאם לא אמר כתובו לא מצו למכתב משום דקא מהדרי למלוה על פה מלוה בשטר, וכדין בריא חשבינן ליה או לא. בתר דבעיה הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה ואינו צריך לומר אתם עידי, ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, וכן הילכתא.
מתניתין המלוה את חבירו בשטר, שכתב עליו בממון שהלוהו, ואחר כך מכר הלוה כל נכסיו ולא מצא המלוה אצלו ממה לגבות חובו. גובה מנכסים משועבדים, שכל הנכסים שהיו ללוה בשעת הלואה נשתעבדו למלוה כמו שביארנו. על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין, מפני שהיא מלוה על פה ומלוה על פה אין לה קול כמלוה בשטר, לפי שאדם עשוי ללות בצנעה, והמלוה הוא שהפסיד על עצמו, שלא היה לו להלות אלא בשטר. לפיכך אם טען הלוה ואמר פרעתי נאמן, ונשבע ונפטר, דקיימא לן [כתובות י"ח ע"א] דהמלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים. אבל מלוה בשטר אם טען ואמר פרעתי אינו נאמן, אלא אומרין לו או הבא עדים שפרעת, או עמוד ושלם לו. ואם טען ואמר ישבע לי שלא נפרע ממני כלום, נשבע ונוטל.
<h2>דף קעה:</h2>
הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. הואיל ואין שם עדים. ואם נתן הלוה למלוה אותו הכתב בפני עדים, הרי זו מלוה בשטר, והוא שיהיה כתב שאינו יכול להזדייף, ויקראו אותו העדים שנמסר בפניהם. ויש מרבותינו הגאונים שהורה שצריך לומר לעדים שמסרו בפניהם חתמו והעידו שנמסר לפניכם [עי' רמב"ם פי"א מהל' מלוה ולוה ה"ב]. ואני אומר שאינו צריך אע"פ שאין העדים בתוכו הרי העידו עליו, והוה ליה ככל שטרא דעלמא.
ערב שהוא יוצא לאחר חתום שטרות. פירוש, כגון שנכתב ונחתם כל השטר ואחר חתימת העדים כתב הערב אני פלוני בן פלוני ערב על פלוני לפלוני הממון הנזכר בזה השטר, כשיבוא מלוה לגבות מן הערב כיון שלא מצא לגבות מן הלוה גובה מנכסים בני חורין... מידו ונשתעבד לשלם, שהרי ערבות על פה היא, כיון... על הערבות. ויש מי שפירש בערב היוצא לאחר חיתום שטרות... שהלוה מלוה ללוה וכתב עליו שטר וחתמו [חסר ונמחק שורה] מנכסים בני חורין. והפירוש הראשון הוא הנראה יותר ממה שיתבאר.
ומעשה בא לפני ר' ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורין, אמר לו בן ננס אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין. שאין משתעבד אלא ערב של שעת מתן מעות אבל ערב שלא בשעת מתן מעות, אפילו ערב בבית דין, ואפילו בקנין אינו משתעבד. אמר לו ר' ישמעאל למה. אמר לו מכאן ראיה הרי החונק את חבירו בשוק. כלומר, מי שהיה מסיק ומצר על חבירו בשוק כדי לפרוע לו את חובו, מצאו חבירו ואמר לו הנח ואני נותן לך פטור, דאפילו קנו מידו, ואפילו בבית דין אינו משתעבד. שלא על אמונתו הלוהו. פירוש, שלא על אמונתו של ערב והבטחתו הלוה המלוה מעותיו ללוה, לפי שלא ערב לו בשעת מתן מעות. ואי זה הוא ערב שהוא חייב לו וגובה מלוה מנכסים בני חורין שיש לו, כשנכתבה הערבות אחר חתום שטרות, אמר לו הלוה ואני נותן לך שעל אמונתו והבטחתו הלוהו, דהא שעת מתן מעות היא.
אמר ר' ישמעאל הרוצה שיחכם יעסוק בדיני ממונות שאין מקצוע בתורה גדול מהם. פירוש, מקצוע פנה, כדכתיב [שמות כ"ו כ"ג] למקצעות המשכן, שהן פנותיו. שהן כמעין הנובע, שנמשכין ויוצאין ממנו המים פעם אחר פעם כך דיני ממונות יוצא דבר מתוך דבר, ומי ששכלו מחודד מבין דין דבר זה מדין דבר אחר. והרוצה לעסוק בדיני ממונות ישמש את שמעון בן ננס, שמרוב חכמתו מקיש דבר לדבר.
גמרא אמר עולא דבר תורה אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים, מאי טעמא שעבודא דנכסי לוה למלוה דאורייתא הוא, דכתיב [דברים כ"ד י"א] והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. ומה טעם אמרו מלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות משום פסידא דלקוחות, דכיון דאמרינן עביד איניש דיזיף בצנעה כדמזבין לוה לנכסיה לא ידעי לקוחות דמשעבדי נינהו, דהא לית לה קלא. ואקשינן, אי הכי מלוה בשטר נמי ניחוש לפסידא דלקוחות. ופרקינן, התם אינהו אפסיד אנפשיהו דהא שמעי שכל נכסיו של לוה משועבדים... דשטרא קלא אית ליה, וקיימן לן כעולא, דהא רב פפא דהוא בתראי סבירא ליה הכי בפרק האשה נקנית [י"ג ע"ב] דאמר רב פפא הילכתא.0...
<h2>דף קעו.</h2>
[לשון הרי"ף] ...לא קלא לא פליגא דידיה אדידיה. פירוש ואע"ג דכלהו טעמיה מתחזיין דליכא בהו פלוגתא אלא טעמא חדא בעו, והכי קאמר הני טעמא דאוקמא רבנן אדאורייתא, וגובה מן היורשין, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין.
פיסקה. הוציא עליו כתב ידו וכו', בעא מינה רבה בר נתן מר' יוחנן הוחזק כתב ידו בבית דין. כגון שהעידו עדים בבית דין שזו כתיבת ידו של לוה היא, מהו. אמר ליה אע"פ שהוחזק כתב ידו בבית דין, ואינו יכול לומר שאינה כתיבתו, אינה כמלוה בשטר.
פיסקה. ערב היוצא לאחר חתום שטרות וכו' זמנין אמר רב קודם חתום שטרות. כלומר, שנכתבה ערבותו של ערב קודם חתימת העדים גובה מנכסים משועבדים וכו'. וזמנין אמר רב ואפילו קודם חתום שטרות אינו גובה אלא מנכסים בני חורין. ולא קשיא הא דכתב ביה פלוני ערב בלא ואו, אינו גובה אלא מנכסים בני חורין, שכיון שלא נכתב ופלוני ערב נמצא שלא הכניס עצמו בשעבוד שקיבל עליו למלוה. ואע"ג דקיימא לן דאחריות טעות סופר היא, והוה לן למימר דקביל נמי אחריות ושעביד נפשיה. הכא כיון דלא מתחזי דשייך בענין ראשון כמאן דפריש בהדיא על מנת שאין עליו אחריות הוא. והא דכתב ביה ופלוני ערב, שכיון שכתב ואו, נמצא שמוסיף על ענין ראשון, כגון שכתב פלוני לוה מפלוני כך וכך ופלוני ערב, שנמצא שערב התחתון שהוא הערב עם הענין הראשון העליון שהוא הלוה, וכיון שכתוב כך נמצא שקבל הערב עליו כל שעבוד שקבל הלוה על עצמו למלוה, וגובה המלוה ממנו מנכסים משועבדים, כיון שקנו מידו. כמו שגובה מן הלוה.
ואמרינן בגמרא דהך דמיא להך דאמרינן בשלהי גיטין [פ"ז ע"א] תניא עדים החתומין על שאילת שלום בגט פסול, דחיישינן שמא על שאילת שלום חתמו לא... הגט. ופריש לה אליבא דר' יוחנן דאי כתיב ביה שאילו בשלום ...ואחר כך חתמו העדים פסול, שאנו חוששין שמא על... חתמו העדים ולא על גופו של גט דכתיב לעיל.0...
פיסקה. מעשה בא לפני ר' ישמעאל וכו'. אמר שמואל חנוק וקנו מידו משתעבד. ואע"ג דאמרינן לעיל [קע"ה ע"ב] לא משתעבד ערב לזה שהיה חונק את חבירו בשוק, כיון דקנו מינה אשתעבד ומגבינן מיניה מבני חרי כר' ישמעאל. מכלל דערב דעלמא לא בעי קנין אפילו קודם מתן מעות, דכי בעי קנין ומשתעבד הך דחנוק, דלא תימא אע"ג דקנו מיניה לא משתעבד, כיון דמצוה קא עבד דארווח ליה ללוה מהדיה חניקה, ולאו מידי חשדיה למלוה, דהא לאו בשעת מתן מעות ערב ליה, כי היכי דנימא ד... כבן ננס, קמ"ל דכיון דקנו מיניה אשתעביד. ופליגא הא דאמר שמואל דערב דעלמא לא בעי קנין אדרב נחמן, דאמר רב נחמן ערב דבית דין הוא דלא בעי קנין משום דאלימא מילתיהו לחייביה בלא קנין, אבל ערב דעלמא בעי קנין אפילו בשעת מתן מעות, ולא אמרינן על אמונתו הלוהו ומשתעבד בלא קנין.
<h2>דף קעו:</h2>
והילכתא ערב דשעת מתן מעות לא בעי קנין, לפי שעל אמונתו של ערב הלוה המלוה ללוה, וכיון דמטולא חסריה שעב(ו)ד נפשיה ולא בעי קנין. דלאחר מתן מעות בעי קנין, כיון דלא חסריה ממוניה וגאבי מיניה מלוה מבני חרי, אבל ממשעבדי לא, ואע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד, דליכא ערב דמשלם ממשעבדי אלא ערב היוצא קודם חתום שטרות בלבד, והוא שיהיה מעורב עם הלוה באותה מלוה בשטר כמו שביארנו. וערב דבית דין, כגון שהיו בית דין תובעין את הלוה לגבות ממנו ממון (שנתפייס) [שנתחייב] בו, ואמר אדם אחד הניחוהו (ואם) [ואני] ערב לכם במה שנתחייב בו לא בעי קנין, דבההיא הנאה דמהימנינן ליה דנפיק עליה שמא דהימנותא גמר ומשעבד נפשיה. והנך כלהו דאמרינן כגון המלוה את חבירו בשטר ואחר שהלוהו אמר לו אחר אני ערב, או שהיה המלוה תובע את הלוה בדין, ואמר לו אחר הניחהו ואני ערב לך, או שהיה חונקו בשוק ואמר לו הנח ואני ערב אינו חייב כלום, ואפילו אמר לו בפני בית דין. אלא כלהו... וערב דכתובה ודאסמכתא לא מהני בהו קנין כדברירנא. וכתב הר"ם במז"ל [פכ"ה מהלכות מלוה ה"י] שנים שערבו לאחד כשיבוא המלוה להפרע מן הערב יפרע מאיזה מהן שירצה.
